פוסט קודם – אריקיפה

ברוכים הבאים לבירת ישראל בדרום אמריקה. יש המכנים אותה קטמנדו של דרום אמריקה.
אני ?
אני מכנה אותה מותק של מקום להיות בו.

אז מיד אחרי הטראק באריקיפה, ברחנו כל עוד נפשותינו בנו מהמלון, על מנת לא להיתקל בטעות בעוד מנת כאב ראש, ככה בקטנה, כמתנת פרידה לפני הנסיעה מההולנדיות שלנו. תוך שעתיים חזרנו למלון, ארזנו ועלינו על אוטובוס הלילה האהוב עלי בדרכו לקוסקו.
הגענו, השלמנו שעות שינה, ופגשנו את איתי שקבענו איתו מראש, רק שהטמבל טעה בעיר שבה קבענו איתו. סוג של עתודאי.

קצת על המקום, מבחינה היסטורית.
קוסקו הינה עיר בגובה של 3,200 מטר, ונחשבת לבירת האינקה. בעברה, לפני שהספרדים השמידו גם את העם הזה, העיר הייתה עיר אינקה גדולה, עם ארכיטקוטורת אינקה טיפוסית ועוד. מסביב לקוסקו, המון המון אתרים ארכיאולוגיים של האינקה שהם דווקא, יחסית, נשמרו.
הספרדים באו, וכמו כל כובש טיפוסי, רק שאז לאף אחד לא היה אכפת, הרסו את הכל, ובנו הכל מחדש, רק אחרת.
הם אפילו השתמשו באבני האינקה, ככה שאפשר לראות המון בניינים בעיר, אשר חלקם מאבני אינקה וחלקן אבנים ספרדיות, כאשר ההבדל ביניהם הינו הסיתות האופייני לכל תרבות ותרבות.
אגב, הדגל הלאומי של קוסקו, או ליתר דיוק – של האינקה, הינו דגל צבעי הקשת, ככה שלקהילת הגאים יש מתחרה רציני פה בסימבול שלהם. בהתחלה, בתמימות, חשבתי שהגעתי לעיר שכולה חיה במצעד הגאווה אחד וארוך מאוד מאוד עד שהתבדיתי..

עכשיו קצת על המקום, אבל מבחינה עכשווית.
שום עתיקות, שום אינקה, שום כלום. קוסקו זה משרד השידוכים הגדול בעולם. לא צריך שום אתר אינטרנט, שום משדך דוס, שום כלום. רק צריך להגיע לקוסקו, ואפשר להיות בטוחים שמשהו טוב כבר יקרה. קוסקו, זה בהחלט סוג של בית זונות ענק ענק…
יש כמובן את הכיכר המרכזית (כיכר הנשק) שהיא בהחלט יפה. כמה כנסיות, וכמה פאבים בכמויות, בתי קפה, מסעדות יפות, וכמה דאנס בארים. זה הזכיר לי קצת את איביזה.
הולכים בערב, הכניסה חינם לכל המועדונים כולל שתייה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ו – עוברים למועדון הבא. שותים שתיה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ובצורה מפתיעה, עוברים למועדון הבא. ככה כל הלילה. ומשהו טוב, כנראה, כבר יקרה בסוף.
בקוסקו, כולם מתחננים רק שתיכנס למסעדה, תיכנס לבאר, תיכנס למועדון. משלמים לך כמעט.
רק בארץ שלנו, אנחנו צריכים להתחנן לילדה חצי ערומה בת 17, שתכניס אותי ל – DOME.

בלי קשר, קוסקו זו עיר שבהחלט אפשר להרגיש בה בבית. ממש כאילו במרכז קהילה יהודית רחבה.
כל הישראלים פה עשו עבודת שטח איכותית. המון מסעדות של ישראלים. מסעדות של לא ישראלים, אשר התאימו את עצמם לקהל היעד.
תפריטים בעברית. פלאפל. שוואמה. חומוס. שניצל (!!). אינטרנט בעיברית. מקלדות. WINDOWS. שלטי רחוב בעברית. סוכניות טיולים. בית קולנוע ישראלי. הנחות בטיולים רק לישראלים, ברמות של 30-40% הנחה. פרואנים שדוברים עיברית תיקנית, יותר טוב מכמה ישראלים שאני מכיר. מדריכי טיולים פרואנים שמסבירים לנו בעברית. שלום שלום. יש הנחה. סמים קלים. סמים קשים. שלום חבר. שלום שלום תבוא לי בחלום. הכל ! בשורה התחתונה – בית.
בגלל כל הדברים הללו, קוסקו היא בהחלט חממה למתנחלים. אפשר למצוא פה כאלה ובכמויות.

אז איך אנחנו השקענו פה 11 ימים ? בקלות.

יום ראשון מנוחה. ואז מסיבה. כמובן.
יום שני קפיצה. כן כן. הגבוהה. זאת של ה – 122 מטר. באנג'י. מזלנו עד עכשיו בטיול משחק לטובתנו. גם תאריכים. גם מזג אוויר. מה הכוונה ?
כבר אחרי סוף סוף העונה פה בפרו. והכל נסגר בקצב גדול כמו הקצב שבו נאכל הכסף שלנו.
הגענו בדיוק ליום האחרון של קפיצת הבאנג'י המפורסמת של קוסקו. קפיצה ממעלית בגובה של 122 מטר.
ואז, גילינו, שיש המצאה חדשה מבית היוצר של האינקוויזיציה המקומית, או מהמפיקים של "אפקט הפחד". המצאה מטופשת לא פחות מזאת של הבאנג'י רק בהפוך.
אז מה הכוונה ?
קושרים לגוף הרגיש שלי כמה רתמות באברים רגישים כאלה ואחרים. במקרה של קפיצת באנג'י – כל איבר הוא רגיש.
קושרים את הריתמה מאחורי הגב לקרקע. עד עכשיו נשמע מצויין. סביל בהחלט.
ואז, מקדימה קושים חבל נוסף, הפעם אלסטי, שמצד אחד הוא מהודק לבטן, ומצד שני למעלית. כאשר היא על הקרקע, הכל רגוע ונחמד.
ואז, מסיבה כלשהיא, שעלתה לי 50 דולר, היא החליטה לטפס למעלה למעלה לגובה של 122 מטר. ואז החבל נמתח נמתח. ולפתע פתאום, ללא כל הכנה נפשית מספקת מוקדמת, המדריך, השם ייקום דמו, ניתק את הכבל שאיבטח את גופי השביר לקרקע, וגרם לתעופה מהירה כברק כלפי מעלה לגובה של 100. לא הספקתי למצמץ, ומצאתי את עצמי מרחף בגובה של 100 מטר, כשמעלי גשם ומתחתי קרקע, שמנקודת המבט הלא אובייטקיבית שלי נראתה רחוקה מידי מידי.
הנסיקה כלפי מעלה הייתה כיפית. קצרה אבל כיפית.
ואז, הגיעה השנייה שלעולם לא אשכח אותה.
השנייה, אפילו חצי שבה הגוף מפסיק לעוף למעלה, ומרחף לשנייה באוויר.
התחושה נוראית ומדהימה כאחת. הניגודיות בין הסבל לאושר הוא מטורף. מצד אחד הגוף מרחף. מצד שני, כל איבר פנימי כלשהו בגוף שלי החליט שדווקא נחמד לו והוא רוצה לצאת החוצה ולהמשיך לעוף למעלה. אי אפשר לנשום. אי אפשר לחשוב. הרגשת חוסר אונים מדהימה.
פתאום יש צורך להחזיק במשהו. כאילו שזה יעזור במשהו. הייתי חייב משהו יציב (אגב זה קורה כמעט לכולם). אז אחזתי בחולצה. כן. בסדר. נכון. זה מה שיעזור.
השנייה מלאת הניגודים היא כמו תאוריית הלחזור לישון של אילן הייטנר, בחוכמת הבייגלה. סבל וכיף צרופים להם יחדיו.
ואחרי אותה שנייה נוראית, מתחילים לשחק יויו, רק שהפעם אני הוא כלי המשחק. למעלה, למטה למעלה למטה. ובכל פעם, אותה שניית חוסר נשימה אבל שמתחילים להנות ממנה יותר ויותר.
בשורה התחתונה – חוויה מדהימה. פרט לעובדה שלקח לי 3 שעות להתגבר על הבחילה, אחרי שהקיבה שלי החליטה להתנגש בסרעפת.

נקשר לרתמות

אני סופרמן

אי שם מעבר לשמיים…

בלילה, באופן מפתיע לחלוטין, עוד מסיבה.

יום נוסף – הסתובבות.
דבר ראשון, סיור מיידי בקתדרלות. קתדרלה LA FAMILIA. קטקומבה אחת, וכמה צלבים נוספים. הסבר מגוחך מפרואני שמדקלם הדרכה.
סיור בקתדרלה הראשית. תאמת – די יפה. עוד קתדרלה יפה, העשוייה מכספים שנגזלו במשת אלפי שנים מהנוצרים המסכנים.
שם ראינו ציור נוסף של הסעודה האחרונה, אבל במקום יין הם שותים צי'צה. במקום לחם הם אוכלים גיני פיג (CUY).
ציורים של ישו עם שמלה אינדינית, וגילוף של ישו, הראשון שנעשה ע"י אינדיאנים, אבל ישו שחור. כי אינדיאנים עשו אותו.
בכלל, מאוד משעשע לראות כיצד האמת נוצרת בידי האומן. כל אומן, יוצר דת, דימוי של דת, המחשה של הדת בהתאם לאמת שהוא מכיר. ישו עם שמלה, בלי שמלה. שחור. לבן. נשי. גברי. כפי שנאמר כי "אמת היא דבר סטיטיסטי".
כמובן, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.
ושוב, סיור שווקים. שוק מלאכת יד. שוק הגנבים. השוק המרכזי. ובתכלס, בכל שוק שהכרתי פה. בנוהל.

בערב, שוב, באופן מפתיע ושובר שגרה – מסיבה.

ויום למחרת, האטרקציה הנוספת – ראפטינג.
כמובן שהחלטנו לקחת את הראפטינג הארוך – 3 ימים. מדובר בנהר בשם אפורימאק (APURIMAC). לאורך של כמה עשרות קילומטרים, מים, הרבה מים, בוץ, מפלים ועניינים. דרך מצוייינת להתמודדות עם פחד המים שלי.
השכמנו, וחברנו לקבוצה שלנו שהורכבה מ – 7 ישראלים ועוד 2 אנגליים. אני לא כל כך אוהב ישראלים, כבר ציינתי את זה….
בכל אופן, ביום הראשון נסענו רחוק רחוק מקוסקו עד לאתר ההתחלתי, ניפחנו סירות, שלי אישית נראו שברירות מידי, אבל אף אחד כמובן לא שאל לדעתי.
קיבלנו חגורות הצלה וקסדות, והתחלנו בשיעור לטובע הראפטינג המתחיל.
כמה פקודות חתירה, מה קורה כשטובעים (כאילו שאפשר לעשות משהו…), כמה טיפים מקוריים כגון – "כדאי שלא תיפלו מהסירה, במיוחד לא במפל ברפיד 5" וכדומה.
גם עשינו תרגולת התהפכות סירה, שאין ספק שלתחושת המסוגלת העצמית שלי, היא לא הוסיפה הרבה, ושגרמה לי למחשבות חרטה לגבי האטרקציה הזאת, אבל אני ישראלי – כבר שילמתי, אני לא יכול לוותר…..

אז התחלנו בשיט.
בגדול סדר היום היה כזה. קמים, אוכלים ארוחת בוקר מצויינת, שטים קצת, שותים המון, אבל לא מהבקבוקים אלא מי נהר מלאי בוץ, אוכלים ארוחת צהריים מצויינת, שטים, שותים עוד מי נהר עכורים, אוכלים ארוחת ערב מצויינת ושוב למחרת.
סה"כ מגניב בטירוף. אקסטרים לא נורמלי, אבל מסוכן בלי סוף. ביום הראשון ירד לנו מבול, אבל בשאר הימים היו שמשמיים עם שמיים כחולים כחולים מעוטרים בעננים יפים. היה מצויין.
התהפכנו פעם אחת, נפלה לנו רק פעם אחת בחורה מהסירה (אביגיל), אני כמעט עפתי פעם אחת באמצע רפיד אבל החבל של הסירה וניר היו בהחלט במקום ועשו עבודה מצויינת, עשינו 3 רפידים ברמה 2 בתור BODY RAFTING ועוד שטויות.

פעם אחת, ניר ואנוכי היינו בסירת המטען. באמצע הנהר, בשיאו של הרפיד נתקענו לנו לפתע על סלע. הסירה מתחילה להתמלא מים בכמויות, ואנחנו ? כמובן חסרי אונים בצורה טוטאלית.
המדריך שלנו, שור לא נורמלי, נעמד לו באמצע הנהר, ופשוט הרים את הסירה ושחרר אותה. שוס לא נורמלי.

היו גם כמה רפידים, שנאלצנו ללכת ברגל, היות והם מסוכנים מידי לתיריים. באחד מהם, ברמה 5 פלוס, נהרגה ישראלית לפני 3 שנים, ומאז לא שטים שם.

אגב, רפיד זה בעצם סוג של מפל באמצע הנהר. הוא נגרם בעיקר מסלעים שתקועים להם בלי סיבה במים. רמת הרפיד נעה מ – 1 עד למוות, כאשר מה שקובע את הרמה זה לאו דווקא הגלים שרואים בעין, אלא את רמת הסיכון של המפל אם קורה משהו. המספר מציין את כמות המערבולות, הזרמים התת מימיים, ובעצם – את הסיכוי לא לצאת בחיים מהמפל. מרגיע מאוד. בסוף הראפטינג, ככה כמתנת פרידה, הייתה אפשרות לקפוץ מסלע בגובה של 14 מטר למי הנהר העכורים. דווקא ניסיתי, אבל השתפנתי. מפחיד מידי….

סה"כ חוויה מצויינת, שגם עליה אני לא בטוח שאחזור שוב…
אנחנו אגב, היינו הראפטינג האחד לפני אחרון (שוב – דיברתי כבר על המזל שלנו), היות ומי הנהר עלו מידי ומסוכן מידי כבר לשוט בו.

הוגה במחשבות חרטה

באמצע רפיד

מה עוד עשינו ?

וכמובן, ביצענו את האטרקציה המרכזית והמתויירת להחריד של האזור – טראק המאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu).
האזור, כמו שכתבתי, מוצף באתרים ארכיאולוגיים של האינקה. עיירות כאלה ואחרות, מבנים אופייניים להם כגון טרסות, מקדשים לאלים שלהם (שמש, ירח, אדמה, קונדור) ועוד מאפיינים טיפוסיים.
גולת הכותרת של האתרים הארכיאולוגיים הינו המאצ'ו פיצ'ו, שהוא בערך הירושלים של האינקה.
האינקה הייתה קהילה שלא תיעדה את עצמה. הכל עבר בתורה שבעל פה. ועל כן, בעצם הידע הקיים כיום על התרבות הינו מינימלי ביותר, ונגזר מהמידע שהספרדים אספו עליהם לפני שהרגו את כולם, ככה שההיסטוריה מן הסתם די משוכתבת, כי המנצחים במלחמה תמיד כותבים גם את ההיסטוריה. על כן, שם המאצ'ו פיצ'ו הוא שם חדש. פירוש השם בקצו'אה הינו – העיר העתיקה. לאף אחד אין מושג למה היא נבנתה, למה היא שימשה, ומי היה צריך אותה בכלל על פסגת הר גבוה.
הסיבה העיקרית שהאתר מתוייר כל כך הינו שיווק מוצלח של הפרואנים. סיבה נוספת הינה, שהספרדים בעצם לא מצאו כלל את העיר, ולכן לא הושמדה, והמצב שלה בהחלט מרשים.
מה הפלא שהם לא מצאו אותה ? הם פשוט לא רצו להגיע אליה. אני אסביר בהמשך…

יש כמה אפשרויות לעלות לעיר. טראקים בקטנה של יום, יומיים והטראק המפורסם – האינקה טרייל שנמשך 4 ימים, שזה כמובן, מה שאנחנו עשינו. מתחילים בנסיעה מקוסקו, ומגיעים לתחנת רכבת ומתחילים בתנועה.
למרות שהטראק עולה גם ככה הון תועפות (ולישראלים כמובן חצי מחיר מלאירופאים) את הציוד האישי אנחנו סוחבים. אין חמורים בטראק, היות ואסור להכניס לשבילי האינקה. שביזות.
את הציוד המשותף, כגון אוהלים, אוכל, מטבח וכו' סוחבים פורטרים, שזו מילה נרדפת לסבלים גרוזינים באינקאית.
האינקה טרייל עובר בעצם בכמה אתרי אינקה לאורך מסלול של כ – 50 קילומטר ברחבי האנדים, כאשר ביום הרביעי מגיעים למאצו' פיצ'ו עצמו.
בטראק, בגדול עושים שני דברים מרכזיים – אוכלים הרבה וטוב, וכמובן מטפסים ויורדים בלי סוף. אבל ממש בלי סוף.

קצת הסבר על האינקה.
האינקים היו עם כובש. בגדול, כאימפריה הם שרדו מעט מאוד זמן. הספרדים, ובאופן מפתיע – הרבה מאוד סכסוכים פנימיים גמרו להם את כל האמפריה המדוברת.
הייחוד של המאצ'ו פיצ'ו הינו עקב העובדה שהעיר נחשפה רק בשנת 1911. עד אז מעולם לא שמעו עליה בציליוויזציה (פרט לאיזה כמה כפריים באזור).
הספרדים, בכיבושם, פיספסו את העיר. על כן העיר במצב יחסית מאוד מרשים.
אחת הסיבות ש"העולם החדש" לא גילה את העיר הינו הייעור. המאצ'ו פיצ'ו נמצאת באמצע ג'ונגל קטן עם עצים רבים, אשר עם השנים, 30 שנים ליתר דיוק, הספיקו לכסות את כל העיר בצמחייה עבותה, שרק בתחילת המאה הקודמת נחשפה.
לאן האינקה נעלמו מהמאצ'ו פיצ'ו ?
הסברות טוענות שהמלריה הרגה אותם, שהם גורשו ע"י שבטים מקומיים, אבל אלו רק סברות.
גם לאף אחד אין מושג למה העיר באמת שימשה. הכל עוסקים בניחושים ניחושים.

עוד כמה פרטים לגבי האינקה.
האינקה היו עם מלא אלים. שמש, ירח, אדמה, קשת ועוד כמה. ממש קפטן פלאנט. בתור שכאלה, היו להם בלי סוף מקדשים.
בנוסף, היתה להם אמונה בקיומן של 3 רמות חיים.
הרמה התחתונה של לפני החיים האמיתיים, החיים בהווה, והחיים שלאחר המוות – בשמיים.
על כן, המספר 3 היה טופולוגי עבורם, וניתן לראות זאת הרבה במקדשים השונים שלהם (וגם בחלק מהתמונות שבאתר).
עבור כל שלב הייתה חיה שייצגה אותו.
הרמה התחתונה – נחש. רמת הקרקע, הרמה של לפני החיים ממש.
החיים בהווה – פומה, החיה המהירה והחזקה בטבע.
החיים בעולם הבא – קונדור. החיה שטסה הכי גבוה בשמיים, עד לעולם הבא בעצם.
אפשר לראות את הסממנים של החוית הללו גם במקדשים שלהם.

ולגבי הטראק.
במשך היומיים הראשונים, השביל שעליו הולכים הוא אינו שביל האינקה המקורי שהיה שביל הגיוני בזיג זג במעלה ההרים, אלא פשוט שביל ישר לשמיים.
ביום אחד טיפסנו למעלה מ – 1,000 מטר במדרגות, ירדנו 600, והמדריך שלנו, שהחליט לאתגר לי את הברכיים ולאחד חלק מהיום השלישי עם השני יחד עם גיבושון לקורס טיס, החליט שנעלה עוד 400 מטר במדרגות ונרד עוד כמה מאות מטרים במדרגות והכל ביום אחד. הפיקות בברכיים שלי זעקו הצילו ביום הזה.
בדרך עוברים בכמה עמדות שמירה, ערים אינקאיות קטנות, מתרשמים מהארכיטקטורה, מקדשים, טרסות, מבנים עגולים, בצורת לב וכדומה. מזג האוור היה די מעפן. תמיד יורד גשם בתקופה הזאת, עננים בלי סוף שמכסים כל הר רענן. העננים יורדים נמוך נמוך ומסתירים את כל הנוף שזה מצער מאוד. מצד שני, העננים נעים כל כך מהר, שזה פשוט מדהים לראות איך בשנייה אחת עמק מתמלא ענן, ותוך כמה שניות העמק מתנקה כאילו מדובר אמצע אוגוסט.
היומיים האחרונים היו דווקא מוצלחים הרבה יותר. מזג האוויר היה סביר יותר והאתרים הארכאולוגיים, והנוף השתפרו מאוד.
מתחילים ללכת בשביל האינקה המקורי שבנוי הרבה יותר טוב (אין מה לעשות…פעם ידעו לעשות עבודה טובה יותר), והערים שפגשנו מרשימות הרבה יותר. מבחינת איכות השימור, שחזור, גודל, סיתות אבנים, וכדומה.
בגדול, מה שאפיין את האינקה זה לא ערי הזהב הנסתרות, לא סבסטיאן ולא נעליים. זה פשוט בנייה אינסופית של מדרגות ומדרגות. במהלך הטראק עלינו וירדנו פשוט אלפי מדרגות. רק ביום הרביעי ירדנו למעלה מ – 2000 מדרגות. אם למישהו, בטעות לא היו בעיות בברכיים, אז מזל טוב. עכשיו יש.
ואז הגיע היום הרביעי.
השכמנו קום מאוד על מנת להתחיל במרוץ למאצ'ו פיצ'ו על מנת להיות ראשונים.
למרות תפילותנו שלא יירד גשם, פתחנו את היום בגשם שוטף. התחלנו במרוץ לעבר שער השמש. שער זה, הינו בעצם אתר קטן של שומרים אינקיים, אשר משקיף על כל האזור של המאצ'ו פיצ'ו. בעונה היבשה, ניתן לראות את הזריחה דרך השער, שאמור להיות מחזה מרהיב. אנחנו כמובן, ראינו רק גוש עצום לבן של ענן דרך השער. המשכנו בדרכנו לעיר אשר לאט לאט נגלתה לנגד עיננו. תאמת – מרשים מאוד. על הר, חצובה לה העיר. במספר סגנונות בניה, בהדר, עם טרסות חקלאיות, מקדשים, נגרייה, בתי מגורים ועוד ועוד. סיירנו, קיבלנו הסבר ואיתי ואני המשכנו הלאה. מה הכוונה הלאה ? מעל המאצ'ו פיצ'ו קיים הר נוסף בשם המאיו פיצ'ו. עוד 800 מדרגות מעל המאצ'ו פיצ'ו. אמור להיות משם נוף מטורף לעיר העתיקה. אז טיפסנו. עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
לצערי, כמובן שלא ראינו כלום. אמנם טיפסנו למעלה, אבל המקום היחיד שהגענו אליו היה עוד ענן עצום עם נוף לבן לכל עבר. לא מאצ'ו פיצ'ו ולא נעליים. חבל. בתמונות שראינו זה נראה מדהים.

בתכלס, היומיים האחרונים מהנים ביותר. אותם ממש אהבתי. הראשונים, קצת מיותרים. אבל סה"כ מוצלח מאוד.

כאן כאן, המאצ'ו פיצ'ו מעבר לענן

המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו

המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו ואני

פוסט הבא – פונו

פוסט קודם – נאסקה

טוב. אז יש לנו עוד סיפור נסיעה.
כשחושבים על זה, אנחנו לעיתים צוברים יותר חויות נסיעה מאשר חוויות לא נסיעה.
אז לאחר שסיימנו את מה שהיה לעשות בנאסקה, התייבשנו (ניר, אני ועוד שתי הולנדיות שפגשנו בנאסקה וצירפנו אלינו לכמה ימים שעוד נדבר על זה בהמשך) 7 שעות בעודנו ממתינים לאוטובוס שלנו שייקח אותנו לאריקיפה. משהו שאמור להיות 10 שעות.
אוטובוס הלילה, כמובן איחר בשעה, ורק אז התחלנו בנסיעה.
לאחר שעה וחצי, התחלנו לשמוע חרחורים קלים. ולא. לא היה מדובר בנחירות הטיפוסיות של הפרואנים, אלא בחרחורי הגסיסה של המנוע היקר מפז של האוטובוס המקרטע שלנו.
אני אישית ניסיתי להמשיך בשינה, בתקווה שמדובר בסתם חלום רע ותו לא, אבל אחרי חצי של של אופטימיות ללא כל בסיס מוצק לקיומה, הבנו שנתקענו באמצע הלילה במרכז המדבר האפל של פרו.
הורדנו את התיקים מהאוטובוס והתחלנו לחכות לאוטובוס חלופי של החברה שיבוא לאסוף אותנו.
אוטובוס חלופי ? כנראה שעל המושג הזה רק בארץ שלנו שמעו. בכל אופן, שום אוטובוס לא הגיע, האוטובוסים שכן עצרו מהחברה שלנו היו מלאים ולא יכלו לקחת אותנו.
ואוטובוסים של חברות אחרות בכלל לא עצרו לנו. איזו חוצפה !!!! מה לעזאזל הם חשבו לעצמם ? "הםםם…..הם לא משלנו ולא שילמו קצת סולים אז ניתן להם להירקב במדבר ולהאכל ע"י זאבים משוטטים……".
אבל הפרואנים עם רגוע הם. יש מה ללמוד מהם, והרבה.
הם הוציאו את פק"ל ההתקעות בדרכים שלהם שכלל גיטרה, כמה תופים באמת, כמה תופים מאותלרים והרבה הרבה מצב רוח טוב והתחילו לשיר להם באמצע המדבר. כך, הקימו להם להקה מקומית. מתופפי המדבר….
בארץ, על התקעות ללא החלצות, הנהג כבר היה נמצא במצב מתקדם של קיפוח חייו בשלהי לינץ' סוער שהנוסעים היו עורכים בו.
אבל פה ? רק צוחקים ומעבירים את הזמן…
ככה העברנו 5 וחצי שעות, גודאמט. עד שבשעה טובה עצר לנו אוטובוס של החברה שלנו עם חצי מהמקומות הנדרשים, ובמנאובר מתוחכם של הכנסת תיקים וכיבוש מקומות ישיבה הצלחנו לתפוס 4 מקומות, כששאר הפרואנים נאלצו לעמוד שעות על גבי שעות.
כך, באיחור של 7 שעות הגענו לעיר המיוחלת אריקיפה.

כאן, היינו אמורים לפגוש את עמרי – חבר של ניר מהצבא.
בארץ, יכולנו לעבוד עם הבנאדם שנה באותו הבניין ולא להתקל בו בכלל. אבל כאן ? תוך 5 דקות מהרגע שהגענו נתקלו בו בתחנה המרכזית של העיר. לא להאמין ממש.

אז בשורה התחתונה, מה עושים פה ?
דבר ראשון – אוכלים. היינו 36 שעות על הרגליים ו – 26 שעות לא אכלנו. יום כיפור אבל משודרג. אז ראשית – ארוחה מפסקת.
מצאנו את המסעדה הטורקית המקומית, ובה ירדנו על כמה פלאפלים. פלאפל בלי חומוס ובלי טחינה. מסעדה טורקית הכי אשכנזית בעולם. בזיון. גם לימדנו את ההולנדיות את מהות מערכת היחסים בין הישראלים והפלאפלים.

דבר שני – PLAZA DE ARMAS.
אחת היפות שראינו עד עכשיו בפרו. קתדרלה ענקית משופצת לאחר כמה רעידות אדמה, בניינים קולניונליים לבנים מאבן געשית לבנה מקומית שנקראת SILLAR, והמון המון המון מסעדות ופאבים. ממש יפיפה פה.
אז ביום השני, ניר כרגיל ישן ואני משכים לי להסתובבות בעיר.
במלון, פגשתי עוד הולנדית. הפעם – חצי יהודייה עם חצי משפחה שנספתה בשואה. ארוחת בוקר ארוכה מהנה, שבהמשך עוד אצטער עליה רבות רבות, ושכנעתי אותה ללטייל איתנו כמה ימים.
אז צירפנו אותה לקבוצתו שהפכה להיות ברובה הולנדית….עם די נחמד. אני ממש מבסוט ממנו. גם מההולנדים/יות שהכרתי בעבר (במיוחד בשנה האחרונה…) וגם מההווה. מטיילים בלי סוף. יש על מה לדבר איתם. יודעים אנגלית. רק הדוייטשית שלהם זוועתית עד מוות ומלאת קונוטציות שליליות וזכרונות רעים. זה משפט שכתבתי לפני מספר ימים, לפני טראק שעוד יסופר עליו, ושגישתי אליו השתנתה במתי מעט.

ביקור במנזר SANTA CATALINA.
אמור להיות מקום מאוד מפורסם עם מנזר פשוט עצום בגודלו. אלפי קילומטר ריבועיים של מנזר. אמור להיות משהו BEST.
נכנסנו לביקור שעלה 35 שקל. אין ספק, שהביקור הזה זוכה בפרס בזבוז הכסף הגדול בדרום אמריקה עד עכשיו.
הייתי מוכן לשלם עוד כמה שקלים, בשביל למצוא דרך קצרה יותר לעוף מהמבוך המנזרי כמה דקות קודם לכן, וככל המוקדם הרי זה משובח. עוד כמה כנסיות והרבה הרבה קריאת ספר בכיכר. אין ספק שקריאת ספרים בככרות הנשק של פרו הן תחביב מועדפ ואיכותי עד מאוד.

ביום השלישי יצאנו לטראק של 3 ימים בקניון דה קולקה (CANYON DEL COLCA)
מדובר בקניון הרחוק כ – 6 שעות נסיעה מאריקיפה. קניון, שאמור להוית השני בעומקו בעולם, כמעט פי שנתיים מהגרנד קניון, למרות שיש על זה ויכוח. לא שלי, של אנשים שמבינים בעומק של קניונים.
הקניון העמוק ביותר אמור להיות גם בסביבה של אריקיפה, אבל הוא מסוכן לטיול.
עומקו של הקניון הינו כ – 1100 מטר, מגובה של 3300 עד לגובה של 2200.
בקניון, שורצת גם להקה של קונדורים, שאמורה להוות אטרקציה נוספת לביקור שם.
אז שכרנו תור מחברה (אנחנו קצת מפונקים בעניין הזה), ויצאנו השכם בבוקר עם ה – 3 הולנדיות שלנו. וכאן, ממש כאן, הסיוט התחיל.
מבול. מבול בלתי פוסק דיבורים בהולנדית. מבול ? מבול זה הסהרה באמצע חודש אוגוסט, לאחר שנים של התחממות כדור הארץ בעקבות אפקט החממה לעומת הרצף הבלתי פוסק של הדיבורים בהולנדית, אשר לא הפסיקו ללוות אותנו למשך 3 ימים.
רגע, נחזור לטראק עצמו. לבנות המדוברות, נשוב אחר כך.
מגיעים לכפר שאני לא זוכר את שמו, ארוחת צהרים ומתחילים ללכת.
יורדים כ – 1100 מטר עד לנהר הקולקה. ירידה לא פשוטה. גמרה לי את הברכיים. שונא ירידות. מה שכן, זכיתי לראות לשנייה קונדור דואה לו בקניון.
מגיעים לכפר קטן ובו בתי אירוח. חמוד נורא.
משעשע מאוד לראות אסלה, לבנה, נקייה ומצוחצחת בתוך ביתן העשוי מלבני בוץ. יום למחרת משכימים, עוד 3 שעות הליכה והגיעים לאזור אירוח שנקרא OASIS או PARADISE. כשם כן הם.
מדשאות, פרחים, ביקתות, בריכות מהממות עם עצי דקל מסביב בתוך תוכו של הקניון שהוא די יפה, אם כי לא מדהים. אם משווים אותו לגנד קניון, אז הגרנד קניון שם אותו בכיס הקטן. אבל זה עדיין מקסים מאוד. בריכות בין סלעי ענק. משהו יפיפה. רובצים בבריכות ופשוט נהנים.
רק חבל שהמקום פשוט עמוס, שורץ יתושים. במליונים. אכלנו אותו חיים.
ביום השלישי, משכימים ב – 2 וחצי בבוקר ומתחילים לטפס את כל הקניון בחזרה. מדובר בעליה של 1,100 מטר חזרה למעלה, בחושך מצרים, עם המדריכה, התיקים. אה – וגם איתן, עם ההולנדיות.
ההולנדיות שפכו קנה מהר מאוד, ונאלצתי לעשות חלק גדול מהעליה עם שני תיקים, עד שבמחצית הדרך פגשנו שני סוסים שלקחו אותן למעלה. תאמת, עלייה לא פשוטה בכלל בכלל. 1,100 מטר תוך 3 וחצי שעות.
למעלה, לקחנו אוטובוס למקום התצפית האולטמטיבי לצפייה בקונדורים. אנחנו ועוד אלף איש בערך עומדים ומחכים. לראות פאקינג ציפור.
לאחר שעה וחצי של המתנה, ראינו נקודה קטנה בשמיים שאמרנו בהתרגשות מתפרצת וגועשת לנו שהיא קונדור. וואי. איזו התרגשות. ואז, אחרי עוד כמה דקות דאה לו קונדור בסמוך אלינו שזה היה באמת יפה. ענק ענק. מלכותי מלכותי. עשה לו סיבוב דאווין של כמה שניות סביבנו, ושב למקום המסתור שלו. אנחנו יצאנו מסופקים.
חזרנו מהטראק, ומיהרנו לתפוס את אוטובוס הלילה שלנו לקוסקו.

ועכשיו נחזור לקבוצה שלנו, שזה הדבר העניין באמת.
אקיצר, ציונה, ההולנדית השלישית שצירפנו, באשמתי, היא פשוט הבחורה שיכולה לזכות בהליכה בתואר 'הקדחנית הבלתי נלאית'. זה פשוט מדהים. כשרון מהמם. היא יכולה לדבר שעות, ימים, שמים – פשוט על כלום. בלי סוף ועל כלום. ובעיקר – הולנדית. יום ולילה. בעליות ובירידות. באוכל ובבריכה. איתה באמת אין מה לדאוג. תמיד, אבל תמיד, יהיה על מה לדבר.
שתיקות ? זה מושג שלא מוכר לה. הפסקות ? זה מושג זה לה. הבחורה פשוט צדה אנשים, בעצם לא – היא צדה אזניים, ומתחילה לקדוח להם.
היא בהחלט שינתה לי את סטנדרט הקדיחה שהכרתי עד היום (שירי – את יודעת בדיוק למה אני מתכוון !).
ובעיקר – בהולנדית.
בוקר אחד, זה הגיע למצב, שאני, בשלהי צחצוח השיניים שלי, פי מפוצץ בקצף של אלמקס, ובדיוק כרגע, ממש ממש עכשיו מעניין את הבחורה מה ההבדל בעברית בין ס' ל – ש'. בדיוק עכשיו. ולא משנה לה שאני מסמן לה – פי כושיליראבק. אולי תחכי כמה דקות !!!!. מ-ע-צ-ב-נ-ת !!!!
בכל הטראק הזה היה לנו כאב ראש עצום. אבל לא מהגובה. מהבלאי הנורא שהיא עשתה לנו לעור התוף !
מותק, כדאי לך לקרוא את 'תהילה' של שי עגנון !
זה הגיע למצב אבסורד ממש, ש – 3 הולנדיות, 2 בלונדיניות עם עיניים כחולות, אחת חצי בלונדינית עם עיניים ירוקות, שוכבות להן לצד בריכה, ביקיני, ואנחנו, רחוקים ככל האפשר, מהעבר השני של הבריכה, עם נגן MP3, וכל זה – רק להימנע מלשמוע אותה קודחת.

הולנדית נוספת פגשנו בדרך.
אנחנו באמצע ארוחת ערב. ניר ואני קיבלנו איזה וופל מאמריקאי שפגשנו, לאחר שניר ביקש אותו.
חילקנו אותו שווה בשווה. חצי לי וחצי לו.
פתאום, משום מקום, כך זינקה לה ההולנדית לפתע פתאום, וביקשה מהאמריקאי את הוופל. אחרי שהוא כבר היה ביידים שלנו.
זינקה ותפסה את החתיכה של ניר, כמו לביאה מורעבת. רצתה לטעום. נו מילא, שתטעם קצת.
אמה מה, במקום לטעום רק, היא השאירה לניר לטעום קצת ופשוט טחנה הכל. הכל ! שוק טוטאלי !

בשורה התחתונה – התאכזבנו קצת מהעם הזה לאחר הטראק. קשה קצת להעביר את התחושה (ומעוד חויות שהיו לנו איתן ובכמויות. גדולות.), אבל הם לא כל כך יודעים להתנהג. מושג החברות, לא כל כך מוכר להם.

אבל שטויות. הן סיפקו לניר ולי, כר עצום גדול ובלתי נדלה, לצחוקים ובדיחות ללא הפסקה.

קונדור בסיבוב דאווין שלו

בתצפית ה – Cruz Del Condors

פוסט הבא – קוסקו

פוסט קודם – איקה

נאסקה זו עיר לכמה שעות.
שוב, עיר פרואנית מכוערת סטנדרטית. אבל התחלנו להתרגל, נראה לי כך לפחות. בכל אופן, נאסקה מפורסמת בקווי נאסקה שלה.
מה אלו הקווים הללו ?
קווים, שחלקם מרכיבים צורות גאומטריות (סתם קווים ישרים ישרים ארוכים ארוכים, משולשים, טפרזים וכו'), וציורים שונים (עכביש, קוף, איגואנה).
מדובר בכ – 800 קווים שונים ובכ – 300 צורות גאומטריות וציורים.
בתכלס, לאף אחד אין מושג איך קהילת נאסקה ציירה את הציורים הללו, באלף השנים שהיא הייתה קיימת (400 לפני הספירה עד 600 לספירה).
מה הכוונה ?
הקווים מצויירים במישור ענק ענק, שטוח שטוח במדבר הפרואני, כאשר כלי הציור היה בעצם הזזה של אבנים כהות שמכסות את המדבר, וחשיפת אבנים בהירות יותר שמתחתיהן.
כשחושבים על זה, קהילת נאסקה הפכה את מישור המדבר שהתגוררה בו לקנבס ציור ענק.
הציורים, עצומים בגודלם, ומדובר בדיוק ציורי של סנטימטרים, עוד משהו שנראה היה כבלתי אפשרי לעשותו בתקופה ההיא (מצד שני, כנראה שלא היה להם הרבה יותר טוב מזה לעשות), וכאשר הדרך היחידה להבחין באמת בציורים הינה מהאוויר.
גם לאף אין ממש מושג למה עשו את זה. מה הייתה המטרה בכל העבודה הקשה. מתנה לאלים ? לוח שנה ? לוח מזלות ? ריפוי בעיסוק ? אולי בכלל חייזרים עשו את זה ?

אז לקחנו תור, יקר להחריד, כאשר אני מתוגבר בכדור נגד בחילות (שכמובן עזר כמו כוסות רוח למת), ועלינו על מטוס סננה זעיר.
תוך שניות עלינו לאוויר, לטיסה של 35 דקות העוברת מעל 12 ציורים מרכזיים והקרובים מתוך ה – 300 הקיימים.
נחמד, רואים כל ציור למספר שניות קצר, מנסים לצלם בזריזות ועוברים לצורה הבאה.
מהמם ? ככה. חבל שאין זמן מספק להתעמק יותר בציורים.

לאחר מכן המשכנו לקברים המפורסמים שלהם.
כ – 12 חדרי קבורה תת קרקעיים פתוחים, ובהם שלדי ומומיות התרבויות שחיו באזור (נאסקה, פיצ'ו ועוד איזה 2), יחד עם הציוד (כלי אוכל, אוכל, הנשים שלהם ובגדים) שאמור לעזור להם לתפקד יותר טוב בעולם שכולו טוב. חביב ביותר.
באזור יש כ – 500 קברים נוספים כאלו שאינם פתוחים לרווחה לקהל הרחב.
בדרך, אגב, למדנו כי ישנם 3016 סוגי תפוחי אדמה בעולם, שהמקור של כולם הינו בפרו.
ראינו בנוסף, שוב, עוד דיונת חול ענקים, שנחשבת הגבוהה ביותר בעולם – למעלה מ – 2 קילומטר גובהה, ואורכה למעלה מ – 9.
המשכנו לעוד טור תירותיי להחריד במפעל שמייצר כלי חרס כדוגמת ובסגנון שתרבות הנאסקה עשתה (כלי חרס שהצבעים שלהם שורדים לנצח, תוך כדי ציפוי הגלים בשומן אדם מהאף…כן כן…משם בדיוק…), ובעוד מפעל מגוחך לייצור מתכות. חביב ותו לא.
בלילה – נסענו לאריקיפה.

ציור האסטרונאוט

ציור יונק הדבש

דוגמנית הצמרת לשעבר של נאסקה

פוסט הבא – אריקיפה

פוסט קודם – לימה

טוב, אז מה לגבי איקה.
איקה מסתבר היא פשוט עיר די מכוערת, כמו רוב הערים פה, שתקועה לה בלב ליבו של המדבר הפרואני, שזה אגב עוד דבר מדהים שקורה פה.
פרו היא מדינה עם כל כך הרבה אזורים גיאוגרפיים שונים באקלים, בטמפרטורות, בנופים, בצמחייה, באנשים – בהכל.
אז בכל אופן, איקה נמצאת בלב לבו של המדבר הפרואני, שבו פשוט אין כלום. שום עץ. שום שיח רענן. נאדה. אבל המדבר הוא לא רגיל. לא סתם אדמות לס מגעילות. זה מדבר של דיונות חול ענקיות.
בלי סוף דיונות על גבי דיונות, מסביב עוד קצת דיונות, ומסביבן עוד קצת חול וחולרע. דיונות בהירות בהירות, חלקות חלקות, יפיפיות. באמת. נוף פשוט מדהים.
ואני לא מדבר על איזו דיונה מסכנה כמו בניצנים, שנחשבת ה-דיונה. אני מדבר פה על אלפי דיונות בגבהים של פי עשרות מונים מהדיונה ה"גדולה" שלנו.

ליד איקה, מסתבר, ישנה עיירת תיירים קטנה בשם אק'וצינה
(HUACACHINA). למה מסתבר ? כי זה לא כתוב בשום מקום ובשום מדריך טיולים ! אוף.
העיירה, אלק עיירה, היא פשוט אוסף של כמה בתי מלון עם אגם באמצע. כמה בתי מלון כאלה בסגנון של חול, חוף וים, אבל בהבדל דק אך עם זאת משמעותי – בלי הים.
ויש פאב, עם שף מסומם, חומד של בנאדם, שמתחיל להכין אמפנדות ב – 22:00 ומסיים ב – 02:00, ואנחנו מחכים, מלאי רוק עד שהוא יסיים סוף סוף !

מה עושים פה ?
סקי ! אבל בלי השלג….אז מה כן ? על החול, וזה מגניב שחבל על הזמן. נוסעים עם באגי, שזה רכב חולות מטורף למעמקי המדבר, ומגיעים לדיונה בקטנה ככה.
מהדקים קרש גלישה לרגליים, לפני כן משמנים אותו קצת במן שמן דוחה (שאחר כך חשבנו לעצמנו בצער גדול – למה לעזאזל שימנו את זה !!!!), ויאללה. משלחים אותנו לדרכנו. לדרכנו ? הכוונה היא בעיקר להתגלגלות למטה, אבל לא על הקרש…
סתם. לאחר כמה נסיונות דווקא מצליחים לעמוד קצת יותר, ולאכול חול קצת פחות.
מסיימים עם דיונת המתחילים, וממשיכים לדיונה למתקדמים. קצת יותר גבוהה. קצת יותר משופעת.
ו – שוב. מתגלגלים למטה.
כמובן שיש את הארופאיים המגניבים הללו, שנולדו בשלג, ומרפסת הבית שלהם בנוייה על האלפים הצרפתיים או השוייצרים, ככה שהחול בשבילם היה משחק ילדים.
אבל לכו תסבירו להם, שלנו, בארץ, יש, בחורף טוב, אולי 3 שבועות שלג בשנה על הר אחד ויחיד.
ככה ממשיכים לעוד דיונה, ועוד דיונה עד שמגיעים למבחן הגמר. גמר ? אז זהו שכן.
דיונה בגובה כזה עצום, שנותנים לשוייצרי המקצועי לרדת קודם, וכשרואים אותו לאחר דקות שנראות כארוכות מדי, רק כנקודה קטנה וזעירה על גבי החול הזהוב בסוף, מבינים כמה הדיונה הזאת גבוהה, גודאמט. לעשות או לא לעשות ? פחד אלוהים.
עשינו, נו מה..בשביל מה באנו…אפילו די בהצלחה. אדרנלין מטורף.

חלק לא פחות טוב, ואולי אפילו יותר זה הבאגי עצמו.
רכב עם אחיזת כביש, אה, בעצם – חול, פשוט מטורפת. נוסעים במהירות עצומה (אין מד מהירות אז אי אפשר לדעת כמה…), קופצים על הדיונות, סיבובים מטורפים, זויות במסרים כל כך נמוכים שקשה לי לספור, מדרדרים, שוקעים בחול. כיף לא נורמלי.
בתכלס, הדבר הכי מסוכן שעשינו עד היום. חבל על הזמן.
אבל החיוך שמציף את הלחיים, אינו יכול לרדת שעה אחר כך מהפנים. חוצמזה, פוגשים את הישראלים המוכרים בגל היורד, המון אוכל, תריים חדשים, מסיבות חוף (שוב, רק בלי הים), וכיף גדול.
יום אחד גם קפצנו לאיקה – לעיר האמיתית.
די מכוערת, אבל יש בנקים, כמובן – PLAZA DE ARMAS, וסתם עוד מקום לראות בדרום אמריקה.

אה ועוד משהו. אחרי 5 שבועות בדר"א אנחנו כבר לא צ'ונגים. ואתמול ראינו את שיא הצ'ונג שבעולם. שני ישראלים שהגיעו מלימה, והגיעו מהארץ לפני 4 ימים, הגיעו למלון שלנו. שניהם מפוחדים מוות (כמו שמן הסתם אנחנו היינו….) , עם שתי מוצ'ילות ענקיות על הגב והגב שלהם בפני סכנת התמוטטות. לאחד מהם כרית ביד. לא קטנה ככה חמודה כזאת של מטוסים – כרית פוך ענקית. שאלתי אותו, מה העניינים איתך עם הכרית ? אז הבחור עונה, "אה. זאת הכרית שלי מגיל 6 ואני לא יכול להיפרד ממנה. לעולם…." מממממממהההה ?? אני רוצה לראות אותך מטראק איתה….דפוק !

בפוזת גלישה לא אופיינית מידי….

הבאגי במדבר

פוסט הבא – נאסקה

פוסט קודם – הוואראז

את דרכנו ללימה התחלנו באוטובוס לילה מהווארז. הגענו בשעת בוקר מוקדמת די מחורבנת – 5 – ולקחנו מונית לכיוון ההוסטל שקיבלנו עליו המלצות משגעות.
בעלים נחמדים, POOL, DVD, אינטרנט חינם, 2 דקות מהים. לרוב, אפילו מים חמים. נשמע גן עדן.
נסענו.
העניין הוא שהגענו אליו ב – 5 וחצי לפנות בוקר, ובעלי הבית החליטו, דווקא היום, לסגור את הפעמון שלא יעשה להם רעש. סליחה ??????
ככה, שנוצר מצב, שצילצלנו וצילצלנו, שוב ושוב, תיבלנו את הצילצולים בבעיטות עזות בדלת הנעולה, בתורנויות של כל חצי שעה אך ללא הועיל. כך, בילינו יותר משעתיים של המתנה, בקור, באבק, בלכלוך (סתם..זה לא היה באמת נורא. אני סתם אוהב להיות מלודרמטי…) בתקווה, שכאשר בעלי המלון יתעוררו, לא נגלה כך לפתע פתאום שהמלון מלא וחיכינו לחינם.
בסוף, היה טוב.

אז לימה. מה לגביה ?
לימה עיר הבירה של פרו. רק בה גרים יותר מ – 8 מליון איש. עצומה בגודלה. לרוב, לא אוהבים אותה בכלל. אומרים עליה שהיא עיר ליום יומיים.
לעניות דעתי, פשוט אחלה עיר. הרבה יותר מיום יומיים. מלאת יופי, כיעור, ניגודיות וצבעים.
אנחנו לנים בחלק של העיר שנקרא מיראפלורס (MIRAFLORES). רובע שהוא הבברלי הילס של לימה.
המון בתים מפוארים, רכבים דנדשים מצוחצחים, מדשאות, בתי קפה, חנויות יוקרה, קזינויים (הרבים של קזינו) – מה שאומר שלמקומיים פה יש הרבה מאוד כסף לבזבז בקזינו, טיילת יפיפה, נקיה, מטופחת. גם האזור הזה נחשב לבטוח מאוד ולא מסוכן.
בכל פינת רחוב, ממש כך, יש שוטר. מקסימום – בכל שתי פינות. מצד שני זה גורם לך לתהות – את השוטרים צריך בגלל הפשיעה המרובה שהייתה קיימת או שעדיין הינה קיימת ? מטריד משהו… מצד שני, גם כל הבתים כאן מוגדרים עם גדרות חשמליות מעל החומות המקיפים אותם. שואתי משהו. ממש הגדר הטובה מסביב לכל בית ובית. אבל סה"כ ממש אזור מגניב.

בכל אופן, מה עשינו כאן ?
ביום הראשון – בילינו בטיילת. טיילת ארוכה ארוכה ויפה יפה. עם המון גנים, מדשאות, מטופחת, נ-ק-י-י-ה, בלי בדל סיגריה אחד אפילו. בסוף הטיילת קניון מגניב בטירוף. הכי מערבי שיש. רק תיירים, או מקומיים עשירים מאוד, מחירים ארופאיים (פשוט בלתי אפשרי לטייל כאן בגלל זה), HOTTERS, באולינג, בתי קולנוע ועוד.
בטיילת, בנוסף לכל הפארקים שיש כאן (ומאות הזוגות שמתחרמנים בה בלי סוף – במיוחד ב"פארק האהבה") יש פארק נוסף – יצחק רבין. כן כן. הוא ולא אחד.
שלט גדול, סלע גדול המנציח בקצרה את קורות חייו, ודמותו מעוצבת בקווי פלדה על תורן גבוה. מפתיע משהו.

ביום השני – עשינו יום מוזאונים. לימה מלאה מלאה במוזאונים לרוב. נראה לי שמאז אמסטרדם לא הייתי בכל כך הרבה מוזאונים ליום. נסענו לכיכר המרכזית – כיכר הנשק (PLAZA DE ARMAS) אלא מה (שפעילה בה מזרקה עוד משנות ה – 60, אבל של המאה ה – 17…), ובה מרוכזים בעצם כלל המוסדות המדיניים של לימה ושל פרו כולה. כלל משרדי הממשלה, משרדי העירייה, הכניסות המרכזיות, בתים קולנוייאליים ישנים ישנים, ארופיים לחלוטין. כאילו אנחנו לא בדרום אמריקה בכלל, וקפצנו ללונדון לקניות.
מעבר לזה, פתאום – כך, בלי הכנה מוקדמת, כולם מדברים פה אנגלית. כן כן, גם המקומיים. ממש הפתעה גמורה. אינטליגנטים כולם. היינו בכנסיית סן פרננסיסקו. הכנסייה היא כנסייה פרננסיסקנית (די מזכירה את זאת של שם הורד).
אבל מה שמייחד את הכנסייה הוא לא החלק העליון שלה, אלא התחתון דווקא.
מתחת לכנסייה, מסתבר שיש קבר אחים ענק. מרתף עצום של קטקומבות עם גופות, לא לא ממש גופות אלא השאריות שלהן, 70,000 ממש מתחת לקפלות של הכנסיה. די מגניב. במיוחד לנקרופילים.
לאחר מכן, היינו במוזאון האינקווזיציה. בניין שהיווה את מרכז המוסד של האינקוויזציה של פרו. די מעפן.
משם טסנו למוזיאון הזהב והנשק. שתי קומות. אחת של מליון פרטי זהב מתקופת האינקה ומשתי תקופות מקדימות לה. אני נהניתי.
הקומה השנייה אוסף עצום, של למעלה מ – 25 פרטי נשק מכלל העולם. נחשב לאחד ממוזאוני הנשק הטובים בועלם. לעניות דעתי, די מטופש. די יומרני לעשות מוזאון כזה, ונראה לי כי הם די נכשלו בזה.
נו. העיקר ש"עוזי" משנת 1963 מצאנו שם.

ביום השלישי – עשינו יום שוק.
יש במיאפלוריס רחוב עצום באורכו, מלא מלא פסאז'ים של חנויות, עם טונות של מזכורת תייריות, אומנות יפה, ציורים מדהימים (ושוב – יקרים בטירוף) ושאר דברים שיכולים לגרום לי לבזבז כסף רב ולהגדיל את המשקל של המוצ'ילה שלי, שמספיק כבדה גם ככה.
לאחר מכן, נסענו לשוק הגנבים.
זה – כבר סיפור אחר. שוק הגנבים, כשמו כן הוא, למרות שכנראה רק הישראלים קוראים לו ככה.
בגדול, מדובר ב – 5 האנגרים ענקיים בגודלם עם פשוט מליון דוכנים. של מה ? של כמעט כל מה שנגנב אי פעם במדינה הזאת. כל תייר שנגנבה לו המצלמה (שירי – אולי אפילו שלך….) יכול לבוא לכאן, ויש סיכוי, מסתבר לא נמוך בכלל, שהוא יוכל לקנות אותה בחזרה. טונות של ציוד אלקטרוניקה, מחשבים, בגדים – מה לא. בלימה – נראה כאילו יש לכלל התושבים 3 מקצועות – שוטרים, גנבים ומהנדסי אלקטרוניקה, תוך כדי התמחות במחשבים. לעיתים – המקצועות חופפים.
כל בעל דוכן בשוק הזה, מלחים דברים. מתקן את הדברים שגנב. משפץ. מפרק ומרכיב מוצר חדש.
מתקינים מחשבים חדשים. עוד צריבות של WINDOWS. פשוט הכל.
בהתחלה זה די ממלא כעס. קיבינימט – שאני אתרום לגניבות ? מצד שני, קיבינימט, למה לא בצעם..קניתי שעון מקורי של אדידס ב – 28 שקל (פשוט הקודם שלי קפא למוות בטיפוס על הקרח…) ! חבל שאין לי מקום למערכת הגברה במוצ'ילה, אחרת הייתי קונה אחת..
גם כאן יש שוטרים בלי סוף. בתוך השוק ממש. כאילו מה ? לא ברור שהכל מגניבות, כייסות ופריצות ? אין פה אך שוטר שביקש לראות פעם רשיון עסק ??? תעודת משלוח ?? משהו ???

דווקא מצלמות לא מצאתי. כנראה שיש קשר ישיר בין סוף עונת התיירות בפרו לסוף עונת המצלמות……

משהו נוסף – אוכל, רגע קטן של אושר, והקשר ביניהם.
האוכל הדרום אמריקאי – די מזוויע. קודם כל, הכל, אבל הכל חייב להיות עם אורז לבן וצ'יפס. לעיתים זה מגוון עם קצת מיץ עדשים נוראי.
אז אמנם, דרום אמריקה הביאו את תפוחי האדמה לעולם, אבל בכל זאת, קצת גיוון. אני מקווה שבארגנטינה באמת סוף סוף נפגוש את הסטקיים המדוברים.
בכל אופן, בהולכי לתומי בלימה מצאתי מסעדה ערבית. מסתבר – ירדנית. בטח עוד מישהו שברח מהארץ ב – 48 והשתקע כאן.
אקיצר, מוכר פלאפלים שווארמות ועניינים.
ישבתי אצלו על שווארמה בלאפה, כשחיוך מאושר מאוזן לאוזן ננסך על פני.
בארץ, אגב, לא הייתי יורק על שווארמה כזאת ממטר. לאפה ?? בקושי טורטיה מסכנה. עמבה ? אין. שווארמה ? כמה חתיכות בשר מסכנות. אבל כאן ? כאן זה היה מושלם.
בערב, חזרתי עם ניר ועוד שני חברה, וטחנו שתי פיתות שלמות עם פלאפל, שהוא באמת, בצורה אובייטקיבית, היה אחד הטובים שטעמתי.

פארק יצחק רבין

קבר אחים בכנסיית סן פרנסיסקו

וכמובן, הכיכר הרגילה בפרו, PLAZA DE ARMAS

פוסט הבא – איקה

פוסט קודם – מנקורה

אז לאחר יומיים של בטן גב החלטנו להמשיך במסענו דרומה בפרו, לכיוון הוואראז.
הווארז, למי שלא יודע, הינה בירת טרקים בפרו. עיר די חדשה (בת 35 או יותר, היות ורבה נהרסה ו – 70,000 נהרגו פה ברעדית אדמה), בגובה עצום של כ – 3100 מטר, בעמק בין הרי האנדים העצומים המגיעים לגבהים של 5,000 מטר ויותר.
יש פה מליון טרקים, אחד מהם (שאותו לא נעשה) נחשב לשני ביופיו בעולם, עיר בטוחה, מלאת חנויות, נופים, פסגות מושלגות, לגונות מדהימות (אני עוד לא יודע, אבל נראה…), אטרקציות בלי סוף, והמקום עם הכי הכי הרבה קפה אינטרנט (בכל בניין לפחות 2), בעיברית (כולל Windows Xp בעברית, מקלדות בעיברית וכו'), והכי חשוב – הכי זול שראיתי.
בכלל – עיר מגניבה בטירוף. אני ממש מבסוט ממנה. פשוט טוב פה.
מה שכן – ישראלים אין. אנחנו פשוט מפספסים את הגל היורד כל פעם באיזה 3 שבועות, וזה די מבאס. אנחנו אשכרה מחפשים פה (היום סוף סוף מצאנו לאחר חיפושים קדחתניים 3), על מנת לבנות טראקים משותפים.

הנסיעה 
סיפור נפרד אפשר להקדיש לנסיעה המחורבנת. קנינו כרטיסים לאטובוס לילה לווארז, שאיחר בשעה וחצי. נסענו (אוטובוס מפנק בטירוף, עם סרטי איכות מדובבים לספרדית כגון CatWomen. האלי ברי ספרדיה….) כ – 11 שעות והגענו לעיר מסריחה מסריחה מדגים בשם צ'ימבוטה (Chimbote). גועל נפש של עיר.
שם החלפנו אוטובוס לנסיעה של עוד 8 שעות. העניין הוא שלא ידענו איזו נסיעה.
המיניבוס שקיבלנו, עצר פשוט בכל הזדמנות אפשרית (פחות או יותר כל למה שהשתינה בצד הדרך גרמה לנו לעצור) תוך העמסה לא הגיונית של עשרות רבות של פרואנים, שמקלחת בשבילם זה עוד משהו לא מושג. התחלנו בטיפוס במעלה רכסי האנדים, בשבילים כאשר מצד אחד תהום של מאות מטרים ובצד שני הר של מאות מטרים.
עברנו גשרים, שבאחד מהם נאלצנו לרדת מן האוטובוס, על מנת להקל עליו באיזה 3 טון, תוך כדי תפילה חרישית שהגשר באמת לא יתמוטט ויחד איתו התיקים יקרי הערך שלנו (לא שלא אפכת לנו מהנהג שלנו, אבל זה בכל זאת עניין של סדרי עדיפויות, והוא בהחלט לא מככב בטופ שלהם).
סה"כ זה היה כמו לעבור את בה"ד 1. מסוג החוויות בדיעבד, שאתה שמח שעברת, אבל אין לך שום רצון עולם לעשות את זה שוב.
כמו שמישהו אמר לי (כן אלון, זה אתה) – ברוך הבא לדרום אמריקה.

אז מה עושים פה ? 
פתחנו את השהות הארוכה שאנחנו מתכננים בסנפלינג מפלים קצר. עושים סנפלינג ב – 7 מפלים עם מים בגבהים שונים. מגובה של 5 מטר ועד 35 מטר. תאמת – ממש מגניב.

המשכנו בקפיצת באנג'י בקטנה של ניר. אני לא עשיתי היות ואני מחכה לקוסקו (וגם כי אני מפחד פחד מוות, ולא רצתי לאתגר את הרגל שלי אתגורים מיותרים בעליל). קפיצה של 35 מטר, שארכה בערך 3 עשיריות השנייה, לא כולל שעה המתנה של ניר על הגשר, עד שהמדריך פשוט דחף אותו קיבינימט, היות והסוללות במצלמה כמעט ונגמרו.

המשכנו בטיול אופניים. כן כן, אותה דרך מחורבנת שאיתה הגענו לוואראז, אותה דרך שנשבעתי בעמקי ליבי לא לעשות אותה שוב – ולעולם, לא רק שעשיתי אותה שוב, אלא פעמיים !!. פעם אחת – לקחנו אוטובוס עם האופניים במעלה הדרך, ופעם שנייה את כל הדרך, אבל הפעם – בירידה עם האופניים.
מדובר בדרך של 35 קילומטר, מפסגה של הר אנדי טיפוסי ורגיל כזה שמגיע לשמיים בגובה של 4,200 מטר, עד לווארז בגובה של 3,100 מטר. 1,100 מטר בירידה מטורפת, סיבובים חדים, תהומות מצד אחד, מצוקים מצד שני, תוך התגלות של העיר מבעד להרים. כיף לא נורמלי.
ניר שפך קנה לאחר כ – 10 קילומטר (בעודו נמצא לסירוגין על וליד האופניים שלו), ותפס מונית בחזרה לעיר.
לאחר מכן, פשוט התחלתי לרכב לאורך 20 קילומטר, כשעה וחצי, בירידה מטורפת ללא עצירה אחת !. לרכב ? לטוס !.
הסיבה היחידה שהייתי צריך לדווש, הייתה…בעצם…הההםםםם…לא הייתה סיבה כזאת ! חגה – אתה היית נהנה פה שחבל על הזמן.

המשכנו ביום למחרת בטיול ללגונה 69. מדובר בעוד לגונה, אחת מיני רבות, השורצות כאן בין הרי האנדים מסביב לעיר.
ולא, לא קוראים לה 69 בגלל מה שאתם חושבים, או בגלל מה שעושים ברגע שמגיעים אליה. זה סתם מספור כללי של קרן קיימת לפרו.
מצאנו עוד 3 ישראלים והתחלנו במסענו ללגונה. חשבנו לעצמנו, לפחות ככה כתוב פה בספרי המטיילים, שזה טראק חימום טוב לפני טראקים ארוכים יותר, עוזר להבין במה מדובר, לאמץ טיפה את השרירים, להתרגל לגובה.
טראק חימום טוב ? בתחת שלי !
היה פשוט מתיש. שכרנו רכב שהביא אותנו לנקודת ההתחלה, והתחלנו במסע טיפוס מטורף של כמה מאות מטרים על כמה הרים.
כמובן שבסיפורי הדרך כתוב "סלע גדול", אבל במציאות מדובר בהרי חרמון קטנים שצריך לכתת את רגלינו עליהם.
לאחר 4 שעות של מדג אוויר מבאס קמעה (בלי סוף ענני גשם, מעט גשם, וקור מטורף) ושל אימוץ שרירים לא מבוטל בכלל, הגענו ללגונה המובטחת. תאמת – מקסים !
אגם קטן של מים טורקזי טורקיז, הכלואים בין פסגות עם קרח עד ירוק, בגובה אדיר מעל פני הים.

את דרך החזרה שלנו מהלגונה בילנו בקומבי שזה מעין אוטובוס קטן שנפוץ פה מאוד.
אין ספק כהוא זה, שהדבר המסוכן ביותר שעושים פה בדר"א, ושבגללו אנחנו נאלצים לשלם 1.84 דולר ליום הוא לא הטרקים, לא הסנפלינג, ולא שום אטרקציות – זה פשוט הנסיעות הנוראיות באוטובוסים ובמוניות. לדוגמא, בדרך חזרה מהלגונה היה לנו פנצ'ר ראשון באמצע סיבוב ככה. אם אומרים פנצ'ר ראשון, אז כנראה שהיה גם שני. לשלישי, עוד לא הגענו.
שעה לאחר תיקון הפנצ'ר הראשון, התפוצץ לנו הגלגל הרזרבי שהחלפנו, וכך נוצר מצב שנסענו בחושך מוחלט, בכביש שכולם טסים בו, באוטובוס שנוסע על ג'אנט ומועך אותו לאט אך בביטחה בקצב של 5 קמ"ש.
כמובן שפנסים אחורים תקינים לא היו לנו, אז הדלקנו את הפנסים הביתיים המגוכחים שלנו, וכיוונו אותם לכיוון השמשה האחורית בתקווה קלושה ונואשת, שהטייסים מאחור יבחינו בנו, וימנעו במקצת מלהקטין את האוטובוס שלנו שהיה קטן גם מלכתחילה.

יום למחרת, לאחר "טראק החימום" התחלנו בטראק הסנטה קרוז (Santa Cruz).
מדובר בטראק של 4 ימים (3 לילות) לאורך 40 קילומטר, טיפוס של למעלה מ – 1,200 מטר ברגל, לגבהים של עד 5,000 מטר. כן, וזה גבוה מאוד.
בכלל, הווארז נמצא פה ליד גן עדן. איפה שלא יורקים או משתינים פה בקשת, מוצאים לגונות, פסגות מושלגות, נהרות בלי סוף (יש להם כל כך הרבה נהרות פה, שפשוט הפסיקו לתת להם שמות. אח…איזה צרות של עשירים….).
החלטנו לעשות טראק מפונקים. גם בגלל שזה טראק ראשון, יש לנו אמצעים, אנחנו מפונקים, ותאמת – די פחדתי על הרגל.
הצלחנו לבנות קבוצה של 6.5 איש (אני אסביר אחר כך…סבלנות..). שכרנו מדריך, טבח, חמורים, חמאר (שזה הנהג של החמורים, בעצם הבחור שמרביץ להם כל הזמן) והתחלנו לטראק.
אז איך זה עובד בעצם ?
בכל יום הליכה של 10 קילומטר, מגיעים לאזור החנייה (לא של הרכבים – של האוהלים), מקימים אוהלים, ו – מחכים. למה ? שהטבח יכין לנו ארוחת ערב (מצוינת !). משתעשעים קצת, הולכים לישון (כי קקקררררר נורא), קמים מוקדם, מחכים לארוחת הבוקר שתגיע, והולכים עוד 10 קילומטר. וכך חוזר חלילה.
ומה בדרך ?
מטפסים מטפסים ומטפסים. הולכים לאורך נהרות, בין גאיות עצומים של סלעי הבזלת של האנדים, ומתמוגגים.
ביומיים הראשונים מזג האוויר היה שוב מבאס. ענני גשם בלי סוף, נמוכים נמוכים, ראות מחורבנת, מסתירים מן העין את הפסגות היפות. שלא תבינו, יפה מאוד, אבל השמיים הכחולים הם דבר קריטי.
זה כמו תמונה יפה, שיכולה להיות יפה יותר, הרבה הרבה יותר, אם רק נצרף לה את המסגרת המתאימה.
אח….אבל ביום השלישי והרביעי, הכל החל להתפזר והראה כמה הטבע עוצמתי כל כך. אנחנו פשוט לא רלוונטיים לידו.
טיפסנו ביום השלישי לפס. מה זה פס ? לבורים ביננו – ואנחנו כמובן ביניהם – מדובר בעונש מההפטרה.
מדובר בהליכת תפירה. מדובר בנקודה עצומה בגובהה שיש להגיע אליה, על פסגה של הר שנמצא רחוק רחוק בשמיים, וכל זאת בשביל מה ? בשביל לעבור אותה, ולרדת את כל מה שעלינו.
העניין הוא שהעליות בדרך כלל לא כאלו נוראיות. פשוט אין אוויר. בעצם אולי יש, אבל לריאות הוא לא מגיע, ופשוט כל פעולה פשוטה גורמת לסרעפת לעבוד בתדרים לא מוכרים. כאבי ראש. בחילות, ושאר מרעין בישין. מסתבר – שפשוט, זה לא.
אבל, כשמגיעים כבר לפס. אי אי אי. פשוט מדהים. שוב. וכן, אני יודע שהמילה מדהים חוזרת על עצמה פה.
לגונות, עם צבעים שלא רואים במציאות. מקסימום אולי בסרטים של וולט דיסני. המקומיים טוענים כי מדובר במינרליים שיש בהרים. לי אישית הדבר נראה מצוץ מן האצבע. אני בטוח שהם עירבבו קצת צבע מאכל בלגונות לפני שהגענו. פסגות קרח עד. מצוקים אדירים.
אז הנה קצת תמונות לסבר את העין :

פיסגה טיפוסית

לגונות טיפוסיות – נקראות הזכר והנקבה

וזה הפס המדובר בקו הרכס…

הקבוצה שלנו ביום האחרון

אה, רגע ! לגבי הקבוצה, וחצי הבנאדם ממקודם.
אז התחלנו את המסלול ניר, אני, איתי (עוד ישראלי), מיכל (עוד ישראלית), בריטית, אוסטרלי, ועוד בחורה שהחליטה שהיא סוחבת את המוצ'ילה על הגב ושהיא עושה את המסלול ב – 3 ימים ולא בארבעה. אה, וגם בלי מפה, כמעט בלי אוכל, ובלי סיפור דרך (התיאור של המסלול).
באוטובוס בדרך, צפינו בבחורה המדוברת מבצעת בעצמה ניתוח שדה ברגל, ואני כבר חשבתי לעצמי – אוי ואבוי. יצאנו עם מגוייוור לטראק.
לאחר שעתיים של הליכה, לא רק שהגענו למסקנה שב – 3 ימים היא כבר לא תעשה את הטראק, אלא אולי היא לא תעשה אותו כלל.
בסוף ה – 4 ימים, לאחר שהיא סיימה את המסלול על 4 פחות או יותר, היא הודתה שהטבע "הימם אותה". מפגרת.
מה לגבי הישראלית ? הבחורה התחילה את הטראק, ישנה לילה, והגיעה למצב שלהריח אוכל גורם לה להקיא, ובטח לא לאכול אותו.
היא כבר פונתה באותו היום בחזרה למלון.
מה עוד ? בבוקר הראשון, כשהשכמנו, מצאנו להתפעתנו בחורה נוספת לידנו (אוסטרלית). מסתבר, שהיא עשתה את היום הראשון בלילה כי היא נרשמה מאוחר לטראק, והייתה צריכה להדביק אותנו בלילה.
וזו הייתה קבוצתנו.
בדרך, אגב, פגשנו עוד שתי קבוצות. אבל כאלו שעשו את הטראק על הגב, ולא מפונקים כמונו. שתיים מהם, במקרה, עשו איתנו גם את הגלאפגוס. איזה עולם קטן !
כשחזרנו מהטראק, נפגשנו כולנו (כל כל כל המטארקים מהטראק) בפאב ואחר כך בדיסקוטק, ל – "שבירת דיסטאנס". סתם…שהיה פשוט מצויין. ערב ארוך מאוד, בכלל, שבוע ארוך מאוד, אבל זה כבר לא לכאן…. רק משפט אחד מהמסיבה, מהאוסטרלי הדפוק שטראק איתנו, ילד בן 20, ששתה בכמויות שכל החיים שלי ביחד לא שתיתי ככה :
"That is all right. I just want to nock him out…."

מהמסיבה בערב

טוב. עוד משפט שלו, מהמוצדקים שלו, בקשר לפיגועים של הפלסטינאים :

"I someone would kill my children on thier way to scool, i would really pissed off !!".
או..מה אתה אומר ? תתצעבן ? מה תעשה ? תאכל קנגרו ??
בכלל, זה מדהים לראות כמה אנחנו, הישראלים שונים משאר העולם. הם כאלה בועתיים. ילדים כאלה, גם כשהם בני 30. גם פחות משכילים מאיתנו לעניות דעתי. כנראה שהמציאות שלנו באמת שונה במהותה ממציאות שאר העולם.

היום, לאחר שבוע, בין המתישים שהיו לי בשנים האחרונות, שפכנו קנה. פשוט אין לנו כוח לכלום. לאות. פיזית ונפשית. מגלים פתאום חבורות פה ושם, יבלות חדשות, שריטות, ועייפות תהומית.
אז החלטנו להתעצץ כל אחד בנפרד. לקרוא ספר במשך שעות בכיכר הנשק (Plaza de armas), עשיתי טיול שוק של שעתיים (עכשיו, אני באמת מכיר כל דוכן בשוק) וסתם לצבור קצת כוחות.
השוק אגב, בין המדהימים שראיתי בחיי. ע-נ-ק. פשוט ע-נ-ק. השוק הבדואי ? שוק הכרמל ? מחנה יהודה ? בולשיט אחד גדול. שם אותם בכיס הקטנטן.
וזה לא שוק תיירים עם כל הג'אנק הרגיל. ממש לא. זה שוק אמיתי. פרוש על גבי איספור רחובות. מקורה ולא מקורה. מוכרים שם פשוט כל מה שאפשר להעלות על הדעת. כל סוג של בשר. כל איבר בכל סוג של בשר. פירות וירקות, שאת חלקם לא ראיתי מעודי. ציוד טיולים. ה-כ-ל.
לעיתים, נדמה שפשוט כל העיר הזאת זה שוק אחד גדול.
אמנם, השוק של אוטאבאלו (באקוודור) מפורסם ביחידיותו, גודלו ועניינים, אבל לעניות דעתי השוק הזה שם אותו בכיס הקטן, לא רק ב – Contrast (בדיחה פנימית…תתעלמו), אלא בצבעוניות, במגוון ובאותנטיות.

עוד יום קשה של מכירות בשוק.

אז ככה. את היום האחרון שלנו בוואראז המקסימה, ככה, כמה שעות לפני הנסיעה ללימה החלטנו לחגוג בטיפוס על קיר קרח, כאילו שלא מצאנו כבר משהו יותר טוב לעשות.
אז במה מדובר ?
מדובר בנסיעה של שעתיים וטיפוס עם הרכב מגובה של 3,100 מטר לגובה של 4,800 מטר. לאחר מכן, טיפוס רגלי, בקטנה ככה, של עוד 200 מטר.
אמה מה ?
תוך שעתיים, לאחר שכבר התרגלנו מחדש לגובה ה"נמוך" יחסית של הוואראז, להתרומם 2,000 מטר הייתה משימה לא פשוטה בכלל בכלל. נראה לי, שהעלייה הרגלית של ה – 200 מטר הייתה קשה יותר מכל הטראקים שעשינו עד עכשיו.
השרירים לא מתאמצים. שום דבר בעצם לא מתאמץ. פשוט אויר, חמצן חיוני, לא נכנס פנימה לגוף. נאדה. כל הרמת רגל כרוכה בייסורים מרובים. אפילו בירידה מתאמצים ללא הרף.
לאחר הפתיחה המתישה הגענו לקיר הקרח בגובה 5,000. לובשים ציוד טיפוס, ריתמה, נעליים, דוקרנים ועניינים, ו – יאללה לעבודה.
ניר התחיל בנסיון הראשון ונחל הצלחה מסחררת של הדרדרות דרמטית על גבי הקרח.
הנסיון הראשון שלי דווקא היה לא רע. הצלחתי להגיע לטופ הגבוה מאוד של הקרח, כולה 15 מטר, לאחר 5 דקות, שלי אישית, על גבי הקרח, נראו כחצי שעה של עינויים ושל נסיונות נפל לדחוס עוד מעט אויר דל לראותי המשוועות והצווחות "הצילו".
הנסיון השני של ניר היה מוצלח הרבה יותר. הצליח להגיע בייסורים משהו לשני שליש גובה (10 מטר), עד אשר הרגיש כי הקרח מאבד מלובנו משהו, ומתחיל להיות שחור.
הנסיון השני שלי היה מוצלח הרבה יותר. תוך דקות ספורות הגעתי חדור תחושת כיבוש ישראלית טיפוסית לשיא הגובה.
סה"כ זה ממש מגניב. אנרנדלין מרוכז. זה הכל עניין של טכניקה. רגליים וידיים.

בטופ של הטיפוס

בירידה…נו..סוג של ירידה מהקרח…

פוסט הבא – לימה

פוסט קודם – פתיחה

טוב, אז לאחר המעבר לפרו הגענו ישירות למנקורה. עיירה שניר התעקש להגיע אליה, על אף שאינה נמצאת על מפת המטיילים הסטנדרטית, לפחות לא הישראלית, בשל המלצה שמצאנו באינטרנט וב – FootPrint, ההמלצה הייתה כדלהלן, ואני מצטט, "עיירה מדהימה, עם חופים לבנים משגעים, אידאלית לגולשים, ומוצפת בגולשות".
נו. אז עם תיאור מבטיח שכזה הגענו. לא דובים ולא סולר. לא גולשות ולא חוף משגע.
מנקורה היא שילוב של אילת בשנות ה – 30 של המאה הקודמת, יחד עם רחובות טיחואניים טיפוסיים. אז נכון, יש קצת תיירים, ישראלים וכמעט לא ביקרו כאן, והרבה גולשים, או יותר נכון כאלה שמנסים לפחות לקרוא לעצמם כאלה. חוף חביב, עמוס בסלעים מכאן ועד אללה איסטור, וגולשות אין.
התמקמנו דווקא במלון חביב מאוד וניסנו את מזלנו בגלישת גלים.
שכרנו גלשן ומדריך והתחלנו בעבודה.
השיעור התברר כהצלחה מסחררת. לאחר שעתיים של נסיונות נפל, התהפכויות ובליעת מים שוטפת, הגעתי לרמה מקצועית מרשימה בליפול מהגלשן ולשכב עליו בחזרה תוך התהפכות חוזרת, וקבלת מכות חדשות לבקרים מהסלעים הקבורים להם בחוף "המשגע".
יותר מזה – נאדה. אז אומנם, הצלחתי לגלוש לעיתים תוך כדי חצי עמידת חתול לחצי שניה, אבל מקצוע חדש לחיים לא מצאתי פה. ניר דווקא, הצליח, פעם אחת, לעמוד ל – 3 שניות על הגלשן, שנראו כנצח.
חוצמזה, קצת חוף, המון ספרים, סיאסטות, קצת פיאסטות מגוחכות (העיירה חגגה 97 שנה להיווסדה באחת המסיבות העצובות שהייתי בהן), ונסיונות נפל של כמה ארגנטינאיות ואנגלים שנפגשנו איתם ללמד אותנו לרקוד לצלילי הסלסה, הסמבה ועוד כל מיני מקצבים לא ברורים בעליל.

פוסט הבא – הוואראז