פוסט קודם – אוש (Osh)

לילה אחרון בקירגיזסטן הגיע. שוב אותה הרגשה שאני אוהב – שמחה קטנה לחזור למקום מוכר, אפילו אם זה בישקק.
הפעם, החלטנו לישון במלון. אבל מלון אמיתי, לא כזה מזעזע כמו של אלמאטי. בחרנו מלון מהתנ"ך של המטיילים, והלונלי תיאר אותו כמלון סובייטי לשעבר משופץ שנמצא במרכז העיר, עם קרמיקות מזעזעות ורודות באמבטיה. נו.. אז קרמיקות ורודות זה כל החסרון, אני יכול לחיות איתו. הגענו. הפעם יצא לנו טוב. הרווחנו את זה ביושר !
מזכירת קבלה נחמדה בטירוף, דוברת אנגלית שוטפת, שירותית ולבבית. חדר ענק, המורכב מחדר שינה, סלון, חדר שירותים וחדר אמבטיה. ענק ענק ענק. כמעט בגודל של הדירה שלנו בתל אביב ! והכי חשוב – יש גם מים רותחים וגם זרם חזק. ביחד. ובנוסף, מיטה זוגית ! ולא סתם שתי מיטות מעפנות מפוזרות להן בחדר בצורה אקראית. איזה כיף.
נשאר לנו לשרוף יום וקצת בבישקק. אז בעצם, הגיע הזמן לראות באמת את העיר באור יום בפעם הראשונה ולא סתם "על הדרך", ובתקווה – שגם תעשה קצת רושם טוב.
אבל לפני, כמה מילים על בישקק.

בישקק היא בירת קירגיסטאן. שמה עד 1991 היה פרונזה על שם הגנרל מיכאל פרונזה, יליד המקום שבימי מלחמת האזרחים הרוסית עמד בראש החיילות של הצבא האדום והוביל לניצחון הצבא האדום ולהשלטת המשטר הקומוניסטי על מרכז אסיה. שמה של העיר שונה לבישקק ב-1992 והיא משמשת מאז כבירת הרפובליקה הצעירה.
בישקק, שוכנת בעמק נהר Chui בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם קזחסטן. זוהי העיר הגדולה ביותר במדינה ומרכזה התעשייתי. העיר נוסדה בסוף המאה ה-19 ובנויה כיום ברובה בסגנון סובייטי, כולל שדרותיה וגניה (שהקנו לה את התואר "העיר הירוקה ביותר במרכז אסיה"). הנופים הפראיים קורצים מרחוק (המושלגים במקרה שלנו), מתנשאים באופק, כמו פסגות רכס אלה-טו (Ala-Too) המתרוממות עד לגובה של כ-4,890 מטר.
בעיר ניצבים מונומנטים רבים, כמו הארקינדיק בכיכר אלה-טו. בכיכר הניצחון (Victory Square) ניצבת אנדרטת הניצחון שהושלמה ב-1984, המציגה אישה המחכה לאהובה שלא שב מהמלחמה. מדרום להיכל הבלט ובניין האופרה ניצב פסלו של טוקטוגול סטילגנוב (1933-1864), זמר ומשורר קירגיזי אהוב. ברחוב פילהרמוניה (Philharmonia) ניצב מונומנט המוקדש למאנאס, גיבור מיתי מסיפורי האגדות הקירגיזיות. הוא מונצח רכוב על סוסו הקסום בקרב עם דרקון. גיבור מקומי נוסף הוא הסוציאליסט אורקויה סלייבה, המונצח באנדרטת קדושי
המהפכה.
מתחילים מעוד שוק, Osh Bazar. תכלס, השוק הזה הרבה יותר מגניב וגדול מהשוק המפורסם בעיר Osh. זה קצת אירוני משהו. ששוק מקומי גדול יותר משוק של עיר. עושים קניות אחרונות. טוב נו… כרגיל אצלנו, אני זה שבעיקר עושה קניות ומבזבז כסף מיותר על קנקני תה וכוסות תה סיניות, וליעד היא המתלבטת. ומתלבטת. ומתלבטת.
בשעה טובה ומוצלחת מצאנו ממש ביום האחרון דוכן גומז. באופן רשמי, גומז זה חלב סוסים שנהוג לשתות פה מימים ימימה. בשפה שלי, מדובר בג'יפה מסריחה לבנה, שהשאירה לי אפטרטייסט מחליא במשך שעות רק בשל העובדה שהעזתי לטעום את השיקוי הזה.

שותה גומוז

היום ערב סוכות ב'. כהרגלי בערים זרות, אני משתוקק לקפוץ לבית חב"ד המקומי. אז קפצנו. קירגיזסטן הייתה מלאה בעבר ביהודים. בין אם הודות ובגלל דרך המשי והמסחר הרב שיהודים עסקו בו בעבר, ובין אם בגלל מלחמת העולם השנייה שגרמה ליהודים מרוסיה לברוח דרומה לקירגיזטן, ובין אם בזכות תהליכי הרוסיזציה של סטלין.
עם זאת, בעשרים השנים האחרונות רובם המוחלט של היהודים עלו לארץ וכיום נותרו כאלף יהודים בקירגיזסטן, שרובם המוחלט חיים בבישקק. בית חב"ד קיים בבישקק כ – 13 שנים והוא מרכז הפעילות המקומית.
הגענו לבית פרטי תודות לנהג מונית, שכרגיל, כפי שכבר התרגלנו, אין לו שמץ של יכולת התמצאות בעיר, בין אם יש או אין לו מפה. ליעד כיוונה אותו באמצעות מפת הלונלי, ולימדה אותו פחות או יותר לקרוא מספרים על בתים. אני כבר מזמן הייתי מוריד אותו מהכביש ראבק, אבל ליעד, הפגינה סבלנות ממאגר לא מוכר. פשוט לא להאמין על הקירגיזים האלה. באמת הגיע הזמן שתתעוררו כבר על החיים שלכם !!!
הבית מגודר היטב וללא שום סממן יהודי. הכל מוצנע. לאחר מכן הבנו גם למה. היה כאן פיגוע לפני שנתיים. בערב ראש השנה, שעה לפני תפילת החג, מחבלים זרקו בקבוק תבערה לחצר. אמנם קירגיזסטן הינה מדינה מוסלמית חילונית לחלוטין, אבל יש חארות בכל מקום. אפילו כאן. בדיעבד הסתבר שבית חבד נמצא ממש מאחורי התחנה המרכזית המוכרת לנו היטב, וליד הסופר שפתח לנו את הטיול וכמעט ונקשרנו אליו ואל הגלידה שלו. קטע.
פגשנו את הרב אריה ואישתו. לאט לאט, טיפטפו פנימה כ – 30 יהודים מתושבי בישקק. לכולם, יש קרובי משפחה בארץ. באשדוד, בחיפה, תל אביב. אבל הם ? הם קירגיזסטנים. הם לא ישראלים. כאן הם נולדו וכאן הם ייקברו. בכל קהילה שפגשתי בחו"ל זאת תפיסת החיים.
כמה מילים לגבי היהודים בבישקק. כמו בשאר ארצות מרכז אסיה שהיו תחת השפעה סובייטית במהלך 200 השנים, הייתה בקירגיסטן קהילה יהודית עתיקת יומין. כ – 10,000 יהודים נמנו בשנת 1991. היום, נותרו כ – 1,000 יהודים בקירגיזסטן וזאת קהילה הולכת ונעלמת מן הסתם. בשיאה, הקהילה היהודית היוותה 2% מתושבי קירגיזסטן, ובעבר הייתה גם קהילה לא קטנה באוש, אשר כללה בית קברות יהודי, ובתי ספר יהודיים. איפה שלא תיזרק אבן, יימצאו יהודים.
השתתפנו בקצת תפילות חג, ארוחת חג כשרה למהדרין מתחת לסכך הסוכה, סיבובים סביב ספר התורה והמון שירי חנוכה עם הקהילה.
מבחינתי, בכל פעם מחדש, מדובר בחוויה מרגשת. לא ממש יודע להסביר אותה ולסכם אותה במילים, אבל זה עושה לי משהו מבפנים.

וזהו, אחרי ארוחת החג, יוצאים לבאר מקומי של טייקונים עשירים בקומה 12 של גורד שחקים מקומי. זה קטע. למעשה זאת הפעם ראשונה שיצאנו בערב בטיול, וזהו. לילה אחרון.

יוצאים

בבוקרו האחרון של הטיול עוד הספקנו לעשות סיור קצר באתריה המרכזיית של העיר. הבית הלבן, בית האופרה, פסלו של לנין, אנדרטה יפה ומרשימה מאוד לזכר מלחמת העולם השנייה (שבנוייה כמו יורטה), אש התמיד (שלפי הלונלי לא מעט חסרי בית מתקבצים סביבה במהלך החורף על מנת להתחמם), מפעל ישן סובייטי שבנה בתים קומוניסטיים בתבניות וכמובן עושים קניות אחרונות בעיקר של שטויות עשויות מלבד. קניות שלי בעיקר… כמובן. ליעד עדיין מתלבטת.
סוג של סיור פרידה. סגירת מעגל.

מוזיאון

לנין

אנדרטת היורטה לזכר מלחמת העולם השנייה

צלחת מעופפת לבניית בתים סובייטים בתבניות

מסעדת הבית שלנו

מכינים סמבוסק אחרון

זוללים סמבוסק אחרון

סיכום טיול

יום קודם – קוצ'קור (Kochkor)

בסוף טראק הסוסים הגענו שוב לעיר הבירה. מרשוטקה מאוחרת, גשם וקור, תחנה מרכזית ושוב חיפוש אחרי הוסטל. לא ממש רצינו לחזור להוסטל המעפן שבו התחלנו, והתחלנו בסבב הוסטלים כושל. נהגי המוניות בבישקק לא ממש מפגינים שליטה ברחובות העיר, וכבר הספקנו לקלוט שמהתושבים הרבה ישועה לא תצא לנו. אז מצאנו הוסטל אחד סגור, ועוד אחד מלא עד אפס מקום ומיטה, ובסוף, עם הזנב בין הרגליים חזרנו למקום הג'יפה איתו התחלנו את הטיול.

כמה מילים על התושבים, המקומיים, נהגי מוניות ושאר נותני השירות. משהו לא כל כך ברור לי אצלם. אם אני אתמצת את הנושא למשפט אחד : "תתעוררו על החיים שלכם ראבק !!!". ואם אני אוכל להוסיף, אז גם 2-3 סטירות לא יזיקו פה. הם כל כך רדומים. כל כך רגועים. כל כך סבלניים. כאילו החיים עוברים פה לידם. שום דבר לא באמת מעצבן אותם. לא מרגיז אותם. לא גורם להם לרצות לשפר, לשנות, להוביל. סוג של אפטיות בלתי מוסברת. אולי זה תוצר טראגי של חינוך רוסי נוראי, או שפשוט מדובר גנטית בחוסר רצון לעשות כלום ? לא ברור. אבל אם תמשיכו ככה, אין ספק שקירגזיסטן תישאר תקועה איפה שהיא היום, וזה מדהים כמה פוטנציאל יש פה. לנופים, לתיירות, לנופש, לחופש. פשוט פוטנציאל בלתי מוממש.

בכל אופן, הלילה הפעם, ג'יפה קצת יותר. למה ? כי החדר הפרטי תפוס, ונאלצו לישון ביורטה. שוב… רק שהפעם היא לא מגניבה ומפקנת עם מאמא כמו בטראק, אלא סתם כמה בדים מסריחים ועבשים, ממותגים תחת השם "יורטה". מי היה מאמין, שאנחנו ישנים בפאקינג אוהל פרוץ לרוחות והגשם באמצע עיר הבירה. יאללה, מילא, רק מעבירים לילה וממשיכים לקזחסטן.

מה שכן, חייבים חייבים מצוא כסף. נשארנו עם 5 דולרים בלבד, וחייבים למצוא את הכספומט המדובר והמפורסם שיודע לפעול גם עם כרטיסי מאסטר קארד. אז כיתתנו רגלינו, כי כסף למונית אין, בחושך, בגשם ברחובות. ובנקים ? יוק. בדרך כמובן שמצאנו כמה כספומטים, אבל היה ברור שהם עובדים רק עם ויזה. בסוף סוף, הגענו למקום שנקרא TSUM. סוג של מרכז קניות (השעה 7 אז כמובן שהוא סגור) המכיל המון המון תת חנויות פנימיות. סוג של כלבו ענק. ובכניסה, כמו בצ'ולפון אתה רק מספר ימים קודם לכן, ראינו את סמל העיגולים האהוב את מאסטר קארד. עטתי לעברו ו – יש !! זה עבד !! הרגשת חוסר האונים, להיות תקוע ללא גרוש על התחת, היא פשוט מזעזעת. לי אישית כבר עברה המחשבה בראש, שאולי נתחיל לשטוף כלים באיזו בסטה בשביל לממן את שהות הלילה ביורטה הדולפת שלנו….

יום הבא – אלמטי (Almety)

פוסט קודם – קראקול (Karakol)

סיימנו את הטראק המעולה בצהריים, וחזרנו לקראקול. כרגיל אצלי, אני בלחץ של זמנים. החורף מתקרב בצעדי ענק, שלג מתחיל לרדת, והאטרקציה הבאה מוגבלת בזמן – טראק סוסים ולינה ביורטות (ממש לפני שהנוודים מקפלים את כולן).

היעד הוא להגיע כמה שיותר מהר לעיר קוצ'קור, ולעשות בוקינג מהיר לטראק של 2-3 ימים, שזאת למעשה הסיבה העיקרית השנייה בגינה רציתי להגיע לקירגיזסטן.

הבעיה שהתחילה לפני 4 ימים, ממשיכה לקרום עור וגידים. אין לנו כסף. חייבים למצוא כספומט שעובד עם מסטרקארד.

אז שוב, הכל בלחץ. מגיעים להוסטל, הולכים מהר ל – CBT בשביל לעשות בוקינג לטראק כבר למחר. מרימים טלפון ומבררים באיזו עיירה הכי קרובה יש כספומט, ואם לא – במקרה הגרוע חוזרים ומחפשים בבישקק אחד כזה. אז ב – CBT  הובטח לנו שבצ'ולפן אטה יש כספומט. משוכלל ומתקדם. כזה שעובד עם מאסטר קארד. בדיוק אחד ! ואנחנו בלחץ של זמן. הבנקים נסגרים ב – 7 ויש עוד נסיעה של 3 שעות.
אז חוזרים להוסטל, אורזים מהר, תופסים מונית לתחנה המרכזית, ואז מונית שירות למרכז צ'ולפן אטה. יורדים מרכז העיר. מרכז ? פשוט רחוב ארוך עם כמה ספורות חנויות לאורכו. ועוד מדובר בעיירת הנופש של העשירים של קירגיזסטן !!

אני מתחיל לרוץ מצד לצד. מכספומט לכספומט.  מ – ATM אחד לשני. מבנק לבנק. והשעה מאוחרת. לאט לאט הבנקים נסגרים, ועדין שום כספומט שעובד עם מאסטרקארד. רק ויזה. רק פאקינג ויזה.  מה זה המקום הזה ??? ליעד נשארת מאחור עם התיקים בתחנה המרכזית, ואני מתרחק וללא אגורה עלי.
ואז, לפתע פתאום, מרחוק, בכספומט ה – 12 שעברתי, אני רוצה שלט קטן צהוב. מורכב מ – 3 עיגולים. נראה אייקון מוכר. התקווה חוזרת ומפעפעת בליבי.
מלא התרגשות, מצליב אצבעות, גם בידיים וגם ברגליים, ומכניס את כרטיס האשראי הצהוב. ופתאום, נפלטים להם 200 דולר מהקיר. איזה אושר !! יש קצת אוויר לנשימה !!
איזו הרגשה מזעזעת. ההרגשה של להיות בלי כסף. שיש אמצעי, אבל אין איך לממש אותו. תסכול.
ואז פתאום, צפירה. ועוד צפירה. ועוד צפירה. זוגתי, תפסה מרשוטקה, ובאה לחפש אותי בכספומטים. איזה כיף. תזמון מעולה.

מאסטר קארד !!

מאסטר קארד !!

תכלס, לא מבין את זה. איך, בשום מקום, לא בלמטייל, ולא בלונלי פלאנט לא טרחו לכתוב כתוב שהמדינה הזאת החליטה להחרים את מאסטרקארד ? כתבו מה אוכלים, מה זה חלב סוסים, איפה לישון, איפה לא לישון, איפה יש מקלחת עם מים חמים ואיפה לא. אבל את העובדה השולית שאין איך למשוך כסף במדינה לא חשבו לכתוב ??
ב – 36 מדינות כבר ביקרתי, ומעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת. פשוט הזוי . רשמתי לעצמי, משימה ראשונה כשחוזרים לארץ – להזין טיפ בלמטייל !

ממשיכים בנסיעה, מדופנים בכמה שטרות מרשרשים, ומגיעים בלילה מאוחר לקוצ'קור.
ישנים ב – HomeStay  חביב, ובבוקר מתקתקים סידורים, סיור סוכניות, עמידה על המקח, אריזות תיקים, וב – 2 בצהריים כבר היינו באמצע הערבות המדבריות תקועים על שני סוסים.

בין לבין, שוב חזרנו לסוגיית הכסף, או יותר נכון הבעיה בהשגתו. הטראק עולה הרבה יותר ממה שחישבנו וחשבנו, ושוב נותרנו ללא דולרים כלל. אז פתחנו את כסף החירום של ליעד והתרוצצתי בין ה – CHANGEים והבנקים השונים.
ואז למדתי משהו חדש. מעבר לעובדה שהמדינה הטומטומית הזאת לא ממש שמעה על מהפיכת המאסטרקארד, מסתבר שהבנקים פה לא רוצים לפרוט שטרות קטנים של דולרים. ואני לא מתכוון לשטרות של דולר, אלא אפילו לשטרות של 20 ו – 50 דולר.
כל החיים שלי חינכו אותי שהכי טוב לנסוע לחול עם שטרות קטנים. פחות מזייפים אותם, יותר קל לפרוט כו' וכו'. ופה ? לא… הכל הפוך. ואצלי ? כמובן שהיו רק שטרות קטנים. מסרתי אותם לפקיד, ובבעתה הסתכלתי עליו מבצע עליהם סלקציה אכזרית. שטר אחד לצד ימין, ושטר אחד לצד שמאל. שטר אחד לצד ימין, ושטר אחד לשמאל… ואז, מסתבר, שלא רק שהם לא אוהבים שטרות קטנים, גם שטרות ישנים הם לא ממש מסמפטים. אז בשורה התחתונה, מתוך 100 דולר הבנק הראשי של העיר הסכים לפרוט לי רק 60. חרא קטן !! רציתי לצעוק עליו, בעברית, אנגלית, בספרדית, "יקירי, אני חושב ששכחת מי פה מדינת העולם השלישית !! אתה לא נמצא בסיטואציה שאתה יכול להגיד 'לא' לדולרים !!". אבל בכל זאת, הוא אמר "לא" החצוף.
אז נותרנו עם 40 דולר, בשטרות של 20, ישנים. מה עושים ? הולכים לשוק. לשוק השחור. שם, הסכימו לפרוט לנו אותם תודות לעמלה מכובדת… פשוט נפלא.

מוכרים דבש

אופים נאן

נאן

טוב. אז מה בתוכנית האומנותית להמשך הימים ?

טארק של 3 ימים, רכובים על סוס, במרכז קירגיזסטן. עולים לפס בגובה של 3,500 מטר, ויורדים לאגם סונג קול (Song Kol). ישנים ביורטות מקומיות, וחווים קצת אותנטיות.

ישנים ביורטות ? יורטה ? קללה בקירגיזית ?

היורטה היא משכן מסורתי שקיים כבר 2,000 שנה במרכז אסיה ומתאים לאורח החיים המסורתי של המונגולים ושאר עמי מרכז אסיה המבוססים על נוודות ורעיית צאן. התושבים הנוודים מתפרנסים בעיקר מגידול בקר ולכן חייבים לנדוד מספר פעמים בשנה בחיפוש אחר מים ומזון לבהמות. בערבות המרכז אסייתיות העשב הוא מקור החיים של הנוודים. על העשב ניזונות הבהמות של משק החי, ועל בהמות אלה ניזונים הנוודים. עובדה זו מחייבת אותם לגור בבית שאפשר לקחת אותו למסע. תכלס, הקירגיזיים מזכירים לי מאוד בדואים. עניין הנוודות, רעיית צאן, אוהלים, איסוף הקקי של הבהמות בשביל להבעיר איתו מדורות וכו וכו'… אם זה היה הפוך, והייתי תייר קירגיזי שמגיע לנגב לטיול, הייתי מתלהב באותה מדינה מהשבטים הנוודים הבדווים ועושה HomeStay באיזה אוהל רעוע ליד ערד. מרכז ג'ו אלון מעולם לא נראה קורץ יותר…

אז כמי שנוטה לנטות את ביתו בכל פעם במקום אחר, נאלצו עמי מרכז אסיה לפתח שיטת מגורים שקל לבנות, קל לפרק ולארוז, וקל להעמיס על בהמת משא ולהעביר למקום אחר. נוסף על כך, היה עליהם לפתח שיטת בנייה שחומרי הבנייה שלה מקומיים, זולים וזמינים.

היורטה עשויה מ"קירות" שאפשר לקפל או לגלגל אותם, ומ"קורות" דקות מעץ ששוזרים אותן כדי להחזיק את הקירות ולאפשר איזון של הבית. שלד הקירות עשוי כעין אקורדיון של כפיסי עץ שמתקפלים ונפתחים, כך שהם יוצרים מעין סורג שמורכב ממעוינים. את תקרת היורטה והרצפה שלה מרפדים במספר שכבות, חלקן אטומות וחלקן מחממות, כמו למשל שכבת לבד הנארגת מצמר כבשים ושערות של סוס.

היורטה מתאימה את עצמה למזג האוויר. אפשר להסיר שכבות ולהרים כמה אריגים מהגג כדי שהאוויר יחדור פנימה, כך שבכל מזג אוויר ובכל עונות השנה התחושה בתוכה נעימה.

לפתח שבקצה הגג, החלון אל השמים, יש חשיבות סמלית כה רבה בקרב עמי הערבה, עד שהוא התגלגל להופיע במרכז דגלה של קירגיזסטן המודרנית. את אקורדיון העץ, קורות הגג ויריעות הלבד אפשר לפרק, לקפל ולהעמיס על גבם של גמלים דו דבשתיים, יאקים או סוסים. המיומן במלאכת ההקמה של יורטה יכול לפרק או להרכיב אותה בתוך כשעתיים.

אז התחלנו לרכב. כמה מילים על המדריך רכיבה שלנו. המילה קצת מדריך גדולה עליו, היות והוא עצמו די קטן. מדובר בילד, שבדיוק עכשיו חגג את בר המצווה שלו, אוצר המילים האנגלי שלו מסתכם בשתי מילים בדיוק (Stop, ו – Hello), ואמור להוביל אותנו במדבר המקומי, ולדאוג לנו ולסוסים שלו. מרגיע מאוד…

אז מה היה לנו ?

ביום הראשון, רכיבה של 6 שעות. ארוכות ארוכות, שנכנסו לתוך הלילה הקפוא ולתוך הישבן הדואב והרגלים התשושות מהטראק האחרון. עלייה מרהיבה לפס, נקודת תצפית מרהיבה לא פחות על אגם סונג קול, ונופים מגניבים צחיחים.

קוצ'קור

קוצ'קור

קטע מדהים במדינה הזאת זה כמויות מכוניות הלאדה. איפה שלא מסתכלים – לאדה לאדה לאדה. וככל שהלאדה מקרטעת יותר, היא תימצא באזורים הזויים יותר ויותר. אפילו כאן, בגובה של 3,500 מטר, בין מקום שנקרא "שום מקום" למקום שנקרא "אין פה כלום" עקפה אותנו, ואת הסוס שלנו, לאדה, ועוד לאדה, ועוד לאדה.

קוצ'קור

פאטמה

בפס

אגם סונג קול – מהפס

דוהרים ליורטה

קוצ'קור

בלילה, לינה ביורטה מהממת עם בעלת בית מושלמת. הגענו קפואים מקור, רועדים, וחסרי יכולת להניע את המפרקים מהאגן ומטה ועם יכולת תלויה בספק להבאת ילדים. שלי ושל זוגתי. שזה חבל ומדאיג מאוד כמובן…. אבל בעלת הבית, או יותר נכון בעלת היורטה, ידעה מייד מה לעשות ואיך לתפעל אותנו. סדרה לנו מיטות, הדליקה אש לוהטת, הכינה אוכל – דגים מהאגם. פשוט מושלמת. בנוסף, הייתה לנו מחלת גבהים קטנה שהקשתה לנו מאוד על הנשימה ועל השינה. במצב כזה של מחלת גבהים, נסיון לשקוע לתוך שינה מעניק תחושה של מחנק וחוסר אונים מעיק. ומעבר לזה, חוסר היכולת לבצע נשימות עמוקות וארוכות מייצר תסכול מהול בלחץ. אבל חוצמזה, הכל בסדר.

מפשירים

מאמה יורטה

יורטה

יורטה

ביום השני – רכיבה נעימה לאורך אגם סונג קול. ושוב, לינה ביורטה מקומית ב – "יורטה סיטי". מדובר מקבץ של כמה עשרות יורטות. היות והגענו ממש ממש בסוף העונה, למעשה 5 ימים לפני קיפול כל היורטות, אז יורטה סיטי יחסית ריקה. עשרות רבות של יורטות כבר קופלו והוחזרו לכפרים ולמעשה כולם פה מתכוננים לחורף. בכל מקום שהייתה יורטה נותר עיגול מפליל על העשב, כאילו נחת פה עב"מ.

הנופים צחיחים וצהובים. המון דשא ועשבים צהובים צהובים. בתמונות שראיתי לפני הטיול, כל ההרים ירוקים אחרי החורף. ירוק ירוק, והמוני רועי צאן ברקע. עכשיו, לאחר סוף הקיץ, ובתחילתו של החורף כל הערבות התייבשו זה מכבר והצהיבו. האמת במידה מסויימת זה קצת מאכזב, מצד שני זה נוף מסוג אחר. בדיעבד, ביום למחרת, הצחיחות ותחילת החורף סיפקו חוויה אקסטראווגנזית אחרת.

יורטה סיטי

פנים היורטה

הגג הקשתי

כמה מפנק !

מנהלת היורטה היה אישה בת 17. למה אישה ? ילדה גדולה כזאת. תווי פנים אסיאתיים טיפוסיים. עצמות לחיים ענקיות ובולטות. עינים מלוכסנות. והיא אמנם בסך הכל בת 17, אולם מנהלת את עסקי היורטה ביד רמה. הבחורה יודעת כמה מילים באנגלית, שזה שינוי מרענן והיה ניתן לנהל איתה סוג של שיחה. משהו חשוב שלמדנו ממנה זה את המילה "ממממנוגה" ברוסית. משמעותה – הרבה. באיזה הקשר ? דיברנו על תיירים מישראל. אז היא סיפרה לנו שרק לפני שנתיים התחילו להגיע ישראלים לקירגיזסטן. הגיעו כמה ישראלים ספורים. גם שנה שעברה הגיעו מספר בודד של ישראלים. והשנה ? היא אמרה שהשנה הגיעו "מנוגה" ישראלים, מלוות בשריקת פליאה מודגשת. נו.. אין ספק שראיתי מנוגה ישראלים בטראק של אלטין אראשן.

מכינים ארוחת ערב

ארוחת ערב

יורטאי

אחרי הצהריים השמיים התקדרו בעננים אפורים כהים, והתחילו רוחות מטורפות. נעים זה לא היה, והוכרחנו להתחפר ביורטה שלנו ובשמיכות המפנקות שקיבלנו. בבוקר, הבנו למה.

בחלון השקוף הקטן שבגג היורטה ראינו קצת שלג. ליעד טענה שמדובר בסתם קרח בקטנה. ואז פתחנו את הדלת. ואז התגלה המחזה המרהיב באמת. המדבר של אתמול, האדמה הצהובה יבשה עם העשבים המתים – הפכה פניה. הכל הכל התמלא בשלג לבן לבן וטרי. שכבה של מספר סנטימטרים של שלג מרהיבים. ההרים שמסביב לאגם, אותם הרים יבשים שחצינו יום קודם – התמלאו כמויות שלג מטורפות. פשוט לא להאמין. בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנחנו עוזבים כשיש שלג.

ברור שתוך שנייה התחלנו עם מלחמות שלג, מזחלות וכל מה שקשור במשקע המגניב הזה. ושנייה אחר כך הבנתי שעלולה להיות בעיה…. רכב אמור לפגוש אותנו בבוקר ולהחזיר אותנו לקוצ'קור. וזה סביר להניח שכבר לא יקרה, אבל – שווה לשמור על אופטימיות.

אחרי ששעת התייצבות הרכב עברה חלפה לה, הבנו שהרכב תקוע בהרים ולא יכול לעבור את הפס המושלג. הםם…. בעיה…

בטיול ארוך – למי אכפת. דווקא חוויה. קוראים ספר, ממתינים עוד יום ביורטה, אוכלים טוב וממשיכים ביום אחר. בטיול קצר, שבו כל הימים חשובים ומדודים, זאת קצת בעיה.
בעיה נוספת, שוב, אין לנו כסף. כזכור, אין בקוצ'קור כספומט, ויצאנו לטראק בחישוב כלכלי כזה שאנחנו מגיעים לבישקק עם יתרה של 5 דולר בהנחה ששם נמצא כספומט. בעיה גדולה. מה הקטע הזה של הכספומטים והכסף ראבק !!!!

שלג על יורטי !

שלג על יורטי !

זוחלים

בובה קירגיזית

במקרה, אך עם זאת לא במפתיע, מסוג המקריות שמתרחשת רק בטיולים ובחורים שכאלו, ערב לפני הגיעו זוג תיירים מהולנד עם גי'פ ונהג פרטי. אז ביקשנו יפה, ויחד איתם התחלנו במסענו המסוכן בחציית מהרי טיאן שאן המושלגים. תכלס, חוויה מסוכנת. אבל מסוג החוויות שברגע שהן נגמרות, אתה מבין כמה הן מדהימות. הרים שלמים ענקיים מושלגים ללא סוף, כאלו שרק לפני 24 שעות היו צחיחים וצהובים. וכל הר מפגין חווית שמימית ובתולית לכשעצמה. מדהים. בין לבין, גם היה לנו פנצ'ר, אבל זה כבר היה קטן עלינו. מה זה להחליף גלגל לג'יפ במינוס כמה מעלות כשיורד עליך שלג. בארץ זה הרי קורה לי לפחות פעם פעמיים בחודש…

ג'יפ חילוץ

המדבר של אתמול

מאמה יורטה

אפילו המברשות קפאו

פוסט הבא – בישקק (Bishkek)

פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

אחרי לילה לא כיפי מידי בבישקק התחלנו בנסיעה ליעד הראשון והעיקרי – קראקול. מדובר בעיירה קטנה מסביב לאגב איסיק קול, ולמעשה ביעד הטיולים והטראקים המרכזי במדינה.
העיר קרקול נוסדה בשנת 1869. פירוש השם קרקול הוא יד שחורה. בתקופה הסובייטית נקראה Przhevalski על שמו של מגלה העולמות ניקולאי פרז`בלסקי הקבור על חוף איסקיקול. כיום מתגוררים בה כ- 70,000 תושבים.
אגם איסיק קול הוא האגם האלפיני השני בגודלו בעולם לאחר אגם טיטיקקה בבוליביה (שבו הייתי לפני 7 שנים שנראות כמו נצח). ההגדרה לאגם אלפיני אמנם נשמעת עמומה משהו, אבל בגדול מדובר באגם שנמצא די גבוה מעבר לקו הגבול של גדילת עצים או כלל שקר כלשהו בסגנון. בפועל, אגם איסיק קול הוא אכן גדול ונמצא בגובה של 2,000 מטר. מבחינתי, זה מספיק גבוה. קצת יותר מהחרמון.
עומקו של האגם 695 מטר (זה המון. עומקו של ים המלח למשל הוא קצת פחות מ – 400 מטרים), אורכו 170 קילומטר ורוחבו 70 קילומטר (מבחינתי הוא ממש גדול). מצפונו מתנשאים פסגותיו מעוטרות השלג של רכס טרסקי אלאטאו (Terskey Alatau) ומדרום אלו של רכס קונגיי אלאטאו (Kungey Alatau) . פירוש השם "איסיק קול" הוא "האגם החם". מימיו אומנם מגיעים בעונה הקרה לטמפרטורה של ארבע מעלות צלסיוס, אולם לעולם אינם קופאים. נהרות רבים זורמים אל האגם מהקרחונים שבהרים, ומזינים אותו במים צלולים וזכים. אמנם, יצא שלא נגענו במימי האגם, אולם בכביש הסובב אותו אין ספק שהוא נראה צלול ומזמין מאוד.
מתמקמים בהוסטל. סוג של HomeStay. מסביב רק הרים. הרים גבוהים. הרים נמוכים. אבל – הרים. פשוט מדהים. איפה שלא מסתכלים – הרים גבוהים גבוהים ומושלגים מושלגים. מדהים.


יוצאים לחפש את ה – CBT. כמה מילים לגבי ראשי התיבות הללו. משהו אחד טוב באמת שהמדינה הזאת עשתה, בצורה שכונתית אמנם אבל עשתה, זה להקים את סוכניות ה – CBT. היות וכל כך קשה לטייל פה בשל חוסר המידע, האנגלית ושאר שירותי התיירות הלוקים בחסר, אז ה – CBT מהווה חלופה לא רעה בכלל. מדובר בסוג של משהו מתחרה ל – Tourist Information רגיל בשילוב סוכנות טיולים יקרה. חבר'ה צעירים דוברי אנגלית מעולה מתפעלים את הארגון, ויש להם נציגות כמעט בכל עיר בקירגיזסטן. רוב הכספים שהם מגלגלים בשירותים שהם מוכרים מתחלקים בין המדינה, האופרטורים, המדריכים וכמובן גם הסוכנות עצמה, שהיא לכאורה ללא כוונת רווח. הרעיון יפה מאוד, הביצוע קצת פחות. המחירים שלהם קצת חורגים מסדר הרגיל, ונראה כאיל וכל אטרקציה שהם מארגנים מכוון תמחירית לשוק האמריקאי – כלומר, עמוס הדולרים.
בכל אופן, היום יום שבת. הכל די סגור ושומם פה, כולל ה – CBT. עם זאת, מצאנו סוג של סוכנות טיולים לחו"ל, שהסכימה למצוא לנו מדריך לטראק. טראק של 4 ימים לאזור שנקרא אלטין ארשאן.
העניין הוא, שכולם (כולם = כל מי שמצאנו דובר אנגלית בעיירה, יש כמובן ספורים כאלו) אמרנו לנו "טראק ? עכשיו ? אבל קר !! והכל שם מלא שלג, שלג ועוד שלג. אה, וגם קר נורא !!". האדם הראשון שאמר לנו את זה (עוד בארץ) – התעלמתי. האדם השני שאמר לנו – התחלתי לתהות ולדאוג. האדם השלישי שאמר לי את זה – שוב חזרתי להתעלם. אנחנו את הטראק הזה – עושים ! באנו לראות הרים ושלג, ואנחנו נראה אותם ! אז יהיה קר, למה מה קרה ?? בדיוק בשביל זה הבאתי פליז איכותי מהארץ. בסופו של דבר מצאנו מדריך מגמגם אנגלית צולעת, שהסכים עם חששות להצטרף אלינו לתור את הקור בהרים.

במקביל, ציינו את הארוחה המקומית הראשונה שלנו. כמו כל דבר רוסי לשעבר, הכל קשור פה בוודקה. אז כמובן, שיחד עם הארוחה, הצטרף לו צ'ייסר וודקה לוהטת וחורכת.

וודקה ראשונה

יום ראשון הגיע – וביום ראשון ישנה אטרקציה מרכזית בעיר – שוק החיות/בקר. מדובר למעשה באזור ענק בצד העיר, שאליו מגיעים משלל הכפרים שמסביב לקראקול וסוחרים בחיות. לא מדובר במסחר של גן חיות או ספארי, אלא פשוט מספר מצומצם של סוגי חיות (סוסים, פרות, כבשים חמור וכל בהמה שעוזת למשק הבית. בעיקר כאשר הבית שלך ממוקם בקירגיסטן ולא ברחוב הנביאים בתל אביב). ומדובר בהמוני חיות. אלפי כבשים, אלפי פרות וסוסים. איך בוחרים פה סחורה ? הרי הכל אותו הדבר ? איך יוצרים בידול משאר הסוחרים ? מוזר.

בנוסף, התחלנו להכיר את כובע הלבד המפורסם שהמוני קירגיזים הולכים איתו. סוג של כובע טמבל מקומי….

כובע טמבל קירגיזי

כובע טמבל קירגיזי

השוק הזה נראה כאילו הוא יצא מסצינה של בוראט. המון מכוניות ישנות, חבוטות ומאובקות. בכל מכונית דחוסות כבשים בבגאז', במושב האחורי, בקידמי. איפה שרק אפשר. שוק החיות של קראקול נחשב כאחד משווקי החיות הגדולים באסיה מסתבר. והאמת, הוא באמת די ענק. אז עוברים, ממששים חיות, בוחנים ובודקים, ומבררים מחירים. האמת, ממש זול פה. כמעט והתפתתי לקנות כבשה ולטמון אותה במוצ'ילה. מזל שליעד הייתה שם למנוע את זה..

וודקה לאדה

וודקה וודקה וודקה

כבשים כבשים כבשים

עוד כבשים

כבשים בבאגז' של בוראט

וזהו. מסתובבים קצת במרחבי העיר, רואים את הכנסייה הרוסית המקומית (בעלת הבצלצלים המוזהבים על מגדלי הפעמונים שזאת השיטה הטובה ביותר להלחם בהצטברות שלג שיורד פה בחורף ללא הפסקה), ומסגד שבנוי בצורה של פגודה סינית. אה ??
מדובר במסגד הבנוי מעץ, שנראה כמו מקדש בודהיסטי. המסגד נבנה בשנת 1904 והוא משמש את המוסלמים מהמיעוט הסיני המהווה כ – 6% מאוכלוסיית קירגיזסטן. המסגד נבנה ע"ש של איברהים חאג' שהצטיין במספר רב של קיום מצוות החאג'. אחד הייחודים של המסגד שהוא בנוי מעץ ואין בו כלל מסמרים. הקהילה הדונגנים שמוצאה סיני שאנשיה הנם סינים מוסלמים המדברים רוסית. לי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה מה שכתוב בספרות….

כנסייה רוסית

מסגד סיני

טקילה עם תולעת, או דבש עם דבורה ?

עושים קניות

טוב. אז בוקר יום שני הגיע. נסיון להוציא כסף. אתמול, יום שבת, ניסינו להוציא כסף משני כספוטים – נסיון שכשל. בתקווה מהולה בידיעה שאני משלה את עצמי, הנחתי שזה קשור לעובדה שמדובר ביום שבת. ברור הרי שלמוסלמים אסור להוציא כסף ביום שבת, לא ? אפילו אם הם סונים…

יש 6 כספומטים בעיר. רצתי בין כולם. גם עם כרטיס המאסטרקארד שלי, וגם עם הכרטיס של ליעד. נאדה. גורנישט. הגעתי לסניף הבנק הראשי בעיר. בקצה העיר. שם, מצאתי מישהי,
שב – 3.5 מילים קלוקלות באנגלית הסבירה לי שאין כספומטים שעובדים עם מאסטר קארד. אבל "כתוב בלונלי שיש פה כספומטים כאלו !!" הקשתי עליה. "נו באמת" היא בטח חשבה לעצמה. "מה נפל עלי התייר השוקיסט הזה עכשיו על הבוקר". וכפועל יוצא, היא, נצר לחינוך רוסי טיפוסי, הנהנה באדישות והמשיכה לה לדרכה. לאחר עוד כמה מילים שהצלחתי לדלות מתושבת אחרת למדתי שעד לפני שנתיים היו פה כספומטים שעבדו עם מאסטרקארד, אבל אז משהו קרה, והשירות לא זמין יותר. זאת הסיבה, שעדיין יש אייקונים של מאסטרקארד מפוזרים סביב בתי העסק מסביב. בשורה התחתונה – רק ויזה עובדת פה. אפעס, אנחנו בבעיה.
בצעד אחרון נואש, שלפתי את פריט אספנות הארכיון מהמוצ'ילה – טרוואלרס צ'קס. כן כן. מדהים שעדיין יש לי דבר כזה, אולם כבר פעמיים הנושא עזר לי רבות בחו"ל. אבל פה ? לך תסביר לטומטומים האלה מה זה טרוולרס צ'קס ומה עושים עם זה. אחרי נסיון ההסבר הרביעי נשברתי וחזרתי עם הזנב בין הרגלים ונטול כסף מזומן. נדחה את נושא משיכת הכסף לאחרי הטראק.

מסיימים לארוז את המוצ'ילה. המדריך שלנו הגיע. איתו גם הפורטר. ובשעה טובה יוצאים לטראק לאלטין ארשאן. מדובר בטראק של 4 ימים לאורך הרי הטיאן שאן, שפירוש שמם – ההרים השמיימים. רכס הרי טְייֵן שָׁאן ("ההרים השמימיים"), הוא רכס הרים במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טַקְלַמַקָאן באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין.

רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בעידן הקנוזואי. הרכס הוא אחד מרכסי ההרים הארוכים ביותר במרכז אסיה ומשתרע על פני 2,800 ק"מ מזרחית לטשקנט שבאוזבקיסטן.
פסגת רכס טיין שאן היא "פיק פובדי" או "פיק פובדה" ("פסגת הניצחון"), הנמצאת בגובה 7,439 מטר מעל פני הים והיא הנקודה הגבוהה ביותר בקירגיזסטן, הנמצאת על הגבול עם סין.
הפסגה השנייה בגובהה של רכס טיין שאן היא "חאן טנגרי" ("אדון הרוחות"), הנמצאת בגובה של 7,010 מטר מעל פני הים ועל הגבול בין קזחסטן וקירגיזסטן. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר בעלות גובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם.


מדובר טראק לא קל. כמו בפטגוניה. סוחבים אוכל על הגב ל – 4 ימים, מטהרים מים, ישנים באוהל בכפור. לא קל, אבל הכי הכי מלהיב שיש. תכלס, מדובר באחת משתי הסיבות העיקריות שבגינן השתוקקתי להגיע לקירגיזסטן (השנייה זה אוהלי נוודים – יורטות). מתחילים בגובה של כ – 1,900 מטר, ומטפסים עד לפס בגובה של 3,900 ולאחריו חוזרים לקאראקול. קלי קלות זה לא.
מתחילים לצעוד וכמובן פוגשים מספר תיירים. יש מכנה אחד משותף לכולם – ישראלים כמובן. ואני לתומי חשבתי שנחזיק בתואר המפוקפק בעיני אחדים, והמגניב ביותר בעיני שלי "המוצ'לרים הראשונים (כמעט) שטירקו בקירגיזסטן". מסתבר שטעיתי. פוגשים עוד ועוד ישראלים, ובעצם – פוגשים אך ורק ישראלים !.
פגשנו גם אב ובנו, שנסעו בחגים ביחד לעשות טראק ארוך יותר של כ – 10 ימים ולסיים במעיינות החמים של אלטין אשראן. אולם, באמצע הטראק הם הגיעו לפס בלתי עביר מבחינת כמות השלג. אז הם חזרו והתחילו את הצד שלנו של הטראק. הסיפור קצת הדאיג אותי, אבל עשיתי מה שאני תמיד, ולרוב גם תמיד עובד, עושה כשצצות בעיות מסוג אלה – התעלמתי והמשכתי הלאה…
היום הראשון ברובו היה יום פנאן. מישור, נהר כחול עמוק, הרים מיוערים. ואז עלייה ועלייה והופ צנחו להן הטמפורטורות, והגענו למחנה בגובה של כמעט 3,000 מטר. בדרך, הספקנו לפגוש כמה תיירים שסיפרו לנו שהם הגיעו לפס וחזרו לכשעומת שבאו. הם טענו שהשלג הגיע להם עד החזה. ההםםם… מדובר היה בזוג תיירים גרמניים (מפתיע, אבל פגשנו תיירים לא ישראלים..) בגובה של עץ אקליפטוס מצוי. החזה אצלם מגיע לי הרבה הרבה מעל הראש. זה לא נשמע מעודד בכלל. פתאום, סוכני הטיולים שהתריעו בפנינו לא לצאת לטראק חזרו וצצו לי במחשבות עם נבואת הזעם שלהם ("קר… יש שלג…קר.."). גם הפעם, בחרתי להתעלם ולשמור על אופטימיות. אה, וגם עדיף שליעד לא תשמע… הטיפוס על העליות מספיק לה כרגע.

קראקול

סנאי

לילה ראשון באוהל..

קראקול

ביום השני, שוב עלייה. מפתיע באמת… ממשיכים, בעלייה, למעלה, ומגיעים ללגונה אלא-קול. וואו וואו ! מהמם מהמם מהמם !
סוף סוף, ראיתי לגונה, בצבע ירוק עז, גדולה, מתחת להרים מושלגים – כמו בפטגוניה, אבל לא שם. מהממת. הצבעים, הצלילות, השקט המטורף.
ממשיכים לטפס, לפי הכיוון הכללי, שאומר – דוך למעלה לשמיים, עד לגובה של 3,900 מטר. בעלייה הזאת, עברנו, ב – 3 שעות, שמש, גשם, קצת שלג – ממש שנה שלמה של עונות שנה. מזג האוויר פה פשוט משוגע.

הרי טיאן שאן

אגם אלה קול

אגם אלה קול

אגם אלה קול

ואז, הגענו לפס. גם פה – מטורף מטורף. כל כך יפה פה ! האצבע לא יכולה להפסיק לצוד את הנוף עם המצלמה. עוד ועוד תמונות. מי לעזאזאל ימיין אותן אחר כך ??
הפס הוא בתכלס נקודת תצפית מטורפת על לגונת אלא-קול מצד אחד, ומצד שני מדרון עצום עצום של שלג. שלג טרי. לבן לבן.
אותו שלג שהתיירים הגרמניים בגובה של עץ אמרו שהגיע להם עד החזה. מוזר. כי הוא לא באמת כל כך גבוה. לא ברור. מדובר בנקודת תצפית מגניבה מאוד. רואים את כל הרי טיאן שאן שמעבר ללגונה כמעט עד סין (או לפחות ככה דמיינתי לעצמי…). אוסף עצום של פיקים מושלגים. עוד ועוד.
נקודת הפס הינה מסוג הנקודות שאתה אומר לעצמך "וואלה ראבק. כל הטיפוס המחורבן, מחלת הגבהים, הקור, האבק הלכלוך – כל המאמץ הזה בשביל 5 דקות של נוף. אבל זה שווה את זה !!". אמנם, חלקנו, ואני לא אנקוט בשמות, הגיעו מעולפים לאותה נקודה, אבל אחרי כמה דקות של התאוששות ומסתבר שהמאמץ המופלא השתלם.

מעולפים

הפס

אלה קול

אושר עילאי

משהו מרהיב נוסף ממש בפס הגובה – מצד אחד אדמה חשופה מלאת חול ואבנים, ומהצד השני כל המדרון מלא מלא בשלג. ואז, החלטנו לבצע את מעשה פוקון בהר הגעש ויאריקה, שבעברית צחה המשמעות היא להתגלש את כל המדרון למטה. למעלה מ – 200 מטר של גליצ'ות על השלג. עם המוצ'ילות, עם מקלות ההליכה, האבנים החבויות בשלג. טאבולה ראסה. וזה מגניב !! טיפוס שארך למעלה משעתיים, הפך להחלקה מרהיבה בשלג של 5 דקות. התרגשות ואדרנלין מטורף.

מתחילים בגלישה

גולשים על הגלים…

ליעד גולשת

שלג ועוד קצת שלג

ועוד המון שלג

הליכה קצרה ומגיעים לעמק בו נעשה את הלילה. היום ערב יום כיפור, והגיע הזמן לבשל ארוחה מפסקת. מה בתפריט ? נודלס עם אבקת מרק, טונה חרוכה על הגזייה, קידוש וברכות עם קוקה קולה קרה (לא כי היה מקרר, אלא כי פשוט היה ממש ממש קר).

אחד הדברים המגניבים בטראקים מהסוג של האוהלים, שמשעה ממש מוקדמת – אין מה לעשות. מקימים אוהלים, מבשלים ארוחת ערב, ומהר מאוד לפני שנהיה קפוא לגמרי מתחפרים בשק"שים ונותנים לגוף קצת מנוחה. וגם פה, מהר מאוד סיימנו את הארוחה, מילאתי את סיר הבישול במים על מנת שהשאריות יירדו בקלות יותר מחר בבוקר, והתכסנו בכל השכבות שהבאנו איתנו כי התחיל להיות ממש ממש קשר. במושג "כל השכבות" אני מתכוון (במקרה של ליעד כמובן…) לגעטקס, טריינניג, גרביים, חולצה קצרה, חולצה ארוכה, פליז, כפפות, כובע, צעיף ועוד פליז מעל הראש. אמרתי כבר שהיה ממש ממש קר ?? ואז, פתאום פתיתים לבנים ירדו מהשמיים.. שלג !!
בבוקר התעוררנו לתוך איגלו קטן. כל כר הדשא שהיה סביבנו הלבין, ולא מזקנה. הסיר שמילאתי אתמול במים, קפא למוות. ואני ? אני התרגשתי כמו ילד קטן מתלהב. אבל זה כיף 🙂

אוהל לפני שלג

אוהל אחרי שלג

ארוחה מפסקת

קראקול

וזהו. קמים ליום אחרון של הליכה. מגמה כללית – ירידה. הירוק חוזר לשלוט. לאט לאט השלג נעלם. מגיעים לקו הגובה של עצי האשוח שמתחילים לצוץ בכל פינה. נהרות של שלג נמס והפסגות המושלגות הופכות להיות מרוחקות אך עם זאת צופות. כאילו בוחנות. מגיעים לתחנה האחרונה – אלטין אראשאן. פה, בישלתי את ארוחת סוף הצום, ופה גם המתין בונוס קטן – פירוש שם המקום הינו "במעיין החם המוזהב". וזה בדיוק הפינוק. מעיינות חמים חמים כשמסביב הכל קר קר. פינוק.

הר האוהל

המעיינות החמים

קראקול

נעילת צום

אוספים תפ"א

קראקול

תמונת סוף טראק

לסיכומו של טראק – היה פשוט מעולה. התמזל מזלנו בצורה נפלאה עם מזג אוויר מושלם, יחסית לסיכון שלקחנו. היה המון שלג בדיוק כמו שאני אוהב. הרים ופיקים מדהימים, נהרות של קרחונים מופשרים, חווית פס בלתי נשכחת. פשוט זכינו חוויה !

פוסט הבא – קוצ'קור (Kochkor)

פוסט קודם – פלאם (Flam)

היום השכמנו מוקדם מוקדם. יש נסיעה ארוכה מאוד לפנינו, ולא מעט מקומות, שאני לפחות, עוד מעוניין לראות באוסלו. למעשה היינו פעמיים בעיר, אבל אני אישית לא באמת הרגשתי אותה עדיין. 6 בבוקר השכמה, ותוך חצי שעה כבר כיתתנו דרכנו בדרכים.
כנראה שכבר התרלגנו למראה הפיורדים הירוקים. האגמים והמים האינסופיים. מלהיב, כרגיל. ירוק ירוק ירוק.

 
בצהריים הגענו לאוסלו. ראשית, כמה מילים עליה.
אוסלו, נחשבת בדרך כלל לעיר נחמדה. נחמדה אך משעממת. כולה צבעים דהויים, פארקים עטורי עלווה ובתי מידות מהמאה ה – 19. העיר נוסדה בסביבות שנת אלף על ידי הויקינגים ומלכם הארלד. באוסלו מוענק מדי שנה פרס נובל לשלום. כמו כן, אוסלו משופעת בארמונות מפוארים המאכלסים את בנייני הממשל הנורבגי, מבצרים וטירות מתקופת הכיבושים, וארכיטקטורה מודרנית, המשתלבת עם החלקים העתיקים בשיא הטבעיות.
העיר יושבת לחופיו של אוסלו פיורד (Oslo Fjord), מוקפת רכסים מיוערים, והיא חלק ממחוז אוסלו. אוסלו היא מקום מושבם של הממשלה הנורבגית, הפרלמנט וארמון המלוכה. העיר עשירה בפסלים, אך האטרקציה בתחום זה שמורה לפארק הפסלים ויגלנד, שבו 212 פסלים ענקיים ומרשימים. אוסלו נחשבת לאחת מערי הנמל המובילות בעולם, בעונת התיירות מגיעות אליה ספינות תיירים רבות. בתחומי העיר מאות קילומטרים של מסלולי קרוס קאנטרי ומסלולי סקי ואפילו מקפצת סקי אולימפית – Holmenkollen Ski Jump, שנבנתה לאירוח אולימפיאדת החורף של 1952. בעיר אוסלו 550,000 תושבים (מתוך כ 5 מליון בנורבגיה כולה), מספר קטן יחסית לערי בירה באירופה ולערים אחרות ששטחן זהה לשלה. בפיורד של אוסלו, שאורכו 100 ק"מ, יש 40 איים. מזג האויר באוסלו טוב יותר בהשוואה למקומות אחרים באותו קו רוחב בגלל זרם הגולף, המביא מים חמים יותר ממפרץ מקסיקו דרך האוקיינוס האטלנטי. בקיץ יכולה הטמפרטורה להגיע עד 29 מעלות, ובחורף לרדת למינוס 20 מעלות. אז דבר ראשון הגענו לחצי האי BigToy. מדובר בחצי אי חץ מחוץ למרכז של אוסלו, שמהווה מעין סוג של קריית מוזיאונים. על הפרק : מוזיאון הויקינגים ומוזיאון FRAM. אז דבר ראשון – הויקינגים.
הוויקינגים (Viking) היו פיראטים, רובם משבטים צפון-גרמאניים אשר נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים מסוף המאה ה-8 עד המאה ה-11. במקביל לכישורי הלחימה שלהם היו הוויקינגים ידועים גם כסוחרים ומתיישבים. יעילותם וכיבושיהם נודעו ברחבי אירופה והם הפכו לאימת חופיה המערביים של היבשת. כמו רוב הסקנדינבים היו גם הוויקינגים תחילה ציידים, חוואים ודייגים אשר חיו בקהילות אוטונומיות קטנות. עם פיצוץ האוכלוסין בסקנדינביה, התגלעו עימותים פנימיים והתעורר הצורך בשווקים חדשים למסחר. אז החלו חלק מהשבטים לחפש את פרנסתם בים, ולהתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי. כך הפכו חלק מהם ל"ויקינגים", המכונים גם נורדים בתקופה מאוחרת יותר, יורדי ים ובוני ספינות מהמובילים בתקופתם. כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. ספינותיהם הארוכות באופן בולט היו בנויות בעיקר מעץ אלון וכללו 40 – 60 חותרים. לכל ספינה היה תורן בודד ועליו מפרש מרובע, ודפנותיה היו מכוסות מגנים. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדיה כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב. באותם ימים היו הוויקינגים עורכים את פשיטותיהם עם בוקר מן הים על יישובים לחופי אירופה, לבזוז אותם ואחר להעלותם באש. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על היישוב, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב ים בספינותיהם. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שלמדינות באירופה המערבית לא היו ציי מלחמה ראויים לשמם, כוחו של הצי הוויקינגי היה כה גדול, עד שאפילו האימפריה הביזנטית סבלה מנחת זרועו. תכלס, פרט מעניין אחד בנוגע לויקינגים – הם גילו ראשונים את אמריקה. בערך 500 שנה לפני קולומבוס! בעבר, קבוצות ויקינגים החלו נודדות מערבה, ואחת מהן בהנהגת לייף איריקסון, הגיעה לאיסלנד. קבוצה אחרת הגיעה לניו פאונדלנד שבצפון אמריקה (זמן רב לפני קולומבוס) שנקראה בפיהם וינלנד, והקימו בה מושבות לאורך החוף. על פי העדויות שנותרו ועל פי ממצאים בשטח נראה שהם נהדפו עקב פשיטות של שבטי אינדיאנים מקומיים. כלומר, בניגוד לקולומבוס, אחרי שנה – שנתיים הם הפסידו לאינדיאנים המקומיים ופשוט נטשו את היבשת. בשורה התחתונה – זה בדיוק מה שהלכנו לראות. את האוניות הויקינגיות. מדובר במוזיאון די קטן, ודי מאכזב, במיוחד לאור מחירו המופקע. המוזיאון מכיל 3 ספינות ויקינגיות. לכאורה 3. תכלס, 2 ספינות ועוד כמה שאריות. אבל 2 ספינות מהממות ומלאות עוצמה. בהחלט ניתן לדמיין את הנורווגים שהסתובבו בחוץ קופצים לפנות בוקר מהספינות ושודדים ככל העולה על רוחם. בנוסף, המון עבודות עץ נוספות שלהם כדוגמת ארגזים, כלי לחימה וכדומה.

ספינה וויקינגית

המוזיאון הבא – מוזיאון FRAM (שמשמעו Forward בנורווגית).

המוזיאון מציג את ההיסטוריה של משלחות המחקר הנורבגיות לקוטב הצפוני והדרומי. האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא ספינת המחקר המפורסמת פראם משנת 1892, אשר שימשה את החוקרים במסעותיהם לקוטב הצפוני והדרומי. ניתן לעלות על סיפונה של הפראם ולצפות בחדר הפיקוד, במטבח, בחדרים, במפות ובציוד.

בספינה זאת, בשנת 1910 הפליג רואלד אמונדסן מנורבגיה למסעו הגדול שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן להגיע לקוטב הצפוני, במסע לכיבוש הקוטב הדרומי. בינואר 1911 הגיע למפרץ התנינים והקים מחנה. ב-20 באוקטובר 1911 יצא אמונדסן עם ארבעה מלווים בלבד, 4 מזחלות ו-52 כלבים, במסע לכיבוש הקוטב. אמונדסן היה במירוץ עם רוברט פלקון סקוט שיצא לאותה מטרה – לכבוש את הקוטב הדרומי. אמונדסן היה מצויד היטב והגיע אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911, 34 ימים לפני סקוט. אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף את הדגל הנורבגי. זה הסימן אשר מצא סקוט כאשר הגיע אחריו לקוטב. לפני מסעו לקוטב הדרומי, ניסה אמונדסון לכבוש גם את הקוטב הצפוני, אך איחר. הקוטב נכבש על ידי האמריקאי רוברט פירי. היה מלהיב. מבחינתי זה בהחלט היה סוג של סגירת מעגל. לראות את האונייה עליה דיברו כל כך הרבה במהלך המשלחת לאנטרקטיקה והמשלחת לקוטב הצפוני. לגעת באונייה זה בהחלט נגיעה בחתיכת היסטוריה. מומלץ בחום. ביליתי שם שעתיים, וללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות שם שעתיים נוספות..

נגיעה בפיסת היסטוריה

נגיעה בפיסת היסטוריה

יום עמוס עדיין ומייד לאחר מכן, המשכנו לפארק וילגרד.
וילגרד ? גוסטב ויגלאנד הינו אמן נורווגי. סוג של מארק שגאל מקומי ומפורסם מאוד. מאוד. וילגרד התמחה בעיקר בפיסול בני אדם ובאותה תקופה פיסל כ-100 פורטרטים, ביניהם של אישים סקנדינבים ידועים כגון הנריק איבסן ואלפרד נובל. כמו כן, הוא פיסל אנדרטה לזכרו של המתמטיקאי הנורבגי נילס הנריק אבל. פארק וילגרד הינו אתר שניתן לו על ידי עיריית אוסלו על מנת להציג בו את עבודותיו. עבודות הבנייה נערכו בשנים 1949-1939, ומשנסתיימו, נחנך באמצע הפארק שביל מרכזי באורך 850 מטרים, שמשני צידיו פזורים 212 פסלים עשויים גרניט, ברונזה, וברזל חשיל. זהו פארק ויגלאנד. הפסל, שעיקר עבודתו התבצעה בחרסית, בנה דגמים מלאים של כל הפסלים בפארק, ואנשי מלאכה מקצועיים נשכרו בשביל העבודות בגרניט ובברונזה. בפארק יש חמישה חלקים עיקריים: שער הכניסה, הגשר, המזרקה, "מעגל החיים" והמונולית. גולת הכותרת של הפארק, עם זאת, הינו המונולית שגובהו 14 מטרים ושחולש על הגבעה הגבוה ביותר בפארק. ויגלאנד פיסל דגם בגודל מלא של היצירה במשך עשרה חודשים, ועטף אותו בטיח. באותו זמן הובאה אבן גרניט אחת במשקל כמה מאות טונות ממחצבה ליד העיר האלדן שבדרום-מזרח נורבגיה, לצורך בניית הפסל (מונולית הינו פסל העשוי מאבן אחת בלבד). הדגם הוצב ליד האבן ב-1929, והעבודות החלו. שלושה סתתי-אבן עמלו מידי יום עד להשלמת היצירה ב-1943. בטקס הסרת הלוט נכחו 180,000 צופים שבאו לחזות בפלא. בעמוד שזורות 121 דמויות אדם לפרטי-פרטים, המתפתלות זו בזו בנסיון להגיע לקצה, לשמיים. פרשנויות רבות ניתנו למונולית: מאבק לקיום, שאיפה להגשמה עצמית, כמיהה לדרגת רוחניות גבוהה ועוד. אל הבסיס שעליו הוא עומד מובילות מדרגות שעליהן 36 פסלים אנושיים, הנמצאים בשלל מצבים מחייו של האדם: מקצתם שמחים, עצובים, אופטימים או שיש בהם מין הביזאר. הפארק נחשב אחד משני מקומות הליבה המחייבים ביקור באוסלו, והאמת – אכן מוצדק. הכל פה פשוט יפה. מתוקתק, ירוק (כמו כל המדינה), מזרקות, מליון תיירים, והכי חשוב – מרגיע ושלו. מסוג המקומות שבארץ היו מתמלאים במליון מנגלים עבור כל חצי מטר מרובע, ו – 3 חגיגות יומהולדת רעשניות על כל מזרקה, אבל באוסלו זה מסוג המקומות שמצד אחד אפשר לבלות בהם חצי שעה, ומצד שני – לבלות שם גם חצי יום בשנ"ץ וקריאה של ספר. גם פה, ללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות עוד שעתיים..

פארק הפסלים

פארק הפסלים

החזרנו את הרכב, הגענו להוסטל היקר יקר שלנו, בשכונת המהגרים של אוסלו והלכנו לאכול.
למעשה, נראה לי שכמעט כבר כל שכונה באוסלו היא שכונת מהגרים. כ – 13% מתושבי נורווגיה הינם מהגרים, בין אם חוקיים ובין אם לאו. היות ורובם המוחלט מתרכז באוסלו מן הסתם, נראה כאילו שכ – 30% מתושבי אוסלו הינם מהגרים. למען האמת, לא פשוט למצוא נורווגים באוסלו. פשוט הזוי. מה שכן, כמה מילים על הבלונדינים בנורווגיה. בעיקר, בלונדיניות. לא להאמין מה הולך פה !! כולן בלונדיניות. כולן. כולן עם עינים כחולות. כולן ! מימין. משמאל. מקדימה. מאחורה. ללא סוף. פאתום, להיות עם שיער שחור זה השונה. זה החריג. איפה שלא נכנסים – בלונדיניות. ביקור מקרי (או שלא) בבורגר קינג – ועוטפות אותך להקת בלונדיניות מקומית. קטע. עוד קטע, זה העובדה שאני לא מצליח לזהות אותן. מבחינתי הן כמו סיניות. כמו אפריקאיות. הן כולן נראות אותו הדבר. רק במקום עיניים מלוכסנות, יש להם כחולות.

אינדינאים מקומיים

אז התארגנו בהוסטל מוצ'לרים טיפוסי. יקר ומנוכר. 250 שקל למיטת בדורמיטוריס של 4 מיטות, לא כולל סדינים ומגבות. ראבק. לא יכולתם להגיד את זה באתר שלכם ? בשביל מה עשיתי בוקינג מראש ? סדינים – עוד 30 שקל. מגבת – עוד 15 שקלים. ללילה ! מזל שאנחנו נשארים רק לילה אחד..

ארוחת ערב לסיום הטיול. לא יוקרתית מידי. בורגר קינג… גם פה יקר.
אבל הפעם לומדים לקחים. מזמינים רק המבורגרים. הרבה יותר משביע, ויחסית יותר זול. VALUE FOR MONEY לעניים
זהו. יום הטיסה הגיע, ואיתו החזרה לארץ. נשארו לנו, נשארו לי למען האמת, 3 שעות אחרונות… שכרגיל אצלי, אני חייב חייב לנצל אותן. השכמתי מוקדם, ואצתי רצתי להשלים עוד 2 מקומות שהיו חסרים לי באוסלו.

אז דבר ראשון – ארמון המלוכה ופסלו של קארל הגדול.

קארל הגדול

דבר שני – עיריית אוסלו. לא כי העירייה כל כך מעניינת או מושכת. היות ופשוט מאוד התחשק לי לראות את המקום בו מחלקים את פרס נובל לשלום – ובעשרים השנים האחרונות מדובר בעיריית אוסלו. פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום – ועל כן, מסיבה הזוייה ומעוות, ערפאת זכה לקבל את הפרס. בניגוד לשאר פרסי הנובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שבדיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורבגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום (שגם אותו כמובן הלכתי לראות). הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורבגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורבגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשבדיה לא הייתה לנורבגיה מסורת מלחמתית. לעניות דעתי אלפרד נובל קצת שכח שהויקינגים היו גם נורווגים, אבל אין צורך לתת לעובדות לבלבל את המציאות. טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורבגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. אז למעשה מדובר בבנין של שני מגדלים הבנויים מלבנים אדומות ומזרקה יפה באמצע. וזהו.. ממול, נמצא מרכז נובל לשלום ובו מספר תערוכות בנוגע לזוכים בפרסים, קצת היסטוריה של אלפרד נובל, ובית קפה, שנקרא באופן לא מפתיע – אלפרד… המקום נפתח רק בשעה 10, אז נאלצתי לראות את הבניין מבחוץ בלבד.

בית פרס נובל לשלום

העירייה

בין לבין, שורצות להם ימבה חנויות מזכרות ופיצי'פקעס לתיירים. כמובן, יקרות להחריד. אחד מהדברים המרכזיים שם – בובות של טרולים. טרול הוא מפלצת מיתולוגית דמוית אדם שמקורה באגדות עם נורדיות וסקנדינביות. לרוב מתוארים הטרולים כיצורים גדולים, טיפשים ומכוערים, בעלי אוזניים גדולות ואף ארוך, הנושאים אלות ורוצחים ללא מחשבה. הם מתרחקים מהשמש, שכן חשיפה לאורה הופכת את הטרול לסלע. בנורווגיה אפילו קיימת דרך הנקראת "דרך הטרולים" ובראשיתה – תמרור המזהיר בפני טרולים החוצים את הכביש. אחלה, בואו נמציא אגדה ונעשה ממנה כסף…. אז טרולים לא ממש קניתי, אבל טרחתי להצטלם עם אחד.

טרולים

וזהו !! נגמר הזמן. נגמר הטיול. סיבוב אחרון ברחובות העיר. בהייה אחרונה בנמל אוסלו שבפיורד, וזהו.. מתחילים את המסע בחזרה הביתה…

גם מלמעלה הכל ירוק

בבית

פוסט הבא – סיכום מדיני