אז לאחר יומיים של בטן גב החלטנו להמשיך במסענו דרומה בפרו, לכיוון הוואראז.
הווארז, למי שלא יודע, הינה בירת טרקים בפרו. עיר די חדשה (בת 35 או יותר, היות ורבה נהרסה ו – 70,000 נהרגו פה ברעדית אדמה), בגובה עצום של כ – 3100 מטר, בעמק בין הרי האנדים העצומים המגיעים לגבהים של 5,000 מטר ויותר.
יש פה מליון טרקים, אחד מהם (שאותו לא נעשה) נחשב לשני ביופיו בעולם, עיר בטוחה, מלאת חנויות, נופים, פסגות מושלגות, לגונות מדהימות (אני עוד לא יודע, אבל נראה…), אטרקציות בלי סוף, והמקום עם הכי הכי הרבה קפה אינטרנט (בכל בניין לפחות 2), בעיברית (כולל Windows Xp בעברית, מקלדות בעיברית וכו'), והכי חשוב – הכי זול שראיתי.
בכלל – עיר מגניבה בטירוף. אני ממש מבסוט ממנה. פשוט טוב פה.
מה שכן – ישראלים אין. אנחנו פשוט מפספסים את הגל היורד כל פעם באיזה 3 שבועות, וזה די מבאס. אנחנו אשכרה מחפשים פה (היום סוף סוף מצאנו לאחר חיפושים קדחתניים 3), על מנת לבנות טראקים משותפים.
הנסיעה
סיפור נפרד אפשר להקדיש לנסיעה המחורבנת. קנינו כרטיסים לאטובוס לילה לווארז, שאיחר בשעה וחצי. נסענו (אוטובוס מפנק בטירוף, עם סרטי איכות מדובבים לספרדית כגון CatWomen. האלי ברי ספרדיה….) כ – 11 שעות והגענו לעיר מסריחה מסריחה מדגים בשם צ'ימבוטה (Chimbote). גועל נפש של עיר.
שם החלפנו אוטובוס לנסיעה של עוד 8 שעות. העניין הוא שלא ידענו איזו נסיעה.
המיניבוס שקיבלנו, עצר פשוט בכל הזדמנות אפשרית (פחות או יותר כל למה שהשתינה בצד הדרך גרמה לנו לעצור) תוך העמסה לא הגיונית של עשרות רבות של פרואנים, שמקלחת בשבילם זה עוד משהו לא מושג. התחלנו בטיפוס במעלה רכסי האנדים, בשבילים כאשר מצד אחד תהום של מאות מטרים ובצד שני הר של מאות מטרים.
עברנו גשרים, שבאחד מהם נאלצנו לרדת מן האוטובוס, על מנת להקל עליו באיזה 3 טון, תוך כדי תפילה חרישית שהגשר באמת לא יתמוטט ויחד איתו התיקים יקרי הערך שלנו (לא שלא אפכת לנו מהנהג שלנו, אבל זה בכל זאת עניין של סדרי עדיפויות, והוא בהחלט לא מככב בטופ שלהם).
סה"כ זה היה כמו לעבור את בה"ד 1. מסוג החוויות בדיעבד, שאתה שמח שעברת, אבל אין לך שום רצון עולם לעשות את זה שוב.
כמו שמישהו אמר לי (כן אלון, זה אתה) – ברוך הבא לדרום אמריקה.
אז מה עושים פה ?
פתחנו את השהות הארוכה שאנחנו מתכננים בסנפלינג מפלים קצר. עושים סנפלינג ב – 7 מפלים עם מים בגבהים שונים. מגובה של 5 מטר ועד 35 מטר. תאמת – ממש מגניב.
המשכנו בקפיצת באנג'י בקטנה של ניר. אני לא עשיתי היות ואני מחכה לקוסקו (וגם כי אני מפחד פחד מוות, ולא רצתי לאתגר את הרגל שלי אתגורים מיותרים בעליל). קפיצה של 35 מטר, שארכה בערך 3 עשיריות השנייה, לא כולל שעה המתנה של ניר על הגשר, עד שהמדריך פשוט דחף אותו קיבינימט, היות והסוללות במצלמה כמעט ונגמרו.
המשכנו בטיול אופניים. כן כן, אותה דרך מחורבנת שאיתה הגענו לוואראז, אותה דרך שנשבעתי בעמקי ליבי לא לעשות אותה שוב – ולעולם, לא רק שעשיתי אותה שוב, אלא פעמיים !!. פעם אחת – לקחנו אוטובוס עם האופניים במעלה הדרך, ופעם שנייה את כל הדרך, אבל הפעם – בירידה עם האופניים.
מדובר בדרך של 35 קילומטר, מפסגה של הר אנדי טיפוסי ורגיל כזה שמגיע לשמיים בגובה של 4,200 מטר, עד לווארז בגובה של 3,100 מטר. 1,100 מטר בירידה מטורפת, סיבובים חדים, תהומות מצד אחד, מצוקים מצד שני, תוך התגלות של העיר מבעד להרים. כיף לא נורמלי.
ניר שפך קנה לאחר כ – 10 קילומטר (בעודו נמצא לסירוגין על וליד האופניים שלו), ותפס מונית בחזרה לעיר.
לאחר מכן, פשוט התחלתי לרכב לאורך 20 קילומטר, כשעה וחצי, בירידה מטורפת ללא עצירה אחת !. לרכב ? לטוס !.
הסיבה היחידה שהייתי צריך לדווש, הייתה…בעצם…הההםםםם…לא הייתה סיבה כזאת ! חגה – אתה היית נהנה פה שחבל על הזמן.
המשכנו ביום למחרת בטיול ללגונה 69. מדובר בעוד לגונה, אחת מיני רבות, השורצות כאן בין הרי האנדים מסביב לעיר.
ולא, לא קוראים לה 69 בגלל מה שאתם חושבים, או בגלל מה שעושים ברגע שמגיעים אליה. זה סתם מספור כללי של קרן קיימת לפרו.
מצאנו עוד 3 ישראלים והתחלנו במסענו ללגונה. חשבנו לעצמנו, לפחות ככה כתוב פה בספרי המטיילים, שזה טראק חימום טוב לפני טראקים ארוכים יותר, עוזר להבין במה מדובר, לאמץ טיפה את השרירים, להתרגל לגובה.
טראק חימום טוב ? בתחת שלי !
היה פשוט מתיש. שכרנו רכב שהביא אותנו לנקודת ההתחלה, והתחלנו במסע טיפוס מטורף של כמה מאות מטרים על כמה הרים.
כמובן שבסיפורי הדרך כתוב "סלע גדול", אבל במציאות מדובר בהרי חרמון קטנים שצריך לכתת את רגלינו עליהם.
לאחר 4 שעות של מדג אוויר מבאס קמעה (בלי סוף ענני גשם, מעט גשם, וקור מטורף) ושל אימוץ שרירים לא מבוטל בכלל, הגענו ללגונה המובטחת. תאמת – מקסים !
אגם קטן של מים טורקזי טורקיז, הכלואים בין פסגות עם קרח עד ירוק, בגובה אדיר מעל פני הים.
את דרך החזרה שלנו מהלגונה בילנו בקומבי שזה מעין אוטובוס קטן שנפוץ פה מאוד.
אין ספק כהוא זה, שהדבר המסוכן ביותר שעושים פה בדר"א, ושבגללו אנחנו נאלצים לשלם 1.84 דולר ליום הוא לא הטרקים, לא הסנפלינג, ולא שום אטרקציות – זה פשוט הנסיעות הנוראיות באוטובוסים ובמוניות. לדוגמא, בדרך חזרה מהלגונה היה לנו פנצ'ר ראשון באמצע סיבוב ככה. אם אומרים פנצ'ר ראשון, אז כנראה שהיה גם שני. לשלישי, עוד לא הגענו.
שעה לאחר תיקון הפנצ'ר הראשון, התפוצץ לנו הגלגל הרזרבי שהחלפנו, וכך נוצר מצב שנסענו בחושך מוחלט, בכביש שכולם טסים בו, באוטובוס שנוסע על ג'אנט ומועך אותו לאט אך בביטחה בקצב של 5 קמ"ש.
כמובן שפנסים אחורים תקינים לא היו לנו, אז הדלקנו את הפנסים הביתיים המגוכחים שלנו, וכיוונו אותם לכיוון השמשה האחורית בתקווה קלושה ונואשת, שהטייסים מאחור יבחינו בנו, וימנעו במקצת מלהקטין את האוטובוס שלנו שהיה קטן גם מלכתחילה.
יום למחרת, לאחר "טראק החימום" התחלנו בטראק הסנטה קרוז (Santa Cruz).
מדובר בטראק של 4 ימים (3 לילות) לאורך 40 קילומטר, טיפוס של למעלה מ – 1,200 מטר ברגל, לגבהים של עד 5,000 מטר. כן, וזה גבוה מאוד.
בכלל, הווארז נמצא פה ליד גן עדן. איפה שלא יורקים או משתינים פה בקשת, מוצאים לגונות, פסגות מושלגות, נהרות בלי סוף (יש להם כל כך הרבה נהרות פה, שפשוט הפסיקו לתת להם שמות. אח…איזה צרות של עשירים….).
החלטנו לעשות טראק מפונקים. גם בגלל שזה טראק ראשון, יש לנו אמצעים, אנחנו מפונקים, ותאמת – די פחדתי על הרגל.
הצלחנו לבנות קבוצה של 6.5 איש (אני אסביר אחר כך…סבלנות..). שכרנו מדריך, טבח, חמורים, חמאר (שזה הנהג של החמורים, בעצם הבחור שמרביץ להם כל הזמן) והתחלנו לטראק.
אז איך זה עובד בעצם ?
בכל יום הליכה של 10 קילומטר, מגיעים לאזור החנייה (לא של הרכבים – של האוהלים), מקימים אוהלים, ו – מחכים. למה ? שהטבח יכין לנו ארוחת ערב (מצוינת !). משתעשעים קצת, הולכים לישון (כי קקקררררר נורא), קמים מוקדם, מחכים לארוחת הבוקר שתגיע, והולכים עוד 10 קילומטר. וכך חוזר חלילה.
ומה בדרך ?
מטפסים מטפסים ומטפסים. הולכים לאורך נהרות, בין גאיות עצומים של סלעי הבזלת של האנדים, ומתמוגגים.
ביומיים הראשונים מזג האוויר היה שוב מבאס. ענני גשם בלי סוף, נמוכים נמוכים, ראות מחורבנת, מסתירים מן העין את הפסגות היפות. שלא תבינו, יפה מאוד, אבל השמיים הכחולים הם דבר קריטי.
זה כמו תמונה יפה, שיכולה להיות יפה יותר, הרבה הרבה יותר, אם רק נצרף לה את המסגרת המתאימה.
אח….אבל ביום השלישי והרביעי, הכל החל להתפזר והראה כמה הטבע עוצמתי כל כך. אנחנו פשוט לא רלוונטיים לידו.
טיפסנו ביום השלישי לפס. מה זה פס ? לבורים ביננו – ואנחנו כמובן ביניהם – מדובר בעונש מההפטרה.
מדובר בהליכת תפירה. מדובר בנקודה עצומה בגובהה שיש להגיע אליה, על פסגה של הר שנמצא רחוק רחוק בשמיים, וכל זאת בשביל מה ? בשביל לעבור אותה, ולרדת את כל מה שעלינו.
העניין הוא שהעליות בדרך כלל לא כאלו נוראיות. פשוט אין אוויר. בעצם אולי יש, אבל לריאות הוא לא מגיע, ופשוט כל פעולה פשוטה גורמת לסרעפת לעבוד בתדרים לא מוכרים. כאבי ראש. בחילות, ושאר מרעין בישין. מסתבר – שפשוט, זה לא.
אבל, כשמגיעים כבר לפס. אי אי אי. פשוט מדהים. שוב. וכן, אני יודע שהמילה מדהים חוזרת על עצמה פה.
לגונות, עם צבעים שלא רואים במציאות. מקסימום אולי בסרטים של וולט דיסני. המקומיים טוענים כי מדובר במינרליים שיש בהרים. לי אישית הדבר נראה מצוץ מן האצבע. אני בטוח שהם עירבבו קצת צבע מאכל בלגונות לפני שהגענו. פסגות קרח עד. מצוקים אדירים.
אז הנה קצת תמונות לסבר את העין :
פיסגה טיפוסית
לגונות טיפוסיות – נקראות הזכר והנקבה
וזה הפס המדובר בקו הרכס…
הקבוצה שלנו ביום האחרון
אה, רגע ! לגבי הקבוצה, וחצי הבנאדם ממקודם.
אז התחלנו את המסלול ניר, אני, איתי (עוד ישראלי), מיכל (עוד ישראלית), בריטית, אוסטרלי, ועוד בחורה שהחליטה שהיא סוחבת את המוצ'ילה על הגב ושהיא עושה את המסלול ב – 3 ימים ולא בארבעה. אה, וגם בלי מפה, כמעט בלי אוכל, ובלי סיפור דרך (התיאור של המסלול).
באוטובוס בדרך, צפינו בבחורה המדוברת מבצעת בעצמה ניתוח שדה ברגל, ואני כבר חשבתי לעצמי – אוי ואבוי. יצאנו עם מגוייוור לטראק.
לאחר שעתיים של הליכה, לא רק שהגענו למסקנה שב – 3 ימים היא כבר לא תעשה את הטראק, אלא אולי היא לא תעשה אותו כלל.
בסוף ה – 4 ימים, לאחר שהיא סיימה את המסלול על 4 פחות או יותר, היא הודתה שהטבע "הימם אותה". מפגרת.
מה לגבי הישראלית ? הבחורה התחילה את הטראק, ישנה לילה, והגיעה למצב שלהריח אוכל גורם לה להקיא, ובטח לא לאכול אותו.
היא כבר פונתה באותו היום בחזרה למלון.
מה עוד ? בבוקר הראשון, כשהשכמנו, מצאנו להתפעתנו בחורה נוספת לידנו (אוסטרלית). מסתבר, שהיא עשתה את היום הראשון בלילה כי היא נרשמה מאוחר לטראק, והייתה צריכה להדביק אותנו בלילה.
וזו הייתה קבוצתנו.
בדרך, אגב, פגשנו עוד שתי קבוצות. אבל כאלו שעשו את הטראק על הגב, ולא מפונקים כמונו. שתיים מהם, במקרה, עשו איתנו גם את הגלאפגוס. איזה עולם קטן !
כשחזרנו מהטראק, נפגשנו כולנו (כל כל כל המטארקים מהטראק) בפאב ואחר כך בדיסקוטק, ל – "שבירת דיסטאנס". סתם…שהיה פשוט מצויין. ערב ארוך מאוד, בכלל, שבוע ארוך מאוד, אבל זה כבר לא לכאן…. רק משפט אחד מהמסיבה, מהאוסטרלי הדפוק שטראק איתנו, ילד בן 20, ששתה בכמויות שכל החיים שלי ביחד לא שתיתי ככה :
"That is all right. I just want to nock him out…."
מהמסיבה בערב
טוב. עוד משפט שלו, מהמוצדקים שלו, בקשר לפיגועים של הפלסטינאים :
"I someone would kill my children on thier way to scool, i would really pissed off !!".
או..מה אתה אומר ? תתצעבן ? מה תעשה ? תאכל קנגרו ??
בכלל, זה מדהים לראות כמה אנחנו, הישראלים שונים משאר העולם. הם כאלה בועתיים. ילדים כאלה, גם כשהם בני 30. גם פחות משכילים מאיתנו לעניות דעתי. כנראה שהמציאות שלנו באמת שונה במהותה ממציאות שאר העולם.
היום, לאחר שבוע, בין המתישים שהיו לי בשנים האחרונות, שפכנו קנה. פשוט אין לנו כוח לכלום. לאות. פיזית ונפשית. מגלים פתאום חבורות פה ושם, יבלות חדשות, שריטות, ועייפות תהומית.
אז החלטנו להתעצץ כל אחד בנפרד. לקרוא ספר במשך שעות בכיכר הנשק (Plaza de armas), עשיתי טיול שוק של שעתיים (עכשיו, אני באמת מכיר כל דוכן בשוק) וסתם לצבור קצת כוחות.
השוק אגב, בין המדהימים שראיתי בחיי. ע-נ-ק. פשוט ע-נ-ק. השוק הבדואי ? שוק הכרמל ? מחנה יהודה ? בולשיט אחד גדול. שם אותם בכיס הקטנטן.
וזה לא שוק תיירים עם כל הג'אנק הרגיל. ממש לא. זה שוק אמיתי. פרוש על גבי איספור רחובות. מקורה ולא מקורה. מוכרים שם פשוט כל מה שאפשר להעלות על הדעת. כל סוג של בשר. כל איבר בכל סוג של בשר. פירות וירקות, שאת חלקם לא ראיתי מעודי. ציוד טיולים. ה-כ-ל.
לעיתים, נדמה שפשוט כל העיר הזאת זה שוק אחד גדול.
אמנם, השוק של אוטאבאלו (באקוודור) מפורסם ביחידיותו, גודלו ועניינים, אבל לעניות דעתי השוק הזה שם אותו בכיס הקטן, לא רק ב – Contrast (בדיחה פנימית…תתעלמו), אלא בצבעוניות, במגוון ובאותנטיות.
עוד יום קשה של מכירות בשוק.
אז ככה. את היום האחרון שלנו בוואראז המקסימה, ככה, כמה שעות לפני הנסיעה ללימה החלטנו לחגוג בטיפוס על קיר קרח, כאילו שלא מצאנו כבר משהו יותר טוב לעשות.
אז במה מדובר ?
מדובר בנסיעה של שעתיים וטיפוס עם הרכב מגובה של 3,100 מטר לגובה של 4,800 מטר. לאחר מכן, טיפוס רגלי, בקטנה ככה, של עוד 200 מטר.
אמה מה ?
תוך שעתיים, לאחר שכבר התרגלנו מחדש לגובה ה"נמוך" יחסית של הוואראז, להתרומם 2,000 מטר הייתה משימה לא פשוטה בכלל בכלל. נראה לי, שהעלייה הרגלית של ה – 200 מטר הייתה קשה יותר מכל הטראקים שעשינו עד עכשיו.
השרירים לא מתאמצים. שום דבר בעצם לא מתאמץ. פשוט אויר, חמצן חיוני, לא נכנס פנימה לגוף. נאדה. כל הרמת רגל כרוכה בייסורים מרובים. אפילו בירידה מתאמצים ללא הרף.
לאחר הפתיחה המתישה הגענו לקיר הקרח בגובה 5,000. לובשים ציוד טיפוס, ריתמה, נעליים, דוקרנים ועניינים, ו – יאללה לעבודה.
ניר התחיל בנסיון הראשון ונחל הצלחה מסחררת של הדרדרות דרמטית על גבי הקרח.
הנסיון הראשון שלי דווקא היה לא רע. הצלחתי להגיע לטופ הגבוה מאוד של הקרח, כולה 15 מטר, לאחר 5 דקות, שלי אישית, על גבי הקרח, נראו כחצי שעה של עינויים ושל נסיונות נפל לדחוס עוד מעט אויר דל לראותי המשוועות והצווחות "הצילו".
הנסיון השני של ניר היה מוצלח הרבה יותר. הצליח להגיע בייסורים משהו לשני שליש גובה (10 מטר), עד אשר הרגיש כי הקרח מאבד מלובנו משהו, ומתחיל להיות שחור.
הנסיון השני שלי היה מוצלח הרבה יותר. תוך דקות ספורות הגעתי חדור תחושת כיבוש ישראלית טיפוסית לשיא הגובה.
סה"כ זה ממש מגניב. אנרנדלין מרוכז. זה הכל עניין של טכניקה. רגליים וידיים.
בטופ של הטיפוס
בירידה…נו..סוג של ירידה מהקרח…