ארכיון | דרום אמריקה ערוץ RSS למקטע זה
24 באפריל 2006

פיירה דה סנטנה 23.4 (Fiera De Santana)


פוסט קודם – לנסויש


עוד באותו הלילה, בחצי הלילה, לקחנו אוטובוס לעיירה בשם פיירה דה סנטנה.
העיירה, לא מוזכרת אף לא באיבחה קלה לא בלונלי ולא בפוטפרינט.
סה"כ היא די עיירת מעבר.
עברנו בה בדרכנו ללנסויש. בדרך לתחנה המרכזית ראינו טריבונות על הכביש. שאלנו. במה מדובר תהינו. אקיצר הסתבר שיש לעיר קרנבל בפתח.
כמעט לכל עיר בברזיל יש קרנבל משלה. הקרנבל ה-מפורסם באמת, המסיבה הגדולה בעולם שפיספסנו\ויתרנו, מתרחש בחגיגות סוף הקיץ של פברואר-מרץ בריו או בסלבדור. אבל גם בשאר הערים מתרחש קרנבל. כמובן – בהיקף הרבה הרבה יותר קטן. מצומצם. פחות מתויר. פחות צבעוני. יותר עממי בעצם. ספק, אולי יותר אותנטי.
בכל אופן, התכנון היה לחזור ליום האחרון של הקרבנל.
אז הגענו בשעה 4 בבוקר לעיר. איזה רעש !!!! פחדנו שלא נתעורר ונגיע עם האוטובוס בטעות לסלבדור. בושליט. הרעש העיר אותנו יופי…
איזו המולה !! בלאגן !! מת על זה !!!
חבל על הזמן.
בכל אופן זרקנו את כל התיקים לשמירת חפצים. נפטרנו (אחרת הברזילאים היו פוטרים אותנו) מהכסף, שעונים ואפילו שרשרת שהייתה לי, ועברנו למסיבות.
האמת כבר היה סוף הערב. מליון שיכורים. בכל חור. חסרי בית. תחתית האנושות. אבל מליון אנשים שמחים. רוקדים. משאיות. מוזיקה בקולי קולות. זבל. אוווייי…כמה זבל. הלכנו. רקדנו קצת. מגניב מאוד.
הצטרפנו למשאית האחרונה של הקרנבל. הלכנו והלכנו. ועוד הלכנו. החשר כבר הניץ. כל שאר המשאיות כבר התקפלו. הזמר על המשאית האחרונה גם הוא סיים. מסביב למשאית כמה שוטרים צבאיים. ואנחנו בצידה. 6 בבוקר.

טוב. מה עכשיו ?
פתאום. בלי שום אזהרה מוקדמת. אלה עפה. ברזילאי על הרצפה. ועוד אלה. ועוד ברזילאי. בעיטה. אחת. שתיים. מכות. כולם רצים. בורחים.
השוטרים הבריזלאים כנראה רצו לפזר את הקהל מסביב למשאית. OK. אז למה לא להגיד לעזאזל ???
כושלאמא שלהם. בלי שום אזהרה. התחילו לפוצץ את כולם מכות. כמו יס"מניקים. אבל הרבה הרבה יותר. סוג של מג"ב אבל כלפי העם שלהם.
ואנחנו ?
אנחנו נצמדנו לקיר. אלעד, הישראלי שהיה איתנו, חטף לאטמה לראש מאיזה שוטר צבאי מטומטם, ואז פשוט התחלנו בריצת בהלה מהרחוב.
יאללה. במהלך היום של לאחר מכן פחדנו יותר מהמשטרה מאשר מהתושבים המקומיים. מדינה מטומטמת.

טוב ? אז מה עכשיו ?
החלטנו לחכות. הצלחנו לשרוף 10 שעות. נמנום קטן בתחנה. על הכסאות עם כל חסרי הבית. קצת הסתובבות. ספר. מעבירים את הזמן. נסיון שכשכל למצוא חנות שתמכור לנו מצלמה חד פעמית. הרי, אין מצב שאני אסתובב עם המצלמה שלי…
אחר הצהריים ההמולה החלה לה טיפין טיפין שוב. משאית. ועוד משאית. לאט לאט עשרות אלפי אנשים מילאו את הרחוב. בלאגן. שירים. סמבה. ריקודים. אוכל. בירות. מגניב. באמת מגניב. רק יכולתי לתאר לעצמי מה קורה בקרנבל הגדול באמת. המצועצע יותר. הצבעוני יותר. יותר אנשים. יותר תיירים. הרבה יותר. יותר מסוכן.
אגב תיירים. פגשנו אולי עוד 3 תיירים. פשוט לא קיימים שם. לא נמצא על מפת הטיולים. מה שכן פגשנו איזה תייר מיפן. הוא – לא מפחד הולך עם מצלמת וידאו. מצלמה דיגטלית. לבד. מצלם בלי סוף.
ביקשנו בתחינה קלה שיצלם אותנו. צילם. ביקשנו שישלח לנו באינטרנט. אני מקווה שאכן ישלח.
רשמתי לו את המייל שלי. איפה ? בפלאפון המגניב שלו כמובן. יפני או לא יפני.
אני רק מקווה שבאמת לא שדדו אותו אחר כך. לא את המצלמה ולא את הפלאפון. את השאר קצת פחות איכפת לי..מודה..

אבל היינו עייפים. עייפים טילים. ב – 8 בערב מיציתי. לא יכולתי כבר לעמוד על הרגליים. אחרי 3 לילות שלא כל כך ישנתי והרבה הרבה מאמץ פיזי. אז החלטמו לעזוב את העיר, עלינו על האוטובוס ליעד הבא – לסלבדור.


פוסט הבא – סלבאדור


 

23 באפריל 2006

לנסויש 19.4-22.4 (Lencois)


פוסט קודם – מורו דה סאו פאולו


טוב. אז רציתי לראות עוד קצת טבע בברזיל. סה"כ יש לא מעט, אז למה לא.
ניר, בסופו של דבר החליט לבוא איתי, אז המשכנו קצת בריצה במרחבי ברזיל על מנת לראות עוד ועוד לפני הסוף הקרב ובא. אז נסענו לעיירה בשם לנסויש.
העירה נמצאת על גבולו של אחד הפארקים הלאומיים המפורסמים בברזיל – דה שאפאדה דימנצ´ינה.
למה זה השם ? מלשון יהלומים. יענו מצאו פה פעם הרבה יהלומים. סיכוי סביר להניח שגם היום יש. נו….נשמע מפתה. אולי נמצא כמה וזה יכסה לי את החוב הגדול מאנטרטיקה. סקפטי או לא, התחלנו בנסיעה ללנסויש.
הגענו בבוקר מוקדם, מנוחה קצרה, ולאחריה – סתם טיול יומי קצר בתחילתו של הפארק הלאומי.
קצת לפני – סגרנו על תור לטראק של 3 ימים למפל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. גם באינטרנט וגם בלונלי כתוב שלטראק חייבים לצאת עם מדריך. נו. אז יש ברירה. בתור ילד לונלי אני עושה מה שהוא אומר לי. אז שוכרים מדריך שיוביל.
האמת, בדיעבד, טוב שעשינו כך. לא היה לנו סיכוי להשלים את הטראק, בצורה אחת שלמה, בלעדיו.
מדהים איך משפט אחד בלונלי, מסדר עבודה בלי סוף לעיירה שלמה של עלק "מדריכים".
אז לאחר יום יצאנו בבוקר לטראק. האחרון בדרום אמריקה. לעת עתה לפחות. 3 ישראלים, ועוד דנית אחת עם פרצוף תמידי של יום זכרון. שיהיה. וכמובן – מדריך. הפארק שונה לחלוטין מנוף הטראקים שהיינו רגילים אליו. חבל על הזמן.
היינו רגילים ללגונות בצבעים שונים, הרים גבוהים שיש לטפס עליהם, נוף לא מיוער, נהרות בלי סוף עם מים צלולים וכמובן שלג וקחרונים בלי סוף. והכי חשוב – שביל, שלרוב מסומן ומסודר ממש ממש טוב.
אבל פה ? שונה לחלוטין.
הכל מיוער. שיחים, עצים, עשב, סלעים חלקים, נהרות בלי סוף. נהרות עם מים חומים חומים. מוקצפים. האמת – נראה כמו קוקה קולה לא בתוקף מזה זמן רב.
המקומיים אומרים שזה בגלל שיש הרבה מינירלי ברזל במים. התיירים (אני) אומרים, שזה בגלל שיש הרבה מינרלי ביוב במים.
אוף. וחם. חם טילים. מילא החום. לללללחחחח !!! תל אביב ביום אוגוסט טיפוסי ברחוב שינקין. ככה לח וחם. כל הטראקים שלי גם יחד בדרום אמריקה לא הזעתי כמו בימים הללו. מזיעים פה כמו כלבים (למרות שבתכלס, מזל אגב, כלבים לא מזיעים…). אבל מה שכיף בטראק הזה שכל פעם שעושים עצירה יש בריכה טבעית. אמנם של מים חומים מגעילים אבל כשמגיעים ל – 23984 אחוזי לחות – למי אכפת… העיקר שיש מים קרים.
אז פשוט כל שנייה קופצים למים קפואים. מתרעננים. וממשכים הלאה.
ביום הראשון עברנו באטרקציה הראשונה של מגלשת מים.
באחד מבין מליון הנהרות שיש פה, יש אטרקציה של מגלשות מים. מפלים ארוכים, חלקים כמובן, בשיפוע די סביר, ככה שפשוט מתיישבים על המפל, מתפללים ששום זיז לא רצוי ייתקע במקומות דווקא כן רצויים ועדינים בישבן, ומתגלשים על המפל. מגניב נורא.

בלילה הראשון הגענו לאזור המחנה שלא היה לנו מקום בין היערות והעצים. אז מצאנו איזה מדף סלע ליד הנהר והתמקמנו. המדריך שלנו אמר שמסוכן לישון שם פן פני הנהר יעלו. אוי ואבוי. נקווה באמת שזה לא יקרה. עם כל הסימפטיה שלנו לעצירות הרטובות של מהלך היום, בלילה לעשות רפאטינג יחד עם השק"ש לא נראה לי מפתה בכלל.
אבל לילה נורא עבר על כוחותינו.
4 אנשים ישנו באוהל של 3 חם וצפוף. מילא זה – אבל מסריח !!! זוועה.
יצאתי. נשכבתי לי ליד הנהר מתכונן לשינה, בתפילה חרישית שהגשם, שלפתע התחיל, ייפסק !! מזל. נפסק.

לילה כמעט אחרון בשק"ש

לילה כמעט אחרון בשק"ש

ביום השני, המשכנו לנו בטירוק. אין שביל. רק בולדרים גדולים לקפץ מעליהם. בינהם. עפתי כמה פעמים. מליון שריטות. ניפוץ מצלמה פוטנציאלי שהשגחה אלוהית גדעה את הפוטנציאל השלילי הזה באיבו.
והגענו לתחתיתו של המפל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. תחתית של מצוק בגובה 380 מטר.
האמת – הזרימה לא כזאת חזקה. מה שגורם למים להעלם באוויר עד שהם מגיעים לקרקע. משעשע. אבל יפה מאוד.

הדרך למפל

הדרך למפל

 

תחתיתו של המפל הגבוה

תחתיתו של המפל הגבוה

ביום השלישי המשכנו והיעד – להגיע לראש המפל.
רק שלא ידעתי שהיעד כלל בתוכו, מעבר למטרה החביבה של לראות את המפל מלמעלה, טיפוס מטורף על בולדרים, סלעים, תוך כדי האחזות נואשת בצמחים, עצים, ובאבנים. מעולם לא הייתי במצב שפשוט הלכתי על 4 בטראק. ובנוסף לכל הצרות עם אוהל ל – 4 אנשים שהתמקם לי על עמוד השדרה, שאפילו לילה אחד מחורבן לא ביליתי בו.
האמת – לא היה קל בכלל. אבל ממש מאתגר ושונה. בתכלס – הרפתקאה.
לאחר טיפוס של 4 שעות הגענו לראשית המפל.
מה שאתמול ראינו מלמטה היום ראינו מלמעלה. מראשית הצוק עצום ועד לתחתיתו.
הקטע הוא, שכרגיל במקומות יפים, הטבע דואג לסדר דברים יפים.
תמיד יהיה גזלן שימכור שתייה. לא משנה כמה החור יהיה חור. גזלן לעולם יהיה.
ו – תמיד תהיה נקודת תפצית יפה.
אז גם פה בראשית המפל כמובן שהיה גזלן. ונקודת תצפית מדהימה.
אבן גדולה. בולדר שצץ לו מעל המצוק. מתחתיו, ריכוז של כלום, או יותר נכון אוסף של אוויר בגובה 380 מטר.
המטרה ? להגיע לקצה של הסלע לכמובן להצטלם. וכמובן, לחזור בחיים…
נו…נשמע פשוט. מסתבר שלא כל כך…
משעשע מאוד, לראות את כל הגיבורים הגדולים, זוחלים להם על גחונים, מתקדמים סנטימטר ועוד סנטימטר עד קצה הסלע, שומעים את ה"טאק" של המצלמה ובורחים משם כל עוד נפשם בם.
האמת באמת יפה שם. הטראק בהחלט הצדיק את עצמו. לנפש, לגוף (שחזר מותש לחלוטין) והכי חשוב – לזכרון.

מה היינו עושים בלי הטבע...

מה היינו עושים בלי הטבע…

 

קבוצתנו בטראק

קבוצתנו בטראק

 


פוסט הבא – פיירה דה סנטנה


 

18 באפריל 2006

מורו דה סאו פאולו 16.4-18.4 (Morro De Sao Paulo)


פוסט קודם – ולנסיה


בבוקר השקם, עפנו משם לסירת שתיקח אותו לאי מורו דה סאו פאולו. מדובר באי. .
שמה יש בו ? כמובן – חופים.
בכלל. בברזיל, הקטע המרכזי הוא – החופים.
אמנם, היא המדינה החמישית בגודלה בעולם. פאנטאנל. אמזונס. יערות בלי סוף. חבל על הזמן. בחיים לא ראיתי מדינה ירוקה יותר מברזיל. בית גידול לאוזון.
אבל, המדינה לא כל כך השכילה לעניות דעתי לייחצן את זה, אלא בעיקר את החופים שלה.
הגענו כבר באמת לקראת סוף העונה. ישראלים – אין. כולם בבוליביה. ותיירים זרים – גם כן אחדים.
מה עושים ?
אוכלים אסאי בלי סוף. אסאי, לבורי הפירות הטרופים שביננו, זה פרי טרופי סגול סגול, שבמקור גדל באמזונס.
מה עושים איתו ? מרגע הקטיף, תוך 36 שעות חייבים לשמר אותו אחרת הוא מתקלקל. אז בדרך כלל, טוחנים אותו והופכים אותו לסוג של ברד. מגישים את זה עם גרנולה וכל מיני מתוקים טעימי. בשורה התחתונה – יוצא מעדן.
מה עושים ?
שותים קוקוס כמובן.
משתזפים. שוחים קצת. חוף…
ביום השני לקחנו תור לעשות סיבוב מסביב לאי. סיבוב בסירה מהיר, שנרקול בשני אתרים, נחמדים אבל רחוקים אלפי שנות אור מלהרשים, וכמובן תקיעה במסעדה עם ארוחת צהריים אופציונאלית. חביב ותו לא. האמת – די מיותר.
שקט ונעים. ספר. ים ושמש.

מסתבר שזה הפרי הטוב בעולם

מסתבר שזה הפרי הטוב בעולם

 


פוסט הבא – לנסויש


 

16 באפריל 2006

ולנסיה 15.4 (Valencia)


פוסט קודם – ריו דה ז'נרו


יום למחרת, עוד קצת קופקובנה. ואחר הצהריים עוזבים את ריו. מצפינים. אמה מה, העצלנות שלנו בעוכרנו. לקחנו אוטבווס במקום לקנות כרטיס טיסה. אותו מחיר, רק הבדל של שעתיים נסיעה לעומת 25 ארוכות, מתישות ומייגעות. זוועה.
הענין הוא שהנסיעות בברזיל הן באמת זוועה. ברור שהאוטובוסים שלהם הרבה יותר טובים מאגד או משהו בסגנון, אבל אחרי הסטנדט של ארגנטינה, קשה. קשה לרדת ברמה.
נסיעה של 25 שעות, מליון עצירות בדרך. ואני לא מגזים. מליון. עיירות. תחנות דלק. לנקות את השירותים פעם אחת. ופעם שנייה. וכן. הם עדיין מסריחים. מחליפים נהג בדרך. ועוד אחד. ארוחת ערב – שכמובן לא כלולה במחיר. ארוחת בוקר. שהיא, בהתאם לקודמת, לא כלולה במחיר. פנצ'ר. ויתושים !! עם כל העצירות הנוראיות אוספים יתושים בדרך. ואי אפשר לקוות שהם יעופו מכאן. האוטובוס סגור. איך אפשר להילחם בהם ???
הנטו של הנסיעה היה אולי 19 שעות. הברוטו – 25. עד סוף הנסיעה, היתושים הספיקו למות. עברנו את זמן החיים שלהם. לא להאמין אפילו. אלוהים. כמה שזה היה ארוך….

בכל אופן, הגענו לעיירה בשם ולנסיה. נתקענו לילה, היות והגענו מאוחר בערב, שבילינו אותו בפוסדה הכי לא מאירת פנים בעולם. חדר בתחנה המרכזית של ולנסיה. אין קבלה. אין שומר. אין כלום. כמה חדרים. כולם ריקים. ו – אנחנו. האמת – זול מאוד. אמנם אין דלת למקלחת, או מים חמים, או מים שאינם חומים, אבל ממש זול.


פוסט הבא – מורו דה סאו פאולו


 

14 באפריל 2006

ריו דה ז'נרו 9.4-14.4 (Rio De Janero)


פוסט קודם – בוניטו


אז בכל אופן. לאחר 4 ימים בבוניטו, במקום באמת מקסים קסום ויפה, ויקר ברמות לא פרופרציונליות להחריד, עזבתי השכם בבוקר במסע של 35 שעות לריו..
אוטובוס ראשון של 5 שעות בחזרה לקאמפו גרנדה. בתקווה לתפוס את האוטובוס לריו שעתיים אחרי ההגעה.
תפסתי, אבל היה מלא. מילא. 5 שעות שלמות לשרוף בעיר. אינטרנט. ספר. טיול קטן. בקטנה. בדרך פוגשים מכרים ותיקים. מה רע.
ואז המסע באמת התחיל.
אוטובוס של 24 שעות. שכבר היה 8 שעות לפני בדרך. מסריח טילים. חבל על הזמן. צחנת ברזיל.
מליון עצירות בדרך. תחנות. ניקוי שירותים פעמיים. שני חיפושי סמים (האוטובוס הגיע מהגבול מבוליביה…קשה לי להאשים אותם), עד כדי ריקון תיקים מלא. הפסקות יזומות. באמצע הדרך, התעוררתי. אוטובוס ריק. איפה כולם ? אין לי שמץ. נעלמו. ירדו. התקלחו. רק אני – בשרעפים לי אי שם בשמי ברזיל.
שטויות..
הגעתי, דוח מונית למלון שניר אמור להיות בו כבר, ואכן נפגשנו. עדכונים, בעיקר ריכולים ו – אפשר להמשיך לטייל.

אז בשעה טובה – ריו דה ז'נרו. העיר שנחשבת היפה ביותר בדרום אמריקה. תנו לי לבדוק את הטענה הזאת…
ריו זה ז'נרו. 7 מליון תושבים. בנוייה במבנה גאוגרפי מאוד ייחודי. המון הרים, שמזדקרים בזוויות חדות כלפי מעלה חותכים אותה. נמצאים בחלק אחד של העיר ולא מודעים בכלל לחלקים האחרים שקיימים בה. בין ההרים, המון חלקים מישוריים, ששם בעם ממוקמת העיר עצמה.
בגלל המבנה הזה, בלי סוף מנהרות חותכות את העיר. מנהרות אדירות בתוך הערים. המנהרה הכי ארוכה שנסעתי בה פה היא באורך של 1,800 מטר. ויש לא לא מעט שמתחרות בה. איפה כביש המנהרות ואיפה ריו….

אז דבר ראשון – קופצים לבית חב"ד. ליל הסדר מתקרב, וצריך לקנות כרטיס. לקנות כרטיס ??? מה ?
פאקינג שיט. ארגון עצום בגודלו, מתוקצב, חי על תרומות, צדקה, ואני, יהודי אדוק וחרד צריך לשלם בשביל לחגוג את ליל הסדר. חוצפה או לא ? פאקינג 50 שקל. וזה לא שאנחנו אמורים לאכול באיזה בית מלון יוקרתי או משהו בסגנון. כולה – ריו… ב – 25 ריאל, אפשר לאכול 3 ארוחות צהריים במסעת פועלים איכותית – ולשובע יופי.
בשביל 50 שקל, כדאי מאוד שהגפילטע פיש שלהם יהיה ברמת הטעים עד לרמת המשובח עד מאוד.
קניתי. יש ברירה ?

בריו ממוקם החוף הכי מפורסם בעולם, אפילו יותר מחוף מציצים, חוף קופאקובנה.
אז עשינו סיור קטן בעיר, החופים המפורסמים, כולל קופאקובנה, את לולה שהייתה נערת שעשועים לא ראינו שם, אבל המון זקנות ברזילאיות דווקא כן.

מייד לאחר מכן – עלייה להר הסוכר.
הר הסוכר ?
אז ככה. ריו, בתכלס, לא משהו. די סטנדרטית. בנויה לא מסודר, אין יותר רבעים יפה כמו בשאר דרום אמריקה. גבב של שכונות. חדשות וישנות. ישנות מאוד והסלאם של ריו (ויש הרבה מזה) שנקרא פבלות. אבל המון הרים מזדקרים מתוכה ומתוך האוקיינוס שלידה. וזה בהחלט משהו שמייחד אותה.
אז בכל אופן, הר הסוכר זה פשוט הר גבוה, 396 מטר, שמזדקר מתוך האוקיינוס, וממנו אמורה, דגש על אמורה, להיות תצפית מקסימה על העיר. אחת מתוך שתיים, שלעניות דעתי, אלו שתי התצפיות האורבניות בין המפורסמות ביותר בעולם. אולי האייפל והאמפיייר סטייט בילדינג עוברים אותן בהמוניות ובפופולריות.
הר הסוכר נקרא ככה, משום שבשפת הילידים המקומית שהייתה פה פעם, סוכר זה צוק גבוה. בתכלס, אין שום קשר לשום גביש מתוק ששמים בתה… שני רכבלים אמורים להוביל את התיירים לנקודת התצפית. עלינו. אבל. תמיד יש אבל. כבר התרגלתי. מזג האוויר כמובן. תמיד – הוא לא במקום. כמעט תמיד.
עלינו בשני הרכבלים. נכנסנו לתוך ענן. ראינו ענן מדהים. באמת ענן יפיפה. הבפנים של הבפנים. תצפית מדהימה לתוך קרביו של ענן. זה לא שלא ראיתי כבר מליון עננים בלפנים, אבל מה רע בעוד אחד. קיבינימט.

סתם. ראינו התחלה של תצפית יפה על ריו, ומיד כיסה אותנו ענן. היה ביאוס תהומי. אבל באמת שכבר התרגלנו.

חרוט הסוכר

חרוט הסוכר

 

התצפית מהחרוט - ענן

התצפית מהחרוט – ענן

יום למחרת – סיור במרכז עיר.
ההוסטל שלנו, הוא די קקה של הוסטל. אבל בעל הבית מוציא טיולים מודרכים יומיים בעיר. בחינם. ולקבל משהו בחינם בריו זה בהחלט משהו נדיר. אז אם יש – לוקחים.
אז יצאנו לסיור במרכז של ריו. למדנו קצת היסטוריה.
אחר הצהריים טיפסנו לתצפית נוספת על העיר, שהיא באמת, אחת המפורסמות בעולם – הר הקרוקבדו (Crocavado).
מדובר בעוד הר שמדזקר לו מעל ריו, בגובה של 700 מטר. מעל פסל עצום של ישו. אגב, הראש של הפסל שוקל 30 טון, והפסל של הראש ושל הידיים הינו יהודי בכלל. סוג של הלקאה עצמית.
בכל אופן, עלינו. הפעם – שיחק לנו מזלנו. אין עננים. ראות יחסית טובה. וריו, מלמעלה, באמת נראית יפה. אבל רק מלמעלה.
מצד שני, מגובה של 700 מטר, גם תל אביב יכולה להראות לא רע. אבל גם היא, רק מלמעלה…

הקדוש

הקדוש

 

הקדוש וישו

הקדוש וישו

 

ריו מלמעלה

ריו מלמעלה

 

המרקנה. האצטדיון הגדול בעולם

המרקנה. האצטדיון הגדול בעולם

 

אנחנו וחרוט הסוכר שברקע

אנחנו וחרוט הסוכר שברקע

בערב, יצאתי לאזור בשם Lapa.
האזור, מגניב שחבל על הזמן. בתכלס, זה האלנבי של ריו. עשרות רבות של מתי קפה, בתי ספר לסמבה, מועדוני סמבה, בתי קפה עם הופעות של סמבה. סמבה מסוגים שונים. סובה נובה. והכל מעוצב. ויפה. ממש ממש יפה.
אבל ריו ריו. מסוכנת שחבל על הזמן.
יצאתי לאזור עם ברזילאית מקומית. מכירה את העניינים.
הגענו לאזור, שנחשב, גם הוא, בתכלס כמו כל אזור בריו מרדת החשכה – כמקום מסוכן.
החנתה את הרכב, כאשר כושי גדול וחייכני מאוד עוזר לה להחנות. "ממש נחמדים פה" חשבתי לעצמי.
ישבנו לנו וצפינו במופע סמבה. חזרנו לרכב. נכנסו והיא התחילה לצאת. אותו כושי. עדיין גדול. עדיין חייכני. עוזר לה לצאת.
שאלתי אותה לתומי "מה לעזאזל הוא עושה כאן". "אה…." היא ענתה. "הוא שומר על הרכב". שומר כל הרכב ??? ממש כמו ילד בדואי באתר בנייה בלהבים….שילמה לה על "השמירה". או שמה על העובדה שהרכב אכן היה שם בשובנו מבית הקפה….
חזרנו להוסטל. בדרך כבישים. אורות אדומים. אורות ירוקים. אורות צהובים. תמרורים. כלום. נאדה.
בריו, מ – 10 בלילה לא עוצרים באדום. נוסעים. אולי מאטים קצת לפני כניסה לצומת, אבל זה רק עניין של רצון טוב ומצב רוח. פשוט נוסעים. נוסעים כמה שיותר מהר. כמובן שהחלונות סגורים, והדלתות נעולות.
על הדגל של ברזיל כתוב "סדר וקידמה". לגבי הקידמה אני עוד לא כל כך בטוח, אבל סדר ? לא נראה לי בכלל

יום למחרת, עוד סיור בעיר. בשכונת סנטה טלזה. שכונה עתיקה של ריו. תצפיות יפות. לריו יש בהחלט הרבה תצפיות יפות להציע לעיני התייר המבקר.

בערב – סדר פסח כהלכתו.
נסעתי לבית חבד. הקטע הוא שבחו"ל חוגגים את החגים יום אחד לאחר החגים בארץ. אבל הסדר שבית חבד מקיימים למוצ'לרים הוא בהתאם לתאריכים הישראלים. רק מוצ'לרים והחרדי שמנהל את הסדר. האמת די שכונה. נו….אבל בדיוק לזה ציפיתי.
האוכל ? אוי ואבוי…בהקצבה הקצבה….חתיכת עוף מסכנה בצלחת. מפלסטיק כמובן. קצת מרק ירקות. קניידלך נשאר רק בזכרון המתעתע. וגפילטע פיש ? האמת – היה. כמה שרק רציתי, לא כי הרב פינק אותי בצלחת גדושה, אלא פשוט כי אף אחד לא היה מסוגל לאכול את זה. וכן אמא…. של סבא הרבה יותר טעים.
שתייה ? אז היה יין פטישים בקטנה. 4 כוסיות ו – זהו. קיבינימט. מים לא היה. חנוק.
50 שקל שילמתי ויצאתי רעב וצמא. ירדתי לאיזה מסעדה והשלמתי אוכל. אבל חוצמזה – חביב. המון אנשים מהעבר הקרוב. משלימים חוויות.

וכמובן, שיש את הערסים הרגילים. כאלה שרק גורמים לך לחשוב – אנחנו באמת מאותו העם ???
אקיצר, באמצע קריאת ההגדה, שהחבדניק המסכן מנסה להתגבר על צרחותיהם של 300 מוצ'ילרים, די בהצלחה, הגענו לקטע של "כאילו הוא יצא מארץ מצרים….". הדפקט התורן, החליט שהחב"דניק, לא קורא את המגילה בצורה מעמיקה מספיק, לעניות דעתו הלא קובעת בעליל, וצעק לו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא עושה קקה של עבודה בתור נציג האל. אוי אוי אוי…..יש דרך ויש זרג….דממה השתררה באולם.

אגב, ריו ובטחון אישי…
בשביל להיכנס לבית חבד, יש חומה גבוהה שמקיפה ובה קבועה דלת פלדה אחת ממוגנת. רק אחרי שנכנסים ועוברים אותה, וכמובן – נועלים אותה, יש דלת פלדה ממוגנת נוספת הנפתחת. אין מעבר אוויר שוטף בין בית חבד לבין הרחוב.
אין כמו להרגיש בטוח ורגוע..

יום למחרת עוד יום בריו. קצת ים. אזור שנקרא Down Town. סוג של מרכז קניות ענקי בצורה אמריקאית להחריד. יש אפילו סינמה סיטי. רואים סרט. עידן הקרח 2.
ואחר כך, עוד קצת הנאות של העיר הגדולה. ויש כאלה. והרבה. מה רע…


פוסט הבא – ולנסיה


 

9 באפריל 2006

בוניטו 5.4-8.4 (Bonito)


פוסט קודם – פאנטאנאל


בוניטו בספרדית, גם בשפה השנייה, הדומה, הפחות יפה – פורטוגזית, זה יפה.
אז הגעתי לעיירה שאמורה להיות יפה. או יותר נכון הנוף הטרופי שלה.
נחלים צלולים, דגים, מערות נטיפים ושאר אטרקציות שעושות טוב.
הגענו ישירות מהתור בפנטאנאל. המשכתי עם חלק מהישראלים. אוף, אבל שהתחילו לעייף אותי מאוד.
אז האמת – נחמד פה. עיירה קטנה שקטנה ונעימה. עצים בלי סוף. מסוג יערות הגשם, שאת חלקם הגדול הברזילאים המטומטמים כבר הספיקו לגדוע באיבם ולנפח לנו את החור באוזון ואת הערפיח בתל אביב. הם והכבשים הניו-זילנדיות.
המון עדרים. גם של פרות (הרי בשביל סטייקים הם הורסים לנו את האוזון)ובעיקר של תוכים. מדהים כמה תוכים יש פה. בדיוק כמו שדמיינתי את ברזיל.
ביום הראשון, קיבלנו קבלת פנים של מזג האוויר הטרופי. גשם כמובן. בלי סוף. שוב ושוב.
אז יותר מידי לא עשיתי, אבל בערב חגגנו את סוף הפאנטאנל בחיה הנפוצה ביותר – תנין.
החלטתי לנסות את החיה המכוערת. זה מה שעושים בדרום אמריקה. מתנסים…
קיבלנו בשר. מריח לא רע. רוטב עגבניות וגמבה. אין קשקשים. אין שריון. אין זנב גדול. רק הרבה קוביות בשר לבן.
טעמנו. יש ברירה ?
OK. בכל אופן – האמת, לא רע. אבל בכנות, אנטריקוט של דה-אלברטו מברילוצ'ה באמת הרבה הרבה יותר טעים.
די סולייתי, ודי קשה. אבל מעבר לזה, פסיכולוגית, אין מה לעשות, קשה ללעוס את הסחלה הנוראי הזה. פאקינג תנין !!!
אבל שילמתי, מה, אני לא אוכל ?? אכלתי. חוצמזה, כשרעבים – אוכלים הכל.

ביום השני פתחנו באטרקציות.

מערת נטיפים כחולה. קצת נטיפים, בתחתית המערה אגם צלול צלול וכחול כחול. יש שם מגנזיום שיוצר את התכול המרשים.

הכחול והנטיפים

הכחול והנטיפים

אחר הצהריים טיול אופניים קטן. נסיעה לנחל ובו המוני דגים גדולים שפשוט שוחים איתם. והם לא מפחדים. בכלל. אפשר לגעת בהם קצת, לשחק איתם. חביב ביותר.
יום למחרת תור לנהר הכסף – RIO PRATA. האטרקציה המרכזית היא שנרקול בנהר, לאורך כמה קילומטרים במשך שעה וחצי, במים, שהמקומיים מתהדרים בהם כצלולים ביותר שאפשר.
והאמת – צודקים. מים נקיים נקיים, צלולים צלולים, דגים לרוב, צבעוניים ויפים. לא שונית אלמוגים אילתית טיפוסית, אבל למרות זאת יפה.
בחורף, לעיתים, רואים בנהר גם אנקונדות. עם כל הסימפטיה שלי לנחשים, ואין כזאת בכלל, ועם כל הרצון הרב שלי לראות אנקונדה טורפת ברזיליאני, הייתי מעדיף לא לראות אותה משנרקלת להנאתה לידי.

דג

דג

 

עוד דג

עוד דג

 

כן כן...זה אני שם

כן כן…זה אני שם

 

אנחנו....הישראלים ששנרקלנו

אנחנו….הישראלים ששנרקלנו

בכניסה – עוד תוכים. כמובן. לא מפתיע אותי כבר. בלי סוף תוכים. תוכנים, תוכים אדומים, כחולים, חרדניה ועוד כל מיני סוגים שאין לי מושג ירוק לגבי שמם.
וקופים. קופי קפוצי'נו.
איזה קטע זה, שאיפה שלא מסתובבים תוכים. ים של תוכים. חופשיים. בטבע. לא צפארי ולא נעליים.
אח…אמנם אורמים שאלוהים חנן את ירושלים בשבעה קבין של יופי, אבל אין ספק שגם בתוכים הוא השקיע לא מעט תשומת לב.

תוכי ירוק

תוכי ירוק

 

אח של הירוק ממקודם

אח של הירוק ממקודם

 

צלליתו של יונק דבש

צלליתו של יונק דבש

 

קוף קפוצ'ינו

קוף קפוצ'ינו

 

עוד קוף קפוצ'ינו

עוד קוף קפוצ'ינו

אחרי השנרקול הרטוב, עוד פארק תוכים. האטרקציה בפארק הינה בור עצום ותלול, סוג של חור גדול באדמה, שתוכים אדומים מחבבים מאוד את האזור, ויצרו בו דירות רבות להשכרה.
בלי סוף קינים ועל כן בלי סוף תוכים. ראינו ים. ים של תוכים אדומים ענקיים. עפים באוויר, צורחים, משנצ"נצים על עץ.
עץ אחד, כנראה בכלל היה חביב עליהם. בלי סוף תוכים עליו. הוא היה נראה כאילו הוא צלחת פטרי ענקית של תוכים.
וכמובן, כבר התרגלנו – ראינו עוד חיות בר. ארמדילים, שועל חום.
בלי סוף חיות. איפה שלא הולכים חיות בר. לא פוגעים בהן. לא רומסים אותן. כנראה לא עכשיו, לפחות….

מקאו אדום

מקאו אדום

 

אותו מקאו אדום

אותו מקאו אדום

 

פשוט מגניב

פשוט מגניב

 

צלחת הפטרי של התוכים

צלחת הפטרי של התוכים

 

 שועל חום

שועל חום

העניין הוא, שהכל פה חייב להיות מאורגן. הכל עם מדריך. שכמובן לא יודע מהחיים שלו. בקושי אנגלית. אבל זה עוד דרך לסחוט כסף. ההסעות פה עולות הון. פשוט יקר פה ברמות לא הגיוניות וחסרות תקדים. אפילו טיול רגלי – חייבים מדריך.
יפה פה. באמת. אבל יקר להחריד. יקר מידי. אי אפשר לעמוד ברמת המחירים פה. לוקחים פה הון תועפות על הטבע ועל פלאי הבריאה, בלי שום השקעה בסיסת מצידם.
אנטרטיקה, לרגע, אבל באמת רק לרגע קט, לא נראית יקרה כל כך…

בכלל, ב – 10 ימים האחרונים יצא לי לטייל בלי ניר בפעם הראשונה. האמת יש בזה משהו מאוד נחמד. להיות לבד. להיות עצמאי טוטאלי. משהו לא מוצא חן בעיני – אני קם ועוזב. הולך מתי שאני רוצה. בלי דין וחשבון בלי כלום.
העניין הוא, שאף פעם לא באמת מטיילים לבד. את השבוע האחרון בפאנטאנאל ובבוניטו עשיתי עם 4 ישראלים שהכרתי.
צריך להתרגל לאנשים חדשים. לישון איתם. לשגעונות שלהם. הם צריכים להתרגל שלי – אבל זה, בתכלס, זה באמת שלא אכפת לי…
ויש כל כך הרבה סוגי ישראלים. אוף. בשלב כלשהוא, החלטתי שאני עוזב את בוניטו לפניהם את בוניטו כי נשבר לי מהם.
נשבר לי להתרגל לשגעונות חדשים. סתם דוגמא. שטיפת כלים.
ישנו בהוסטל HI, ידועים ביחס הנאצי שלהם. אחת מעובדות המלון, אפילו, בלונדינית עם עיניים כחולות. למה ? כי הסבים והסבתות שלה ברחו מגרמניה לאחר המלחמה. נו…. הרשעות בטח עוברת בדם.
סתם קטע שהיה.
בהוסטל שהיינו מקבלים ארוחת בוקר. נו – מה רע. אבל – חיים לשטוף את הכלים של הבוקר. נו. מילא. כמה כלים כבר ? זו לא ארוחת שישי בבה"ד 1. כולה צלחת, כוס ומזלג. בהגזמה, כולל קרצוף יסודי והסרת כתמים עיקשים במיוחד – 3 דקות.
אבל, אנחנו ? אנחנו ישראלים. ישראלים לא שוטפים כלים.
כמה צעקות, כמה ויכוחים אפשר לעשות על השטות הזאת. על כל העולם אפשר לצעוק, מסתבר.
בבוקר הראשון, נשברתי באמצע. לקחתי את הכלים של כולם ופשוט שטפתי. בימים הבאים,פשוט סיימתי לפניהם, אז התחמקתי מהויכוחים הכל כך מיותרים. אוף…רק לריב כל הזמן. רק להתקוטט. תהיו קצת בשקט !!!
קיבינימט איתכם, חבורת פרזיטים קטנוניים, זה החוקים בהוסטל הזה. למה ? ככה. לא מוצא חן בעיניכם ? תעזבו !! נשארים ? תצייתו !
וכמה שהתיירים דיברו על זה. חבל על הזמן..אח….אין כמו רושם ראשוני גרוע (או שמא לא ראשוני) בשביל להשליך על אופי של אומה שלמה…


פוסט הבא – ריו דה ז'נרו


 

5 באפריל 2006

פאנטאנל 1.4 – 4.4 (Pantanal)


פוסט קודם – פוז דו איגוואסו


לאחר 14 שעות של נסיעה הגעתי לקמאפו גרנדה. תוך שנייה, כמובן, תפס אותי ברזילאי דובר עברית. ואז עוד אחד. בדיקת התור לפנטאנל בסוכנות אחת ובשנייה.
סגרתי בשנייה. זאת של הגרמנים. להיום. מומלצת בלונלי פלנט. עובדת תחת חסות ה- HI. נראה מבטיח ביותר.
לעוד 3 שעות. איזה לחץ. אבל אני אוהב את התקתוקים האלה. זה מצויין.
טוב. יש 3 שעות לתקתק מליון דברים. לצרוב דיסק, מקלחת, אינטרנט, כסף והכי חשוב תספורת.
אז זהו. הסתפרתי. כן.
אחרי קצת יותר מחצי שנה ללא תער על ראשי הורדתי הכל. כל התלתלים מאחור וכל השוונצים המיותרים.
חם לי. זוועה. קיבינימט. מי צריך את זה. אוף. הקלה מטורפת. לוק המוצ'לר לא בשבילי. אולי באנטרטיקה. לא בעולם החדש.

אז יצאנו שתי קבוצות. אירופאיים וישראלים. 6 ישראלים. 4 ימים. 3 לילות. 40 מליון יתושים. נשמע אחלה.

כמה מילים על האזור.
הפנטאנאל זהו אזור הביצות הגדול בעולם. למעלה מ – 230,000 קמ"ר. פי 10 ממדינת ישראל. לא קטן בכלל.
הפנטאנאל נמצא על גבול ברזיל פראגוואי ובוליביה, כאשר הרוב נמצא בברזיל.
חיים פה בסביבות 15 מליון תנינים (מעניין איך סופרים את זה בכלל). 650 סוגי ציפורים. עוד איזה 400 סוגי בעלי חיים. ועוד 1,000 סוגי יתושים מחורבנים, ושתמיד, אבל תמיד רעבים.
האזור הוא פשוט פלאטה עצומה של שטח שנהר מרכזי זורם בה – נהר פראגוואי. בעונה הגשומה, שאך עתה הסתיימה, האזור די מוצף ונוצרות ביצות לרוב. לאט לאט הכל מתייבש עד העונה הגשומה הבאה.
הביצות מהוות כרי גידול מצויינים לכל כך הרבה בעלי חיים.
כל האזור שייך לאנשים פרטיים. הכל פה זה חוות פרטיות, מגודר בלי סוף, שהברזילאים מגדלים פה בלי סוף עדרי בקר. אומרים שזה לא מפריע, מידי, לאיזון בין החיות. מעניין אם הם מאמינים בזה. בחוות הללו, ישנים במהלם התור.
ג'ון גרישם, כתב ספר, שכל עלילתו מתרחשת בפאנטאנל – הצוואה, שאני חייב לציין שהספר מוריד לחלוטין את החשק לטייל באזור. הם בהחלט גורם לך לחשוב – קיבינימט. אני פשוט יכול לירות בעצמי וזהו. הפאנטאנל זו אותה חוויה רק ארוכה יותר וכואבת יותר. חברות הטיולים אומרות שאין מלריה בפאנטאנל. אני מקווה מאוד שגם היתושים יודעים את זה…

אז איך הולך התור ?
יצאנו 6 ישראלים על משאית. יום של נסיעה עד לחווה על גדת הפנטאנאל. בדרך כבר הספקנו להאכל על ידי יתושים. אין מה לעשות. צריך לקבל את זה בהבנה. זו מלחמה. אבל שתמיד היתושים ינצחו בה.
ומה עושים ? בתכלס – צופים בחיות. עוד סוג של ספארי, אבל ספארי ביצתי. שראק, היה חוגג פה.

בדרך הספקנו לראות חיות. בלי סוף תנינים. שקועים להם במים. רק העיניים והאף צצים החוצה. ציפורים ועניינים.
ואז הבנו שגם פה יש דברים טובים ודברים מחורבנים מאוד.
אני אתחיל עם הטובים.

אז מה עושים בפאנטאנל ?
סיורים. רגל, סירה, משאית.
שיט על נהר הפראגוואי. נהר חביב. נראה שקט מאוד למראה. עכור מאוד. לא באמת רואים מה יש בתוכו. מה מתחבא בקרבו.

הביצות...

הביצות…

 

שיט על נהר הפראגוואי

שיט על נהר הפראגוואי

 

זמן מה לאחר ההיכרות עם הנהר – דגנו פירנאות. אותם אנחנו אמורים לאכול בערב. חכה מבמבוק. חוט ניילון, קרס וקצת כבד פרה.
תוך שנייה הבשר נעלם. OK. אבל איפה הדג לעזאזל ??
עוד נסיון. ועוד נסיון. ועוד אחד. מליון !!
המדריך שלנו דווקא הצליח לא מעט פעמים. אבל קיבינימט. אני גם רוצה !! מעבר לעובדה שאני רוצה, אם לא נצליח – לא יהיה מה לאכול בערב. OK. זה בהחלט פריט מידע מעורר מוטיבציה ביד שמחזיקה את החכה….
בסופו של דבר, אחרי מליון "כמעט", ובלי סוף "כזה קרוב", הכנסתי לפירנאה אל הקרס בפה וצדתי אחת.
אח. איזו הנאה ברברית, אח מספקת ברמות. חצי מהקבוצה הצליחה.
שעה אחרי זה – אוכלים. פיראנות בגריל.
האמת – ממש טעים. חבל על הזמן. משובח ביותר. רק חבל, שלמרות כל הבשר שפיטמנו אותן, הן מה זה רזות. כמעט ואין מה לאכול בהן.

הפיראנה הרוצחת

הפיראנה הרוצחת

 

הרוצחת. מבט נוסף

הרוצחת. מבט נוסף

 

הדגמת יכולות

הדגמת יכולות

 

הסיפוק הגדול. וכן. הוא גדול. מאוד

הסיפוק הגדול. וכן. הוא גדול. מאוד

 

ארוחת הערב. מבט לפני

ארוחת הערב. מבט לפני

 

ארוחת הערב. מבט אחרי...כך יעשה לפיראנה שהדייג חפץ ביקרה

ארוחת הערב. מבט אחרי…כך יעשה לפיראנה שהדייג חפץ ביקרה

יום נוסף – סוסים. כמה שעות על סוסים. נכנסים למעמקי הביצות. מים עד המתניים. יתושים. תנינים ברקע. מפחיד משהו.

פוגשים בדרך ארמדילים. תוכים. הכי חשוב – תוכנים ! תוכן תוקו. התוכן הכי מפורסם והכי יפה בעולם.
סה"כ בעולם יש 28 סוגי תוכנים כאשר בפאנטאנל עצמו יש בסביבות 5 סוגים. תנינים יש 2 סוגים – הצהוב וקיימן. 2 סוגים של ארמדילים.
תוכנים זו פשוט חיה מקסימה. חבל על הזמן. אלוהים בהחלט חנן אותה בהרבה מאוד קבין של יופי.

 תנין קיימן אורב לו במים

תנין קיימן אורב לו במים

 

הדגמת יכולות. הפעם של התנין. ויש לו יכולות...

הדגמת יכולות. הפעם של התנין. ויש לו יכולות…

 

האמת - פחדתי...

האמת – פחדתי…

ום למחרת סיור רגלי. עוד תנינים. עוד ארמדילים. קפיברות – המכרסם הכי גדול בעולם. וקופים.
בפאנטאנאל, באזור שאנחנו היינו בו, חי סוג של קוף אחד – הקוף השואג. די כמו פינצ'ר. שחור וקטן, אבל עושה רעש והמולה לפחות כמו בולדוג.

ארמדיל

ארמדיל

 

קפיברה. כמו אוגר אבל קצת גדול יותר.

קפיברה. כמו אוגר אבל קצת גדול יותר.

 

קוף שאגן במנוחה

קוף שאגן במנוחה

 

קוף שאגן במנוסה

קוף שאגן במנוסה

 

מקאו כחול

מקאו כחול

 

מקאו אדום

מקאו אדום

 

החיה כמעט הכי נפוצה בפנטאנאל. טרמטים שמשחיתים שם הכל

החיה כמעט הכי נפוצה בפנטאנאל. טרמטים שמשחיתים שם הכל

 

 החיה הכי נפוצה בפנטאנאל. גודאמט !!!!!

החיה הכי נפוצה בפנטאנאל. גודאמט !!!!!

בערב – ספארי לילה. עם רכב. אסור ברגל היות ויש הרבה נחשים. באמצע הדרך, אחד המדריכים יורד לו לביצות. אלה עם התנינים. עם פנס קטן. בעלטה מוחלטת. אחרי כמה דקות חוזר. בחיים. עם תנין קטן ביד. משוגע.
אבל התנין חמוד טילים. שיניים קטנות. נראה לא מזיק מידי….נראה. אל תסתכל בקנקן אלא בשיניים שלו….

הפעם - לא פחדתי. הגדול קובע...

הפעם – לא פחדתי. הגדול קובע…

הו. ככה העברנו כמה ימים….חום מטורף. חיות מקומיות. ים של תוכים. פשוט ים של תוכים מכל מיני סוגים, המון חיות טיפוסיות, ואוקייאנוס של יתושים ושאר רעות חולות, שרק אלוהים יכול להבין למה לעזאזל נוח לקח אותם יחד איתו לתיבה. ובתקווה – בלי מלריה. ה – Wild Life מגניבים לאללה. באמת.

אמה מה ? אני רגיל לזה אבל זה בכל זאת מעצבן. מעצבן שלא מקבלים תמורה למה שמשלמים. שתמיד, אבל תמדי כולם שקרנים. כולם רמאים. אין מה לעשות תמיג בחיים מודדים איכות לעומת העלות שלהם. ותמורה, לא ממש קיבלנו.
כמה שהחברה מומלצת, חצי יום לא היה לנו מדריך. למה ? הוא הדריך קבוצה אחרת במקביל אלינו. קיבינימט עם החוצפה שלהם. במקום זה, שלחנו אותנו לשרוף זמן בשיט על הנהר במשך 3 שעות עד שפשוט נמאס לנו וחזרנו.
לקבוצה אחרת המדריך השתכר, ועד 4 אחר הצהריים הוא לא התעורר, אז הם פשוט המתינו עד שיתפכח..אדיוט.
שתייה לא ממש הייתה לנו. סיורים שהיו אמורים להתבצע ולא התבצעו. לא חסרים סיפורים.
אני שונא. שונא חוסר מקצועיות כזאת. חוסר מקצוענות. זרקנות. שכונה לא נורמלית. איפה התקתוק, הניהול המדהים, המקצוענות האדירה של התור לאנטרטיקה ואיפה התור לפאנטאנל.
כוסאמק. אבל מילא. בסוף, למרבה המזל, זוכרים באמת רק את הדברים הטובים.

את התור ביליתי עם 5 ישראלים אחרים. גיליתי, שזה מעייף אותי. מעייף אותי לשמוע חוויות של אנשים אחרים.
מערכות היחסים בטיולים ארוכים הן כל כך קצרות. לעיתים מידי. לעיתים לא מספיק. תאמת, אפילו לרוב לא מספיק.
והשיחות כל כך רגילות. רגילות להחריד.
"אני הייתי בעיר הזאת. בהוסטל הזה. בפוסדה הזאת. בהוספדחה הזה. שילמתי פחות ממך. שילמתי יותר ממך. המדריך שלנו היה טוב. היה רע. הכל אותו דבר. ירד גשם. זרחה השמש. כאן היה שוד. כאן הייתה תאונה. הגל היורד. הגל העולה…." במונוטניות חוזרת. חוזרת ומשמימה. בשורה התחתונה – משעמם !
אחותי כתבה לי מתישהו אל תספר על חווית שלך. האמת – נראה מוזר. אבל השבוע הגעתי למסקנה שזה ממש נכון.
לא מעניין אותי חוויות של אחרים. מור"קים של אחרים. הכל סוג של נוסחה. תבנית. פרדיגמה. זה מייגע. מעייף. ממצה. מיציתי.

השקיעה בפאנטאנל. סופו של יום..

 


פוסט הבא – בוניטו


 


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.