פוסט קודם – ארה"ב פתיחה
ניו יורק ניורק יורק. התפוח והאגדה.
אז האמת היא שבניו יורק כבר הייתי. בדיוק לפני 13 שנים. אבל אז הכל היה שונה.
הייתי קטן יותר. הייתי מותש נורא אחרי טיול ארוך. ארוך מאוד. חודש שלם. היום ? מה זה חודש בשבילי…מי סופר את זה בכלל….
היה מלון מגעיל. בלי מים חמים. קר. וכל מה שרציתי היה הביתה.
אז הפעם החלטתי להשלים את מה שאז פיספתי. בראייה אבל שונה. שונה מאוד. אין מה לעשות. התבגרתי.
אז טסנו מריו לניו יורק. במסלול שרק טשטוש רציני במערכת ההבנה שלי יכול להסביר לי למה הדרמנו שעה לסאו פאולו, המתנו שעה וחצי (תוך כדי סיומו של ההפסד בפיינל פור. רצינו לבדוק את התוצאות, אבל רצון לא חזק מספיק בשביל שנשקיע באינטרנט בעלות של 20 דולר לשעה !!!) ואז הצפנו 11 שעות לניו יורק. מילא. לפחות היה אחלה של מטוס.
נאספנו על ידי יורם, אח של בן דודה של אמא של ניר. כן. יחסים משפחתיים מורכבים.
ניסינו להתאפס. המתנו לאביטל שתגיע לרגע האיחוד המיוחל. גם לילך הגיעה. לאנשהוא בקווינס.
אז דבר ראשון – שוב שוק. שוק תרבות. חבל על הזמן. נראה לי – שבמיוחד אני. אני אוהב שכונה. "יהיה בסדר". "לסדר דברים". שהדברים קורים ומתרחשים. לאו דווקא בדרך הישרה מידי. עיגול פינות הוא לאו דווקא רע. במיוחד כשזה לטובתי.
ופה ? לא לא לא..פה לא…
לקח לי כמה ימים להתרגל לכאן.
אז פגישה ראשונה עם האוטובוס האמריקאי.
מסתבר שאי אפשר לשלם לנהג. חייבים כרטיס נסיעה מיוחד או לשלם במטבעות.
OK. אין לי. לפני שעה הגעתי לניו יורק. מה עושים ?
אני מנסה, תוך כדי שימוש בתמימותי הרבה, לשכנע את הנהג לשלם לו עם שטרות. כמובן – שאי אפשר.
אך אבוי. חציתי את הקו הלבן !! פשע לאומי.
מיד חטפתי צעקות על כך מהנהג. שאסור לחצות את הקו הלבן. בסדר בסדר. קיבינימט. מה זה ? קלאס ??
בכל אופן, ניסיתי לפרוט שטר אצל הנוסעים באוטובוס.
נאדה. ניסיונותי העלו ריקם.
חזרתי לנהג להגיד לו – תשמע. בעיה….
פתחתי בשיחה ידידותית, בשילוב התעלמות ווקלית טוטאלית מהנהג, והוא הצביע לי על שלט – שאסור לדבר עם הנהג בשעת נסיעה. עוד חוק. הכל פה חוקים במדינה הזאת. טוב טוב…. אוף איתכם.
סיפור נוסף. וכן יש הרבה.
קפצתי לסופר פארם לקנות משהו. מצאתי את אשר נפשי חפצה בו, ופתחתי בצעדה מהירה לקופה. היה בחור אחר לפני. המתנתי בסבלנות. הוא סיים אז ניגשתי לקופאי. הוא שאל אם אני בתור. עניתי בתמימות לא מעושה, ובחשש קל שהחל מקנן בליבי, שכן. ואז הוא הצביע לי שאביט מאחורי.
במרחק של 4 מטר מהקופה (ואני לא מגזים), בין המדפים הנסתרים (בצורה מסודרת להחריד), בערך עשרה זוגות עיניים אמריקאיות תמימות הביטו בי במבט תוכחה של – "אח שלי דפקט. כדאי שתעמוד בתור כמו כולם, אחרת נצמצם לכם את כספי הערבויות לתוכנית ההתכנסות".
מבויש ונכלם הלכתי ונעמדתי מאחוריהם.
ויש עוד הרבה מאיפה שזה בא…..
אז סיור חפוז ראשון בערב בטיימס סקוור ונסיון התארגנות בדירה שקיבלנו.
האמת היא – מזכירה מאוד את המלון שלפני 13 שנים. אין מים חמים. יש אחלה זרם, אבל של מי קרח קפואים. קר טילים. אחלה…
האמת היא – דירה מגניבה נורא. חדשה דנדשה. אמה מה – בלי כלום. ערומה כמו תינוק שהרגע יצא לאוויר העולם. גם היא, כמו התינוק, עדיין עם גי'פת הלידה – השיפוצים.
אפילו מנעול פנימי לבית לא היה, אז נעלתי את הדלת עם סולם שמצאתי ותפילה חרישית שפורץ לא יחליט לכבד אותי בבואו (שאגב, הדירה נפרצה באמת שבועיים לפני בואנו). טוב להתפלל בקווינס.
כל הטיול לא התכלבתי ככה….
האמת היא שלמארחים שלנו באמת הגיע פרס נובל לאירוח. מעולם לא אורחתי, במיוחד לא ע"י אנשים זרים לי, בצורה כל כך לבבית. אמנם תוך כדי נסיונות חוזרים וכושלים של לחבוש לי כיפה, שטריימל וציציות – אך זה היה ענין שולי…
והאזור ? קווינס. הרחוב המרכזי. כולם – דוסים. יום טיפוסי בבני ברק.
דבר ראשון – עשיתי קניות.
השחר העולה, במבה באנגלית, פיתות, בורקס תפוחי אדמה וכמובן חומוס.
אמריקה מדהימה. פאר ההגירה והדו קיום.
רחוב אחד ליד – זה הרחוב של האפגנים ופקיסטנים. אותו דבר כמו אצלנו, אבל – הכל בערבית. הפיתות, האוכל ואפילו הטלוויזה – הערוץ הראשון של איראן. נפלא.
הבית שלי… קומה שנייה בלי מעלית, 3 כיווני אוויר
המנעול
בכל אופן – ביום השני התחלתי לחרוש.
סיור למגדלי התאומים. או שלא. לגראונד זירו. מדהים. לא להאמין פשוט. זה באמת לא שם. ראיתי תמונות, ויש גם זכרון דל מביקור ישן נושן, שהן כמובן עדיין קיימות, עם התאומים, תמונות של ההרס, של החורבן. אבל זה באמת לא שם.
חור גדול באדמה וזהו.
אבל האמת – לא כזה מרשים. זה היה הרבה יותר מרשים כשהבניינים היום שם.
עכשיו – סתם חור מכוער. מגודר בלי סוף. שמירה ואבטחה. ועם חוסר מסויים – של אנדרטה !
האמריקאים, ברוך השם, יודעים לעשות הכל טוב. כמעט הכל. מכובד. רישמי. ממלכתי. הכל.
אבל, נראה שהם עדיין לא עיכלו את הנקודה הזאת שפסל החלום שלהם לא נמצא שם. כמו מעיין נכה שכרתו לו רגל, אבל לפעמים עדין מגרד לו ברגל. זאת שאיננה למעשה. ציפיתי לאנדטה, פסל הנצחה, סרט מרגש סוחט דמעות עם סוף טוב וקישטי כמיטב המסורת האמריקאית. משהו בסגנון כזה – מלא ילדים מאושרים סביב הבניין החדש המדהים והגבוה בעולם שייבנה פה אי פעם. אבל – נאדה.
יש שם בקושי כמה שלטי הסבר על מה שהיה. קצת על מה שיהיה. איזו אנדרטנה קטנה שעיצב ישראלי שתבנה אי שם בשנת 2009. וזהו. האמת – באמת התאכזבתי. כנראה שהם באמת עדיין לא עיכלו את זה.
בכל אופן, הצטרפנו לאיזה סיור מאורגן שמתבצע באזור. סיבוב עם כמה הסברים סביב התאומים. הסיור, אבוי לבושה, לא מאורגן ע"י העיירה, אלא ע"י ארגון 4 האמהות של מכבי האש של ניו יורק.
הדריכה אותנו אמא שהבן שלה נהרג בתאומים. הוא היה כבאי.
אבא שלה עסק בבנין של התאומים לפני 30 שנה. או אז הוא כבר אמר לה – אל תטפסו לתאומים. זה פשוט גבוה מידי. והבן שלה – נהרג שם. האמת – הייתה מרגשת. ממש עדות אופי.
שארית צלב מהבניין
בערב – עלייה זריזה לאמפייר סטייט בילנדינג.
משהו שכבר עשיתי פעם. שוב. לפני 13 שנים. אבל תמיד טוב לעשות שוב. נוף יפה. אבל. עם רגל כרותה. הנוף באמת הרבת פחות יפה עכשיו.
שקיעה יפה. לילה יפה. קר אימים שם למעלה. אבל מרשים. מרשים מאוד.
האמפייר סטייט
מנהטן מלמעלה
מנהטן בלילה מלמעלה
שקיעה מעל מנהטן
יום הבא – דבר ראשון לסגור פינה ישנה נושנה. או אז, בעודי עולל, ראיתי את פסל החרות. אבל הייתי עייף. רק רציתי הביתה (שוב.. לך תבין..) ולא שטנו לאי החירות. הפעם ? הפעם הדבר הכמעט ראשון שעשיתי בניו יורק היה לקחת שיט לאי החירות עליו ממקום הפסל.
האמת מגניב שם. כמו כמעט בכל מקום בניו יורק – דבר ראשון יש תצפית על קו הרקיע. קו גורדי השחקים.
מוזאון החירות. הסברים עם הפסל. מי נתן (הצרפתים). מתי (1884). מי בנה את התחתית של הפסל (האמריקאים). העובדה שהחליפו לפסל את הלפיד בשנת 1984 תוך כדי שיפוץ כללי של כל המתחם (ועוד כמה מתחתמים תיירותים אחרים בניו יורק). ועוד כל מיני שטויות ופרטי מידע באמת שטותיים שרק לי אכפת מהם, וכנראה גם אזכור חלק מהם להרבה מאוד זמן. מה שכן – או אז, אפשר היה לטפס למעלה. עד הראש של הפסל. במדרגות לולייניות מתוך תוכו של הפסל.
עד הלפיד אפשר היה לטפס עד תחילת המאה ה – 20. מאז ניתן היה לטפס עד הכתר של הפסל.
אבל, כמעט כמו כל דבר בניו יורק, הכל השתנה אחרי ספטמבר. אותו ספטמבר 2001.
שאלתי לתומי את השומר – "מה ?? אי אפשר לעלות ??". והיה לו מבט נוגה בעיניים, לחלולחית קטנה בצד שקית הדמעות, ואמר – "עד 11 בספטמבר היה אפשר. מאז…" ופלט אנחת צער קטנה תוך כדי נשיפת אוויר עזה – "אח…מאז הכל השתנה…".
אז קיבינימט עם הבין לאדן הזה. אנחנו עוד נחזור אליו…
החרות
קו הרקיע מאי החרות
בכל אופן. המשכתי לאי ההגירה. זה אי, ממש קרוב לאי של פסל החירות שהייתה בו תחנת הגירה מהמרכזיות של אמריקה בסוף המאה ה – 19 תחילת המאה ה – 20. בימים, שהאמריקאים עוד הסכימו להכניס מהגרים לאמריקה. אכן היו ימים כאלה. בימים, שהמהגרים, הסכימו לקבל עוד מהגרים. אירוני משהו. חבל שבשואה דעתם השתנתה מהקצה לקצה. עבד כי ישלוט… בכל אופן, יש שם מוזיאון הגירה מרשים ביותר. מסביר על כל ההגירה לארה"ב. התפתחות "גטאות" מהגרים. תרבויות שהמגהרים הביאו עימם. עיתונים באיטלקית. עיתונים ביידיש – וראבק – יש שם לא מעט כאלה. ועוד כל מיני שטויות. מוצלח ביותר.
בערב עוד הספקתי ללכת למוזיאון מאדאם טוסו. השלישי שלי ברחבי העולם. נשארו עוד שניים (לאס וגאס ובנקוק).
חביב. כמו תמיד. יפה לראות שלכל מוזיאון יש את הייחוד שלו. את השוני שלו. וכמובן – את עראפת (שלפי המוזיאון הזה הוא עדיין בחיים…ולא בתור בובה. על אמת). בכל אופן, דווקא במוזיאון הזה יש התייחסות יפה לעניין התאומים.
על הבניין הדרומי של התאומים היה דגל אמריקאי ענק. וכשהתאומים נפלו, אז הדגל נפל יחד איתם ולא הושמד. יש תמונה מפורסת של 3 כבאים מוריזים את הדגל הזה מהתורן שעליו הוא היה תלוי.
כבאי אחד עם פוזה משעשעת של סינוור שמש.
אז המוזיאון הנציח את אותם 3 כבאים בתור בובות שעווה עם סרטון חביב מהאסון. אהבתי.
מה שכן, ההנצחה היא בדיוק לפי התמונה. אז אותו כבאי, עם אותה פוזה מצחיקה בפנים, הונצח. הוא בטח מקלל את הרגע שסונוור. פאדיחות.. אגב, אותו דגל ענק, נשלח יחד עם כוחות אמריקאיים בתור סמל למלחמה בעיראק.
כשהדגל חזר לארה"ב הסתבר שזה דגל אחר. קצין התחזוקה המטומטם של האמריקאים פשוט איבד את הדגל ולאף אחד אין מושג איפה הוא היום. בערב – בשעה טובה יצאנו. הערב המשותף האחרון שלי ניר ושלי.
לפעמים חלומות מתגשמים…
יום למחרת – מוזיאון. מוזיאון הטבע. נחשב לאחד הטובים בעולם מסוגו. ואכן – המקום מדהים.
הייתי 3 שעות. מעט מידי.
למה רק 3 ? כי די. הגעתי לניו יורק בשביל לראות מיוזיקלס. אז זה הזמן. רצנו לקנות כרטיסים. וקניתי. ממה מיה!.
אז בערב – מיוזיקל ראשון !!!
איך היה ? מושלם. חבל על הזמן.
להגיע למצב, שאולם (מדהים גם הוא) שלם, 2,000 איש, פשוט עומדים ושרים כולם ביחד שירים של אבבא (שעליהם מבוסס המופע) זה בהחלט היה מרגש. זה הקטע. לברודווי יש את ממה מיה. ולנו ? לנו יש את מרי לו. השם ירחם.
התמונה היחידה מהמופע
עוד יום.
הרגשת חוסר מיצוי. כרגיל אצלי. אז נו…חזרתי למוזיאון הטבע. ביליתי שם עוד 5 שעות. אפשר לבלות שם עוד 5 ימים. למדתי המון.
בכלל. מגניב לראות את המוזיאונים ברמה הכל כך גבוהה של האמריאקים. סוף סוף מוזיאונים לא דרום אמריקאים מחורבנים. בלי אנגלית. ואם יש אנגלית אז עם שגיאות כתיב. וכל מיני רשלנויות זועקות כאלו…
מה עוד ? מוזיאון הסקס. כיכר גולדה מאיר.
יום בסנטרל פארק. האמת – מגניב שם ביותר. יום ראשון חביב.
התכנון המקורי היה לכור אופניים ולפגוש את לילך.
אז את לילך לא פגשתי. שוב.
ואופניים, עלו 40 דולר ! נו באמת…גם לי יש גבולות.
והאנשים ?
פארק הירקון. כל עם ישראל ואישתו שם. רק אין ריח של מנגלים בכל חור. למה ? כי אסור כמובן. אמריקה.
קצת דשא יש בעיר הזאת
וכמובן – מיוזיקלס.
פאנטום האופרה – שעמום נוראי. מסתבר – שהיה אופרה. קיבינימט.
פגשנו אישה שאמרה שהיא ראתה את המופע 6 פעמים ובכל פעם השערות שלה סמרו. 6 פעמים ?? אולי אם אני גם אלך 6 פעמים אז בסוף אני אבין. גם השערות שלי סמרו, אבל מעצבים !!
אופרה בעיברית אני לא מבין אז באנגלית ? קיבינימט על כל הכסף שירד לטמיון. מילא.
פוסט הבא – וושינגטון
