פוסט קודם – יום 5 : מהר מירון לנחל מירון

אז בארבעת הימים האלה חזרתי לסטרס הרגיל במרכז. חתונה….עבודה….צום…. אצטרך להשלים את זה מתישהו. אולי באביב

פוסט הבא – יום 7 : עין גב

פוסט קודם – יום 4 : מנחל דישון להר מירון

עתיד יבוא..

פוסט הבא – יום 6 : נחל עמוד – טבריה

פוסט קודם – יום 3 : מנבי יודע לנחל דישון

עתיד יבוא…

פוסט הבא – יום 5 : מהר מירון לנחל מירון

פוסט קודם – יום 2 : תל חי – מצודת כ"ח (ישע)

עתיד יבוא….

פוסט הבא – יום 4 : מנחל דישון להר מירון

פוסט קודם – יום 1 : קיבוץ דן – תל חי

השכמנו מוקדם. קיפול. אוכל ויוצאים לדרך. התכנון היה לצאת לפני החום, כמובן שעד שיצאנו כבר היה חם מספיק. חם, לח וללא טיפת רוח. כמעט כמו בתל אביב.
עברנו שוב בתל חי, ירדנו לוואדי של גן פסלים תמוה במקצת והתחלנו את השגרה להמשך היום : ע-ל-י-י-ה.
הגענו לעין רועים, הפסקה קצרה, פגשנו שביליסט חדש (שמטייל עם כוס וסיר זכוכית על הגב), שהצטרף אלינו למהלך היום והמשכנו. המשכנו. כן כן – ב : ע-ל-י-י-ה.

האמת, היה חם. די חם מאוד אפילו. מה שמוביל להבנה הבלתי נמענת שפאקינג אין מים בשביל. בצפון יש, אבל קצת, וצריך לחשוב טוב טוב איך שותים אותם ומתי.
בעין רועים למשל, שלכאורה אמור להיות מעיין שופע, לפני כמות השוקות שיש שם, מסתבר שמדובר בפועל בזרזיף מים פתאטי, שלקח לי משהו כמו 10 דקות על מנת למלא בקבוק של ליטר וחצי.
לפחות הם היו קרים. ורטובים.

בספר של שביל ישראל כתוב ש"המסלול מתאים גם לפנסיונרים". וכן. זה ציטוט. איזה פנסיורנים ואיזה נעליים. אולי פנסיונר עם פיליפיני מעופף יכול לעשות את המסלול הזה.
היו קטעים שהייתי כפוף מהעלייה ומהחום כמו סימן שאלה עצוב.

בדרך עברנו בכל היערות שמעל (כן. מ-ע-ל) קריית שמונה. רואים את ההרס מהמלחמה. המון המון חורשות אורנים שנשרפו ונכרתו בגלל הקטיושות. המון.
מצד שני, איזה מגניב זה לראות את הטבע מתחדש. כמובן שגם קק"ל עוזרת לו, ורואים המון חורשות חדשות שנטעו אבל בתכלס, גם המון שתילים חדש טבעיים.
למרות החורף המחורבן – העוללים גדלים וצומחים. מעודד משהו. את הטבע קשה לנצח.

ישן מול חדש

עברנו גם את צוק מנרה עם הנוף המטורף שמעל קריית שמונה, העמק ועד אגמון החולה. בדרך, עוד נקודת תצפית מהממת חדשה. אנדרטה ללירן סעדייה – קשר מקריית שמונה שנהרג במלחמת לבנון השנייה. חדשה דנדשה ומושקעת.
בכלל, כל הדרך מלאת נקודות תצפית מעולות. מלמעלה אפילו השיכונים של קריית שמונה נראים טוב משם. רק לעמוד כמה דקות ולשטוף את העיניים.

הגענו לחוות רועים. פתאום פגשנו שם איזה 15 שביליסטים שגם התחילו את השביל באותו יום כמונו. ומסתבר שההמולה הייתה בגלל טנק מים ענק שהיה תקוע במעלה הגבעה שבעל החווה הציב שם לנוחות המטיילים. איזה מגניב ! חבל רק שזה לא מופיע בספר. הבחור מחוות הרועים הוא אפילו טרח וצבע את טנק המים בלבן בשביל שיתחממו פחות.
הבחור הגדיל ועשה, ואף הציב ליד הטנק כסא קקי, כמעט זהה לכזה שבנינו בבה"ד 1. היה פשוט נפלא.

יש משהו מגניב בזה שצריך לתכנן את השתייה בקפדנות. להבין איך ומתי שותים. סוג של חוסר מלמד כזה. מלחיץ ומלמד. גם בקטע של אוכל. נראה אם אני עוד אתחרט על המשפט הזה.
גם באזור של טנק המים יובל ואני חיכינו לשאר הקבוצה, ואז החלטנו להמשיך לבד על מנת להגיע לקיבוץ יפתח לפני החשיכה. צריך עוד לחזור לתל אביב היום. הגענו לכביש, ראינו את סוף המסלול שהוא מצודת כ"ח (על שם סך 28 הלוחמים שנהרגו שם ב – 3 ניסיונות לכיבוש המצודה מידי הערבים) והתחלנו לנסות ולעצור טרמפים. בגדול – המטרה הייתה פשוט לרדת מהפאקינג רכס רמים עצמו שעלינו עליו ביומיים האחרונים עד לכביש 90. בתמימותנו חשבנו שמקסימום נרד דוך בהר. איזה דוך ואיזה נעליים. היינו בגובה של איזה 400 מטר מאונכים לכביש. אז הצנענו את התיקים בטרמפיאדה, ויובל התחיל לעצור.
רכב ראשון עוצר – גורנישט. עוד כמה רכבים עוברים בנונשלנטיות לידנו.
בדוגרי, אני לא הייתי עוצר טרמפ לעצמנו. נראה לי שהרחנו כמו כפות הרגליים של ווים ביום אוגוסט טיפוסי בבן גוריון.
בין לבין, יובל אמר שהוא ישמח מאוד אם איזה רכב יעצור ובמקרה ייסע לתל אביב. אה אה.. בסדר… ומחר יהיה שלום עם סוריה.
עוד כמה דקות, ועוד רכב עוצר. רכב של נטפים שבדיוק יצא מקיבוץ יפתח. "לאן אתה מגיע ?" שאלנו. "לאן אתם צריכים ?" השיב . "בגדול, לתל אביב,
אבל גם לכביש 90 זה יהיה נפלא כך שנוכל לתפוס משם אוטובוס". אנחנו מסתפקים במועט. "בואו תעלו, אני אביא אותך למקום יותר טוב מקריית שמונה" הוא ענה לנו. OK.
אני מודה. אני שונא את המשפטים האלה שנשמעים כמו משפטים של אנס ילדות, אבל היה לו אחלה מזגן באוטו שקרץ לי מאוד. אז דחסנו את המוצ'ילות (יותר נכון את המוצ'ילה שלי ואת הפאוץ' של יובל) ועלינו בכל זאת. קשקשנו ודיברנו קצת. בדיוק עברה לי בראש המחשב שחבל שהברזתי מהסיור האחרון בנטפים בתואר. או שלא הקשבתי לאף הרצאה של אורן/ליאת ושות'. דפקתי נושא שיחה משותף. בכל אופן, לאחר עוד כמה דקות שהתעקשתי להבין לאן גודאמט אנחנו נוסעים, הבחור הסביר שהוא נוסע לתל אביב.
בשורה התחתונה, לאחר שעתיים של נסיעה מטורפת, 40 שירים בדיסק MP של הנהג, 34 עקיפות לא חוקיות ו – 62345723 שיחות טלפון בלי דיבורית הגענו ליהודה מכבי פינת נמיר.
אין טרמפ מדוגם מזה. אלא אם הוא גם היה כבר מוריד אותי ממש בתוך הסוזוקי האדומה שלי, ודוך למיטה.

עמק החולה

פוסט הבא – יום 3 : מנבי יודע לנחל דישון

פוסט קודם – פתיחה

טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
לאחר לילה עמוס בחתונה של אלי, אלכוהול, נסיעה ועוד כמה פעילויות כיפיות אחרות גוזלות שינה שהותירו אותי עם מנוחה של משהו כמו 20 דקות, התייצבנו בארלוזורוב בתחנת האוטובוס לקריית שמונה. חלקנו (כמוני) עם מוצ'ילה ענקית (כלי בישול, סירים, סבון כלים ואפילו פופקורן) וחלקנו עם פאוץ' כמו יובל !

יוצאים לדרך, בימים שעוד הייתה לי סוופיט אדומה

יוצאים צפונה

עלינו למרצדס. שם פגשנו כמה בהמות בתחפושת של בני אדם שישנו על המושבים כאילו זאת המיטה של אמא שלהם בגן הקופים, ועוד עושים את עצמם כאילו הם לא מתעוררים.
פיניתי איזה קופיף מצוי מאיזה מושב, והתעוררתי בעפולה.
שם פגשנו עוד שוקיסט. בחור צעיר עם מו'צילה, אז שאלתי אותו לאן מועדות פניו. הבחור אמר "וולאה. לא זוכר. איפשהו בגולן". "גולן ? אתה בטוח ??" שאלתי בפליאה. אתה לא נראה לי באוטובוס הנכון. השוק הוציא את הקבלה של האוטובוס, כמובן שהוא לא הצליח להבין אותה (כתוב קריית שמונה בראשי תיבות),
והסברתי לו שהוא בדרך לקריית שמונה דווקא, ושבגולן, כמה שאני יודע, היא לא נמצאת.
מילא. המשכתי בשנ"ץ עד קריית שמונה.שם תפסנו שתי מוניות מדוגמות (בדרך עוד אספנו את עמית) דוך עד לבית אוסישקין בקיבוץ דן. פשוט דיגום.

אז בבית אוסישקין יש את שליט הפתיחה של השביל. סימון השביל הראשון. וכמו כולם, גם אנחנו דפקנו תמונת פתיחה. וכמו כולם, התחלנו לשיר את "השביל הזה מתחיל כאן…". ישראלים או לא ?
אפילו בארצות מתוקנות כמו בוליביה, בטח היו ממקמים שם איזו צ'ולה עם חותמת שתדפיס את הדרכון בחותמת של משהו. אבל אצלנו ? אצלנו אפילו כרטיסים לאוטובוס אי אפשר להזמין מראש. קיבינימט.

מתחילים

סימון השביל הראשון

זהו. התחלנו ללכת. הולכים, רואים את רמת הגולן מלמטה (מזל שלא צריך לטפס עליה), רכס רמים, כמה פרות עם מבט עגל בעיניים,
המון המון חצבים לבנים יפים (סתיו בכל זאת), ונכנסנו לשמורת שניר (שממש יפה שם אגב). הרבה מים קרירים ונעימים ובריכות שכשוך. הלוואי וכל יום יהיו לנו מים כאלה. אז זהו – שלא. צריך להנמיך ציפיות.

הספקנו לעבור בדרך במעיין ברוך וראיתי את השכונה היוונית המכוערת בחיי עם הש.ג. באבט"ש האנטיפטית ביותר שיש. הקארמה השלילית שלה ליוותה עוד זמן מה.
לקראת הערב הגענו לאזור של חצר תל חי. מסיבה לא ברורה, הצלחנו להתברר קמעה בכביש 90, אבל הגענו לחצר שהייתה סגורה. אבל פגשנו את השומר.
סטודנט במכללת תל חי – תעשייה וניהול. טוען שמכיר את אחותה של אוסי (שלומדת בתל חי), וטוען שהיא במקור חצי מצריה חצי עיראקית. זה כמובן אחרי שסגרנו ששם המשפחה שלה זה "דובז'ינסקי", וידוע שזה שם משפחה מזרחי אסלי.

עלינו עוד עליה קטנה אחרונה לכיוון כפר גלעדי – לבית הקברות. ראינו את האריה השואג, בית הקברות הישן שם (עם נוף שיכול להתחרות בהחלט בנוף של קבר בן גוריון), והאנדרטה המאוד חדשה ועצובה ממלחמת לבנון השנייה לזכר 12 המילואימניקים שנהרגו שם כשנפלה בחניה קטיושה ביום המילואים הראשון שלהם. באנדרטה אפילו השאירו את הקטיושה ההרסנית.

הקטיושה

בתכלס, היה מחנה פצצה. לא יכול להיות אתר קמפינג טוב יותר. יש מים זורמים (שהיו אפילו חמימים ונעימים), יש אפילו צינור שיהיה נוח יותר לשטוף כלים, ויש שירותים. חבל שאין יותר בתי קברות בדרך.

שמונה וחצי בערב, פיפי ולישון. שבת שלום.

פוסט הבא – יום 2 : תל חי – מצודת כ"ח (ישע)