טוב, אז לאחר המעבר לפרו הגענו ישירות למנקורה. עיירה שניר התעקש להגיע אליה, על אף שאינה נמצאת על מפת המטיילים הסטנדרטית, לפחות לא הישראלית, בשל המלצה שמצאנו באינטרנט וב – FootPrint, ההמלצה הייתה כדלהלן, ואני מצטט, "עיירה מדהימה, עם חופים לבנים משגעים, אידאלית לגולשים, ומוצפת בגולשות".
נו. אז עם תיאור מבטיח שכזה הגענו. לא דובים ולא סולר. לא גולשות ולא חוף משגע.
מנקורה היא שילוב של אילת בשנות ה – 30 של המאה הקודמת, יחד עם רחובות טיחואניים טיפוסיים. אז נכון, יש קצת תיירים, ישראלים וכמעט לא ביקרו כאן, והרבה גולשים, או יותר נכון כאלה שמנסים לפחות לקרוא לעצמם כאלה. חוף חביב, עמוס בסלעים מכאן ועד אללה איסטור, וגולשות אין.
התמקמנו דווקא במלון חביב מאוד וניסנו את מזלנו בגלישת גלים.
שכרנו גלשן ומדריך והתחלנו בעבודה.
השיעור התברר כהצלחה מסחררת. לאחר שעתיים של נסיונות נפל, התהפכויות ובליעת מים שוטפת, הגעתי לרמה מקצועית מרשימה בליפול מהגלשן ולשכב עליו בחזרה תוך התהפכות חוזרת, וקבלת מכות חדשות לבקרים מהסלעים הקבורים להם בחוף "המשגע".
יותר מזה – נאדה. אז אומנם, הצלחתי לגלוש לעיתים תוך כדי חצי עמידת חתול לחצי שניה, אבל מקצוע חדש לחיים לא מצאתי פה. ניר דווקא, הצליח, פעם אחת, לעמוד ל – 3 שניות על הגלשן, שנראו כנצח.
חוצמזה, קצת חוף, המון ספרים, סיאסטות, קצת פיאסטות מגוחכות (העיירה חגגה 97 שנה להיווסדה באחת המסיבות העצובות שהייתי בהן), ונסיונות נפל של כמה ארגנטינאיות ואנגלים שנפגשנו איתם ללמד אותנו לרקוד לצלילי הסלסה, הסמבה ועוד כל מיני מקצבים לא ברורים בעליל.