אפשר לסכם את סין במילה אחת : ניגודיות.

ובשתי מילים – פלנטה אחרת.

אחרי שלושה וחצי שבועות בסין ניתן להגיע להמון המון תובנות על סין. לטוב ולרע.

נקיון

משהו שמאוד בולט לעין בסין זה הנקיון. המדינה פשוט מצוחצחת. למעשה, לא ראיתי מעולה מדינה נקייה כל כך. אז נכון, כמעט בכל מקום יש מנקים. מנקי פחים, מנקי רחובות, מנקים קרונות רכבת, מטאטים, פחים ושאר כלים ומרעין בישין, אולם בכל זאת. אין לכלוך אחד לרפואה. הרחובות נקיים, האוטובוסים נקיים, אפילו תחנות המטרו – אין טינופת. אפילו באזור של הפסים, האזור שהוא תמיד תמיד מלוכלך – פשוט הכל נקי. מדהים. אנשים לא מלכלכים, ומצד שני, אם כך יש לכלוך מהר מאוד הוא נאסף.

הקטע הוא, שזה ממש ממש אירוני. סין לא באמת ממותגת כמדינה הדואגת לסביבה. בכל זאת, המים בה לא ראויים לשתייה של חיה כלשהיא, הרוב המוחלט של הנהרות בה מזוהמים, שמיים כחולים נקיים מערפיח זה מראה נדיר בביגינג כמעט כמו הסיכוי לפגוש סיני ללא עינים מלוכנסות, אז מה הקטע למעשה ?

הניקיון יתר הזה (שמדהים שמושג כזה בכלל יכול לצאת מבחור אסטייניסט כמוני) נותן לעיתים תחושה פשוט לא טובה. הכל הכל זאת הצגה אחת גדולה. כאילו זה לא באמת. לא באמת נקי. אבל ככה רוצים שנחשוב. שכמו שהכל נקי פה מבחוץ, אז גם מבפנים. עלינו ? עלינו זה לא ממש עבד.

ילדים

בסין אין ילדים. פשוט אין. טוב, ברור שזאת הקצנה והגזמה, ופה ושם ראינו ילדים (בעיקר באזורים הכפריים המרוחקים), אבל מעולם לא הייתי במדינה שפשוט לא רואים ילדים ברחובות. רק 8% מהאוכלוסיה הם צעירים מתחת לגיל 14. הזוי. רק לשם ההשוואה, בישראל 30% מהאוכלוסיה הינם מתחת לגיל 14. כמעט פי 4 !! אלו המספרים בספרים. בשטח, פשוט לא רואים ילדים. אין כמעט בתי ספר (כי אין מי שיאכלס אותם). אין משחקים ברחובות. פשוט אין חיים צעירים.

הקטע הוא שכל סיני שפגש אותנו, והצלחנו לתקשר אותו במידה כזאת או אחרת, והסיני הבין שאנחנו נושאים, השאלה הראשונה, ללא היסוס וללא בושה הייתה "יש לכם ילדים ??". השאלה הראשונה שעניינה אותם. ללא היסוס. ללא ספקות. לכאורה, נראה כאילו השאלה היא מהמקום שכואב להם.

תיירות

מדובר במשהו שאני לא הייתי מודע לו בכלל לפני הנסיעה. לא היינו מוכנים לנושא, ואף אחד לא הזהיר אותנו לשנייה. בסין יש תיירות. תיירות פנים בעיקרה. הרבה מאוד תיירות פנים.
ברור שיש תיירות חוץ, אולם נראה כאילו הדבר בטל בשישים. מעולם לא הייתי במדינה שכמות תיירות הפנים שם כל כך עצומה. במאסות. הכל פה במאסות.
כשבלונלי כתוב בשפה רשמית "תגיעו מוקדם לפני שהתיירים הסינים מגיעים", הכוונה היא "תגיעו ממש, אבל ממש מוקדם, לפני שנחילי סינים יציפו את המקום ויאכלו לכם את הראש".

שקט

שקט. דממה. זה עוד משהו שלא כל כך קיים בסין. במשך 3.5 שבועות הצלחנו לשמוע שקט במשך יומיים בלבד. יומיים !

בשום עיר, שום כפר, בדרכים, בהצגות, בפארקים, בשווקים ולמעשה בשום מקום ציבורי (או שלא ציבורי) לא הצלחנו לשמוע שקט. הסינים הם עם רעשן ללא תקנה. מדברים ללא סוף. צועקים ללא סוף. צופרים ללא הירף. בין אם בטלפון ובין אם אחד כלפי השני. פשוט ללא הפסק.
בהתחלה הייתי סובלני לזה. אבל עם הזמן, אני, כמו פולני טוב, התחלתי לצעוק עליהם בחזרה. אפילו בקונצרט ובאופרה – הם פשוט מלהגים ברעש אין סופי. פשוט לא להאמין עד כמה. הנושא לא ממש נתפס אצלם כנראה כחוצפה אלא כדרך חיים.

רק בסונגפאן, בטראק סוסים של 3 ימים לתוך מעמקי הרי סצ'ואן, שמענו שקט. הרים, רוחות, עלים. סיאסטה מהרעש.

מרחב אישי

עוד משהו שהסינים לא ממש שמעו עליו זה מרחב אישי. אינטימי. המרחב שלי. שהוא לא שלהם.

לסינים אין ממש כבוד למרחב האישי. מבחינתם, הכל שלהם.

אוכל

וואו. אין ספק שגיוון זה שם המשחק בסין. סין כל כך עצומה, ווכפועל יוצא הגיוון פה באוכל הוא פשוט לא נורמלי. אז ברור שהבסיס של הכל הוא זהה – אורז, ונודלס. אבל התיבול הוא שם המשחק. ירקות שונים, תבלינים ללא סוף, בשר מכל הבא ליד. לכל מחוז יש את האוכל שלו, המתכונים והסגנון הייחודיים. בשורה התחתונה יש 3 מאפיינים עיקריים לאוכל בסין :

1. גיוון זה שם המשחק.
2. אין דבר כזה עוגיית מזל.
   השטות הזאת הומצאה בכלל בקליפורניה בארה"ב לפני כ – 100 שנה.
3. אין אגרול.
   לכאורה מדובר במאכל סיני מסורתי, אולם לא הצלחנו למצוא כזה אפילו לא פעם אחת. מוזר מאוד.

אז מה בשורה התחתונה ?

כמו שגילי חסקין כתב באחר המאמרים שלו :

"עד לפני שני עשורים בלבד, האסוציאציה המיידית לשם "סין", היתה טראסות של אורז, איכרים חבושי כובעי קש רחבי שוליים, ערימות של תולעי משי, פגודות – כל קסמי "המזרח הרחוק". אכן, הדבר היחידי שיכול להתחרות בגודלה של סין, הוא הציפיות שמטפחים כלפיה."

ואלו פחות או יותר היו הציפיות. מספרים, מדעות קדומות, מסיפורים של חברים. מסרטים – כגון גיבור, נגמר דרקון ואפילו סדרת המופת Wild China. אבל, כמו שזקן סיני חכם אמר פעם "ציפיות גודלות זה לכריות גדולות".

סין איננה מדינה שקל לטייל בה, לפחות למטיילים בודדים (כלומר כאלו ללא מדריכים מקומיים). מטיילים רבים באו לערש התרבות הזה בחרדת קודש ומצאו עצמם בטיול רצוף תלאות – קשיי השפה, שנאת הזרים המסורתית, היכולת לשקר במצח נחושה ועוד.

כמעט כל מטייל, סלחן וסובלן ככל שיהיה, מוצא את עצמו עומד בפני התפרצות זעם כלפי המדינה ותושביה. אולם גם מטיילים שאינם אוהבים את סין, מסכימים שזו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.

נושא אחד נוסף שלא היינו מוכנים זה נושא התיירות. אבל לא מדובר בתיירות חוץ אלא בתיירות פנים. עד היום, בכל עשרות המדינות בהן ביקרתי כמעט אף פעם לא נתקלתי בתיירות פנים. ובוודאי, שלא בהיקף כזה. כמו שציינתי, בסין הכל גדול. השטח, הערים, הבניינים. וגם – האנשים. כאשר בשפת הלונלי פלנט כתוב להגיע מוקדם לאתר מסויים לפני שהתיירים הסינים יציפו את המקום, אזי המשמעות הינה שכמה עשרות אלפי סינים הולכים לשטוף את המקום. פאקינגף עשרות אלפים.

לפני שנסענו לסין, ידענו בוודאות שבעת יום העצמאות שלהם, אנחנו נעשה "ויברח" מהמדינה. ולמה ? כי הכל סגור, המדינה בחופש ולמעשה אין מה לעשות. בנוסף, איפשהו מאחורה של הראש, גם ידענו שיש הרבה תיירות פנים באותם ימי חופש לאומיים. ידענו, אבל זה היה ממש במאחורה של הראש. דובר על כך, ששנה שעברה כ – 10% מהסינים טיילו באותם ימי חופש. על פניו, הנתון נראה הגיוני מאוד. גם אצלנו, בארץ, ביום העצמאות/ראש השנה/פסח למעלה מה – 10% מהישראלים מטיילים. וגם פה, ברור שאפילו קמצוץ של מחשבה שגויב בסגנון "איך בא לי לקפוץ לסחנה ביום העצמאות" לא תעלה במוחי היגע.
העניין הוא, ש – 10% בסין זה לא 700,000 תיירים. 10% בסין הינם 130 מליון !! פאקינג 130 מליון סינים מטיילים באותם 3 ימי חופש. פשוט בלתי נתפש.

טיול בסין הוא מפגש עם ארץ שאימצה קומוניזם מסוג שונה. שונה מהרוסים, שונה ממזרח אירופה, ושונה גם מקובה. קומוניזם קפיטליסטי.. יאן ויאנג. דבר והיפוכו. מדובר מפגש עם אומה, שעברה בדור אחד שלוש מהפיכות, שלושה משטרים, שלוש תפיסות עולם. מעל לכל אלו, טיול בסין הוא באמת מסע לפלנטה אחרת. מסע למקום בו הכל שונה. טיול בו הדבר המסעיר, הוואו, המטרה והחוויה הינם חיי היום-יום.

זוהי ארץ בה כל איכר המעבד את שדהו, כל בעל מלאכה, או כל סוחר המציע את מרכולתו, הם אטרקציה תיירותית. סין היא מדינה המשתנה בקצב מדהים, שינויים הנראים בעין מחודש לחודש, אולי מיום ליום. הדימוי של המונים הפוסעים לעבודתם בסרבלים כחולים, או צי של אופניים ברחובות ללא מכוניות, הוא נחלת העבר. גם החלום לבנות גן-עדן קומוניסטי, פינה את מקומו לחלומות קפיטליסטיים יותר, לא רק עלייה ברמת החיים, אלא מהפך מארץ של "העולם השלישי" למעצמת על, מעצמה מובילה בכל תחום. גודל המשימה מעורר השתאות, וקיימת תחושה של ענק שקם על רגליו.

אז לסיכומו של עניין, חמישה שבועות, שתי מדינות, אחת גדולה יותר מאירופה, ולשניה מספר אינסופי של איים (סתם, הוא סופי, פשוט ממש הרבה – 7,107 איים), ועם הרבה עונות של הישרדות.
1.3  מליארד סינים, חצי מהם שנואים ובלתי נסבלים, והחצי השני סתם לא ברורים, ואף לא זוג אחד עם כינור גדול. או קטן.
100  מליון פיליפינים, עם אופי אלוהי וחיוך שאינו נגמר.
12 טיסות, 6 מהן טיסות פנים. עשרות קילוגרמים של אורז, נודלס, דים סאם, דאמפלינג, כיסונים, צדפות, מולים, דגים, הלו הלו, תבשילי במבוק, אננס, מנגו, בוטנים והמון המון צילי חריף. לעיתים, חריף מידי.
אלפי שדות אורז, טרסות, בקתות, כפרים מזעריים, כפרים בגודל של ראשון לציון, טרקים וטרקונים, הרים, סוסים, אופניים ואופנועים. אה, ורזורט אחד נפלא ומושלם.
פלא עולם (וחצי) חדש ופלא טבע של העולם נוספו לרשימה המתארכת והולכת.
וכמובן, אישה מדהימה אחת שסבלה ממני וסבלה אותי במשך מסע הדבש שהסתיים זה עתה.

ואז נחתנו בגן עדן. יש שיקראו לזה הפיליפינים. אבל, אני אדבוק בגרסה שלי – גן עדן.

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

"בפיליפינים השתזפתי וגם כמעט חטפתי איידס
ומידשאות שלמות עישנתי, והמסך בראש קופץ. "

אז מה, בעצם ?

איפה היינו בפיליפינים ? (ניווט מהיר)

View פיליפינים Philippines in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 10 ימים בפיליפינים, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בפיליפינים

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – מפלי פנגאסאן

"שניים סינים עם כינור גדול
ישבו בצד הרחוב ופטפטו בקול גדול
בא שוטר, תפס אותם וזה הכל
שניים סינים עם כינור גדול"

אז מה, בעצם ?

אז כנראה שהסיפור הפך להיות נוהל. אבל נוהל טוב. החגים מתקרבים, באופן מפתיע, אולי אפילו מתקרבים מהר מידי, מדברים עם לידיה מאיסתא, כרטיס הטיסה תמיד עולה יותר מידי, אבל יש חופשים אז חייבים לנצל. שוב נשארים בארץ בראש השנה כי חייבים, ומשתדלים להימנע מפרצופים לגבי יום כיפור כי לא נעים. מארגנים שותפה קבועה – אילונה, אקסל טיול מסודר למשעי, משריינים לילה ראשון מראש ויאללה נוסעים.
השותפה הכי טובה בעולם לטיול – הכוונה היא כמובן למוצ'ילה רואת העולם שלי. היעד הפעם הקווקז. נראה כאילו כולם נוסעים. כל הקיר שלי מלא בתמונות של חברי פייסבוק מטיילים, והרגשה שהגיע הזמן להיות שם, לפני שהמקום ייהפך להיות קוסקו הבא. וראבק, אפילו אמא שלי הייתה שם אז לא הגיע הזמן ??

איפה היינו בסין ? (ניווט מהיר)

View China סין in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של חודש בסין, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בסין

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – שנגחאי

דגכדגכדג

כדגכדגכדגכד

גכדגכ

דגכדג

כדגכ

דגכד

גכ

פוסט קודם – אל נידו

את היום האחרון שלנו בפיליפינים בילינו בהר הגעש טאאל.

עולים לטאאל, פיליפינים

 

הר הגעש טאאל, פיליפינים

הר הגעש טאאל, פיליפינים

בננות בטאאל, פיליפינים

אוראנגאוטן, מנילה

חוזרים למנילה, ביקור בשוק פח כלשהו במנילה של הרבה מאוד ג'אנק מקומי, מקומיים, פחים שבורים, ביוב שזורם וכל זה במרחק יריקה משיכוני היוקרה של מנילה. כשחושבים על זה, בדיוק כמו אצלנו. נווה שאנן ופארק צמרת. אין ממש חדש תחת השמש…

וזהו, קפיצה חזרה קטנה לסין. קניות אחרונות בסין, ויאללה הביתה. בחזרה למציאות. 🙁

שוק פח, מנילה

פוסט הבא – סיכום מדיני

טוב. אז אחרי 10 ימים ממש ממש ממש אינטנסיבים בפיליפינים אפשר לסכם את המדינה הזאת במילה אחת – וואו !! איזה מזל מזל שהגענו לכאן אחרי סין.
הפיליפינים מעולם לא הייתה על מפת הטיולים שלי, ובדיעבד – פאק שלי.
מדינת איים מטורפת. מלאת ניגודים. המון טבע ירוק בצפון. המון חופים יפים בדרום. מדינה שהצליחה לשמור על אותנטיות עמוקה (באזורים מסויימים). קלה לתקשורת. זולה. יפה. מעניינת. פשוט מהממת !!

ומעל הכל – התושבים הפיליפינים עצמם. פשוט אין עליהם !
אז אמנם, מראש ציפינו לתושבים מקומיים נחמדים. שירותיים. לא סתם, הם מתמחים בסיעוד ובטיפול. אולם ליחס שקיבלנו, הן מהמלווים שלנו (הנהגים, מדריכים וכדומה), הן משירותי התיירות, והן מהפיליפנים בכלליות – מהמם ללא כל תקדים. מעולם לא פגשנו אנשים חייכניים כל כך. נחמדים, מלאי שמחת חיים. ושירותיים. אין דברים כאלה. גם באופן יחסי לסין, והטראומה שאיתה הגענו מסין, וגם באופן אבסולוטי ביחס לעולם.
מדהים כמה שירות טוב, וחייכנות שמלווה את היום יום, משפרת את חווית הטיול. את האושר היומי. את ההנאה הכוללת. פשוט אין עליהם.

יש קטע אחד לא ברור בפיליפינים. הסכו"ם. יש להם סכו"ם, אבל בלי ה-ס'. כלומר, בכל מסעדה נותנים מזלג וכף. שזה התקדמות מעולה יחסית לסין. סוף סוף כלי אכילה נורמליים. אבל בלי סכין !. מה הקטע ? למה צריך לחתוך עוף עם כף ? לא ברור, וגם לא הצלחנו למצוא אף פיליפיני שיסביר לנו את העיוות בנושא… אבל תכלס, זה אשכרה החסרון היחידי במדינה המהממת הזאת.

תכלס, ממש ממש חבל שהפיליפינים כל כך רחוקים מישראל. יהיה כל כך כיף לחזור לשם. מי צריך תאלינד כשיש את הפיליפינים ?
נראה כאילו הפיליפינים הם התאילנד של שנות השמונים. עדיין לא מושגים. עדיין לא מפותחים. לא מוצפים בהמוני תיירים בכלל ובישראלים בפרט. האם זה ישתנה ? האם הפיליפינים ישמרו על הייחוד שלהם ? כולי תקווה שכן.
ומעבר לזה, כולי תקווה שלכאן עוד נחזור. לחופשה אחרת. חופשה משפחתית 🙂

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

גם באל נידו, אני אתחיל מהסוף.
אם הפיליפינים הם גן עדן, אז אל נידו הוא הגן עדן של המלאכים. פשוט לא להאמין שיש מקום כזה. מי צריך 70 בתולות כשיש מקום כמו אל נידו.

עכשיו, אפשר לחזור להתחלה.

החלטנו, או יותר נכון, אישתי החדשה והיקרה, התחליטה שהיא רוצה נופש בריזורט יוקרתי. "זה ירח דבש" היא צעקה, "ובירח דבש נמצאים בנופש" הוסיפה. "נו בסדר" מילמתי. בכל זאת, צריך שלום בית. לפחות בהתחלה.
אז אני מודה, ריזורטים לא ממש עושים לי את זה, ובאופן כללי זה תמיד נראה לי סוג של התפנקות מיותרת, אבל בדיעבד נראה כאילו דעתי צריכה להשתנות.

אז מה זה אל נידו ?
העיירה הקטנה של אי נידו נמצאת בחלקו הצפוני של האי פלאוון, שנחשב אחד מהאיזורים היפים ביותר בפיליפינים. אומרים שהחופים היפים ביותר של הפיליפינים (מתוך 7,107 איים) נמצאים פה.
באזור זה, הים מלא באיים קטנים שמורכבים מסלעים שפורצים מתוך הים. בין האיים ניתן למצוא חופים מבודדים, לגונות נסתרות, מערות חבויות וחיי מרינה עשירים במיוחד. אל האיים ניתן לצאת במספר סיורים (שכולם עונים לשם Island Hoping) בין אם לשנירקול, לצלילה, לשייט בקייאקים או סתם בכדי להנות מהנוף המרהיב.
אל נידו נחשבת לפנינה של האי פלאוון ואולי למקום המיוחד ביותר בפיליפינים.

אל נידו נמצאת בצפון האי פלוואן, וההגעה לאיזור אינה פשוטה כלל. למען האמת היא די עינוי. אמנם ישנו שדה תעופה קטן הממוקם בסמוך לאל נידו, אולם הטיסות אליו יקרות בטירוף ולא היו בתקציב שלנו. רוב המטיילים מגיעים למקום דרך פורטו פרינססה בנסיעה ארוכה של 6 שעות ויותר בדרכים עקלקלות. עקלקלות מאוד. עקלקלות מידי לקיבתי הרגישה שנפלה קורבן מספר רב של פעמים באותן 6 שעות ארוכות.

אז באזור של אל נידו קיימים 4 איים באמצע האוקיינוס מבודדים בטירוף. כשעה של שיט מהאי המרכזי. בשפה שלי זה נקרא שום מקום ליד שום מקום. ניתוק טוטאלי.
בכל אי נבנה ריזורט. וזהו. אין שום דבר מעבר לריזורט על אותו האי. כלומר, יש אלמוגים, דגים, כרישים, וצוות שלם של פיליפינים שיש לו מטרה אחת בחיים – לעשות לתיירים כיף. ובריזורט שאותו אישתי בחרה, אפוליט Apulit, הם עשו לנו הרבה מאוד כיף.

אז כמובן, שכמו בהישרדות זה מתחיל בקבלת פנים מתוזמרת. שירים וריקודים. גיטרות. תופים. שייק אננס או כל פרי טרופי שקר כלשהו. נכנסים למלון. רוב אנשי הצוות למדו את השמות שלנו מראש. כאילו אנחנו כבר מכירים. איזו תחושה של יחס אישי. לא להאמין.

בקתה מהממת על הים. על עמודים. מהבקתות המגניבות שהים חושף את העמודים בשעת השפל, ומגיע כמעט עד מרפסת הבקתה בשעת הגאות. מסביב כרישים קטנים. אלמוגים. דגים. ועוד אלמוגים. ועוד דגים. כל כך יפה פה. וזהו.. אין פה כלום, חוצמזה. באמת שכלום. אז יאללה. לים ולבריכה.

אל נידו, פיליפינים

הריזורט, אמנם מעודד למנוחה ופיטום כולל, אולם הוא מציע אין ספור פעילויות להנעמת הזמן. ונעים פה. מאוד.

משחקי שולחן, כדור עף, שנורקלינג ללא סוף בכל האיים מסביב וגם באי שלנו, קיאקים, סנפלינג ושאר ירקות. עם זאת, ביום הראשון החלטנו לנוח. "בכל זאת ירח דבש" האישה אומרת. אבל אני נודלתי עם קוצים בתחת, ועל כן ביום השני התחלנו בסיורים ברחבי האוקיינוס השקט.

כמה מילים חייבים לכתוב על האוכל. יש בריזורט 3 ארוחות ביום. אמנם בעברית קוראים לזה ארוחה, אבל כל ארוחה פה היא סעודה באמת כיד המלך. סלטים, סוגי בשרים, מאכלי ים ומה לא. פשוט המון, הרבה, ובכמויות – והכל טעים.  למעשה, במשך 5 ימים, לא הרגשנו תחושת רעב, אף לא קמצוץ של רעב, אף לא לרגע. קטע הזוי. במשך 5 ימים, פשוט בכל רגע נתון היינו מפוצצים באוכל. איך אפשר ככה ??

אז ארוחת בוקר, צהריים וערב, סיירנו ברחבי האי, ברחבי האיים, ושנרקלנו ללא סוף. כיף עולמי.

פעם אחת, גיוונו, והחלטנו לוותר על ארוחת צהריים מושלמת אחת, והמרנו אותה בארוחת פיקניק בחוף. פשרות זה חשוב בחיים… אז, בדיוק כמו בהישרדות, החבר'ה מהמלון הורידו אותנו בחוף לבן כלשהו, שכמובן מלא בקוקוסים וצדפות, ושם המתין לנו טבח עם אוכל, סככת פיקניק ונוף מטורף לים. אני חולם או שזאת הייתה המציאות ??
לקינוח הארוחה, המתין לנו קיאק, וכיתתנו ידינו בחזרה לריזורט. אין ספק. החיים פה זאת מתנה….

אל נידו, פיליפינים

כפי שציינתי, כל ארוחה פה זה מינימום קייטרינג טעם וצבע. מה שלא הצלחתי לאכול בחתונה שלי, השלמתי פה בריבית דה ריבית. מה שכן, היות והגענו לביקור בעונה הגשומה, אז אכלוס הריזורט לוקה בחסר. ניתן לשכן בריזורט כ – 100 תיריים, אולם בלילה האחרון שלנו רק כ – 5 בקתות היו מאוכלסות, כלומר 5 זוגות.
בשל כך, בארוחת הערב המתינה לנו הפתעה. עוד הפתעה. ארוחת שף. האורות הוחשכו בריזורט, ואכלנו לאור נרות. אין יותר בופה. אין בישול המוני. אלא ארוחת שף עם 6 מנות. יא אללה! ואיזו ארוחה. מנות מעולות. טעים. ממנה הראשונה, ועד הקינוח שהגיע הרבה אחר כך. וגולת הכותרת – סרטן ענק מקומי. שוב, אין ספק, שהחיים פה זאת מתנה אחת גדולה.

סיפור אחרון לריזורט. כפי שציינתי, המטרה של אנשי הצוות בריזורט היא פשוט לעשות לאורחים כיף. מעל הבקתה המהממת שלנו יש מצוק, שעליו מבצעים סנפלינג. בגלל שהיה לנו יום גשם אחד, לא הצלחתי להספיק לעשות סנפליג על אותו מצוק, ודווקא התחשק לי. כשמנהלת הריזורט הבינה שלא הספקתי לעשות אטרקציה שרציתי, היא שאלה את אישתי היקרה מתי בדיוק אנחנו עוזבים. "למחרת בבוקר" הייתה התשובה. "כמה בבוקר ? בסירה של 9" העמיקה המנהלת. והתשובה הייתה חיובית. אז ללא מצמוץ, מנהלת הריזורט שאלה את זוגתי האם אוכל להתעורר מוקדם ולעשות את הסנפלינג כבר ב – 6 וחצי בבוקר בבוקר. וכמובן שהתשובה הייתה חיובית.

ואז, בשביל ששמעון התייר מישראל, ייצא הכי מאושר ללא קורטוב של תסכול, מנהלת הריזורט ושני מדריכי סנפלינג התעוררו, התייצבו ליד החדר – ויאללה לעבודה. שירות של מלכים. פשוט לא להאמין. איך אפשר לחזור אחרי חוויה כזאת לסין איך ?

סנפלינג, אל נידו, פיליפינים

וזהו.. למרות שממש קיווינו שהיום הזה לא יגיע, היינו חייבים, ממש ממש חייבים, לעזוב. ושוב אותו ריטואל כמו בהתחלה. כל צוות המלון מגיע להיפרד. שירים. ריקודים. נשיקות. ידיעה ברורה שכנראה לא נתראה עוד לעולם, אבל עם תקווה סמוייה שאולי בכל זאת.. אולי בכל זאת עוד נתראה פה פעם…