ארכיון | אסיה ערוץ RSS למקטע זה
3 באוקטובר 2013

פוארטו פרינססה, סבאנג 02.10.2013


פוסט קודם – סגאדה


טוב, אל לפוארטו פרינססה הגענו הרבה בעיקר הנופש המתוכנן באל נידו ומסע יחסי הציבור המטורף שהמקום קיבל בשנתיים האחרונות בעקבות קמפיין 7 פלאי הטבע החדשים.

במה מדובר ?

האטרקציה העיקרית (ולמעשה היחידה) בכפר הקטנטן של פארק פוארטו פרינססה הוא הנהר התת-קרקעי פוארטו פרינססה. הנהר הוא למעשה פארק השוכן במרחק 50 קילומטרים צפונית לעיר פוארטו פרינססה באי פאלוואן שבפיליפינים. האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1999. ובשנת 2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחר הנהר לאחד משבעת פלאי עולם הטבע.

נהר תת-קרקעי באורך 8.2 קילומטרים זורם דרך מערות שנחפרו בהרכסים הקארסטיים מהווים למעלה מ-90% משטחו של הפארק, ולאחר מכן נשפך אל ים סין הדרומי במפרץ סנט פול. במערה יש מספר חללים גדולים שממדיהם עשויים להגיע עד לרוחב של 120 מטרים ולגובה של 60 מטרים, ומספר רב של נטיפים וזקיפים. החלק הנמוך של הנהר נתון להשפעת הגאות והשפל.


אופן הטיול בפארק הוא ייחודי מאוד. עולים על קאנו צר, ופשוט נכנסים לתוך הר קארסטי דרך השפך של הנהר. לאחר מכן, פשוט שטים על הנהר בתוך ההר. אורכו של הנהר הוא אמנם כ – 8 קילומטר, אולם תיירים "רגילים" מורשים לשוט כ – 2.5 קילומטר במעמקי האדמה. במהלך השיט פוגשת אותנו אפילה מוחלטת. אלפים רבים של עטלפי מערות. נטיפים וזקיפים של גיר. והרבה מאוד שקט. פשוט שקט. אטרקציה חביבה מאוד.

פוארטו פרינססה, פיליפינים

פוארטו פרינססה, פיליפינים

לצידי הפארק קיימת העיירה הקטנה. תכלס, הרבה אין פה. תחנת אוטובוסים, כמה דוכני מיצים, בונגלוס לתיירים, וכמובן – עמדות מסג'ים. מלון יוקרתי אחד ענק, שהוא למעשה המבנה היציב היחיד באזור. כלומר, בטון ועמודים… ומעבר לזה, הוא המבנה היחיד עם חשמל סדיר ועם מים חמים. אצלנו בבנוגלוס התפנקנו בחשמל במשך 4 שעות ביום בשעות הערב, ומים חמים, או כפי שנאמר לנו "There is not hot water, there is always warm water". לי זה הספיק, אבל זוגתי הייתה זקוקה חיזוק של באקט ומים מורתחים… אין ספק, הפיליפינים עוד לא הגיעו לרמת תיירות מפנקת. מצד שני, זה גם הקסם שלהם 🙂

וזהו.. קצת ים, קצת מסג', קצת שייקים, ויאללה. אין זמן רב מידי לרביצה. ממשיכים לאל נידו !


פוסט הבא – אל נידו


2 באוקטובר 2013

סגדה, בגיו 01.10.2013


פוסט קודם – בטאד



טוב. אז הקצנו (כרגיל בפיליפינים) מעט מאוד זמן לבנוואי, והשכמנו קום לכיוון היעד הבא. הכיוון הכללי מנילה, כאשר התכנון העיקרי היום הוא לבקר בסגדה.

סגאדה נמצא כפר מיוחד במינו. מעבר למערות הנטיפים המרובות באזור והג'וגלים הירוקים, הכפר נודע במערות הקבורה שלו ובקבורת המצוקים, בהם ארונות הקבורה נתלים בגובה כמה עשרות מטרים על מצוקים.
כרגיל בפיליפינים (כפי שכבר למדנו להכיר), סגדה שוכנת באיזור טרופי עשיר ובאזור יש בלי סוף במערות נטיפים, מפלים, כפרים, וכמובן – טרסות אורז. הרבה מאוד טרסות אורז.

אז בסגאדה תכננו שתי אטרקציות עיקריות להיום : מערות קבורה, ומערות נטיפים.

התחלנו במערות הקבורה. הרעיון המרכזי פה הינו הקבורה בתוך ארונות שתלוים על קירות המערות, מונחים אחד על השני, תוך כדי שעצמות הנקברים צצים להם בין לבין.

לאחר צפייה בכמה ארונות ועצמות מיובשות, המשכנו לכיוון מערכת נטיפים עמוקה.
אזור סגאדה פשוט מוצף במערות. מדהים עד כמה. מבנה הקרקע הקארסטי, הינו "קרקע פוריה" למערות, ואלו קיימות פה בכל פינה.
הרעיון המרכזי במערה – נועלים סנדלים, מתחמשים בפנס נפט חזק, ומתחילים להיכנס לאדמה. אפלה מוחלטת, אלפי עטלפים. כל פינה מלאה בשיט של עטלפים. הכל מחליק נורא. מדדים מטה, פנימה ומטה.
לאחר שמעמיקים באזור 100 מטרים לתוך האדמה, כאשר האור היחיד שקיים הינו אור הפנס של המדריך שלנו, מתחילים לראות את הנטיפים. בניגוד למערות הנטיפים שלנו בארץ, פה פשוט הולכים על, בין, וממש בתוך הנטיפים. ממשיכים להעמיק ואז האטרקציה המרכזית למעשה.
חולצים סנדלים, ומתחילים ללכת יחפים על הנטיפים, בתוך המים הקרים, ומעמקים לתוך עמוק ההר.
תכלס, קטע מטורף. הנטיפים כל כך מחוספסים, עם מקדם חיכוך כל כך גבוה שפשוט אין בעיה ל"טפס" למטה.

בארץ, במערות הנטיפים שלנו אסור לגעת. אסור להשחית את הנטיפים. אבל פה ? פשוט הולכים עליהם.
בתוך המערה יש מעין נהר פנימי קטן של מים. והמים פשוט שוצפים קוצפים כלפי מטה. לתוך ההר. והולכים על ובתוך המים, מעמיקים והולכים אל בטן ההר. עוברים בריכות קטנות. בריכות גדולות. רואים מאובנים בתוך ההר. נטיפים. חוויה לא נורמלית.

כלל אצבע שיהיה רלוונטי לכל מערת נטיפים בעולם, ללא תלות במדינה, בנוף, במיקום – תמיד המדריך ינסה לאתגר את הדמיון, וינסה להפוך את צורות הנטיפים לאלמנטיים מוחשיים.
תמיד יהיה שם פיל, דרקון, תנין, בזיליקה/כנסייה. וכן, תמיד תמיד תמיד, יהיה נטיף, לפחות אחד, שאמור להזכיר פין/וגאינה/תחת (מחק את המיותר). תמיד !

ואז התחילו מחשבות ההיסטריה. אנחנו בעמוק של כ – 200 מטר בתוך האדמה. לבד עם מדריך מקומי. כלומר, לבד. פנס אחד שנמצא אצל המדריך. מה יקרה אם… מה יקרה עם הפנס… מה…
במקביל, המדריך לנו מספר לנו שלפני שבועיים היה טייפון. ולמרות שאסור היה לטייל (נשמע הגיוני.. בכל זאת, גשם בלי סוף, מחליקים, מערה..), אחד המדריכים נכנס למערה עם זוג תיירים.
ובאופן לא מפתיע, לאחר שהקבוצה נכנסה לתוך המערה, בשל הגשם והמים, הם לא ממש הצליחו לטפס דרכם החוצה. ובשל כך, הם היו תקועים למעלה מ – 12 שעות. בתוך הפאקינג מערה, בעומק של 200 מטר מתחת לפני האדמה, באפילה מוחלטת. וואלה.. אין ספק שזה מאוד מרגיע לשמוע את הסיפור במיקום ובזמן הנוכחי בו אנחנו נמצאים.

 

סגאדה, פיליפינים

סגאדה, פיליפינים

 

בכל אופן, אצלנו לא היה טייפון, וברוך השם גם הפנס עבד יופי והתחלנו לטפס דרכנו חזרה יחפים על הנטיפים לכיוון היציאה.
בשורה התחתונה – חוויה !

וזהו !
סיבוב קצר בעיירה, עוד מנה של נזיד עוף עם תפוחי אדמה, ויאללה. מתחילים בנסיעה הארוכה דרומה לכיוון מנילה.

בדרך עוצרים בקניון ענק מקומי, וזהו. שוב מגיעים באפילה לבירת הפיליפנים בדרכנו ליעד הבא – האי פלוואן !



פוסט הבא – פוארטו פרינססה


1 באוקטובר 2013

בטאד, בנאווי 30.09.2013


פוסט קודם – מנילה, מפלי פנגאסאן



הגענו באישון לילה לבנוואי. גשם טרופי שוטף. ככה זה כשמגיעים לפיליפינים באמצע העונה הגשומה. מתחמקים לחדר. חדר פח משהו. מוצאים ג'וק בחדר. מרגיע. רעש מוזר של מים זורמים. הכל אפל. 3 שעות שינה ויאללה. מתעוררים לבוקר מהמם.
עיירה קטנה בצפון הפיליפינים.
האטרקציה העיקרית פה – טרסות טרסות, ובין לבין, עוד טרסות.

בבוקר הסתבר לנו שישנו שינה חטופה בסוג של גן עדן של ירוק.
בנאווי (Banaue) מעין עיירה מנומנמת ומעט תיירותית שממוקמת בין נופים מרהיבים של טראסות אורז ענקיות המקשטות את ההרים שמסביב. מסתבר, שבלילה נסענו דרך טרסות, טרסות ועוד טרסות. כמות אינוספית של טרסות.
את העיירה מקיפים 13 כפרים של בני שבט האיפוגאו (Ifugao) ששייכים לה מוניציפלית וניתן לצאת אליהם בטיולי יום או בטרקים של מספר ימים. בני האיפוגאו הם אלו שמגדלים ומתחזקים את טרסות האורז בנות ה- 2,000 שנה ויותר שהפכו לסימן ההיכר של האיזור. יש הטוענים כי טרסות אורז אלו הן הפלא השמיני של העולם.

מספיק לקום בבוקר ולהוציא את הראש מהחלון בשביל להבין את העוצמה של המקום הקסום הזה. צבעי הירוק הזוהר של טרסות האורז שמעובדות באמצעים פרימיטיבים בשילוב עם הערפל שנוהג לפקוד את המקום בשעות הבוקר המוקדמות מספקים יחדיו מראה מרהיב שלא ניתן לתאר או להמחיש בתמונות.

התחלנו בניסעה בג'יפני לכיוון בטאד.
גִ'יפְּנִי הוא אמצעי התחבורה הציבורית הנפוץ ביותר בפיליפינים, והוא ממלא תפקיד של מונית שירות. הג'יפני ידוע בדחיסות הנוסעים, ובעיטורים ססגוניים על חוץ הרכב, והוא הפך לסמל של תרבות הפיליפינים ואמנות הפיליפינים.
הג'יפנים הראשונים היו כלי רכב מסוג "ג'יפ" של צבא ארצות הברית שנותרו בפיליפינים לאחר מלחמת העולם השנייה. המלה "ג'יפני" היא הלחם בסיסים של "ג'יפ" ושל "ג'יטני", כינוי למיניבוס שמסיע נוסעים לאורך מסלול קבוע בלוח זמנים גמיש..
תכלס, בעיני, מדובר בסוג של צ'יקן באס גווטמאלי, בגרסה הפיליפינים שלו. נפוץ ולא נוח בדיוק באותה מידה.
אולם, זאת למעשה הדרך היחידה לנסוע לבטאד. מה שכן, היות ואנחנו בטיול של אוליגרכים, אז לנו היה ג'יפני פרטי משלנו. ברור…

אז מה זה בטאד ?
מבין 13 הכפרים של בני האיפוגאו נחשב בטאד לכפר המיוחד והיפה ביותר. יש שהרחיקו לכת עוד יותר (וכמובן שמדובר בפיליפינים שהרחיקו לכת) והגדירו את המקום כפלא השמיני של העולם. הכפר ממקום למרגלות צלע הר תלולה שעל כולה בנויות טרסות אורז בנות למעלה מ- 2,000 שנה. המראה של הטרסות מזכיר אצטדיון גדול והוא שונה ומיוחד יותר מכל טרסות האורז האחרות בבנאווי ובכפרים האחרים באיזור.

ההגעה אל בטאד לא פשוטה כלל. התחלנו בנסיעה עם הג'יפני הפרטי שלנו ולאחריה טרקון קטן של שעתיים ברחבי הג'ונגל הלח והמזיע מאוד. תיירים רגילים, כלומר לא אולגרכים כמונו, מבלים בכפר בטאד לפחות לילה, היות ואין לכאן תחבורה ציבורית כלל, פרט לג'יפני פעם אחת ביום בלבד.
אנחנו (בדיעבד חבל שכך), חזרנו עוד באותו היום לבנוואי.
הציויליזציה לא ממש הגיעה למקום המבודד והמהמם הזה. אין חשמל כמעט בכלל, וגם לא הרבה מים זורמים. המקום מפורסם ומתוייר בטיורף, אבל הצליח לשמור על קסם ואותנטיות נדירים ומהממים.

אחרי הליכה, די סיוטית במזג אוויר טרופי של 130% לחות, עם אוויר שהחליט שהוא עומד במקום כבר כמה אלפי שנים, מגיעים לכפר. תכלס, הנוף כל כך מתעלה על המאמץ. טרסות מהממות ! פשוט לא להאמין. חוויה מתקנת לטרסות המאכזבות שחווינו בסין.
שקט, נעים, מסותת. הטרסות מוצפות מים. עם גידולי אורז בוגרים וצעירים. פיליפינים מעבדים ומשפצים את הטרסות. עם הידיים. ללא כלים מכניים. דממת אלחוט באוויר. פשוט מהמם. מרגש. מרשים. קשה להסביר במילים, אבל באמת שמדובר בחוויה לא נורמלית.

הלכנו על הטרסות, למדנו את רזי גידול האורז, סודות בניית הטרסות דחיסת הקרקע והצפת הטרסות במים, בתי הכפר שבנויים על עמודים, ושאר קוריוזים מעניינים. מרתק ומעניין.

משהו נוסף שכיף בפיליפינים – השפה !! כמעט כולם מדברים אנגלית ! איזה כיף ! פתאום זה כל כך שונה. כל כך קל ! אפשר לתקשר עם כולם. לדבר. לשאול שאלות. הכל כל כך קל. לא קשה. זורם. אפשר להסתדר. למצוא. להשכיל. אוף.. מדהים כמה זה חסר לנו בסין.

חוזרים לבנוואי. שוב הליכה של שעתיים. שוב נסיעה בג'יפני הסיוטי. סיור קטן בכפר. עוזר לילד מקומי לנפות אורז. ויאללה. משיכים במירוץ הפיליפינים. משכימים בבוקר, וממשיכים לסגאדה.

 

בטאאד, פיליפינים

בטאאד, פיליפינים



פוסט הבא – סגאדה


30 בספטמבר 2013

מנילה, מפלי פנגאסאן 29.09.2013


פוסט קודם – פיליפינים פתיחה



נחתנו אחר טיסת לילה הזוייה מסין לפיליפינים. טיסת LowCost זוועתית של 4.5 שעות מבייגינג עד למנילה. למעשה, פעם ראשונה שחוויתי טיסת LowCost. משקל מוגבל ביותר של תיקים (שגרם לנו לפרק את התיקים לפניה הטיסה ולהעמיס בתיק היד עוד ועוד חפצים, וללבוש עלינו עוד ועוד בגדים), אין אוכל, אין שתייה, אבל מה – הדיילים הפיליפינים עושים משחקי חברה בטיסה. כל מה שצריך על מנת להשאיר את הנוסעים ערים. למה ערים ? על מנת להצליח ולגרום לנוסעים לעשות UPSALE בטיסה. הזוי אבל משעשע.

נחיתת שחרית במנילה. במבט ראשון מהאוויר – עיר דוחה. במבט שני מהקרקע – עיר דוחה מאוד. עיר ענקית. מלאת טינופת. מוזנחת. מפוייחת. מחלפי ענק. סוג של סלאם אחד גדול.
לא נפלתי מהתרגשות.
בשדה התעופה ממתין לנו שלט : "LIAT BANK". אמנם, שגיאת כתיב, אבל איזה כיף שממתינים לך בעיר זרה. להרגיש לרגע אחד, אחד בלבד, כמו אוליגרך קטן.
אז אוספים אותנו משדה התעופה, ואז גם לוקחים לנו את המזוודות. איזה מוזר זה. אחרי 3 שבועות של שירות מסריח מחורבן מחליא בסין, פתאום לוקחים לנו את המזוודות ? איך נתרגל לכל הטוב הזה.
הגענו לאוטו הפרטי שלנו. וואו ! מסתבר, שיש לנו רכב פרטי ונהג צמוד לשבוע הקרוב. מיני ואן ענק – רק לשנינו. מזגן, טלוויזיה, וכמובן – המון סרטים ישראלים. אוליגרך כבר אמרתי ??
איך נחזור אחרי שירות כזה למדינת השירות הגרוע בעולם, או במילה אחת "סין" ?

משהו אחד שכבר הספקנו לשים לב אליו במנילה – כמעט בכל מקום יש שוטר. סופרים, כניסות לחנויות, תחנות דלק ולמעשה כמעט כל מקום ציבורי. שוטר חמוש, לבבי, נחמד, ושעל הדרך – גם תמיד פותח את הדלת לנכנסים וליוצאים, והכל, תוך כדי חיוך. השירות פה זה משהו. אני הייתי רוצה לפגוש את השוטר הישראלי בארץ שיחייך למישהו.

לא תכננו להישאר זמן רב מידי במנילה, ובזריזות עשינו דרכנו למפלי פנגאסאן, או יותר נכון, הנהג הפרטי המהמם שלנו נהג בוואן, המדריכה הפרטית הצחקנית שלנו מילאה את האוויר בעובדות שונות על הפיליפינים, ואנחנו התרווחנו לנו במושבים המפנקים.

דבר ראשון גילינו את המקדולנס המקומי – Joolbo. סוג של פאסט פוד מקומי, עם המבורגרים קטנים וכמובן – אורז לבן במקום צ'יפס. יש לי הרבה שעוד נראה את זה הרבה.

שמורת פאגסנחאן נמצאת במרחק של כשעה וחצי ממנילה. מפלי פאגסנחאן המפורסמים שימשו בעבר כאתר הצילומים של הסרט "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה וכיום הם משמשים כאטרקציה המרכזית במקום. הפעילויות הפופולריות בפאגסנחאן הן שיט סירות קנו לאורך הנהר (שיט בנהר בסירות קאנו קטנות בשני כיוונים. הפוך לזרימה תוך כדי מעבר מפלים קטנים, ועם הזרימה תוך כדי מעבר הפוך באותם מפלים), העובר דרך ג`ונגלים סבוכים, ושחייה במפלים שבסוף מסלול השיט.

תכלס, חוויה חביבה מאוד, אבל מלכודת תיירים מטורפת. המקום שורץ תיירים, ממוסחר, אבל עדיין שווה ביקור.

לאחר הביקור התחלנו לחזור לכיוון מנילה. בדרך, עצרנו בכפר של מל הפיליפינית שלנו. איזו חוויה מעולה !
הגענו לכפר בה מל נולדה ולמעשה גרה בו עד לפני 10 שנים. פגשנו את אמא שלה, אחותה (שכבר הספיקו לתפוס ולגרש), ואת שאר המשפחה. קיבלנו אותנו כמו מלכים !
סידרו את הבית (או יותר נכון הצריף), קנו ארוחת צהירים בJOOLIBO (הייתה לי הרגשה שנפגוש שוב את הפאסט פוד הזה), ביקור בכפר, קטיף של פירות טרופיים, וסוג של גאווה שכזאת בסגנון : "הדודים המגניבים והעשירים הגיעו לכאן". ממש אירוח כיד המלך.

חזרה למנילה והיכרות זריזה עם תרבות הקניונים המטורפת של הפיליפינים. בפיליפינים נמצאים כמה מהקניונים הגדולים בעולם. שארית נוספת ב"זכותה" של ארה"ב, ששלטה פה (ועדיין שולטת במידה מסויימת).
נכנסנו לקניות ענק. אמנם לא Mall Of Asia (שנחשב הגדול ביותר במזרח) אולם מספיק ענק. מליון מותגי יוקרה וחנויות מעוצבות. מי קונה פה בכלל ? מחירים כמעט כמו בארץ. נראה כי מדובר בקניון לעשירים בלבד.
ואוכל !! סינבון, כל פאסט פוד אמריקאי אפשרי, כל פיצה אמריקאית אפשרית, פרצעל, ותכלס – כל אוכל אמריקאי שיש. אם לא הייתי יודע שטסנו לפיליפינים, היינו עלול לחשוב שנחתנו בטעות בניו יורק. הזוי.

וזהו. מיצינו את מנילה לעת עתה, ובערב התחלנו בנסיעה הארוכה צפונה לכיוון בנוואי.

מפלי פנגאסאן, פיליפינים

מפלי פנגאסאן, פיליפינים



פוסט הבא – בטאאד


28 בספטמבר 2013

בייג'ינג 28.09.2013 – 25.09.2013


פוסט קודם – סונגפן



 

דגכדגכדגכ

דגכדגכ

דגכדגכ

גדכדגכדגכ

שדגכשדגכ

שדגכשדגכ

 

העיר האסורה, ביגינג, סין

העיר האסורה, ביגינג, סין

דגשכדגכשגדכש

דגכשדגכשדגכ

שדגכשדגכ

 

מקדש השמיים, ביגינג, סין

מקדש השמיים, ביגינג, סין

 

 



פוסט הבא (קלנדרית) – פיליפינים פתיחה

פוסט הבא בייגינג, ביקור שני


25 בספטמבר 2013

סונגפן 24.09.2013 – 21.09.2013


פוסט קודם – ג'וייזגו



דגכדגכ

דגכדגכ

דגכ

סונגפן, סין

סונגפן, סין

דגכ

 



פוסט הבא – בייגינג (ביקור ראשון)


21 בספטמבר 2013

ג'וזייגו 20.09.2013


פוסט קודם- צ'נגדו



דגכדגכ
דגכדג

 

דגכדגכ

דגכדג

כדגכ

 

ג'וזייגו, סין

ג'וזייגו, סין

כדג
כ



פוסט הבא – סונגפן



© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.