פוסט קודם – סופה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

אז סיימנו את הקרטרה באל צאלטן.
עיירה קטנה קטנה. חור של שום מקום. בקושי 1,000 תושבים מקומיים ועוד כמה עשרות ישראלים. יש כמה גם תיירים רגילים, אבל מי שומע אותם. רק ישראלים שומעים. מאד שעזבנו את בוליביה פשוט לא יצא לנו להתורעע עם זרים. אני מקווה שזה יחזור ומהר.
העיירה ממוקמת לרגליו של הר מפורסם מאוד בשם פיץ' רוי.
כמה מילים על העיירה.
נאצים !!! כולם פה נאצים נבלות !!!
לעניות דעתי, מדובר במושבת גולים שברחו מגרמניה לאחר המלחמה. כולם (חוץ מאחד חביב ביותר) פה רעים. אנטיפטים. יקרנים. טוחנים מחירים. שעת אינטרנט 17 שקל. פי 15 מבוליביה ! אוכל יקר. אין בנק. אין כספומט. אין המרת כספים.
אפילו במכבסה האישה נבלה. נתנה לנו סל וסימנה עד איפה אפשר למלא את סל הכביסה. רק בארגנטינה וצי'לה מודדים כביסה באמצעות נפח ולא באמצעות משקל. לא ברור לי.
אני אני ? אני ישראלי. התחלתי לקפל את כל הבגדים שלי ושל ניר, מסודר מסודר, שתיכנס כמה שיותר כביסה. בעלת המכבסה, התחילה להיכנס לסטרס היסטרי, החלה לצעוק עלינו. התווכחנו וארמתי לה שעוד לא הגענו לקו שהיא סימנה מקודם, אבל בסופו של דבר עבור כל גרב שהוספנו התחילה להפעיל מונה. עוד פזו. ועוד פזו. סתומה !
הכל פה זוועה. אפילו אין עליהם תיעוד של תנאי מזג האוויר באינרטנט. איפה שמעון ויזנטל כשצריך אותו ? איפה ארגנטינה ואיפה הם.

אפילו בסופר. אי אפשר לקנות לבד. המוכר יבחר את הירקות ויתן. רציתי 2 עגבניות. כולה שתי עגבניות. אחת הייתה ירוקה בכלל. לא רציתי. החליף. החליף לי אותה בעגבנייה מחוררת מתולעת. לא רציתי שוב. החליף לי אותה בעגבנייה רכה כספוג רחצה. שוב החליף. אח…איזו שנאה הוא פיתח אלי…חוצפן !!

אגב, עיירה של נאצים. בערב הראשון ישבנו במסעדה של איזו בחורה, שהיא בת להורים שאחד מהם מצרפת ואחד מהם מלבנון. נו..שילוב מנצח של יחס חם ואוהב ליהודים…
הגברנו את חמימות היחסים הבינלאומיים בין האומות בכך, שרוני (בחורה מהקרטרה) שברה לה מנורה באמצע המסעדה, וגרמה לבלוטות הדמעה של בעלת הבית לנבוע ארוכות.
אני אישית, הייתי בטוח שמדובר במתנת ילדות מהשייח נסראללה, אבל הסתבר שהבחורה סתם ממורמרת שהיא גרה באם כל החורים, ושאין באל ציאטן מקום לקנות מנורה כזאת אלא רק בעיר גדולה כמו בואנוס איירס. בטח שאין. אי אפשר לקנות פה כלום ! לא נורא…

OK. אז לאחר שהוצאתי את הכעס וקצת קיטור, בחזרה לפיץ רוי.
מדובר בשורה של כמה הרי גרניט שהתרוממנו מהקרקע (שוב…האנדים). בגדול – הנוהל הרגיל. שלגים עליו, מסביבו, כמה לגונות וקצות של קרחונים מפארק עצום בגודלו בשם פארק הקרחונים.

ביום הראשון מנוחה, התארגנות, ויצאתי עצמאית לטיול קטן למפל גדול באזור בשם Chorillo Del Salto. איזה כיף ללכת קצת לאחר 6 ימים של ישיבה במיניבוס. קצת שקט. קצת נוף.

ביום למחרת יצאנו לטראק מקיף של יומיים מסביב להר.
יצאנו ? ניר ואנוכי, עם רוני, יעל ונדב מהקרטרה.
סה"כ מאוד נוח. לא צריך אוטובוס לטראק (כי ממילא אין דבר כזה פה) וגם לא מונית (יש אחת כזאת בכל העיירה). פשוט יוצאים מהעיירה ומתחילים ללכת.
דבר ראשון, באופן מפתיע, מטפסים. לא קל מידי אבל גם לא קשה. לגונה יפה, ומאחוריה הנוף של הפיץ רוי. באמת מקסים.
אגב, משמעות השם "פיץ רוי" בשפה המקומית (מפאוצ'ית) הינו "ההר המעשן", היות ורוב ימות השנה הוא מכוסה עננים, ואז הראות עליו לא משהו בכלל. יופי. פשוט נפלא. מעורר הרבה מאוד בטחון לצאת לטראק. במקום לראות הר נראה, שוב, עננים.
בכל אופן, הגענו לאתר הקמפינג, המתקמנו, שוב פייגי טנט, הפעם באתר היה עוד פייגי טנט, שהתחרה בשלנו. גם פה כמובן, עשרות רבות של ישראלים. בערב בישלנו ספגטי תוך כדי שמיעת קונצרטים של היהודים, שלמה ארצי ועוד….
ומתחילים בהליכה ללגונה נוספת. עוד שעה הליכה. בולדרים ענקיים, החלקות, וכרגיל – עוד תייר ישראלי שבדיוק איבד את המצלמה שלו לתוך הנהר.
לגונה יפיפיה. למה ? לגונת קרח. מדובר ממש בקצה קצהו הצפוני של קרחון עצום בגודלו שבעצם הוא הסוף של פארק קרחונים בשם Los Glaciars. הקרחון מפשיר קלות, מפולות קרח קטנות, מפולות שלגים, והרבה מאוד גושי קרח ששטים להם בלגונה.
חזרנו למחנה, אוכל, ושינה חפוזה.

תכננו להשכים ב – 4 בבוקר. למה ? לעלות בזריזות לתצפית נוספת על הפיץ רוי (שגם שם באופן מפתיע – עוד לגונה), ולצפות בו בזריחה. לפי התמונות שראינו – יפיפה. אמורה להיות עליה של שעה. סבבה. ניר ואני אפילו התארגנו ליום נוסף במידה וזריחה לא תהיה לשביעות רצוננו (מבחינת עננים שיסתירו אותו וכדומה….הרי ככה קוראים להר – ההר המעשן…)
כיוונו שעונים ופליק פלאק לשק"ש.
באופן מפתיע – לא התעוררנו.
מזל, מזל גדול, שמיטל (תודה תודה לך…), עוד ישראלית שעשתה איתנו את הקרטרה, העירה אותנו ב – 25 דקות לחמש.
בזריזות אדירה התלבשנו, והתחלנו בריצה לכיוון הפסגה.
קיבינימט !! רק ששכחנו להגיד לנו שמדובר בעליה של 500 מטר דוח לשמיים. שעה ? איך אפשר לעשות את זה בשעה, בחושך מצריים ובקור כלבים ??? קיבינימט !!
אז אפשר. במאמץ גדול.
בכלל, פעם הסטנדט שלי היה שונה. עלייה של 500 מטר ? צריך יום חופש לפני ויום חופש אחרי. עכשיו ? יאללה. בוא נרוץ את זה. יצאנו בסביבות 8 איש. הגענו לטופ 5. לזריחה הגיעו 4. שלמה ארצי היה לכתוב על זה שיר…

שווה ? בטירוף. חבל על הזמן. היו עננים דקים דקים. שהגבירו את היופי.
זריחה יפה. סה"כ, גם בארץ הן יפות.
העניין הוא ההר. סוג של הר זיקית. מחליף צבעים.
בתחילה הוא שחור. מחליף צבעים לאט לאט. צהבהב. כתום בהיר. כתום מתחזק. כתום חזק חזק. הכל בשניות. אפור בהיר. אפור כהה. מקסים מאוד.

אגב, רוב הישראלים שהיו שם לא התעוררו ופספסו את כל העניין….

אחרי כל הסיפור, התחלנו לחזור. לכיוון העיירה. עוד מסלול של 6 שעות. בדרך עוד 2 לגונות (האם והבן) ועוד לגונת קרח מתחת לקרחון ה – Torre. שנ"ץ, ארוחת צהריים, ו – 3 שעות הליכה מייגעות ולא רלוונטיות בעליל של חזרה לעיירה.

אני הולך בקצב שלי. לרוב, לפני כולם. הולך יותר מהר. שקט לי. רק הטבע ואני. בלי בלבולי שכל. מרגיע. זמן טוב לבד. חביב ביותר. מצד שני – גם משחרר קיטור ועצבים לעיתים. לפעמים, במיוחד בטראק הזה, אני מרגיש סוג של בייבי סיטר. סה"כ אני לא איזה מוצ'ילר דגול. אני לא. כל כך לא. אבל קיבינימט יש מינימום. בישולים. מים. ארגון המחנה. שטיפת כלים. קיפולים. שפצורים. אוף. לפעמים זה ממש מציק. והפעם – זה הציק. עד כדי כך שהגעתי למצב שאפילו אמרתי והערתי. מפתיע במקרה שלי. אוף. קצת אינטרקציה קבוצתית. מילא.

בדרך חזרה, פגשנו את יניב. עוד בחור שעשה איתה את בה"ד 1. ככה, באמצע השביל, במרכזו של שום מקום. בצריפין במשך שנה פגשתי אותו אולי פעמיים. אבל פה ?
מפתיע אותי, עד כמה שזה לא הפתיע אותי לפגוש אותו….

סה"כ – טראק מוצדק ביותר. מזג אוויר מושלם, נופים יפים, לא קשה מידי, לא ארוך מידי. עוד 6 לגונות לאוסף (המורכב עד עתה מעשרות רבות…). היה אחלה.
הגענו לעיירה, מיוזעים, מסריחים מוות. מה צריך ? רק מקום לישון, ומקלחת טובה.
לא מקלחת ולא נעליים. הפסקת מים בכל העיר עד אמצע הלילה. קיבינימט !
מזל שבהוסטל שלנו היה איזה טנק מים קטן שעשינו בו מקלחות של 2 וחצי דקות לאדם…

בכלל כל הטראקים הללו, ההליכות הארוכות גורמים לחשוב.
איך לעזאזל נוצר שביל ? השביל שהולכים עליו ? מי יצר אותו ואיך ? מה ההבדל בין לגונה לאגם ? יש הבדל ?
דיונים רבים היו לנו בנושא. אולי ההבדל בצבע. בגודל. מעל לגונה תמיד יהיה שלג. ללגונה תמיד צריך לטפס למעלה ולהזיע על מנת להגיע אליה ? הרבה אופציות…

בכלל, בכל נושא הטראקים אנחנו משתפרים. פעם, פינקנו את עצמנו עם חמורים, נהגים, טבח, מדריך. התחלנו לעשות טראקים לבד. פינקנו את עצמנו בספגטי עם בצל מטוגן, רוטב עגבניות, עגבניות, תפוחים. לאט לאט אנחנו מצטמצמים.
מי לעזאזל סוחב עגבניות לטראק ??? פאקינג הגב שלי…..
הגענו למצב שאנחנו נהנים מספגטי ברוטב מדהים של אוויר הרים מסביבו ותו לא.
נראה לי שאת הטראק הבא פשוט נעביר כבר את כולו עם לחם וריבה. בעצם…אולי נוותר אפילו על הריבה…רק לחם…

בבוקר מוקדם השכמנו (שוב…אבל הפעם כיוונו יותר שעונים) ועלינו על האוטובוס לאל קלפאטה (El Calafate).

הפיץ רוי

אני וארטיק קרח בטעם תפל שנחת לו מהקרחון

הפיץ רוי בשקיעה

הפיץ רוי בזריחה

פוסט הבא – אל קלפאטה (ארגנטינה)

פוסט קודם – הקרטרה אוסטרל (צ'ילה)

את היום השישי התחלנו בעזיבה של העיירה, התחלנו בדרך שנקראת דרך 40 – שוב, במגמה דרומה. בסוכנות מכרו לנו את הדרך כצ'ופר בטיול השנתי. דרך שלרוב לא עושים אותה, וחבל, היות ויש בה נופים מרשימי עין.
איזה נופים ואיזה נעליים.
600 קילומטר. 600 ! 600 קילומטר במהירות ממוצעת של 50 קמ"ש. 600 קילומטר של כלום. מדבר מלא עשבים מעפנים.
הנגב בהתהוותו. בדיוק כמו הדרך לבאר שבע, רק במשך 11 שעות. ימין ושמאל רק שממון וישימון מתובל בעוד כלום וכלום.
To infenity and beyond של ריקנות.

הדרך הזאת היא ממש חצ'קון מכוער בלב ליבה של פטגוניה. הברווזון המכוער של האזור. רוחות מטורפות. חבל על הזמן. הוריקנים קטנים. היו רוחות שפשוט הסיטו את המיניבוס שלנו מהדרך.
בתחנת הדלק שממוקמת בדרך (באמצע של באמת השום מקום) נאמר לנו שמדובר ברוחות של 130 קמ"ש. אשכרה הוריקן.
ניסינו להשתין פעם אחת בצד הדרך. בלתי אפשרי. הרוחות הורגות את הפיפי. אי אפשר להשתין עם כיוון הרוח. כל כיוון, זה נגד הרוח. זוועה !
סיוט בהתגלמותו….

לאחר דרך הכלום וכלום, סיימנו את הקרטרה בעיירה בשם אל צ'אטן (El Chalten).

אז לסיכומו של עניין הקרטרה שארכה 6 ימים.

בתכלס – היה מגניב. הכרנו הרבה אנשים חדשים. טובים יותר וטובים פחות. הרבה מאוד צחוקים. אנשים, שבארץ הסיכוי שלי לפגוש ולהסתובב ביחד, 24 שעות במשך שבוע היה אפסי עד כדי לא קיים.
מצד שני, עם חלקם, לאחר דקות ספורות באמת לא היה ולא יהיה לי קשר. פשוט משעממים אותי. או מכעיסים אותי. סוציומטים מידי. טיפשים מידי. רגילים מידי.

סיפור על בחורה.
ניר מספר לה על חויות פרו ובוליביה (אוף. אפילו לי כבר נמאס לשמוע על החוויות האלו !!!). בכל אופן, סיפר לבחורה, שבדך המוות בבוליביה נהרגים בממוצע 100 אנשים בשנה. הבחורה, נקרא לה קרן רק לצורך הסיפור, מבצעת חישובים מתמטיים מורכבים בראשה, ולאחר עיבוד ראשוני מגיע למסקנה הנמהרת שמדובר בבנאדם כל יומיים. האמנם….אוף…
הסוציומטית הקטנה החליטה יום אחד שהיא אמורה לשבת במקום מסויים. רבה עם חצי אוטובוס כי היא "אמורה לשבת כאן" האמנם ? קנית מושב שמור ???
עליה, סיפורים לא חסר.

אבל באיזהו שלב – ממצים. זה די כיף במידה מסויימת. היינו ביחד. היה נחמד. צחקנו בילינו. יאללה. שלום וביי. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. דמויות חדשות. צחוקים חדשים. ופה – מאוד כיף וקל לעשות את זה. סה"כ – הכל די שיטחי.
מצד שני, להסתובב עם כל כל הרבה אנשים זה מעייף. לוגיסטי מדי. צריך לנהל פתאום.
בלילה הראשון לקח לנו שעתיים (!!!!). שעתיים עד שכולם התמקמו במלון. זה רוצה להשתין. זה רוצה לקנות שנייה. זה רוצה ככה וזה רוצה אחרת. די !!! אין לי כוח לזה. אל תנהלו אותי.

יפה מאוד לראות את הדינמיקה הקבוצתית. מי שקט יותר. מי אדיוט. מי כריזמתי. מי יוזם. מי יקפוץ ראשון מהאוטובוס ויברר על מקומות בהוסטל. מי ליצן החצר. תמיד מגיעים לשיחות הרגילות. צבא, חברות, חברים, בנים, בנות. משעשע ביותר.

שיחות על האם חושבים בדרום אמריקה. על מה חושבים. לא יצא לי כאן בכלל. למה בעצם ? למה להטריד את מנוחתי בנתיים. סוף סוף תקופה שבה המחשבה העמוקה שלי היא מה אני עושה מחר מקסימום מחרתיים ואם נעשה את הטראק במשך יומיים או שלושה. תמוה ? לא יודע. סוף סוף בלי לחצים מיותרים. בלי דאגות מורכבות מידי.
אולי בגלל שאני מבגור יותר. מטיילים רבים "מחפשים את עצמם". אה. אני שונא את הביטוי הזה. נו באמת. בשביל להחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך בחיים אתה צריך לראות קרחון וגוש קרח ענקי שנפל שיגיד לך ??

עם קשר ובלי קשר לקרטרה – כמה מילים על הצבא. מדהים, פשוט מדהים, כמה אנשים שפגשנו עד עכשיו, בקרטרה ובכלל, מכירים את שהם-מא"ם-שו"ב. בצורה כזאת או אחרת, כל כך הרבה אנשים מעורבים במערכות המחשוב שלנו, שזה פשוט מדהים אותי.
קצין שעבד אם אבן מתגלגת, חיילים שעבדו עם משואה, מישהו שהכיר את מעל"ה, קצינים ומש"קים מפיקוד העורף שעבדו עם תמונת עורף, ענן סגול ועוד. אפילו – שע"ם ! מדהים.

פגשנו המון ישראלים בשבוע הזה. רובם ככולם לחוצים לקרנבל. טיסה פה. טיסה שם. נספיק לטורוסים או לא. נוותר על הטראק הזה ונגיע לטראק הבא.
איזה כיף !! אנחנו ברוגע רוגע. אין דבר כזה יותר לחץ. נספיק לכל מה שנרצה. איזו הקלה. שביזות לכולם. רק שייסעו כבר, ויפנו לנו את דרום החרוט של דרום אמריקה.

שמענו בלי סוף מוזיקה ישראלית. כל דיסק אפשרי שהיה נטחן עד לבלי היכר. שוב ושוב. ישנתי כמעט כל יום על ריצפה. בין אם באתר קמפינג או בין אם במלונות העמוסים לעייפה במוצ'ילרים. 4 בחדר של שניים. 5 בחדר של שניים. אני משלם 40 שקל לילה, וישן על רצפה. מתרגלים…דווקא לא רע. בריא לגב.

היו יומיים וחצי עם נופים מאירי עיניים. באמת יפים. כל פעם שרציתי לעצור (בשביל זה ישבתי כסא ליד הנהג…), מילה לנהג ועוצרים. חלק יורדים. חלק לא. צילומים. שוטפים עיניים. הנה עוד יתרון על טרמפים (ולא..אני לא בשכנוע עצמי..).
אחרי שממתינים 6 שעות לטרמפ, רואים לגונה. כאילו מה ? נרד עכשיו מהטרמפ בשביל הלגונה ??? ונחכה עוד 6 שעות לטרמפ הבא ? אטרקציות חביביות.

נסיעות ארוכות. ארוכות מאוד. ואיטיות. הדרך לא משהו. מנסים לא להרדם. לא לנקר. ברור שאי אפשר, השאלה היא כמה נרדמים. אוף !! זה מעייף להתאמץ לא להרדם !

היה אחלה. לא מהדברים המדהימים שעשיתי, אבל נהניתי מאוד.

פוסט הבא – אל צ'אלטן (ארגנטינה)

פוסט קודם – תחילה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

ביום השני חצינו את הגבול לצ'ילה, לעיירה בשם פוטאלאופו (Futaleufu).
לא עשינו יותר מידי…כמה חברה עשו שם טיול סוסים של שעתיים ואני ויתרתי..

תחילת הקרטרה

ביום השלישי הגענו לעיירה בשם פויוואפי (Puyuhuapi).
באזור ממקום פארק לאומי (בכל חור כאן יש פארק לאומי…הצ'ילאנים פשוט גרים באזורים הספורים המצומצמים שבין הפארקים הלאומיים שלהם…).

אטרקציה נוספת – הקרחון התלוי.
מדובר בסופו של קרחון גדול שנראה כאילו תלוי בין שני סלעים גדולים, בגובה של כ – 700 מטר. ממנו יורדים מפלים של קרח מופשר, ומתחתיו, כרגיל, שתי לגונות ירוקות חביבות. מסלול הליכה של שעה. חביב ביותר. מסלול הליכה נוסף מסביב ללגונות, שרק אני, הממצה, הלכתי אליו.

בערב – עשינו שוב קמפינג. אפילו בחינם. תפסנו מקום ליד האגם, הקמנו את המחנה והתחנו בהרתחת המים מהאגם.
מזל. מזל שעבר שם בחור ישראלי ורק וידא – "אגב. אתה יודעים שאתם ליד ים". מה ??? איזה ים בראש שלך ??
מסתבר שהאגם היה היה שלוחה מלוחה של האוקיינוס השקט.
נו…לפחות לא היינו צריכים להמליח את הספגטי.
בסופו של הערב, לא ישנו ליד האגם, אבל זה כבר סיפור ארוך מאוד ולא לאתר…

יום למחרת המשכנו לעיר הקרטרה – קויאיקה (Coyhaique).
בדרך – עוד לגונות, עוד הרים מושלגים, ועוד נופים מוצלחים.

בתכלס, לגבי אטרקציות בקרטרה אין כל כך מה לכתוב….מה הכוונה ? מדובר בנוף. דרך עם נוף. יפה יותר, או יפה פחות. זה כבר סובייקטיבי. האטרקציות בקרטרה הן די מזעריות. קיימות, אבל לא בצורה משמעותית. המטרה בגדול – להביט מבעד לחלון המיניבוס, להנות מהמראות, לעצור, להביט, להסתכל, להתרשם, להפנים, ו – יאללה. להמשיך לנוף הבא.

כמובן שהיו גם את מלחמות מקומות הישיבה במיניבוס. המלחמות על המוזיקה. בגדול – המלחמות.
תאמת – נשמע כל כך מטופש. במיוחד עכשיו כשאני כותב את זה וחושב על זה. אבל בפועל, היה משעשע כל כך…טוב להיות ילד לפעמים….חבל שזה ייגמר עוד מעט.
בהתחלה, ישבנו מאחור. מי ? ה"דירקטוריון" = הקבוצה שלנו…בספסל האחורי המחורבן. למה ? כי בימים הראשונים הנוף לא היה אמור להית משהו.
ביום השלישי עברנו. כל ה"דירקטוריון". קדימה. אוף. כמה שזה הכעיס את הבנות המעצבנות..אבל – משעשע בטרוף. עברנו לנהל את המיניבוס. מוזיקה. עצירות. אכסניות. קמפינג. כמו שצריך !!

ביום הרביעי עברנו שמורת טבע בשם Cerro Castillo, כ – 70 קילומטר דרומה מקויאיקה.
בשמורה יש טראק של כ – 4 ימים שבדרך כלל לא עושים אותו. למה ? היות ומי שעושה את הקרטרה באוטו, לא ייתן לאוטו שלו לשכב ולאכול כסף במשך 4 ימים. ומי שעושה את הקרטרה בטרמפים בדרך כלל עייף מידי. למרות שבתכלס, פגשנו כמה תיירים, ישראלים כמובן, שעשו אותו.
בכל אופן, הייתה אופציה לעשות טיול סוסים של 6 שעות לאיזו לגונה בפארק. 3 שעות הלוך ו – 3 שעות חזור.
בהתחלה נהג הסוסים רצה 150 שקל. לאחר ויכוח אימתני, סגרתי איתו על 95. יצאנו 4 (נדב יעל ואייל ואנוכי), ושאר המיניבוס חיכה לנו. 7 שעות חיכה לנו !
יצאנו לדרך. שעה וחצי עם הסוסים ועם הבן של הבחור שדרכו סגרנו את הדיל. לאחר השעה וחצי – הפתעה. יורדים מהסוסים. "מה זאת אומרת" שאלנו את הבחור.
"אה", הוא אמר…"אבא שלי לא אמר לכם ? עכשיו יש עליה של שעה" – הוסיף. "לא נורא..הוא כנראה שכח…." דפקט !!!!!!
יעל ואייל נטשו את המסלול ונדב ואני המשכנו.
עלייה ? פאקינג עלייה !! דוח למעלה ההר על אבנים מדרדרות וחול טובענים ומחליק. הטראק הזה כל כך לא מתוייר שהשביל שם בתחזוקה מחורבנת.
אחרי שעה מתישה הגענו למעלה.
מסתבר שעשינו פשוט את היום האחרון של הטראק. היום הכי יפה שלו. מגיעים לתחתית הר המצודה (Cerro Castillo) וללגונה היפה שלו. אחת הלגונות היפות שראיתי עד היום. משתווה ביופי אם לא מעבר ללגונה 69 בפרו. מזג אוויר מושלם. שמיים כחולים מעוטרים בעננים יפים. צבע ירוק זוהר זוהר. רדיואקטיבי משהו. מדהים.
ביצוע תמונות אינוסופיות, ארוח"צ, ושנ"ץ קטן של המדריך.
הסיוט התחיל בדרך חזרה. אני שונא ירידות !! שונא. רע לרגליים, לברכיים. הייתי מעדיף לעשות שוב את העליה.
אבל בתכלס, היה מוצלח ביותר. אפילו שמחתי שירדנו מהסוס. היה קשה, אבל ככה מעריכים את הנוף הרבה יותר. ברגע שעובדים בשבילו, מזיעים בשבילו, נהנים מהתוצאה הרבה יותר. יגעת ונהנית….

לגונת המצודה

ביום הרביעי הגענו לעיירה בשם Puero Rio Tranquilo. גם שם – קמפינג חביב.

ביום החמישי יצאנו לשיט באגם של העיירה – Lago General Carrera. אגם עצום בגודלו. השני בגודלו בדרום אחרי אגם טיטיקקה (פרו ובוליבה), העמוק ביותר ואני חייב לציין שגם בין היפים שראינו. משותף גם לצי'לה וגם לארגנטינה, רק ששם הוא נקרא בשם אגם בואנוס איירס (שכמובן רחוקה אלפי קילומטרים…נו – הגיון ארגנטינאי). אגם ירוק ירוק, טורקיז עמוק.
האטרקציה באגם הינה מערות השיש. סלעי גרניט גדולים שהאגם חפר בהם מערות.
מערות ? אה….בקושי תעלות קטנות. די מזכיר את ראש הנקרא, רק שאצלנו זה באמת הרבה יותר יפה.
העניין הוא, שבסוכנות כל כך הנמיכו לנו ציפיות לגביו, ככה שלא ציפינו פשוט לכלום.

נקבות השיש

בהמשך היום הגענו לעיירת הגבול הצ'יליאנית בשם צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) ועברנו את הגבול לארגנטינה לעיירה בשם פריטו מורנו (Perito Moreno). בפועל – סיימנו את מסלול הקרטרה אוסטל.

כמה נופי קרטרה

עוד כמה נופי קרטרה

הדירקטוריון בהרכב חסר…

פוסט הבא – סופה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

פוסט קודם – שוב פוקון (צ'ילה)

אז לאחר הימים המצויינים בפוקון, חזרנו לברילוצ'ה לעלות על המיניבוס המאורגן שלנו לכיוון הקרטרה אוסטל.
בדרך, הספקנו לפגוש עוד ישראלית משאריות הגל היורד. הייתה בפרו בוליביה. נו. השאלה המתבקשת – גנבו לך משהו.
אז סיפרה סיפור.
טיילה עם חבר, הגיעה ללה פז. הבחור הלך לברר משהו ונתן לה את התיק הקטן שלו לשמור עליו.
העניין הוא שבלה פז יש חוק ידוע. מה שמונח על הרצפה לעולם לא יחזור לבעליו. פשוט מאוד. נגעת – נגנבת.
בעודה ממתינה לחברה לטיול, צ'ולה טיפוסית מגיעה אליה ומתחילה את הטריק הידוע.
"אוי…Amiga…תראי.." הצו'לה מלחששת.
"יש לך לכלוך של חרדל על המכנסיים מאחור." הצ'ולה ממשיכה בברוברים. "בואי מתוקה…אעזור לך לנקות אותו…." הצ'ולה מפגינה חברות ומסבירה פנים לתייר.
חוץ משלט של "תראי !!! גונבים לך !!!" הכתובת הייתה על הקיר.
כמובן, שהתיק עם המצלמה לא נראה עוד לעולם. מקסימום בשוק הגנבים בלה-פז, תוך 3 עד 4 דקות לאחר מכן.
העניין הוא, שהבחורה מאשימה את החבר שלה. הוא אשם !! מה הוא השאיר את התיק אצלי !! הוא לא יודע שבלה פז גונבים ???? מפגרת !! תקחי אחריות !!!!
זהו לגבי הסיפור הזה….

אז לגבי המיניבוס. מיניבוס ? אז ככה.
יש סוכנות של ישראלי פה (איזו הפתעה) שמארגן מיניבוסים שנוסעים דרומה דרך כביש מספר 7 בצ'ילה שנקראת הקרטרה אוסטרל (Caratera Austral). הדרך נחשבת דרך מאוד יפה שחבל לפספס.
לרוב, אם עושים אותה, אזי יש 2 דרכים מקובלות – טרמפים, ורכב שכור. לגבי הרכב השכור, הכשלונות מהדהדים עדיין באוזני.
ולגבי הטמרפים – לא נראה לי. סה"כ אנחנו בנים ולא בנות, הדרך המדוברת היא לא איילון, והיא נמצאת באזור בין הגשומים ביותר בצ'ילה, ושמענו סיפורים על מוצ'לרים שנתקעו יומיים בגשם ממתינים לטרמפ.
אמנם, עד עכשיו, בדרום אמריקה אני עושה הרבה מאוד דברים שלא הייתי רגיל אליהם ובצורה שונה מהארץ, אבל לא נראה לי !
אקיצר, אז החלטנו להשיקע כסף ולהצטרך לטיול השנתי – למיניבוס הישראלים.
נו מה. תזרקו 16 ישראלים, בגילאים 20-27 במיניבוס סגור במשך 6 ימים, וכל מה שייצא זה טיול שנתי. מהספסל האחורי ועד הצו'קולוקים שעוברים ונאכלים ללא הרף. ממש כיתה טיפולית.

אז מלאי חשש, התחלנו את הנסיעה. ממה ? מהאנשים, מהדרך, אם זה יהיה שווה את זה. מבטים חדשניים. תהיות. את מי נאהב. את מי נתעב. מי יספק לנו כר בדיחות נרחב לימי הקרטרה. מי יפגין כריזמה. מי נסה לסדר מלונות. עצירות.

ירדנו דרומה לעיירה בשם אל בולסון (El Bolson).

עצירה ראשונה – החווה. מדובר במיזם של כמה ישראלים שטיילנו כאן לפני 4 שנים. ראו שטח, קנו 17 דונם ביער, הקימו אכסניה ומסעדה. השקיעו כסף, רב, באו אפילו עם חלק מהמשפחות שלהם, טיפחו קצת את האזור, הרבה מאוד שיווק, וזוכים בהרבה מאוד ביקורים של ישראלים. מקום מצויין לישראלים שאוהבים מקומות של ישראלים בשביל להיות עם הרבה ישראלים. מרום וארי – לידיעתכן ! המקום חביב, אבל ה"מפל" שאמור להיות כל כך מדהים שם, קצת מעורר גיחוך יחסית למה שכבר ראינו. אבל שיהיה. אני מאוד מעריך מיזמים כאלה. האומץ והתעוזה. חבל שלי בנתיים אין.

מסלול הליכה קצרצר לסלע בשם "הראש האינדיאני". יענו, סלע גדול שהרוח עיצבה בו צורה של פנים. יופי. מדהים ? ממש. אז זהו שלא.

בהמשך, יער פסלים. עלייה רגלית של כמה מאות מטרים ומגיעים לאתר שכמה פסלים פיסלו פסלים בתוך העצים ממש. כאילו הפסלים גדלו מהקרקע. חביב. לא פיסול מרשים מידי, גימור די מעפן, אבל העביר שעה בכיף.

בדרך עברנו גם בעיירה בשם אסקל (Esquel).
בערב ישנו בעיירה בשם טרבלין (Trevelin).

פוסט הבא – קרטרה אוסטרל (צ'ילה)

פוסט קודם – ברילוצ'ה (ארגנטינה)

אגב, הצ'יליאנים הפראנואידים הללו. מעבר לעובדה שאסור להכניס שום פרחים, ירקות, פרות, דלק וכל דבר ביזארי העולה על דעתם, וגם חייבים לחתום על הצהרה שכזאת, כשנכנסנו עם הרכב נאלצו לחטא את גלגלי הרכב שלנו….מעין מקלחת DDT שכזאת…

בכלל, נראה כאילו ענן של גשם מלווה אותנו עקב בצד אגודל בשבועיים האחרונים. ברגע שעזבנו את ברילוצ'ה החל גשם, שלא פסק גם כשהגענו לסן מרטין ומעט גם יום למחרת. גם בפוקון כמובן ירד גשם, והטיפוסים על הר הגעש התבטלו. אוי ואבוי. חשש כבד מילא את ליבי.
כשהגענו, לא ראינו בכלל את ההר. הההםם….בעצם בכל ה – 5 ימים שהיינו פה לא ראינו אותו. מקסימום לשעתיים ותו לא. אז מה חדש…קיבנימט..
התמלאנו חששות, אבל חדורי אמונה חדה שיהיה בסדר.

בכל אופן, הגענו לפוקון, והפעם באמת באופן מפתיע, מצאנו מקום לינה, אפילו עם מיטה לכל אחד ואחד מאיתנו, ואפילו בצימר הישן והאהוב שלנו, רק שהפעם היה עמוס בישראלים מעצבנים ובמליון חברים שלהם. אוף. חבל. הרסו לי את הצימר השקט והחביב.

יש לא מעט אמביוולטניות בחזרה למקום שכבר ביקרתי בו.
מצד אחד – מעפן. די. היינו במקום מסויים. עשינו מה שעשינו. יאללה. זזים הלאה. לעוד מקום. תמיד יהיה עוד מה לראות. לעשות עוד משהו. אי אפשר לעשות הכל ממילא.
מצד שני, יש בזה קמצוץ של שמחה. כבר מכירים את המקום. מרגישים בעלות כלשהיא. מכירים פה. מכירים שם. איפה הסופר. איפה הבנק. אילו אטרקציות יש. אפשר לייעץ לאחרים.
החוויה הראשונית של לגלות ולחקור מקום אינה קיימת, מצד שני יש את החוויה שב"לשלוט" במקום.

בכלל יש סביב המוצ'לרים בפוקון של לפני 10 ימים מיתוס. כולם פה יודעים על המוצ'לרים המסכנים שהיו תקועים פה ימים על גבי ימים בגשם שוטף. ממש נכנסנו לדפי ההיסטוריה של מזג האוויר…

איך שהגענו, רצנו לתקן משהו שרציתי – אטרקציה שהתעצלתי לבצע פה לפני 10 ימים שהיא הקנופי.
בגדול מדובר על כיף קטן ולא מרשים מידי, לפחות באתר הזה של פוקון.
7 כבלים באורך של עד 45 מטר, המחוברים בין צמרות העצים ופשוט מבצעים ביניהם סוג של אומגה במהירות שיכולות להקסים את האנדרנלין. חביב ביותר. העיקר שעשיתי סוף סוף משהו.

מתארגן לגלישת העצים

גוללללשששש….

בערבו של יום מדדנו את ציוד הטיפוס להר. המדריך הישראלי עזר לנו למדוד כולל לנעה.
כולל נעלי טיפוס נוראיות. תוך כדי עזרה לנעה, הבחור, יונתן שמו, העביר בחטף את ידו על רגלה של נעה. "הםםם…." הוא מהמם לעצמו. ושניה לאחר מכן פולט "למשעי….".
נעה תהתה לעומק אם מדובר בהטרדה או לא…

הלכנו לישון, תוך כדי תפילה חרישית ומלאת כנות, שמחר יהיה בהיר וכך אכן ניבאו התחזיות. העיקר שנטפס על ההר המחורבן הזה כבר ונשתחרר מהמועקה הזאת.
השכמנו מוקדם בבוקר, ויש ! סוף סוף ! שמיים ריקים ריקים, ללא רבב של עב אחד, ועל רקע הזריחה צלליתו המאיימת של ההר.

אז רגע. הסבר קצר במה מדובר. הר הגעש ויאריקה הוא הר שמגיע לגובה של 2,800 מטר. פסגתו מושלגת חזק, והוא פעיל. יש עשן, יש ריח היות והרי אין עשן בלי ריח, וניתן לעיתים לראות אפילו את המגמה הרותחת בטמפורטורה של 4,000 מעלות. הכל כמובן תלוי בפעילות המגמתית של אותו היום, שמשתנה תדיר.
אקיצר, כרגיל פה, מדובר פשוט במזל אם בכלל רואים משהו.
מעבר לזה, אחוז גבוה מהטיפוסים המתבצעים נפסקים באמצע, היות ויש תנועה של עננים שמקפיאה את הפסגה, רוחות שעלולות לגרום לפיזור רע מאוד של הגזים המסריחים שההר פולט לכיוון שבילי ההליכה, ושאר צרות מההפטרה. בשורה התחתונה – סיכוי רב וגבוה לא לראות פשוט כלום.
בפועל, הר הגעש הזה הינו חצ'קון ענק של כדור הארץ שמוציא קצת ג'יפה החוצה מפעם לפעם.
זה לא נגמר כאן. הדובדבן של האטרקציה היא לא הטיפוס למעלה, ולא הצפייה במגמה, אלא הירידה למטה. תיכף הסברים…

אז התחלנו את הבוקר בלבישת תלבושת אחידה. מכנסיים רגילים, מכנסיים מיוחדים אדומים, נעלי טיפוס קרח, דוקרנים, חולצה, קסדה, כפפות וכמובן גרזן טיפוס שאמור גם להציל במידה ומחליטים להתגלגל למטה סתם כך לכיוון הסלעים המגמתיים.
רכבל שחסך לנו שעה מיותרת של הליכה, ומתחילים לדדות למעלה. כמה למעלה – 1,000 ומשהו מטר בשלג. עקב בצד אגודל. לאט ובזהירות. משתדלים לא להחליק למטה. משתדלים מאוד אפילו.
אחרי 4 ומשהו שעות של טיפוס אינטנסיבי, הגענו לפסגה. מזג האוויר פשוט מדהים. למעלה, קור. קקקקוווררר מטורף. לא להאמין אפילו. אבל בעליה מזיעים למוות עם כל שכבות הבגדים שלבשנו שחציים מניילון בתוספת המאמץ הפיזי האדיר. שנייה אחת עומדים ולא הולכים מתחילים לקפוא. בדיוק כמו אחרי ניווט מסריח בנבטים…

פאק אחד בטיפוס – אין איפה להשתין !!! הכל לבן לבן, לבן מסנוור, בלי שום עץ רענן והסתתרות מהירה לפיפי קפוא. זוועה אטומית !

הגענו למעלה, בתקווה שאכן נראה מגמה. אמנם, ציפיתי למעיין חור באדמה עם בריכת מגמה, ולא זה מה שקיבלנו, אבל היה לנו מזל ובכל זאת והצלחנו לראות התפרצויות קלות. שוס לא נורמלי. מגמה רותחת. רותחת ? זה לא מילה…4,000 מעלות קופצת לה בהתפרצויות קטנות מבטן האדמה ממש. ז'ול ורן היה יכול לכתוב את מסע אל בטן כדור האדמה שלו פה…
מצד שני, כמה שהמגמה חמה, חמה מאוד, במרחק של כולה 50 מטר מאיתנו – קר. קור מטורף. מוציאים את האצבעות על מנת לצלם, והן פשוט קופאות. ניגודיות מטורפת.

ומה לגבי הדובדבן שדובר לעיל ?
יורדים למטה !
פשוט מאוד. מתיישבים על הישבן, ומתחילים להתדרדר למטה על הישבן. מאות מטר בגלישה חופשית. אם מאטים בטעות (ופאק…למה לעשות את זה בעצם ???) , אפשר אפילו לחתור בשלג. סוג של מזחלת שלג, עם ישבן בתפקיד המזחלת, ועם הרבה שלג וקרח מתחתיו.
מה שכן, באחד הזינוקים שלי על הקרח, נחתתי נחיתה לא רכה בכלל על איזו אבן בזלת מחורבנת, שגרמה לי לחבורות בעצם הזנב שכבר שבוע מונעות ממני לשבת בנוחות…

בשורה התחתונה – היה מושלם. חבל על הזמן. אחת האטרקציות מהמוצדקות (וגם היקרות) שעשינו עד עכשיו. יצאתי ממולא באנדרלין שיספיק לפחות לשבוע. סיפוק מטורף. ןמעבר לעובדה שהיה כיף גדול, פתרתי מועקה. זו כמו טראומת ילדות כזאת, שבגיל מבוגר יותר צריך להתעמת איתה ולנצח אותה. היינו פה 5 ימים, עשינו כלום, חזרנו לברילוצ'ה, לקחנו סיכון וחזרנו לפוקון והצלחנו לטפס עליו. במזג אוויר הכי יפה בעולם. מושלם. בלי עננים מקפיאים. בלי גזים רעילים שמנעו מאיתנו להגיע ללוע מחוסר אוויר נקי. בלי ענן קטן שכיסה את הלוע.
היה פשוט מושלם. היינו ראויים לזה. זה פשוט הגיע לנו. הרווחנו את זה ביושר.

מתארגנים לעלייה. מכתתים גרזנים

בדרך המתישה למעלה

התפרצות לבה קטנה

הר הגעש מציץ לחלון הקאזה שלנו

יום למחרת, המשכנו לטייל. טראקון קטן בשם טראק הנמלים.
למה הנמלים ? יש אגדה אורבנית, לעניות דעתי מטופשת להחריד, שהטראק נקרא ככה, היות ובעבר היו כמה ישראלים שאיבדו בטראק את הדרך, ועד שמצאו אותם, כל מה שהם אכלו שם היה, כמה מפתיע – נמלים. מטופש לחלוטין. טראק הכי פשוט בעולם.
כמה שעות טיפוס, מגיעים ללגונה, ועוד לגונה ואחר כך, הפתעה – עוד לגונה.
נוף יפה, מזג אוויר מצויין. חביב מאוד.
מה שכן, לעניות דעתי הלגונות בפרו הרבה יותר יפות. צבעוניות יותר. מרשימות יותר.
בפטגוניה, הכל אגמים. קטנים וגדולים. בשבועיים האחרונים ראינו כמעט 20 אגמים קטנים. הרגשת מיצוי משהו.
בכלל כל אלמנט הטראקים בפטגוניה מתחיל להיות די ברור. לוקחים קצת אוכל, מפה, לעיתים גם סיפור דרך, מוצאים הר גבוה, ו – מתחילים לחפש. די סביר להניח, שנמצא איזה אגם יפה, הר מרשים, ונוף מפנק עיניים.

עוד שקיעה יפה בפוקון מעל אגם ויאריקה

פוסט הבא – תחילה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

פוסט קודם – פוקון (צ'ילה)

עלינו על אוטובוס לברילוצ'ה. העיירה נחדשת לבירת הסטייקים, השוקולוד והגלידה של ארגנטינה. נו, נחיה ונראה מה הגלידה שלהם עולה בטעמה על פני גלידה באר שבע. אני אישית – סקפטי.
עברנו את הגבול, והחלפנו נופים במעט.
נופים ? חבל על הזמן. אנחנו בדרום אמריקה או שעברנו לשוייץ בטעות בלי שהבחנתי ? יערות עצומים ירוקים ירוקים, עיירות עץ בוהקות באור צהוב נוגה וחם, אגמים. מדהים. באמת מדהים. אנשים פה פשוט חיים טוב. אין פיגועים, אין בורסה, ההיי טק לא מעניין אף אחד. פשוט נוף טוב לאגם, יוצאים עם הילדים והאופניים ליער ודגים דגים. השלווה במיטבה. מי צריך יותר מזה ?

באוטובוס בדרך, שמעתי רעש. פתיחת שקית כזאת. מיד נחיל עצום של ריח שטף את אפי. מה זה ? פאק !! זה במבה !! אבל האמיתית !! זאת של אוסם. לא החיקויים הצהובים התפלים של עלית, תלמה ושאר ירקות.
רק אמא שלי יודעת כמה אני באמת אוהב במבה. יותר מכל דבר אחר בעולם. במבה עם קולה. אין שום דבר יותר טעים מזה.
זוג מטיילים ישראלים שהגיע לפני שבועיים מהארץ פתחו שקית. אקיצר, תקעתי בהם כזה מבט מתחנן שפינקו אותי בשקית שלמה לעצמי. אמנם הקטנה, אבל בכל זאת שקית. אושר עילאי.

30 שניות של אושר

הגענו לברילוצ'ה בשעת לילה מאוחרת. שעה מאוחרת מידי. קור אימים. מנסים לתפוס מונית. מנסים. אין מוניות ! כשלון אחרי כשלון. אחרי 35 דקות של קפאון מתקדם הצלחנו.
הגענו לעיר. יאללה. עוברים על רשימת ההוסטלים מהאינטרנט. כלום. הכל מלא. מלא. נטשנו את המונית, והתחלנו לשוטט בין בתי ההארחה השונים. עם המוצ'ילות. קיבינימט. שיטוט ? כיתתנו את רגלנו במרחבי ברילוצ'ה. עברנו אולי 15 הוסטלים. כלום. נאדה. אין מקום. אין מיטה פנויה.
הגענו למלון מלא ישראלים. לשמחתנו יש חדר. אמנם רק של 3 מיטות, והסכמנו שנוכל לישון על הרצפה. העיקר שיהיו 4 קירות מסביב וקצת גג. אבל הנבלה מהמלון רצה לעשות עסקים על הגב הזועק שלי. תאמת, בצדק. אבל יש גבול. ביקש מחיר כפול מהמחיר הרגיל. הרגיז אותנו. התווכחנו ובסוף הוא החליט שהוא לא נותן לנו את החדר. נבלה כפולה.
המשכנו בחיפושים אבל העלנו חרס בידנו.
השארנו את המוצ'ילות שלנו בחדר במלון אצל כמה ישראלים ויצאנו לאכול.
אבל ב – 2 בלילה הכל סגור ! אפילו אוכל כבר לא השגנו. שום סטייקים ושום נעליים לא קיבלנו.
עברנו לתחנת דלק, שהייתה בה המבורגריה מגעילה. נו, אמנם לא סטייקים מפורסמים אבל לא נגיד קצת לא לקצת בשר אחרי צום של יום שלם. העברנו שם את הלילה. את כל הלילה. אנחנו ועוד 2 הומלסים בתחנת דלק. עשינו אוכל, איתי חרפ לשנת רם איכותית, והרבה הרבה משחקי קלפים. שעות.
בבוקר "השכמנו", וחיפשנו שוב חדר. מצאנו דירה מעיקה, ואחר כך שריינו חדר ליום הבא בהוסטל אחר.

ההוסטל שלנו בלילה הראשון

בתכלס, די בעסה לי בברילוצ'ה. אני אישית, ממש נכנסתי למועקות פה. מאז שעזבנו את סנטיאגו. גם בפוקון היה די מבאס.
בפוקון 5 ימים שלא עשינו בהם כלום. גשם. קור. רוחות. טיול אופניים ספוג. הטראק המרכזי שם סגור בגלל הישראלים המטומטמים שהלכו שם לאיבוד והשלג. הר הגעש המפורסם שלהם סגור גם הוא בכלל הגשם והעננים הרבים.
ופה ? פה מליון ישראלים. חבל על הזמן. בלי סוף. מה הפלא שכולם פה חושבים שאנחנו אחת המדינות הגדולות בעולם. כל ההוסטלים פה מלאים. מלאים עד אפס מקום. במי ? בישראלים. הפאבים, המסעדות. הכל עם ישראלים.
העיר הזאת בכלל לא ערוכה לכל כך הרבה מטיילים. אין רכבים, אין מקום באטרקציות, אין מספיק פאבים, מעט דיסקוטקים. פשוט לא ערוכה.
אחרי חודשיים וחצי של טיול, כמעט ללא ישראלים, מקסימום עם שאריות בודדות של הגל היורד, הגענו למרכזו של הגל.
גל המטיילים היורד הזה הוא לא גל. הוא צונאמי. צונאמי של ישראלים. שוטף אותנו ללא רחמים.
הכל היה כל כך פשוט עד עכשיו. הסוכנויות רדפו אחרינו. רצינו מלון ? הגענו אליו ונכנסו. אין דבר כזה ש"אין מקום". רצינו טראק ביום מסוים ? קבענו. אנחנו החלטנו. אנחנו הובלנו. הורדנו מחירים. דרשנו. שכונה. בדיוק כמו שאני אוהב.
פה ? הכל בירוקרטי. בירוקרטי עד כדי כאב. מערבי מדי. טכנולוגי מידי. הכל צריך להזמין מראש. הכל צריך לתאם מראש. להמתין לדברים אחרים. להמתין ! ראבק. אני מרגיש שאני עובד פה. בצבא עבדתי פחות קשה לפעמים.
הכל תקוע פה. כולם חוסמים את כולם. מעיין פקק תנועה של מטיילים. כולם מתרוצצים פה, אבל מה – בלי תוצאות. פול גז בניוטרל.
העניין הוא שכולם פה במועקה. באנרגיות שליליות כאלה. רוב הישראלים פה בבעסה. יקר מאוד לחיות פה, במיוחד בשביל אי עשייה טוטאלית.
בכלל, רוב הישראלים פה נמצאים שבוע שבועים. בשר טרי טרי. ריח בקו"ם. רובם הגיעו בטיסות לפני כשבוע/שבועיים לבואנוס איירס/סנטיאגו והגיעו עכשיו לכאן. אנחנו ממש פזמ"ניקים. חבל על הזמן.
אז מבחינתם, בכלל זו פתיחה מחורבנת לטיול. איפה כל הסיפורים הכיפיים שסיפרו להם, ואיפה המציאות המעיקה הטופחת על פניהם.

פאקינג שיא העונה פה. שיא הקיץ !. בלי סוף גשם. קר. מזג האויר פה משתנה תדיר. מזג האויר פה יציב כמו ששבר סן אנדרוס בקליפורניה יציב. משתנה כל הזמן.
המקצוע הנפוץ פה – חזאות. כולם נהיו חזאים. "נו, אז מה מזג האוויר מחר ?". האינטרנט עושה פה עבודת קודש. כבר כולם פה מכירים את האתר www.weather.com
הקטע הוא שתמיד שיא העונה פה. בקיץ – זה אנחנו. המוצ'לרים. בחורף – זה אתר הסקי בין הנחשבים של ארגנטינה. אז מתי אין פה אנשים ???

בגדול, בברילוצ'ה, מעבר לקטע של האוכל (שאין לזלזל בו כהוא זה…) הרבה עושים שני דברים – טראקים מסביב לעיר, ושוכרים רכב. שוכרים רכב לעשות מסלולים של אגמים, באזור הידוע כשבעת האגמים, ושוכרים רכבי שטח לרדת למטה בדרך שאמורה להיות מדהימה שנקראת – קראטרה אוסטל.
אז רכבים אין. פשוט אין פה. ימים שלמים בזבזנו פה בשיטוט בין כל סוכניות ההשכרה בתקווה למצוא רכב. מצאנו רכבים קטנים. לא מצאנו. מצאנו קנגו. הפסדנו קנגו. יש סוכניות שלא מסכימות להשכיר בכלל קנגו. מצאנו רכב שטח. שברולט. כיף ! הפסדנו אותו בחמש דקות. כמעט בכיתי. ימים שלמים. בעסה לא נורמלית.
תהיות. מה עושים. לאן ממשיכים. ויכוחים. מתיחויות. בסוף החלטנו. איתי ואביגיל נוסעים דרומה. ניר ואני מוותרים על הקרנבל וממשיכים ברוגע. בטרנקילו לכל פטגוניה. חייבים להפסיק להפסיד דברים. נצא בסוף קרחים מכאן ומכאן. לא נספיק לעומק בסוף שום דבר. נעבור מקומות, אבל לא נעשה.
טיולים מוגבלים בזמן קצר יהיו לי בשארית חיי. עכשיו – לא. אז למה לא לנצל את הזמן ברוגע ובכיף. קיבינימט.
אז החלטנו. ממשיכים ברוגע בקצב שיתאים לנו ואנחנו נכתיב.

אז בשורה התחתונה, בכל זאת הצלחנו לעשות כאן דברים, שגרמו לי לתחילתו של אושר מחודש. ליציאה מהמועקה ומהכבדות.
אז מה עשינו, חוץ מבזבוזי זמן ?

דבר ראשון, אוכלים והרבה. כל מה שרזיתי בחודשים האחרונים אני מחזיר פה. סטייק כל יום. אכול כפי יכולתך שגרם לי להתעלף בהוסטל תוך כדי עיכול מוגבר. נראה לי שככה אפתור יופי את בעיות האנמיות וחוסר הברזל שבי. אמא, את יכולה להיות מבסוטית.
קינוחים – שוקולדים לרוב (בעיקר פרלינים עם ריבת חלב), ואם נשאר עוד קצת מקום אז גלידות. לא רע בכלל. התחזרות טוטאלית.
הסטייקים אגב, באמת מצויינים. עוברים מסעדה מסעדה. עבים, בשרניים, נימוחים בפה. פשוט מצויינים. אח…הבטן שלי….

וכמה אטרקציות. כרגיל, הכל יקר פה להחריד.
יום אחד טיול גי'פים.
חביב. הרבה ישראלים, כמה נופים, כמה לגונות, מפלים, וכמובן – אסאדו (מנגל, רק הרבה הרבה יותר טעים) באמצע היער. אפילו זה היה טעים. עקב העובדה שהצלחתי לחתוך שניים וחצי סטייקים עם מזלג וסכין מפלסטיק מעידים עם רמתו.

אחר כך שכרנו רכב ליומיים (אחרי מאמצים רבים רבים), לעשות את הדרך שנקראת שבעת האגמים הארגנטינאיים.
מים, באופן מפתיע, לא חסר פה. מליון אגמים ולגונות. כחולות כחולות. גם בארגנטינה וגם בצ'ילה.
יש 7 אגמים מפורסמים בארגנטינה ו – 7 נוספים בצ'ילה. אנחנו החלטנו לעשות רק את אלה של ארגנטינה.
היינו חמישה, דניאל מהסלאר הצטרף אלינו, אחרי שזוג שהסתובב איתו נטש אותו לאנחות.
קיבלנו את הרכב. פולפסווגן גולף קטנה. רק שפה קוראים לזה גול. החליטו לותר על ה – פ. שמיים כחולים כחולים המעוטרים בקצת עננים צחורים.
לקחנו אותו, החננו אותו ליד המלון ל – 5 דקות עד שהורדנו את המוצ'ילות. ב – 5 דקות הללו הספיקו לדפוק לנו את האוטו. מישהו שיצא מחנייה. בטןח אשה. סתם. תרגעי !! סאמק.
העמסנו את המוצילות ויצאנו לדרך. אגם, ועוד אגם, תצפית אחת, ועוד אחת. תאמת – יפה מאוד.
הגענו לעיירה בשם סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin De Los Andes) ושם תכננו לישון באתר קמפינג קטן. כמובן, שבדרך כבר החל לרדת מבול. והקמפינג היה יקר יקר. החלטנו לחתוך למלון של יהודי ארנגטינאי בתקווה שיהיה מקום, למרות שבמעמקי ליבנו ידענו שלא יהיה. נו. איזו הפתעה. לא ציפינו. אכן לא היה. בסוף ישנו אצלו במרפסת על מזרונים 10 ישראלים. נחמד מאוד הבחור. שילמנו לו יותר אפילו הרבה יותר ממש שביקש.
בדרך חזרה לברילוצ'ה עוד אגמים, עוד נופים, ועוד עיירה עם אי חביב ויער במבי. למה יער במבי ? כי קיים מיתוס ששם, בגלל הצורה המיוחדת של העצים, כאשר וולט דיסני המוצי'לר טייל שם עם מוצ'ילה גדולה על הכתפיים, אז שם ממש הוא קיבל את ההשראה לבמבי. נו. נגיד. ההשראה היחידה שאני הייתי מקבל שם זה לכיפה אדומה, אבל שיהיה. לא נהרוס להם.
בדרך חזרה, דניאל טינף את האוטו כהוגן, הרבה בוץ על הדפיקות שקיבלנו, ויום למחרת הצלחנו במשימה להחזרת האוטו ללא קנס.
פעם שניה שאני שוכר רכב בחו"ל, פעם שנייה שהשיטה של החול על הדפיקות עובדת.

אגם. אחד מהשבע…

עוד אגם אחד מהשבע

יום סידורים נוסף, שוב מצאנו רכב שוב איבדנו אוטו ויום למחרת יצאנו לטראק בשם NUAI HAUPI, עם שם האגם הגדול שנמצא פה.
בבוקר, בדרכנו לקנות כרטיסים לאוטובוס לירידה דרומה תוך כדי ויתור על הקרטרה אוסטל, עוד הספקנו לקבל את ההחלטה החשובה – לוותר על הקרנבל המחורבן ולהתחיל לטייל ברוגע ובכיף ללא דד ליינים מעצבנים. את הצבא סיימנו מזמן, ודד ליינים רבים עוד יהיו לנו מספיק בחיים.

התכנון של הטראק היה ל – 3 ימים. הרכבנו קבוצה של 5 והתחלנו לטראק. כשחושבים על זה – טראק אמיתי ראשון שלנו. אוהל, שק"ש והכי גרוע – מוצי'לה על הגב !! סוף סוף. אחרי כמעט 3 חודשים באמת השתמשתי במוצ'ילה שלי. 600 שקל שלא ירדו לטמיון. עד עכשיו אפשר היה לטייל פשוט עם מזוודה. למה אף אחד לא מספר את הטיפים האלה ???
אבל ראבק, כבד ! פתאום הכל מגושם יותר. כבד יותר. חם יותר. מציק יותר. הגעתי למסקנה, שבשבילי טראק עם חמורים זה לא פינוק אלא דרך חיים.
בכל אופן, התחלנו בטיפוס על איזה ג'אבל עד ללגונה FERY ששם היה אמור להיות הלילה הראשון.
התחלנו את הטראק במזג אוויר מושלם. שמש, שמיים כחולים כחולים. ללא רבב של ענן. אבל כרגיל, כמו הרכבים להשכרה המחורבנים, גם מזג האויר דינאמי פה כמו הדעות הפוליטיות של דוד לוי.
עד שהגענו ללגונה, החלו רוחות מטורפות. אדירות ממש. ברחנו מהר אל בין השיחים להתחבא במעט מהרוח, הקמנו שם שני אוהלים. הזוג שהצטרך אלינו באוהל אחד, ואיתי, ניר ואני באוהל נוסף. אוהל לזוג יש לציין. 3 בנים. והצבע של האוהל (תודה באמת על הבחירה של הצבע – שרית !!!) ורוד. ממש פייגי-טנט.
התחלנו בבישולים, בקור מטורף. קור כואב. כואב רצח. זה בהחלט היה מבחן לכוח רצון. האצבעות לא מסוגלות לזוז מהקור. הכל נהיה איטי יותר. מגושם יותר. לא מרגישים כאב מהקור. רק את הקור. אבל מה ? רעבים. אז מבשלים. היה אחד הערבים המצחיקים בטיול עד עכשיו. היינו שיכורים, אבל מהקור..
טסנו לתוך האוהל בתחילתה של סופת שלגים. הםםם…נראה מעניין…. כבר, חצי מהאוהל רטוב. אבל למה ? הכל עם כיסוי גשם (למה לעזאזל אין כיסוי שלג ??). ודווקא שיפצרתי מצויין את האוהל והכיסוי לאבנים באזור, והאזור מוצף באבנים. נו. יצאתי לכפור לבדוק. מה אני רואה ? שאיתי שם את המוצי'לה שלו על האבנים של האוהל, ודפק את כל המבנה העדין והשברירי.
למה ? כי הוא היה צריך שתי אבנים. דפקט !!! דווקא האבנים של האוהלים. מאות אבנים סביבנו !!
ישנו 3 בנים במצב כפית. פייגי טנט או לא.
בבוקר המשכנו להמשיך את הטראק. כמובן שמים חדרנו לכל מקום אפשרי. הכל רטוב. האוהל, הבגדים. הנעלים. לח ורטוב. לא באנו מצויידים בשיט לשלג.
פתחתי את האוהל. פאקינג שיט !!! הכל לבן !! כל מה שהיה אתמול אדמה, סלעים, אוהלים – הכל עם שלג. לא היו אוהלים יותר. רק איגוליים. 10 סנטימטר של שלג. וממשיך לרדת שלג ולהערם. עוד ועוד.
פעם ראשונה שראיתי שלג בחיי.
כן כן.. הייתי בחרמון..נכון…אבל שם זה סתם קקה. מלוכלך מאוד, דחוס עד כדי סתם קרח. סתם מגעיל. פה זה היה צחור. עדין. רך. אוורירי. כמה באגדות. רק את האחים גרים, או המספר של סיפורי עמים היה חסר לי שם…
תהינו. פאק מה עושים. לא רואים כלום. ראות כמעט אפסית. אין שביל יותר. המתנו קצת. אולי השמש תצא והשלג יימס. נאדה. רק עוד ועוד שלג. עוד סופה. ועוד סופה. פאק. זה כואב.
חזרנו לאיזו בקתה שהייתה שם עם כמה מטיילים וארגנו קבוצה של 11 איש לחזור לתחתית ההר.
חזרנו וניסינו לפרק הכל. באמצע סופת שלגים. הכל קופא. הכל קר. הידיים לא מתפקדות. לא מרגישים את האצבעות ברגליים. הכל רטוב. איתי נכנס למצב של רעידות מתקדמות. אשכרה דאגנו לילד.
אחרי כמה שעות התחלנו לרדת כשיורד שלג. איזה מחזה מרהיב. התרגשתי כמו ילד קטן. טוב להיות ילד קטן.
אחרי כמה שעות של הליכה חזרנו לברילוצ'ה ספוגים, ללא טראק גמור אבל יצאתי מזה מבסוט עד הגג. אושר קטן.
קטע מטורף. בטראק הקצר הזה עברנו בערך שנה של עונות ביום אחד. התחלנו ביום שמש יפה, עברנו לגשם, ברד, שלג בקטנה, סופות שלגים, גשם, שמש עם שלג, שמש עם גשם, שמש חמה חמה….מדהים..
גודאמט. הייתי זקוק לטראק הזה.

בין לבין, פאבים, סטייק לפחות פעם ביום, מסעדות, וקצת חיים טובים. אה, ועוד משהו.
ערב חושפני. ניר ואני החלטנו ללכת למועדון חשפנות. מצוייד בזכרונות מצויינים מה – Blue Rose באיביזה הלהבתי את ניר. מצאנו מועדון, שילמנו 3 דולר כניסה ואפילו בירה חינם. מגניב. יותר זול מפאב, ויש עוד צ'ופרים.
איזה חשפנות ואיזה נעליים. פאקינג נכנסו לבית זונות, אבל עם עמוד מתכת באמצע. היינו היחידים שם. נו מילא. המון המון צחוקים והרבה זונות סביב עם הצעות לרוב, שכללו רעיונות שונים ומשונים. עברנו למקום אחר, ועוד מקום. הכל באותו סגנון. ערב חושפני…

איגלו-טנט

פייגי-טנט

עוד קצת שלג

אחרי כמעט 40 יום עם איתי, וכ – 34 יום עם אביגיל, לצערנו הרב, הם עזבו אותנו כך לפתע. טוב..לא כל כך לפתע, וגם לא בבוקרו של יום בהיר, אבל בכל זאת…. הם החליטו לותר על הקרטרה אוסטל (דרך כלשהיא לכיוון דרום…הסברים למטה למטה…), ונסעו להם לדרום פטגוניה יחד עם דניאל.
ניר ואני נשארו, ופגשנו בברילוצ'ה שוב את עמרי, הפעם עם נעה פרנקו.
בברילוצ'ה עוד יום של בטלה מוחלטת, שבמהלכו פגשתי גם לפתע את ליסה הבריטית מפרו, ובערבו של היום נסענו יחד עם עמרי ונעה לכיוון פוקון. כן כן, החלטנו לחזור לפוקון להתמודד עם כשלון הטיול הקודם בעיירה (לפחות ככה אני רואה את זה), שהדבר היחיד המוצלח בו היה טיול אופניים ספוג מי גשמים טריים וטהורים.
בדקנו באינרטנט, מזג האוויר נראה מבטיח – אז יאללה. אולי הפעם, נצליח לטפס על הר הגעש המחורבן ויאריקה.
התחלנו לעשות שוב את החלק הראשון של מסלול 7 האגמים הארגנטינאי, שכבר עשינו כמה ימים קודם לכן, ובערב עצרנו בעיירה סן מרטין, לבלות בה את הלילה, בתקווה במלון של נחום, כמו גם לפני שבוע.
באופן מפתיע, גם הפעם נחלנו הצלחה מסחררת במציאת מקום לינה אצל נחום. ניר ועמרי לנו במושבי החצי מיטה (Semi Cama) ברכב, נעה ישנה על ספה בחדר הקבלה של המלון של נחום, ואני תפסתי שינה חטופה על הרצפה ליד שולחן הקבלה. תאמת, אחד הלילות הטובים מלא שינה עמוקה שהיו לי.
ובבוקר שוב חצינו את הגבול לצי'לה. עוד סטמפה לדרכון….איזה כיף.

פוסט הבא – שוב פוקון (צ'ילה)

פוסט קודם – סנטיאגו

אז הגענו לפוקון.
על פי התנ"ך, שזה כמובן ספר המטיילים, פוקון אמורה להיות עיירת נופשת ליד אגם. ואכן, פוקון נראית יותר כמו עיירת נופשת מפרובנס או מהאלפים בשוויץ מאשר מעיירה דרום אמריקאית. אני חייב להשתחרר מהדימוי שנוצר לי ביחס ליבשת הדרומית. צי'לה פשוט מדינה שונה. מדובר בעיירה שכולה עץ. נראה כאילו עקרו אותה מטקסס, ופשוט הנחיתו אותה פה בדרום אמריקה.
כל הבתים מעץ. עץ מלא. פה כזה. ריח של עץ בכל מקום. בלי סוף אחים. לא בני משפחה, מדורות כאלה בתוך הבתים. ריח נפלא. מסביב הכל יערות ירוקים ירוקים גבוהים. בטח גם העיירה הייתה כזאת לפני שכרתו את הכל. מקסים עד מאוד.
שקט מאוד. רגוע מאוד. ליד – אגם גדול בשם ויאריקה.
בלי סוף מסעדות מסוגננות. בתי קפה. מאפיות. באמת יפה. יפה ויקר. וישראלים ? ללא סוף. נראה כאילו כל הישראלים שברחו/הוברחו מבוליביה הגיעו. מסוכן לדבר כאן. מסוכן לרכל. כל שנייה עובר לידך דובר שפת העיברים. אוף. מתחיל להציק קצת.
שכרנו צימר יפה. מעץ כמובן. כמה חדרים. סלון. מטבח. ממש אמירים. בכל אופן, יש פה אטרקציה מרכזית והיא טיפוס הר געש פעיל בחלקו. הגענו לפוקון באוטובוס הלילה, נימנמנו כמה שעות והתחלנו לברר. בחוץ השמש זורחת, הר הגעש משקיף מציץ, מעלינו שמיים כחולים יפיפיים. נו, נהדר.
תכננו לעשות יום למחרת את הטיפוס שנחשב קשה.
נאמר לנו ע"י סוכנות הטיולם, של ישראלי כמובן – אלא מה, שיש סיכוי סביר לגשם. תאמת, גם התחשק לנו לנוח יום אחד, ככה שלי אישית זה לא הפריע.
התעוררנו השכם בבוקר, ולשמחתנו ראינו כי גשם יורד עלינו. איזה אושר. כמעט והשחלנו כיפ. העניין הוא, שהגשם הזה לא הפסיק במשך יומיים.
יום למחרת השכמנו שוב מוקדם, שוב ראינו שמעונן ועל כן לא יוצאים לטיפוס על הר הגעש.
לא גשום, ללא רוח. נו, נשמע מצויין לאופניים. אז איתי ואני שכרנו אופניים ויצאנו לטיול קצר.
קצר ? 50 ומשהו קילומטר. ארוך. ארוך מאוד.
נו, אז לקחנו אופניים, ציוד מפה והתחלנו לדווש.
בגדול, יוצאים מפוקון, חוצים נהר, RIO PLATA שמו, נכנסים ליער ומדוושים. אחרי שעה התחיל לטפטף. בקטנה ככה. הגענו לבית בדרך וביקשנו מבעל הבית מסתור לרבע שעה עד שהגשם ייפסק.
הצ'יליאנים ידועים בנחמדות שלהם ובהכנסת האורחים וציפיתי שיסכים. אבל לצערי התאכזבי – נאדה.
החזיק אותנו בחוץ, ורק אמר שהגשם לא ייפסק בעוד רבע שעה. הוא יימשך כל היום. תמימים, חשבנו שהוא טועה. לאחר 6 שעות, כל מה שיכולנו היה רק לייחל לטעותו.
אז המשכנו לדווש, טפטופ קל ממשיך, ומתחזק קמעה.
בדרך הגענו למקום שנקרא – OJO משהו. אמור להיות מפגש נהרות יפה. על אם הדרך עוד בית. יצא נער. בן 16. ביקש 200 פזות צ'יליאניים. שני שקל. בשביל מה ? בשביל להיכנס למפגש הנהרות. נראה לך ???? כאילו, מה ? עשו אותי באצבע ????
המשכנו להתווכח, ובנתיים כלום.
הגיעו עוד שני רוכבנים (רוכבי אופניים). מבלגיה. הם דווקא רצו לשלם. הנאתי אותם מהשטות הזאת.
אמרתי לאיתי, שמבחינתי אני פשוט ממשיך לדווש. נראה אותו רודפ אחרי. אבל עכשיו, עם שני הבלגים הללו, לא נעים. זה יגרום להם למחשבות רעות חדשות על הישראלים ופרץ חדש של אנטישמיות יבוא. לא רצינו את זה על הכתפיים העדינות שלנו (לפחות שלי).
הילד נכנס שנייה הביתה. הבלגי מסתכל עלי במבט זומם וערמומי ואומר לי – "NOW ?" ירדתי לסוף דעתו ואמרתי לו – "SURE". והם שניהם התחילו בדהירה קדימה. מייד אחריהם אני ואיתי. מה אנחנו פרייארים ?
יאללה. דווקא הם, עם נחמד ושקט, תרבותי כזה, מדינתו של הרקול פוארו, הם הסיתו אותנו לדבר עבירה. משעשע מאוד. והעיקר, אנחנו התביישנו לעשות את זה.
בשורה התחתונה, מקום באמת יפה. חור גדול בקרקע שאליו זורמים כמה אשדים של הנהר. המון רעש וצלצולים ונתיזי מים לרוב. במיוחד עם הגשם השוטף שרק הגביר את כמויות המים.
באזור, ממוקם אזור קמפינג. ניסינו להתחבא מעט מן הגשם אז נכנסנו אליו. משפחה צי'ליאנית התמקמה שם. הציעו לנו תה. מלאי חשדנות, מדרום אמריקה בכלל, ובפרט אחרי תקרית הילד החוצפן, היינו בטוחים שהם רוצים כסף. אז שאלתי אותם כמה זה עולה. אלוהים, כמה שהצטערתי על השאלה הזאת אחר כך.
מדובר במשפחה חמודה מעיר הבירה שבאו לטייל קצת. נתנו לנו תה, סוכריות, לחם שהם הכינו בעצמם, ואפילו ניסו לשדך לי את אחת הבנות שלהם. הכנסת האורחים ששמעתי עליה רבות לפני הנסיעה. הרי הצ'יליאנים נחשבים הטיבטים של דרום אמריקה. ואני כמו טמבל, שאלתי אותם כמה התה (שהיה אחד הטובים שטעמתי…לאו דווקא בגלל הטעם, אלא בכלל שהייתי רטוב עד לשד עצמותי ובמצב התחלתי של היפותרמיה).
המשכנו בדרכנו. חזרנו לילד. יצא מהבית והתחיל לצעוק עלינו. צחקנו בלי סוף כתגובה.
רצינו להמשיך לדווש עד לאיזו לגונה. עוד כמה קילומטרים. בגשם כמובן, שרק התחזק והתחזק.
בדרך עצרנו בעוד אתר עם כמה בתים. הרעב בבטן התחיל להציק. פגשנו בחור צ'ליאני מקומי שחי בצריף רעוע. ניסה למכור לנו סיפור שיש לו וילה ליד. בסדר. כמובן. ואתה מעדיף להיות בגשם עכשיו רק עם פונצ'ו. דיברנו קצת, התגוננו קצת מהגשם. כאילו שזה משנה. גם ככה היינו ספוגים מים. אי אפשר היה להיות רטוב יותר.
יצרנו מערכת יחסים. לא התחשק לי לאכול טונה בגשם. שאלתי אותו אם אפשר לאכול אצלנו. אמר שכן. אפילו נתן לנו שולחן והביא כסא. נשמע כמו התחלה של סיפור אימה. "שני אנשים נתקעים בגשם שוטפ בלילה בדרך. רואים אורות מנצנצים בחשכה. דופקים על הדלת. פותח גיבן. מבקשים מחסה ללילה. נכנסים. לא יוצאים יותר לעולם…."
בכל אופן, אכלנו אצלנו, דיברנו קצת. היה חביב ביותר. אלו חוויות שאני מחפש. להכיר אנשים. להכיר מוזרויות. אנשים טובים באמצע הדרך. כיף גדול.
המשכנו בדרכנו לחפש את הלגונה, אבל מהר מאוד התייאשתי. קר לי, רטוב לי, עייף אנוכי, ויש עוד 22 קילומטר חזרה לפוקון.
התחלנו לדווש בחזרה לעיר. ירידה עצומה של כביש. 7 קילומטר ירידה בגשם שוטף, הכביש ספוג מים, ואני איבדתי את הבלמים האחוריים שלי. מסוכן וכיף גדול. בנוסף, פינקה אותנו רוח פנימית (יענו ההפך מרוח גבית…כזאת שבאה לפנים).
המים מתיזים מכל עבר, בעיקר מהכביש וזה כואב. המים כל כל חזקים עם הרוח שזה פשוט כואב. אי אפשר לפקוח את העיניים.
אם היה חלק קטן, מזערי וממוקד בגוף או בתיק שלי שהיו יבשים ממים – אז זהו שלא. כבר לא.
ככה, ספוגי מים, הלומי גשם ורוח דוקרת רכבנו עד לפוקון. מפנטזים על התנור שיש לנו במלון, על דוד הגז שיגרום למקלחת רותחת לכשנגיע. הגענו רועדים, עכשיו כבר במצנ מתקדם של היפותרמיה, אך שמחים. נו. עוד חוויה לאוסף.
אגב, כמובן שברגע שנכנסו למוטל שלנו הגשם פסק. איפה מרפי שאכנס בו. קיבינימט.

אה, עוד אנקדוטה קלה.
יש פה פארק גדול ושם טראק שאמור להיות מדהים בשם villarica traverse ליד העיירה שכרגע הוא סגור ואסור לטייל שם. לפני 3 שבועות טיילו כאן חבורה של כמה ישראלים, וכמובן שהם שאקלים והכל קטן עליהם, אז הם טיילו בפארק בכל זאת. איבדו את הדרך והחלו אחריהם חיפושים. היה בחדשות. הם יצאו כמובן דרך הסוכנות של הישראלי. אחרי 3 ימים מצאו אותם.
בכל אופן, מסתבר שאנחנו ישנים במלון שהם ישנו, ובעלת המקום סיפרה שלנו שהיא דאגה להם מאוד כשהם לא חזרו אז היא החלה להרים טלפון כל כמה ימים לסוכנות טיולים עד שהחלו בחיפושים. זהו. נגמרה האנקדוטה. אמא – את יכולה להרגע.

בכל אופן, אחרי עוד יום של חוסר מעש, בשעה טובה החלטנו על נסיעה לברילוצ'ה בארגנטינה, בתקווה לשכור רכב מהר ולהתחיל להדרים לנופי צי'לה וארגנטינה הדרומיים. ככה, שעכשיו יש לעבור דף, למרות שאנחנו עוד נחזור לצ'ילה כמובן.

היינו בפוקון 4 לילות, וכל מה שעשינו היה טיול אופניים לח עד מאוד. בישלנו המון לעצמנו בצימר היפה שלנו, סיירתי רבות בעיירה, סיימתי עוד ספר, למדתי קצת ספרדית (הספרדית של הצי'לאנים בכלל נוראית. ממש נוראית) ונסגרנו קצת על מסלול להמשך הטיול. סיירתי בעיירה כל כך הרבה שאפילו ביקרתי בבית הקברות שלה. 4 לילות זה בהחלט זמן שיא באורכו לכמעט אין עשייה מבחינתי. פעם ראשונה בטיול שלי שבאמת לא עשיתי כלום כמעט. מיציתי.

עוד משהו, הסבר קצר.
אנחנו עומדים להתחיל את הקרטרה אוסטרל שהיא דרך ארוכה של עד כ – 1000 קילומטר, כאשר רובה בצי'לה. ההתחלה תהיה בארגנטינה (בברילוצ'ה) וכך גם הסוף. ככה, שבעצם מידי פעם אנחנו נעבור בין צי'לה וארגנטינה, ואז כל סיפור יהיה בהתאם לתאריך בדף של המדינה הרלוונטית. סוף ההסבר הקצר.

ספוגים על האופניים…

פוסט הבא – ברילוצ'ה (ארגנטינה)