פוסט קודם – הוואראז

את דרכנו ללימה התחלנו באוטובוס לילה מהווארז. הגענו בשעת בוקר מוקדמת די מחורבנת – 5 – ולקחנו מונית לכיוון ההוסטל שקיבלנו עליו המלצות משגעות.
בעלים נחמדים, POOL, DVD, אינטרנט חינם, 2 דקות מהים. לרוב, אפילו מים חמים. נשמע גן עדן.
נסענו.
העניין הוא שהגענו אליו ב – 5 וחצי לפנות בוקר, ובעלי הבית החליטו, דווקא היום, לסגור את הפעמון שלא יעשה להם רעש. סליחה ??????
ככה, שנוצר מצב, שצילצלנו וצילצלנו, שוב ושוב, תיבלנו את הצילצולים בבעיטות עזות בדלת הנעולה, בתורנויות של כל חצי שעה אך ללא הועיל. כך, בילינו יותר משעתיים של המתנה, בקור, באבק, בלכלוך (סתם..זה לא היה באמת נורא. אני סתם אוהב להיות מלודרמטי…) בתקווה, שכאשר בעלי המלון יתעוררו, לא נגלה כך לפתע פתאום שהמלון מלא וחיכינו לחינם.
בסוף, היה טוב.

אז לימה. מה לגביה ?
לימה עיר הבירה של פרו. רק בה גרים יותר מ – 8 מליון איש. עצומה בגודלה. לרוב, לא אוהבים אותה בכלל. אומרים עליה שהיא עיר ליום יומיים.
לעניות דעתי, פשוט אחלה עיר. הרבה יותר מיום יומיים. מלאת יופי, כיעור, ניגודיות וצבעים.
אנחנו לנים בחלק של העיר שנקרא מיראפלורס (MIRAFLORES). רובע שהוא הבברלי הילס של לימה.
המון בתים מפוארים, רכבים דנדשים מצוחצחים, מדשאות, בתי קפה, חנויות יוקרה, קזינויים (הרבים של קזינו) – מה שאומר שלמקומיים פה יש הרבה מאוד כסף לבזבז בקזינו, טיילת יפיפה, נקיה, מטופחת. גם האזור הזה נחשב לבטוח מאוד ולא מסוכן.
בכל פינת רחוב, ממש כך, יש שוטר. מקסימום – בכל שתי פינות. מצד שני זה גורם לך לתהות – את השוטרים צריך בגלל הפשיעה המרובה שהייתה קיימת או שעדיין הינה קיימת ? מטריד משהו… מצד שני, גם כל הבתים כאן מוגדרים עם גדרות חשמליות מעל החומות המקיפים אותם. שואתי משהו. ממש הגדר הטובה מסביב לכל בית ובית. אבל סה"כ ממש אזור מגניב.

בכל אופן, מה עשינו כאן ?
ביום הראשון – בילינו בטיילת. טיילת ארוכה ארוכה ויפה יפה. עם המון גנים, מדשאות, מטופחת, נ-ק-י-י-ה, בלי בדל סיגריה אחד אפילו. בסוף הטיילת קניון מגניב בטירוף. הכי מערבי שיש. רק תיירים, או מקומיים עשירים מאוד, מחירים ארופאיים (פשוט בלתי אפשרי לטייל כאן בגלל זה), HOTTERS, באולינג, בתי קולנוע ועוד.
בטיילת, בנוסף לכל הפארקים שיש כאן (ומאות הזוגות שמתחרמנים בה בלי סוף – במיוחד ב"פארק האהבה") יש פארק נוסף – יצחק רבין. כן כן. הוא ולא אחד.
שלט גדול, סלע גדול המנציח בקצרה את קורות חייו, ודמותו מעוצבת בקווי פלדה על תורן גבוה. מפתיע משהו.

ביום השני – עשינו יום מוזאונים. לימה מלאה מלאה במוזאונים לרוב. נראה לי שמאז אמסטרדם לא הייתי בכל כך הרבה מוזאונים ליום. נסענו לכיכר המרכזית – כיכר הנשק (PLAZA DE ARMAS) אלא מה (שפעילה בה מזרקה עוד משנות ה – 60, אבל של המאה ה – 17…), ובה מרוכזים בעצם כלל המוסדות המדיניים של לימה ושל פרו כולה. כלל משרדי הממשלה, משרדי העירייה, הכניסות המרכזיות, בתים קולנוייאליים ישנים ישנים, ארופיים לחלוטין. כאילו אנחנו לא בדרום אמריקה בכלל, וקפצנו ללונדון לקניות.
מעבר לזה, פתאום – כך, בלי הכנה מוקדמת, כולם מדברים פה אנגלית. כן כן, גם המקומיים. ממש הפתעה גמורה. אינטליגנטים כולם. היינו בכנסיית סן פרננסיסקו. הכנסייה היא כנסייה פרננסיסקנית (די מזכירה את זאת של שם הורד).
אבל מה שמייחד את הכנסייה הוא לא החלק העליון שלה, אלא התחתון דווקא.
מתחת לכנסייה, מסתבר שיש קבר אחים ענק. מרתף עצום של קטקומבות עם גופות, לא לא ממש גופות אלא השאריות שלהן, 70,000 ממש מתחת לקפלות של הכנסיה. די מגניב. במיוחד לנקרופילים.
לאחר מכן, היינו במוזאון האינקווזיציה. בניין שהיווה את מרכז המוסד של האינקוויזציה של פרו. די מעפן.
משם טסנו למוזיאון הזהב והנשק. שתי קומות. אחת של מליון פרטי זהב מתקופת האינקה ומשתי תקופות מקדימות לה. אני נהניתי.
הקומה השנייה אוסף עצום, של למעלה מ – 25 פרטי נשק מכלל העולם. נחשב לאחד ממוזאוני הנשק הטובים בועלם. לעניות דעתי, די מטופש. די יומרני לעשות מוזאון כזה, ונראה לי כי הם די נכשלו בזה.
נו. העיקר ש"עוזי" משנת 1963 מצאנו שם.

ביום השלישי – עשינו יום שוק.
יש במיאפלוריס רחוב עצום באורכו, מלא מלא פסאז'ים של חנויות, עם טונות של מזכורת תייריות, אומנות יפה, ציורים מדהימים (ושוב – יקרים בטירוף) ושאר דברים שיכולים לגרום לי לבזבז כסף רב ולהגדיל את המשקל של המוצ'ילה שלי, שמספיק כבדה גם ככה.
לאחר מכן, נסענו לשוק הגנבים.
זה – כבר סיפור אחר. שוק הגנבים, כשמו כן הוא, למרות שכנראה רק הישראלים קוראים לו ככה.
בגדול, מדובר ב – 5 האנגרים ענקיים בגודלם עם פשוט מליון דוכנים. של מה ? של כמעט כל מה שנגנב אי פעם במדינה הזאת. כל תייר שנגנבה לו המצלמה (שירי – אולי אפילו שלך….) יכול לבוא לכאן, ויש סיכוי, מסתבר לא נמוך בכלל, שהוא יוכל לקנות אותה בחזרה. טונות של ציוד אלקטרוניקה, מחשבים, בגדים – מה לא. בלימה – נראה כאילו יש לכלל התושבים 3 מקצועות – שוטרים, גנבים ומהנדסי אלקטרוניקה, תוך כדי התמחות במחשבים. לעיתים – המקצועות חופפים.
כל בעל דוכן בשוק הזה, מלחים דברים. מתקן את הדברים שגנב. משפץ. מפרק ומרכיב מוצר חדש.
מתקינים מחשבים חדשים. עוד צריבות של WINDOWS. פשוט הכל.
בהתחלה זה די ממלא כעס. קיבינימט – שאני אתרום לגניבות ? מצד שני, קיבינימט, למה לא בצעם..קניתי שעון מקורי של אדידס ב – 28 שקל (פשוט הקודם שלי קפא למוות בטיפוס על הקרח…) ! חבל שאין לי מקום למערכת הגברה במוצ'ילה, אחרת הייתי קונה אחת..
גם כאן יש שוטרים בלי סוף. בתוך השוק ממש. כאילו מה ? לא ברור שהכל מגניבות, כייסות ופריצות ? אין פה אך שוטר שביקש לראות פעם רשיון עסק ??? תעודת משלוח ?? משהו ???

דווקא מצלמות לא מצאתי. כנראה שיש קשר ישיר בין סוף עונת התיירות בפרו לסוף עונת המצלמות……

משהו נוסף – אוכל, רגע קטן של אושר, והקשר ביניהם.
האוכל הדרום אמריקאי – די מזוויע. קודם כל, הכל, אבל הכל חייב להיות עם אורז לבן וצ'יפס. לעיתים זה מגוון עם קצת מיץ עדשים נוראי.
אז אמנם, דרום אמריקה הביאו את תפוחי האדמה לעולם, אבל בכל זאת, קצת גיוון. אני מקווה שבארגנטינה באמת סוף סוף נפגוש את הסטקיים המדוברים.
בכל אופן, בהולכי לתומי בלימה מצאתי מסעדה ערבית. מסתבר – ירדנית. בטח עוד מישהו שברח מהארץ ב – 48 והשתקע כאן.
אקיצר, מוכר פלאפלים שווארמות ועניינים.
ישבתי אצלו על שווארמה בלאפה, כשחיוך מאושר מאוזן לאוזן ננסך על פני.
בארץ, אגב, לא הייתי יורק על שווארמה כזאת ממטר. לאפה ?? בקושי טורטיה מסכנה. עמבה ? אין. שווארמה ? כמה חתיכות בשר מסכנות. אבל כאן ? כאן זה היה מושלם.
בערב, חזרתי עם ניר ועוד שני חברה, וטחנו שתי פיתות שלמות עם פלאפל, שהוא באמת, בצורה אובייטקיבית, היה אחד הטובים שטעמתי.

פארק יצחק רבין

קבר אחים בכנסיית סן פרנסיסקו

וכמובן, הכיכר הרגילה בפרו, PLAZA DE ARMAS

פוסט הבא – איקה

פוסט קודם – מנקורה

אז לאחר יומיים של בטן גב החלטנו להמשיך במסענו דרומה בפרו, לכיוון הוואראז.
הווארז, למי שלא יודע, הינה בירת טרקים בפרו. עיר די חדשה (בת 35 או יותר, היות ורבה נהרסה ו – 70,000 נהרגו פה ברעדית אדמה), בגובה עצום של כ – 3100 מטר, בעמק בין הרי האנדים העצומים המגיעים לגבהים של 5,000 מטר ויותר.
יש פה מליון טרקים, אחד מהם (שאותו לא נעשה) נחשב לשני ביופיו בעולם, עיר בטוחה, מלאת חנויות, נופים, פסגות מושלגות, לגונות מדהימות (אני עוד לא יודע, אבל נראה…), אטרקציות בלי סוף, והמקום עם הכי הכי הרבה קפה אינטרנט (בכל בניין לפחות 2), בעיברית (כולל Windows Xp בעברית, מקלדות בעיברית וכו'), והכי חשוב – הכי זול שראיתי.
בכלל – עיר מגניבה בטירוף. אני ממש מבסוט ממנה. פשוט טוב פה.
מה שכן – ישראלים אין. אנחנו פשוט מפספסים את הגל היורד כל פעם באיזה 3 שבועות, וזה די מבאס. אנחנו אשכרה מחפשים פה (היום סוף סוף מצאנו לאחר חיפושים קדחתניים 3), על מנת לבנות טראקים משותפים.

הנסיעה 
סיפור נפרד אפשר להקדיש לנסיעה המחורבנת. קנינו כרטיסים לאטובוס לילה לווארז, שאיחר בשעה וחצי. נסענו (אוטובוס מפנק בטירוף, עם סרטי איכות מדובבים לספרדית כגון CatWomen. האלי ברי ספרדיה….) כ – 11 שעות והגענו לעיר מסריחה מסריחה מדגים בשם צ'ימבוטה (Chimbote). גועל נפש של עיר.
שם החלפנו אוטובוס לנסיעה של עוד 8 שעות. העניין הוא שלא ידענו איזו נסיעה.
המיניבוס שקיבלנו, עצר פשוט בכל הזדמנות אפשרית (פחות או יותר כל למה שהשתינה בצד הדרך גרמה לנו לעצור) תוך העמסה לא הגיונית של עשרות רבות של פרואנים, שמקלחת בשבילם זה עוד משהו לא מושג. התחלנו בטיפוס במעלה רכסי האנדים, בשבילים כאשר מצד אחד תהום של מאות מטרים ובצד שני הר של מאות מטרים.
עברנו גשרים, שבאחד מהם נאלצנו לרדת מן האוטובוס, על מנת להקל עליו באיזה 3 טון, תוך כדי תפילה חרישית שהגשר באמת לא יתמוטט ויחד איתו התיקים יקרי הערך שלנו (לא שלא אפכת לנו מהנהג שלנו, אבל זה בכל זאת עניין של סדרי עדיפויות, והוא בהחלט לא מככב בטופ שלהם).
סה"כ זה היה כמו לעבור את בה"ד 1. מסוג החוויות בדיעבד, שאתה שמח שעברת, אבל אין לך שום רצון עולם לעשות את זה שוב.
כמו שמישהו אמר לי (כן אלון, זה אתה) – ברוך הבא לדרום אמריקה.

אז מה עושים פה ? 
פתחנו את השהות הארוכה שאנחנו מתכננים בסנפלינג מפלים קצר. עושים סנפלינג ב – 7 מפלים עם מים בגבהים שונים. מגובה של 5 מטר ועד 35 מטר. תאמת – ממש מגניב.

המשכנו בקפיצת באנג'י בקטנה של ניר. אני לא עשיתי היות ואני מחכה לקוסקו (וגם כי אני מפחד פחד מוות, ולא רצתי לאתגר את הרגל שלי אתגורים מיותרים בעליל). קפיצה של 35 מטר, שארכה בערך 3 עשיריות השנייה, לא כולל שעה המתנה של ניר על הגשר, עד שהמדריך פשוט דחף אותו קיבינימט, היות והסוללות במצלמה כמעט ונגמרו.

המשכנו בטיול אופניים. כן כן, אותה דרך מחורבנת שאיתה הגענו לוואראז, אותה דרך שנשבעתי בעמקי ליבי לא לעשות אותה שוב – ולעולם, לא רק שעשיתי אותה שוב, אלא פעמיים !!. פעם אחת – לקחנו אוטובוס עם האופניים במעלה הדרך, ופעם שנייה את כל הדרך, אבל הפעם – בירידה עם האופניים.
מדובר בדרך של 35 קילומטר, מפסגה של הר אנדי טיפוסי ורגיל כזה שמגיע לשמיים בגובה של 4,200 מטר, עד לווארז בגובה של 3,100 מטר. 1,100 מטר בירידה מטורפת, סיבובים חדים, תהומות מצד אחד, מצוקים מצד שני, תוך התגלות של העיר מבעד להרים. כיף לא נורמלי.
ניר שפך קנה לאחר כ – 10 קילומטר (בעודו נמצא לסירוגין על וליד האופניים שלו), ותפס מונית בחזרה לעיר.
לאחר מכן, פשוט התחלתי לרכב לאורך 20 קילומטר, כשעה וחצי, בירידה מטורפת ללא עצירה אחת !. לרכב ? לטוס !.
הסיבה היחידה שהייתי צריך לדווש, הייתה…בעצם…הההםםםם…לא הייתה סיבה כזאת ! חגה – אתה היית נהנה פה שחבל על הזמן.

המשכנו ביום למחרת בטיול ללגונה 69. מדובר בעוד לגונה, אחת מיני רבות, השורצות כאן בין הרי האנדים מסביב לעיר.
ולא, לא קוראים לה 69 בגלל מה שאתם חושבים, או בגלל מה שעושים ברגע שמגיעים אליה. זה סתם מספור כללי של קרן קיימת לפרו.
מצאנו עוד 3 ישראלים והתחלנו במסענו ללגונה. חשבנו לעצמנו, לפחות ככה כתוב פה בספרי המטיילים, שזה טראק חימום טוב לפני טראקים ארוכים יותר, עוזר להבין במה מדובר, לאמץ טיפה את השרירים, להתרגל לגובה.
טראק חימום טוב ? בתחת שלי !
היה פשוט מתיש. שכרנו רכב שהביא אותנו לנקודת ההתחלה, והתחלנו במסע טיפוס מטורף של כמה מאות מטרים על כמה הרים.
כמובן שבסיפורי הדרך כתוב "סלע גדול", אבל במציאות מדובר בהרי חרמון קטנים שצריך לכתת את רגלינו עליהם.
לאחר 4 שעות של מדג אוויר מבאס קמעה (בלי סוף ענני גשם, מעט גשם, וקור מטורף) ושל אימוץ שרירים לא מבוטל בכלל, הגענו ללגונה המובטחת. תאמת – מקסים !
אגם קטן של מים טורקזי טורקיז, הכלואים בין פסגות עם קרח עד ירוק, בגובה אדיר מעל פני הים.

את דרך החזרה שלנו מהלגונה בילנו בקומבי שזה מעין אוטובוס קטן שנפוץ פה מאוד.
אין ספק כהוא זה, שהדבר המסוכן ביותר שעושים פה בדר"א, ושבגללו אנחנו נאלצים לשלם 1.84 דולר ליום הוא לא הטרקים, לא הסנפלינג, ולא שום אטרקציות – זה פשוט הנסיעות הנוראיות באוטובוסים ובמוניות. לדוגמא, בדרך חזרה מהלגונה היה לנו פנצ'ר ראשון באמצע סיבוב ככה. אם אומרים פנצ'ר ראשון, אז כנראה שהיה גם שני. לשלישי, עוד לא הגענו.
שעה לאחר תיקון הפנצ'ר הראשון, התפוצץ לנו הגלגל הרזרבי שהחלפנו, וכך נוצר מצב שנסענו בחושך מוחלט, בכביש שכולם טסים בו, באוטובוס שנוסע על ג'אנט ומועך אותו לאט אך בביטחה בקצב של 5 קמ"ש.
כמובן שפנסים אחורים תקינים לא היו לנו, אז הדלקנו את הפנסים הביתיים המגוכחים שלנו, וכיוונו אותם לכיוון השמשה האחורית בתקווה קלושה ונואשת, שהטייסים מאחור יבחינו בנו, וימנעו במקצת מלהקטין את האוטובוס שלנו שהיה קטן גם מלכתחילה.

יום למחרת, לאחר "טראק החימום" התחלנו בטראק הסנטה קרוז (Santa Cruz).
מדובר בטראק של 4 ימים (3 לילות) לאורך 40 קילומטר, טיפוס של למעלה מ – 1,200 מטר ברגל, לגבהים של עד 5,000 מטר. כן, וזה גבוה מאוד.
בכלל, הווארז נמצא פה ליד גן עדן. איפה שלא יורקים או משתינים פה בקשת, מוצאים לגונות, פסגות מושלגות, נהרות בלי סוף (יש להם כל כך הרבה נהרות פה, שפשוט הפסיקו לתת להם שמות. אח…איזה צרות של עשירים….).
החלטנו לעשות טראק מפונקים. גם בגלל שזה טראק ראשון, יש לנו אמצעים, אנחנו מפונקים, ותאמת – די פחדתי על הרגל.
הצלחנו לבנות קבוצה של 6.5 איש (אני אסביר אחר כך…סבלנות..). שכרנו מדריך, טבח, חמורים, חמאר (שזה הנהג של החמורים, בעצם הבחור שמרביץ להם כל הזמן) והתחלנו לטראק.
אז איך זה עובד בעצם ?
בכל יום הליכה של 10 קילומטר, מגיעים לאזור החנייה (לא של הרכבים – של האוהלים), מקימים אוהלים, ו – מחכים. למה ? שהטבח יכין לנו ארוחת ערב (מצוינת !). משתעשעים קצת, הולכים לישון (כי קקקררררר נורא), קמים מוקדם, מחכים לארוחת הבוקר שתגיע, והולכים עוד 10 קילומטר. וכך חוזר חלילה.
ומה בדרך ?
מטפסים מטפסים ומטפסים. הולכים לאורך נהרות, בין גאיות עצומים של סלעי הבזלת של האנדים, ומתמוגגים.
ביומיים הראשונים מזג האוויר היה שוב מבאס. ענני גשם בלי סוף, נמוכים נמוכים, ראות מחורבנת, מסתירים מן העין את הפסגות היפות. שלא תבינו, יפה מאוד, אבל השמיים הכחולים הם דבר קריטי.
זה כמו תמונה יפה, שיכולה להיות יפה יותר, הרבה הרבה יותר, אם רק נצרף לה את המסגרת המתאימה.
אח….אבל ביום השלישי והרביעי, הכל החל להתפזר והראה כמה הטבע עוצמתי כל כך. אנחנו פשוט לא רלוונטיים לידו.
טיפסנו ביום השלישי לפס. מה זה פס ? לבורים ביננו – ואנחנו כמובן ביניהם – מדובר בעונש מההפטרה.
מדובר בהליכת תפירה. מדובר בנקודה עצומה בגובהה שיש להגיע אליה, על פסגה של הר שנמצא רחוק רחוק בשמיים, וכל זאת בשביל מה ? בשביל לעבור אותה, ולרדת את כל מה שעלינו.
העניין הוא שהעליות בדרך כלל לא כאלו נוראיות. פשוט אין אוויר. בעצם אולי יש, אבל לריאות הוא לא מגיע, ופשוט כל פעולה פשוטה גורמת לסרעפת לעבוד בתדרים לא מוכרים. כאבי ראש. בחילות, ושאר מרעין בישין. מסתבר – שפשוט, זה לא.
אבל, כשמגיעים כבר לפס. אי אי אי. פשוט מדהים. שוב. וכן, אני יודע שהמילה מדהים חוזרת על עצמה פה.
לגונות, עם צבעים שלא רואים במציאות. מקסימום אולי בסרטים של וולט דיסני. המקומיים טוענים כי מדובר במינרליים שיש בהרים. לי אישית הדבר נראה מצוץ מן האצבע. אני בטוח שהם עירבבו קצת צבע מאכל בלגונות לפני שהגענו. פסגות קרח עד. מצוקים אדירים.
אז הנה קצת תמונות לסבר את העין :

פיסגה טיפוסית

לגונות טיפוסיות – נקראות הזכר והנקבה

וזה הפס המדובר בקו הרכס…

הקבוצה שלנו ביום האחרון

אה, רגע ! לגבי הקבוצה, וחצי הבנאדם ממקודם.
אז התחלנו את המסלול ניר, אני, איתי (עוד ישראלי), מיכל (עוד ישראלית), בריטית, אוסטרלי, ועוד בחורה שהחליטה שהיא סוחבת את המוצ'ילה על הגב ושהיא עושה את המסלול ב – 3 ימים ולא בארבעה. אה, וגם בלי מפה, כמעט בלי אוכל, ובלי סיפור דרך (התיאור של המסלול).
באוטובוס בדרך, צפינו בבחורה המדוברת מבצעת בעצמה ניתוח שדה ברגל, ואני כבר חשבתי לעצמי – אוי ואבוי. יצאנו עם מגוייוור לטראק.
לאחר שעתיים של הליכה, לא רק שהגענו למסקנה שב – 3 ימים היא כבר לא תעשה את הטראק, אלא אולי היא לא תעשה אותו כלל.
בסוף ה – 4 ימים, לאחר שהיא סיימה את המסלול על 4 פחות או יותר, היא הודתה שהטבע "הימם אותה". מפגרת.
מה לגבי הישראלית ? הבחורה התחילה את הטראק, ישנה לילה, והגיעה למצב שלהריח אוכל גורם לה להקיא, ובטח לא לאכול אותו.
היא כבר פונתה באותו היום בחזרה למלון.
מה עוד ? בבוקר הראשון, כשהשכמנו, מצאנו להתפעתנו בחורה נוספת לידנו (אוסטרלית). מסתבר, שהיא עשתה את היום הראשון בלילה כי היא נרשמה מאוחר לטראק, והייתה צריכה להדביק אותנו בלילה.
וזו הייתה קבוצתנו.
בדרך, אגב, פגשנו עוד שתי קבוצות. אבל כאלו שעשו את הטראק על הגב, ולא מפונקים כמונו. שתיים מהם, במקרה, עשו איתנו גם את הגלאפגוס. איזה עולם קטן !
כשחזרנו מהטראק, נפגשנו כולנו (כל כל כל המטארקים מהטראק) בפאב ואחר כך בדיסקוטק, ל – "שבירת דיסטאנס". סתם…שהיה פשוט מצויין. ערב ארוך מאוד, בכלל, שבוע ארוך מאוד, אבל זה כבר לא לכאן…. רק משפט אחד מהמסיבה, מהאוסטרלי הדפוק שטראק איתנו, ילד בן 20, ששתה בכמויות שכל החיים שלי ביחד לא שתיתי ככה :
"That is all right. I just want to nock him out…."

מהמסיבה בערב

טוב. עוד משפט שלו, מהמוצדקים שלו, בקשר לפיגועים של הפלסטינאים :

"I someone would kill my children on thier way to scool, i would really pissed off !!".
או..מה אתה אומר ? תתצעבן ? מה תעשה ? תאכל קנגרו ??
בכלל, זה מדהים לראות כמה אנחנו, הישראלים שונים משאר העולם. הם כאלה בועתיים. ילדים כאלה, גם כשהם בני 30. גם פחות משכילים מאיתנו לעניות דעתי. כנראה שהמציאות שלנו באמת שונה במהותה ממציאות שאר העולם.

היום, לאחר שבוע, בין המתישים שהיו לי בשנים האחרונות, שפכנו קנה. פשוט אין לנו כוח לכלום. לאות. פיזית ונפשית. מגלים פתאום חבורות פה ושם, יבלות חדשות, שריטות, ועייפות תהומית.
אז החלטנו להתעצץ כל אחד בנפרד. לקרוא ספר במשך שעות בכיכר הנשק (Plaza de armas), עשיתי טיול שוק של שעתיים (עכשיו, אני באמת מכיר כל דוכן בשוק) וסתם לצבור קצת כוחות.
השוק אגב, בין המדהימים שראיתי בחיי. ע-נ-ק. פשוט ע-נ-ק. השוק הבדואי ? שוק הכרמל ? מחנה יהודה ? בולשיט אחד גדול. שם אותם בכיס הקטנטן.
וזה לא שוק תיירים עם כל הג'אנק הרגיל. ממש לא. זה שוק אמיתי. פרוש על גבי איספור רחובות. מקורה ולא מקורה. מוכרים שם פשוט כל מה שאפשר להעלות על הדעת. כל סוג של בשר. כל איבר בכל סוג של בשר. פירות וירקות, שאת חלקם לא ראיתי מעודי. ציוד טיולים. ה-כ-ל.
לעיתים, נדמה שפשוט כל העיר הזאת זה שוק אחד גדול.
אמנם, השוק של אוטאבאלו (באקוודור) מפורסם ביחידיותו, גודלו ועניינים, אבל לעניות דעתי השוק הזה שם אותו בכיס הקטן, לא רק ב – Contrast (בדיחה פנימית…תתעלמו), אלא בצבעוניות, במגוון ובאותנטיות.

עוד יום קשה של מכירות בשוק.

אז ככה. את היום האחרון שלנו בוואראז המקסימה, ככה, כמה שעות לפני הנסיעה ללימה החלטנו לחגוג בטיפוס על קיר קרח, כאילו שלא מצאנו כבר משהו יותר טוב לעשות.
אז במה מדובר ?
מדובר בנסיעה של שעתיים וטיפוס עם הרכב מגובה של 3,100 מטר לגובה של 4,800 מטר. לאחר מכן, טיפוס רגלי, בקטנה ככה, של עוד 200 מטר.
אמה מה ?
תוך שעתיים, לאחר שכבר התרגלנו מחדש לגובה ה"נמוך" יחסית של הוואראז, להתרומם 2,000 מטר הייתה משימה לא פשוטה בכלל בכלל. נראה לי, שהעלייה הרגלית של ה – 200 מטר הייתה קשה יותר מכל הטראקים שעשינו עד עכשיו.
השרירים לא מתאמצים. שום דבר בעצם לא מתאמץ. פשוט אויר, חמצן חיוני, לא נכנס פנימה לגוף. נאדה. כל הרמת רגל כרוכה בייסורים מרובים. אפילו בירידה מתאמצים ללא הרף.
לאחר הפתיחה המתישה הגענו לקיר הקרח בגובה 5,000. לובשים ציוד טיפוס, ריתמה, נעליים, דוקרנים ועניינים, ו – יאללה לעבודה.
ניר התחיל בנסיון הראשון ונחל הצלחה מסחררת של הדרדרות דרמטית על גבי הקרח.
הנסיון הראשון שלי דווקא היה לא רע. הצלחתי להגיע לטופ הגבוה מאוד של הקרח, כולה 15 מטר, לאחר 5 דקות, שלי אישית, על גבי הקרח, נראו כחצי שעה של עינויים ושל נסיונות נפל לדחוס עוד מעט אויר דל לראותי המשוועות והצווחות "הצילו".
הנסיון השני של ניר היה מוצלח הרבה יותר. הצליח להגיע בייסורים משהו לשני שליש גובה (10 מטר), עד אשר הרגיש כי הקרח מאבד מלובנו משהו, ומתחיל להיות שחור.
הנסיון השני שלי היה מוצלח הרבה יותר. תוך דקות ספורות הגעתי חדור תחושת כיבוש ישראלית טיפוסית לשיא הגובה.
סה"כ זה ממש מגניב. אנרנדלין מרוכז. זה הכל עניין של טכניקה. רגליים וידיים.

בטופ של הטיפוס

בירידה…נו..סוג של ירידה מהקרח…

פוסט הבא – לימה

פוסט קודם – פתיחה

טוב, אז לאחר המעבר לפרו הגענו ישירות למנקורה. עיירה שניר התעקש להגיע אליה, על אף שאינה נמצאת על מפת המטיילים הסטנדרטית, לפחות לא הישראלית, בשל המלצה שמצאנו באינטרנט וב – FootPrint, ההמלצה הייתה כדלהלן, ואני מצטט, "עיירה מדהימה, עם חופים לבנים משגעים, אידאלית לגולשים, ומוצפת בגולשות".
נו. אז עם תיאור מבטיח שכזה הגענו. לא דובים ולא סולר. לא גולשות ולא חוף משגע.
מנקורה היא שילוב של אילת בשנות ה – 30 של המאה הקודמת, יחד עם רחובות טיחואניים טיפוסיים. אז נכון, יש קצת תיירים, ישראלים וכמעט לא ביקרו כאן, והרבה גולשים, או יותר נכון כאלה שמנסים לפחות לקרוא לעצמם כאלה. חוף חביב, עמוס בסלעים מכאן ועד אללה איסטור, וגולשות אין.
התמקמנו דווקא במלון חביב מאוד וניסנו את מזלנו בגלישת גלים.
שכרנו גלשן ומדריך והתחלנו בעבודה.
השיעור התברר כהצלחה מסחררת. לאחר שעתיים של נסיונות נפל, התהפכויות ובליעת מים שוטפת, הגעתי לרמה מקצועית מרשימה בליפול מהגלשן ולשכב עליו בחזרה תוך התהפכות חוזרת, וקבלת מכות חדשות לבקרים מהסלעים הקבורים להם בחוף "המשגע".
יותר מזה – נאדה. אז אומנם, הצלחתי לגלוש לעיתים תוך כדי חצי עמידת חתול לחצי שניה, אבל מקצוע חדש לחיים לא מצאתי פה. ניר דווקא, הצליח, פעם אחת, לעמוד ל – 3 שניות על הגלשן, שנראו כנצח.
חוצמזה, קצת חוף, המון ספרים, סיאסטות, קצת פיאסטות מגוחכות (העיירה חגגה 97 שנה להיווסדה באחת המסיבות העצובות שהייתי בהן), ונסיונות נפל של כמה ארגנטינאיות ואנגלים שנפגשנו איתם ללמד אותנו לרקוד לצלילי הסלסה, הסמבה ועוד כל מיני מקצבים לא ברורים בעליל.

פוסט הבא – הוואראז

פוסט קודם – מינדו

אז ככה. היינו 3 שבועות באקוודור. אמנם, מטיילים ישראלים רבים מוותרים על המדינה בזלזול משהו, שאין כל כך מה לעשות פה, ושהיא סתם יקרה וחבל על הכסף, אבל אין ספק שהייתה התחלה מצויינת, ואם היה לנו עוד זמן היינו נשארים פה לפחות לעוד שבוע. העיירות, שעליהן אני פשוט מת (בכלל..עיירות קטנות זה תמיד כיף…ביתי כזה…חמים ונעים…כמו מנה חמה), אפילו קיטו, וכמובן -הגלפאגוס. אוי הגלאפגוס. המון אנשים. המון אקוודוריאנים מסוגים ומינים שונים (יש להם בערך 20 סוגים של מוצאים פה. נו, ואנחנו קוראים לעצמנו קיבוץ גלויות). עם הילדות הכי יפות ומלאות צבעים בעולם שראיתי (חוץ מהאחייניות שלי כמובן…נו… ועוד כמה שבטח יודעות שאני מתכוון אליהן…). האופי שלהם ? ככה. לא משהו. בעיירות נחמדים בטירוף. בעיר ? בנאדם יכול למות באמצע הרחוב ולאך אחד לא יהיה אכפת. העיקר שלא יחסום להם את נתיב ההשתנה שלהם באמצע הכביש. סיפור לדוגמא : בנסיעה שלנו לבניוס, במושב מאחורינו באוטובוס בחור אחד החל לקבל התקף אפילפיסה (כמובן שאז, לא ידענו את זה). אנחנו לתומינו, חדורי אזהרות לגבי הגנבים והרמאים םה, חשבנו לעצמנו – "נו. הוא מביים כאב, נעזור לו, תוך כדי שהחבר שלו ירוקן לנו את התיקים". אחרי שקצף התחיל לצאת לו מהפה, אז הבנו, שאם הוא משחק, אז הוא באמת שחקן מצויין, וחבל שהוא מתבזבז כאן ולא בקאמרי. ביקשתי, בספרדית הרצוצה שלי, מהנהג שיעצור כי מישהו מת לו באוטובוס, אבל – נאדה. הוא ממשיך לנסוע. הבנאדם בנתיים מפסיק לנשום בערך ונשכב מתחת לכסאות. רק לאחר שביקשנו מכמה נוסעים עזרה, התחילו לעזור לו, אבל הנהג המשיך לנסוע. לאחר שעה הוא באמת התאושש… יום טיפוסי… מעט מאוד תיירים. שזה טוב, אבל גם לא. סה"כ – התחלה טובה. פעם אולי אחזור לאיים….אבל בצורה שונה… Hasta Luego.

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – המעבר לפרו

פוסט קודם – אקוודור סיכום מדיני

טוב, אז לאחר 3 שבועות באקדוודור החלטנו לעבור לפרו בהחלטה של שעה. חזרנו מינדו, עפנו בחזרה לקיטו לארוז מהר ולתפוס את אוטובוס הלילה לפרו.
דרך חתחתים עברנו, ודי מבאסת למען האמת. מונית מקיטו למסוף האוטובוסים. אוטובוס לילה (מ-צ-ו-י-ן) לעיר בשם מצ'אלה (Machala), שהגענו 3 שעות קודם לכן לוודא שיש מקומות, והובטח לנו שיש.
אבל, אף פעם, אף פעם, אסור להאמין לאך אחד.
הגענו 40 דקות קודם וכמובן שלא היינו לנו מקומות. אחרי שכבר ארזנו את כל המוצי'לות, נסחבנו איתן, בגשם, בקור, נפרדנו בשמחה ובחדווה מהמלון המחורבן שהיינו בו ולא סבלנו אותו, ו – גורנישט. צריך לחזור למלון.
מזל שבחורה שקנתה כבר מקום, שמעה את תחינותינו, והחליטה כך פתאום למכור לנו את כרטיסה, ולאחר מספר ויכוחים ותחינות לקופאית, הפלא ופלא, נמצא לנו מקום נוסף.
10 שעות.
משם, אוטובוס נוסף לעיר הגבול בשם לאנוויס. שעה.
החתמת דרכונים. משם מונית עד לגבול ממש. מחליפים קצת כסף ברחוב לכסף פרואני. חוצים את הגבול (שהוא בעצם סתם חתיכת גשר קטן…מאוד פשוט העניין הזה). עד היום הייתי בסביבות 15 מדינות, וזו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שחציתי גבול ברגל. לאחר מכן, מונית נוספת להחתמת דרכונים חדשה.
ואחר כך, שוב מונית לעיר גבול מסריחה מסריחה בפרו בשם טומבס (Tumbes). ולאחר מכן נסיעה של שעתיים במיניבוס מסריח עוד יותר לעיירה חוף בשם מנקורה (Mancora), ובשעה טובה ומוצלחת שם היה מעוז חפצנו, שעליו אפשר לקרוא בדף של פרו.
סה"כ 16 שעות, 7 כלי רכב שונים, מליון תחמנים פרואנים ואקוודוריאנים שמנסים ל"עזור לנו", והמון המון חששות שנגיע לפרו לא עם כל הרכוש שנכנסו לאקוודור, אבל לשמחתנו – התבדנו.

פוסט הבא – פרו פתיחה

פוסט קודם – איי גלאפאגוס

טוב. אז לאחר ספארי ימי בגלאפגוס, החלטנו לצאת ולהחכים מעט בתחום הציפורים.
גילינו עיירה, שלא מופיעה כלל בלונלי פלנאט (שהוא די מעפן למען האמת), צפונית לאקוודור והחלטנו להצפין אליה. שמה באקוודוור – מינדו.
מינדו היא מסוג העיירות שאתה תוהה לעצמך – מה היה פה קודם ? תיירים או תושבים ?
במקרה של מינדו, התשובה די פשוטה – הציפורים. לאחריהן הגיעו הצפרים, ולאחריהם התושבים. מינדו הינה עיירה קטנה קטנה. מזכירה עיירת מערב פרוע. כל כולה בתי עץ יפים, שבהם מתגוררים התושבים בחדר אחד בדרך כלל, ואת שאר חדרי העץ משכירים לתיירים שבאים לצפות בציפורים שמסביב.
ציפורים ? באמת ? אז מסתבר שתחביב הצפייה בציפורים נפוץ מאוד בעולם, עד כדי כך שיש תחרויות צפייה.

ולמה במינדו ? מינדו נמצאת בלב ליבו של גונג'ל עבות עם בלי סוף אוכל, שהתנחלו סביבו טונות של ציפורים. מינדו הנו אחד האתרים הנפוצים בעולם לצפייה בציפורים, בשל הסוגים הרבים המאפיינים אותה – כ – 500 סוגים שונים, ושזיכו אותה פעמים רבות בתואר הנכסף "אתר הצפייה הטוב בעולם".

אז מה עשינו פה ?
יש במקום מספר חוות פרפרים יפות שם ראינו סוגים רבים של פרפרים, ואפילו את כל תהליך החיים שלהם – ביצה, זחל, גולם ופרפר, כולל היציאה של הפרפר מהגולם. די מגניב למען האמת.
חוות סחלבים קטנה (שהיה די מעפן למען האמת….אבל נו..דולר..לא ניכנס ?), והמטרה העיקרית – סיור צפייה בציפורים.
הליכה של איזה 7 שעות עם צפר, שיש לו ראיית נץ לא נורמלית. אין ספק שבלעדיו, הדבר הקרוב ביותר לציפור שהיינו רואים היה הקקי שלהם…. היה די מגניב. ראינו 30 סוגים של תוכים, תוכנים, יונקי דבש ועוד כל מיני שידעתי, אבל עכשיו אין לי מושג איך קוראים להם בכלל.

תוכנים טיפוסיים על צמרות הג'ונגל

פוסט הבא – סיכום מדיני 

פוסט קודם – אוטאבלו

טוב. אז בשעה טוב התחלנו היום את האתר המדובר – איי גלאפגוס, שהוא הוא הסיבה העיקרית שהתחלנו את הטיול מאקוודור בכלל. אחד משני העוגנים היחידם בטיול.
אז אני אתחיל מהסוף – היה מ-ד-ה-י-ם !!!! זה אמנם היה השבוע היקר בחיי (כמעט משכורת שלמה) אבל שווה כל גרוש.

עכשיו אתחיל מהסבר "קצר" (שאפשר לדלג עליו), שאת רובו דווקא למדתי בקורס המעניין היחיד בתואר שלי – נדידת יבשות (חגי – ידעתי שזה יביא תועלת מתישהו..)

אז ככה. גלאפגוס (שפירוש השם זה בעצם צבי ענק) הינו קבוצה של 42 איים באוקיינוס השקט (חלקם בגודל של סלע), במרחק של 1000 קילומטר מערבית לאקוודור. בגלל קרבתם היחסית לאוקוודור, היא המדינה שזכתה בשטח (אצלם זה הרבה יותר פשוט מהשטחים שלנו).

מה מיוחד באיים בעצם ? אז ככה. כאן, אלפרד וגנר ותאוריית טקטוניקת הלוחות שלו, שפירסם בשנת 1864 (אם אני לא טועה) נכנסים לתמונה. במרחבי קרום כדור הארץ יש נקודות שנקראות HOT SPOT, ואין קשר לאינטרנט פה. בנקודות הללו, יש קירבה יחסית ללבה של פנים כדור הארץ, ועם כן קרום כדור הארץ נבקע שם, ועלולים להיווצר הרי געש תת מימיים, התרוממות קרקע בזלתית, היווצרות של הרי געש מעל פני המים עד כדי הווצרות חלקים יבשתיים באמצע האוקיינוס. בנוסף, הלוחות הטקוטוניים המרכיבים את כדור הארץ נמצאים בתנועה מתמדת, ועל כן אותם איים-הרי געש שנוצרו נעים יחד עם הלוחות וזזים מאותן נקודות חמות. ומעל אותן נקודות חמות נוצרים שוב איים חדשים. האיים שזזו יחד עם הלוחות הטקטוניים נהיים בסופו של דבר גושי סלעים הנשחקים שוב ושוב על ידי הים והרוחות, אין התפרצויות געשיות אשר מוסיפות ומעבות את הקרקע, ועל כן גוועים להם לאיטם, עד אשר הם שוקעים בחזרה אל מתחת לפני הים.

וכך בדיוק נוצרו איי גלאפגוס, הפיליפנים ועוד כמה אזורים דומים ברחבי הגלובוס. האי הצעיר ביותר בגלפאגוס הינו בן 750,000 מליון שנה. הזקן ביותר הינו בן 4 מליון שנים. וגילו איים בארכיפלג השקועים מתחת לפני הים בני כ – 10 מליון שנה.

אז מה מיוחד באיים הללו בכל זאת ? האיים נקראים "המעבדה של האבולוציה". היות, והאיים היו נטושים רוב ימי חייהם ומעולם לא היו קרובים ליבשת כלשהיא, חיי טבע רבים, בעיקר חיות דו-חיים (ציפורים, אריות ים וכדומה), התמקמו להם באיים והתפתחו בצורה אבולוציונית נפרדת. מעבר לכך, דרווין בכבודו ובעצמו הגיע לאיים בשנת 1835, עבד שם כמה שנים בתצפיות שונות על מיני החיות שם, ובעקבות מחקרו פרסם בשנת 1859 את התאורייה המפורסמת שלו.

טוב. אז לאחר הנאום הארוך, מה ראינו ועשינו שם כל כך הרבה ימים ?

אז כנראה שלא ציפיתי לנוף כזה, אבל האיים הם סה"כ די גועל נפש. האיים הם מדבר צחיח בלב אוקיינוס עצום בגודלו. אדמה יבשה לרוב, מליון קקטוסי קישקשתא ועוד כל מיני סוגים, שום מים מתוקים, קצת ירוק, קצת עצים שבעונה הזאת הם כולם ללא עלים. בשורה התחתונה – הרגשתי כאילו חזרתי הביתה לבאר שבע. חוץ מגמלים. אמנם לא ציפיתי לעצי קוקוס ענקיים, חופים לבנבנים אינסופיים, ונערות אקוודורניות חתיכות שיגישו לי מיץ פאפיה עם מטריה קטנה בפנים, אבל בהחלט שציפיתי למשהו קצת יותר חיי ממה שראינו.

אבל, אחרי שמתרגלים לנוף, מתחילים להעריך את היופי המדהים שבו. נהרות לבה של כמה עשרות שנים, בין הרי געש של מאות ואלפי שנים, ומגוון חיות אינסופיים, שהתאקלמו באיים ובתנאי המחייה הנוראיים שם והתפתחו לכדי מושבות שלמות.

אז שוב. מה בתכלס ? סגרנו על דיל מקיטו, שדי רימו אותנו בדיל הזה (לקח – הישראלים תמיד רמאים !!), וטסנו לאיים. נוחתים, ומקבלת את פנינו בברכה איגואנה, שלמען האמת זו חיה בהחלט מהמכוערות שיש. לאחר שהתייבשנו שם לבד שעתייים, מצאנו את הקבוצה שלנו, ואת המדריך המחורבן שזכינו לו, והתחלנו במסע הארוך משדה התעופה באיים אל עבר עיר הנמל המרכזית ובה מירב התושבים – פורטון איורו (PUERTO AYORA). לקחו אותנו לסיבוב התחלתי, לשטוף את העיניים בכמה צבי ענק. כולם מעל גיל 100, שוקלים למעלה מ – 250 קילו (פי 3000 מהמשקל שבו הם נולדים).

לאחר מכן הגענו לספינה שלנו. מה הכוונה ? הטיול עצמו הוא 8 ימים בספינה שבה שטים בלילות, ולפעמים גם בימים, ובכל יום מגיעים לאי אחר, ומסתבר שלכל אי יש את הייחוד שלו.

ספינה ? קליפת אגוז !!!! אוניית מעפילים ! זוועה ! היינו קבוצה של 10 מטיילים, עם צוות של 6 איש, באמבטיה עשוייה מעץ, שכל גל גורם לקורות ולמסמרים בו לחרוק בצורה מאיימת משהו.

8 ימים ? בספינה ?? מה עושים שם ? אז שטים מידי פעם, שוטפים את העיניים באינסופיות המדהימה של האוקיינוס, אוכלים 3 ארוחות בשריות ביום (היה מצוין !! הטבח הכי טוב שפגשתי עד היום ! מה גם שניר לא אכל את רוב האוכל שלו אז בעצם לי היו 6 ארוחות ביום…), מגיעים לאי, יורדים, רואים בכל פעם חיות חדשות (אריות ים, כלבי ים, איגוניות על כלל הסוגים, צבי ענק, פלמינגו, ציפורים מסוגים שונים ועוד ועוד ועוד), פעם ביום לערך משנקרלים כל פעם במקום מדהים עוד יותר וחוזרים לעוד ארוחה והרבה הרבה שינה בין לבין. שגרת חיים לא רעה בכלל.

משנרקלים ? אני ? אז מסתבר שהבריכה ברמת אפעל הוכיחה את עצמה. כן כן, אני, שמעון בניסטי, מר הידרופוב בע"מ, שנרקלתי לי במרחבי האוקיינוס השקט, שהאדמה הייתה רחוקה רחוקה ממני, שעות על גבי שעות עם דגים, כרישים, צבי ים ושאר מרעין בישין ימיים.

אמנם היבשה בגלאפגוס הינה מקום מדהים בפני עצמו, אבל כאשר יורדים למים אז מוצאים את גן העדן האמיתי. חבל רק שקרן קיימת לגלאפאפגוס לא מאפשרת לשנרקל במקומות היפים באמת, אלא בבררה שלא אכפת להם כנראה.

החוויה פשוט מדהימה. יורדים למים. קקקפפפווואאאיייםםםם !!! קרח ! (אין ספק שההשקעה הכי טובה שלי בשבוע האחרון הייתה שכירת חליפת צלילה שקצת דחו את הכניסה למצב היפותרמי מתקדם) ומגלים עולם ומלואו. כ – 400 סוגי דגים, 50 מתוכם ייחודיים לגלאפגוס, משנקרלים בתוך לועות של הרי געש ששקעו מתחת למים, שמסביבנו שוחים להם צבי ים (מכוערים פחד), כרישים, מעט אלמוגים (שזו באמת הייתה אכזבה), כרישי ריי, כלבי ים, אריות ים שטרפו דגים לנגד עיננו ועוד ועוד.

כן כן…זה אני מתחת למים שם…באוקיינוס של גלאפאגוס

אריה ים תופס לו דג לנשנוש של אחר הצהריים באוקיינוס של גלאפאגוס

ניר ואנוכי בחוף המדהים בארכיפלג של גלאפאגוס

אני ואריה ים טיפוסי (אחד מ – 15,000 שקיימים פה) בגלאפאגוס

צב ענק בגלאפאגוס

אריות ים עוללים בחופי גלאפאגוס

איגואנה ימית בגלאפאגוס

נוף מדברי אופייני באיי גלאפאגוס

אריה ים בוגר ועצבני בדרכו לרדוף אחר צעירים וחלשים ממנו באיי גלאפאגוס

אלבטרוס לפני מעוף באיי גלאפאגוס

פוסט הבא – מינדו