ארכיון | אלבניה ערוץ RSS למקטע זה
29 באפריל 2014

אלבניה וקוסובו סיכום טיול


פוסט קודם – טיראנה וקרויה



אז לאלבניה הגענו די במקרה. פסח הגיע. חופשה של 12 ימים. 12 ימים חשבנו לעצמנו ?
ליעד רחוק זה לא כל כך מתאים. טיסות שלוקחות זמן. נסיעות וכו'. במקור, חשבתי מרוקו, אבל לטיול מוצ'לרי עם טראק קטן היה נראה כי הזמן לא מספק. ואז חשבנו על אלבניה. יותר נכון, אני חשבתי.. למה ? לא ממש ברור. לא מדובר בחלום ישן שצריך להגשים. אין שום אלבני שאני מכיר שהלהיב אותי. פשוט המדינה הייתה שם… קצת קראנו, אז קצת תמונות, היה נראה מלהיב ביותר. אז יאללה. קנינו כרטיסים ונסענו. בדיעבד – החלטה מעולה.
"אבל זאת מדינה מוסלמית, לא ?" כולם אמרו לי. האמת שכן, אבל גם קירגיזסטן הייתה מדינה מוסלמית. ולא נראה שמדובר במדינה מוסלמית "טיפוסית"…בדיעבד, אלבניה היא אחת המדינות הסימפטיות והידידותיות לישראל בהן ביקרתי.

במקור, ידענו שלא ממש מדובר בשיא העונה. במיוחד לסוג הטיול שאותו רציתי לעשות שכלל טראק מגניב באלפים האלבניים בצפון המדינה. מצד שני, כמעט אף פעם לא ממש יוצא לי לטייל בעונה המתאימה, אז למה להתחיל עכשיו ?
מספר סוכנות טיולים שדיברנו איתן טענו ככה "אפריל זאת עדיין לא העונה. קצת קר. תיירים כמעט לא מגיעים". מצד שני, הם טענו שהיה חורף הזוי, כמעט ללא שלג וגשם (ממש כמו אצלנו למעשה) אז סביר להניח שמעברי ההרים יהיו פנויים משלג וסך הכל מדובר אמנם בסיכון, אבל בסיכון מחושב.
נו… אז לי זה הספיק וקנינו כרטיסי טיסה. בדיעבד, החורף ההזוי באמת שינה לנו מאוד את התוכניות. אבל, בסופו של דבר, לטובה !

אלבניה מהממת. כמעט כל מה שקראתי על אלבניה אכן התגשם. הנופים האלפיניים, השלגים, הירוק של העמקים, הארכיאולוגיה, אוכל בלקני מעולה, הנחמדות האינסופית של התושבים, הכנסת האורחים המהממת שלהם, החום הבלתי מוגבל אותו המקומיים מפגינים לאורחים, החופים האדריאטיים היפים, ותכלס, אפילו עיר הבירה שלהם הפתיעה ממש לטובה (למרות השיווק הנוראי של אלכס).

אלבניה היא מדינה משונה. המון תרבויות עברו בה והשאירו חותם כלשהו : היוונים, הרומים, הביזנטים, השבטים הגרמנים, הטורקים. אלבניה הכילה את כולם, עיכלה את כולם ויצרה שעטנז מיוחד שאין דומה לו בכל אירופה. אלבניה היא ארץ שרק כעת מתרוממת משנים ארוכות של משטר נוקשה, סגירוּת הרמטית לעולם (בסגנון צפון קוריאני ידוע לשמצה) והתמוטטויות כלכליות שגרמו למדינה לעמוד בפני פשיטת רגל טוטאלית בשל מושחתות מדינית אדירה בשילוב של תמימות וחוסר הבנה כלכלית. וגם לא מעט בטלנות. ממש לא מעט. נראה כאילו המדינה נמצאת כעת בבהלה של התפתחות כלכלית, תיירותית בשילוב של גילוי נהנתנות. התפתחות פירושה בנייה בכל מקום, בעיקר בכספיהם של אלבנים שעובדים בארצות אחרות כמו יוון, איטליה, גרמניה, אנגליה, ארהב וכיוב. אלפי שלדי בתים עומדים בכל מקום, נבנים באיטיות. אם בכלל. מאות תחנות דלק, ולצדן אלפי בתי קפה, שם יושבים בטלנים ומחוסרי עבודה (שכמובן הם רק גברים), והמון מכונים לשטיפת מכוניות.

אלבניה זולה ברובה (פרט ללינה), ונראית כאילו התקדמה בטירוף בעשרים השנים האחרונות. מצד שני, יש לה עוד הרבה מאוד לאן להתקדם. כבישים (ברמות איכות כלשהן) נסללו, יש תחבורה ציבורית, המון רכבים פרטיים. גסטהאוסים שמתרבים (אפילו בהרים) עם פינוקים אירופיים. לא מעט אלבנים שהיו מהגרים בעברם שדוברי אנגלית שמקלים מאוד על ההתנהלות.
ראש ממשלה כריזמטי (עם ביקורות לכאן ולכאן) שנראה שעושה לא מעט על מנת להכניס על אלבניה לקהילה האירופית כמדינה מן השורה ולא רק באירוויזון אלא בשאר תחומי החיים, כולל חלום כלשהו (שנכון להיום נראה יותר כמו חלום באספניה) להיכנס לאיחוד האירופאי תוך 6 שנים.

בין לבין, היות והתחבורה אמנם התקדמה במדינה, אם כי לא מספיק, הצלחנו להיות יום וחצי בקוסובו. ספק חבל ארץ אוטונומי מסרביה (על פי תפיסת ישראל ורוסיה) ספק מדינה עצמאית (שאינה מוכרת על ידי האום). מדינה שהמטבע המקומי שלה הוא אמנם אירו, אולם השימוש בו למעשה אינו חוקי ואינו מאושר על ידי האיחוד האירופאי.
מדינה שאמנם צמודה צמודה לאלבניה, אולם רחוקה ממנה שנים רבות. אמנם העם הוא אותו עם, אולם מרוחק ומתקדם ממנו. חציית הגבול בין שתי המדינות הינו חצייה של מאה שלמה. מדהים.

הגאווה של האלבנים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה פשוט ראויה לציון. כל אלבני יידע לדקלם את "פרט הטריוויה" שאף יהודי לא נרצח במהלך מלחמת העולם השנייה באלבניה. שהאלבנים דאגו לשמור על היהודים, להסתיר אותם ולעזור להם. הרבה מאוד אלבנים קיבלו את תעודת ההוקרה של חסידי אמות העולם מארגון יד ושם. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל.
הסיוע יוצא הדופן לו זכו היהודים באלבניה מקורו בבֶּסָה – קוד "הכבוד" – שמהווה עד היום הערך העליון במדינה. בֶּסָה פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבֶּסָה הנו אדם העומד בדברתו, חייו וחיי משפחתו ישמרו בדברתו.

מסע באלבניה הוא מפגש עם השילוב הבלתי נתפס של אסלאם וקומוניזם, ניתוק מוחלט – במרכזה של אירופה, נופי פרא, חקלאות שלא השתנתה במשך מאות שנים ואנשי הרים מכניסי אורחים.

בשורה התחתונה, לנסוע לאלבניה. כמה שיותר מהר לפני שייגמר. לפני שהיא תשתנה עוד. לפני שהמדינה תהפוך (וכולי תקווה שזה לא יקרה) למדינה אירופאית טיפוסית.

אלבניה ? ממש לא מה שחשבת !


קצת תמונות

פיקאסה
פליקר



 

29 באפריל 2014

טיראנה וקרויה, 26.04.2014 – 27.04.2014

 


פוסט קודם – סרנדה וקסמיל


אז אחרי יומיים מקסימים בסרנדה וקסמיל הגענו בשעות הקטנות של הלילה (3 בבוקר) לטיראנה. אמנם עברנו בעיר הבירה כבר פעמיים, אולם לא ממש ביקרנו בה, והיה נראה כאילו שווה להקדיש לאזור יומיים. אמנם, רוב הביקורות ששמענו על המקום היו ביקורות די שליליות (בעיקר אלכס…) אולם הייתי חדור אופטימיות. אין עיר בירה שאין בה מה לחוות.

האלבנים הם עם חמוד מאוד. אין ספק בזה בכלל. בעשרה ימים האחרונים למדנו להתאהב בנחמדות ובהכנסת האורחים שלהם. אולם לעיתים, הם לא נראים עם חכם במיוחד לצערי (וגם לא נמרץ/חרוץ).
הגענו לכיכר סקנדרברג (הכיכר המרכזית בעיר) ושם תפסנו נהג מונית שייקח אותנו לגסטהאוס. היה לנו שם וכתובת מדוייקת כמובן. הנהג התחיל לעשות סיבובים מסביב לכיכר ללא שום כיוון או ידיעה על מיקומו של הגסטהאוס. 3 וחצי בבוקר. קר. עייפים נורא ומותשים. התחלנו להתרגז. אז ירדנו ותפסנו מונית אחרת. גם הנהג ההוא מסיבה לא ברורה ממש לא ידע את הכיוון. הצעידה והחיפוש הרגלי נראה מאוד אטרקטיבי. למרות השעה. ותוך 200 מטר בדיוק הגענו למחוז חפצנו. לא ברור…

בבוקר, החלטנו שנוסעים לקרויה לאתר ארכיאולוגי נוסף מפורסם באלבניה.
לפני כן, הצטרף אלינו ישראלי אבוד שהוא הישראלי היחיד שפגשנו בכל אלבניה (וגם הוא הגיע מטעמי עבודה ולא טיול). השמש זורחת, סיור ב – 3 שווקים מקומיים חביבים בעיר ומחפשים אוטובוס לקרויה.
גם פה, הנחמדות האלבנית פשוט הדהימה אותנו. מדהים שאחרי 11 ימים, ואנחנו עדיין בשוק מהנחמדות האלבנית. אין ספק שמדובר בחוויה מתקנת אל מול הסינים הקקות.
מעניין היה לעשות ריאליטי בסגנון האח הגדול – לשים סינים ואלבנים בבית אחד, ולראות את האינטגרציה בין היאן והיאנג הללו.
בכל אופן, השמש כוסתה בעננים, והשמים התקדרו והפכו להיות שוב אפורים, כחולים שחורים. לצערי, התבדיתי ולא השארנו את הגשם בסרנדה, והחל מבול. תוך כדי המבול, התחלנו לחפש את תחנת האוטובוס לקרויה. והגשם ? רק מתחזק ומתחזק. לאט לאט נרטבים. מעילי הגשם עושים עבודה לא רעה לעת עתה. אבל רק לעת עתה. התיק מחוסה והגשם, ממשיך ומתחזק.
התייעצנו עם אלבני מקומי שהמתין לאוטובוס שלו לגבי מיקום תחנת האוטובוס שלנו. הציפייה שלי הייתה שפשוט נקבל הדרכה לכיוונים כלליים. אבל האלבני החליט שהוא פשוט מלווה אותנו עד לתחנה שלו. "מה פתאום ??" אמרתי לו. "אין צורך שתלווה אותנו, ובטח לא במבול המטורף הזה". אבל הבחור התעקש, טען שהכל בסדר והוא ייקח את האוטובוס שלו בתחנה אחרת, וליווה אותנו, שוב תוך כדי המבול, עד לתחנה שלו. פשוט לא להאמין עליהם !!
איך באותו עולם קיימים דפוסי אופי של הסינים מחד, ומאידך אנשים כמו האלבנים ? איך נוצר השוני הלא הגיוני הזה ? לא ברור לי…

השוק בטיראנה, אלבניה

השוק בטיראנה, אלבניה

אז מה זאת קוירה (Kruja) ?
קוירה נחשבת אחת הערים העות'מאניות היפות באלבניה. העיר הממוקמת בנקודה אסטרטגית חשובה מפורסמת בעיקר בשל מאבקו של סקנדרבג, הגיבור הלאומי האלבני מן המאה ה-15, אשר נלחם בעות'מאניים עשרות קרבות והגן על מערב אירופה מפניהם.
כמו בכל עיר עתיקה באלבניה, קיימת מצודה וזאת למעשה האטרקציה העיקרית פה.
הדרך למצודה עוברת בשוק פשפשים עותמני ישן בן כמה מאות שנים. השוק מהמם. מלא מזכרות, קשקושים ועתיקות. מדובר למעשה במלכודת התיירים הראשונה שנתקלנו בה באלבניה. וחתיכת מלכודת. מחירים אסטרונומיים על קשקושים שממילא אין לאף אחד מה לעשות איתם. מצד שני, זה גם המקום היחיד בו מצאנו מזכרות תיירותיות מאלבניה.

מהמצודה, בעקרון, נשקף נוף יפה על העיר שלמטה. היות וזכינו ביום גשם שנמשך 10 שעות, הדבר היחיד שראינו היו נהרות של מים זולגים מהשמיים.
על המצודה עצמה ממקומים שני מוזיאונים.
אחד – ממוקם בבית עתיק שמנסה לשחזר את אופי החיים בבתי הכפרים האלבנים של פעם. תכנון הבית, מבנה החדרים, בגדים וכדומה. מאוד אותנטי ומאוד מומלץ.
השני, היכל תהילה לגיבור הלאומי סקנדברג. מעבר לבניין יפה, מדובר במוזיאון די מיותר. אפילו האטרקציה המרכזית – קסדה וחרב של סקנדברג, הינה חארטה בארטה – מדובר בשחזור. המקור נמצא במוזיאון הלאומי של וינה.

בעיר התחתית, פסל ברזל גדול. בסגנון הפסלים הסטליניסטים הישנים. אותו ברזל. אותו גובה. אותו פאר. אולם לא מדובר בסטלין, לנין או בכל דיקטטור טיפוסי אחד, אלא בג'ורג' בוש. האלבנים פשוט מתים על אמריקה בכלל ועל ג'ורג' בוש בפרט (בשל העזרה הכלילית המרובה והמלחמה מול סרביה בקוסובו) לאחר ביקורו בקרויה לפני מספר שנים, דאגו להנציח אותו באמצעות הפסל המרשים. ולחשוב שרק 15 שנה לפני כן פיארו פסלים אחרים פחות מלהיבים את הרחובות….

המצודה בקרויה, אלבניה

המצודה בקרויה, אלבניה

בערב, עוד הספקנו לצאת.
בהתחלה – קונצרט פולקלור מקומי בית ההאופרה של טיראנה. כרטיס עולה 10 שקלים. שורה ראשונה. וקונצרט של מוזיקה אלבנית מסורתית המנוגנת על ידי עשרות נגנים ונרקדת על ידי עשרות רקדנים. שווה כל לק ! או שקל. למה בארץ המופעים האלה כל כך יקרים ראבק ?

בהמשך, דייט אחרון בבאר המפורסם והגבוהה ביותר בעיר – SkyBar. אז אמנם ניתן לחשוב כי מדובר בגורד שחקים מטורף עם בר על הגג שבשחקים, אולם מדובר בסך הכל בית מלון, בקומה 12 קומות, שעל הגג שלו יש באר מסתובב. נכון להיום (עוד חצי שנה זה ישתנה) מדובר באחד הבניינים הגבוהים ביותר בטיראנה עם נוף פנורמי ממש יפה. תכלס, כל עיר נראית טוב מלמעלה, אפילו טיראנה.

תכלס, עד היום, עוד לא ממש טיילנו בטיראנה. ביום האחרון תיאמתי עוד מהארץ עם אלבני דובר אנגלית סיור במקומות המרכזיים של העיר.
כרגיל, פגשנו אלבני מקסים ! דובר אנגלית ממש טובה, נחמד, עונה לשאלות החופרות שלי. גם הוא כמובן, ברח לפני שנים מאלבניה לדטרויט. עבד שם כמה שנים, וכמו רבים אחרים, חזר לאלבניה לתמוך במשפחה שלו. אין על האלבניים !

אז מה ראינו בטיראנה ?
אין הרבה מה לראות בעיר. המרכז מאוד קטן, ותוך שעתיים וחצי ניתן להספיק הכל. בכיכר המרכזית של העיר הקרויה על שמו של סקנדברג ומדרגות התאטרון הלאומי.
ביקור במסגד (העתיק) היחיד שנשאר בטיראנה (הרודן הוג'ה, במסגרת היותו קומוניסט ובשל איסור הפולחן, הרס את רוב המסגדים והכנסיות בטיראנה), בית הפרלמנט, רחוב ג'ורג' בוש, (שוב, הערצה ללא גבולות לארה"ב), מחסן צדדי ובו שומרים חלק מפסלי הדיקטטורים הקומוניסטים מהעבר (סטלין, לנין ושאר מרעין בישין. הפסלים אמנם נגישים אך מכוסים !!) בית האופרה וכמובן מרכז הכיכר (מרכז העיר) בו היה מוצב פעם פעם פסלו של הרודן חוג'ה, שהיה נגוע בלא מעט פולחן אישיות. במקום הפסל המקורי, הציבו הלאומנים החדשים את פסלו של גיבורם סקנדרבג (Skanderbeg), הלוחם העשוי ללא חת, שהדף את העות'מנים.

פסלי העבר, טיראנה, אלבניה

פסלי העבר, טיראנה, אלבניה

כמו הרבה עמים, גם האלבנים "המציאו" לעצמם גיבורים. גם אם הגיבורים לא ממש היו שלהם, או שמא הם לא היו מש גיבורים.
אבל כל תרבות צריכה גיבור כלשהו. מיתוסים להתרפק עליהם. והאלבנים לא שונים מאף תרבות אחרת.
אז לאלבנים יש 2 כאלה :
1. אמא תרזה (שבכלל נולדה במקדוניה, ורק אבא שלא במקור אם משקודר)
2. סקנדנברג (שנלחם בטורקים, וזכה בעצמאות אלבניה למשך 20 שנה לפני 400 (!) שנה).

אז כמה מילים לגבי אמא תרזה.
אמא תרזה, כלת פרס נובל לשלום, משמשת כמושא גאווה לאומי. האם, שנודעה בעולם כולו כמופת לחמלה, נולדה למשפחה אלבנית (משקודר) בעיר המקדונית סקופיה ודיוקנה מופיע במקומות רבים בכל רחבי המדינה.
את רוב ימי חייה בילתה בפעילות צדקה, ובעיקר בכלכותה בהודו.
האלבנים, עוסקים רבות בהנצחתה. בפסלים ברחובות, בכנסיות ובאתרים הציבוריים השונים. אפילו נמל התעופה הרשמי של אלבניה קרוי על שמה.

וגם כמה מילים לגבי סקנדרבג.
גיירגי קסטריוטי ידוע יותר כסְקַנְדֶרְבֶּג, הוא הדמות המפורסמת בהיסטוריה של אלבניה. ידוע גם כ"דרקון של אלבניה" ו נחשב לגיבור הלאומי של המדינה. כל ילד אלבני יודע מה הוא הגיבור וגם קצת על ההיסטוריה שלו. סקנדרבג זכור בשל מאבקו באימפריה העות'מאנית. בתחילת דרכו לחם סקנדרבג בשירות האימפריה העות'מאנית (תוך כדי שרכש את השכלתו הצבאית בצבא הטורקי), אך לאחר זמן מה החליף צדדים ונלחם באימפריה עד מותו.
כינויו, סקנדרבג, הוא עיוות של הכינוי הטורקי "Arnavutlu İskender Bey". התואר "Arnavutlu" משמעו "האלבני". המונח ביי הטורקי מציין מנהיג של שבט, אדון של עמו או אחוזתו; והשם "אסקנדר" הוא הגרסה הטורקית לשם אלכסנדר. הכינוי ניתן לו על ידי הטורקים בשל ניצחונותיו הרבים, שדימו אותו לאלכסנדר מוקדון.
מאבקיו של סקנדרבג במרד נגד האימפריה העות'מאנית הסתיימו בתקופת עצמאות קצרה לאלבניה בין שנת 1443 ל-1478. בזכות אותו מרד ותקופת העצמאות הקצרה של אלבניה, סקנדרבג הפך להיות מיתוס באלבניה.
גם דגל אלבניה, עוצב בזכותו של סקנדברג. דגל אלבניה הוא אדום ובמרכזו מופיע עיט דו-ראשי בצבע שחור. הדגל מבוסס על החותם של סקנדרבג.

סקנדנברג, טיראנה, אלבניה

סקנדנברג, טיראנה, אלבניה

טיראנה היא עיר מאוד צבעונית. ראיתי כבר לא מעט ערים צבעוניות בעולם. במיוחד בדרום ומרכז אמריקה. למשל סאן קריסטובל המקסיקנית. כל הבתים מקרינים צהוב עז, אדום כשני וגוונים נוספים חדים.
גם הבתים בטיראנה צבועים. עם זאת, מדובר בצבעי טמבור טיפוסיים. נראה כאילו גלוני ענק של צבע נשפכו על הבניינים ללא כל אלמנט תרבותי או היסטוריה כלשהו. בדיעבד, הסתבר כי מדובר בתרומה ענקית של ממשלת גרמניה של צבעים (!!). במסגרת הנסיונות של אלבניה, להפוך את טיראנה לעיר קצת יותר צבעונית שמחה ומתנכרת לאפרוריות ההיסטורית שלה, אלבניה קיבלה טונות רבות של צבעים, ופשוט שפכה אותם על הבית.
במבט ראשון זה נראה הזוי, אבל כנראה שעם הזמן מתרגלים למטריצת הגוונים ההזויה, ואולי אפילו אפשר למצוא בה חן כלשהו.

ניכר שיש בטיראנה סוג של תנופת פיתוח. הרבה מאוד בניינים חדשים נבנים, ואפילו מספר מגדלים גבוהים מאוד (יחסית לבנייה בעיר). מסגדים חדשים מסותתים (עם כספים מהמפרץ הפרסי), וגם כנסיות (עם כספים מהותיקן).

רחוב ג'ורג' בוש, טיראנה, אלבניה

רחוב ג'ורג' בוש, טיראנה, אלבניה

 

בונקר במרכז טיראנה, אלבניה

בונקר במרכז טיראנה, אלבניה

 

שאריות מחומת ברלין, טיראנה, אלבניה

שאריות מחומת ברלין, טיראנה, אלבניה

אתר נוסף שניתן לבקר או הוא הפירמידה. מדובר במבנה מכוער, מוזנח וחצי מתמוטט שהיה אמור להיות היכל זכרון, מוזיאון ובאופן כללי – קשקוש כלשהו על מנת לפאר ולרומם את זכרונו ומורשתו של הדיקטטור הגדול הוג'ה. המבנה עוצב על ידי הבת שלו. עם זאת, מאז שהקומוניזם הלך פאקקט במדינה, המבנה מתפורר לו לאט, ללא כל קבלת החלטה ממשית לגבי ייעודו העתידי. כרגע, הוא מזכיר בעיקר בעלבונו את התקופה החשוכה שבגינה אלבניה נשארה תקועה בזמן וביקור בה הינו כמסע במכונת הזמן.

הפירמידה בטיראנה, אלבניה

הפירמידה בטיראנה, אלבניה

ממול לפרמידה, אנדרטה שהוקמה בתחילת המילניום – פעמון השלום. אנדרטה שבאה לציין פתיחה של מילניום חדש, טוב יותר ומלא תקווה לאלבניה.
מדובר בפעמון שנוצר מהתכה של אלפי כדורים שנורו ברחובות אלבניה במהלך מלחמת האזרחים של שנות התשעים שכמעט והייתה פה.
בשנות התשעים החל להיות נפוץ במדינה "משחק הפירמידה" שסחף את התושבים בהבטחות להתעשרות מהירה. המשחק התברר כתרמית רחבת היקף ובתחילת 1997 התמוטטות מזימת הפירמידה הביאה חורבן כלכלי על המדינה, לאחר שאזרחים רבים הפסידו כל חסכונותיהם. באלבניה השתרר, עקב כך, מצב של כאוס – מרכזי הערים הפכו לאזור של ירי פראי באוויר, ואזרחים תמימים רבים קיפחו בשל כך את חייהם. הממשלה הודחה והמפלגה הסוציאליסטית (לשעבר הקומוניסטית) עלתה לשלטון.

שיטוטים אחרונים. עוברים לצד הווילה של הוג'ה הדיקטטור במרכז העיר. גם היא סגורה ומסוגרת. אין יוצא ואין בא. מתיישנת ומתפוררת לאיטה. עשרים שנה ועדיין לא התקבלה ההחלטה מה עושים עם המקום. דחיינות.
ופתאום – חנות עם כיתוב בעברית. "צורף". גם פה נותרו יהודים !! (למרות שבית חב"ד אין פה… נראה כאילו מדובר באחת המדינות היחידות בעולם ללא בית חב"ד אחד לרפואה…)

אז כמה מילים לגבי יהדות אלבניה.
הקהילה היהודית הוקמה בשנת 1930, כאשר מספר עשרות של יהודים היגרו למדינה ממדינות שונות באזור הבלקן. בשנות ה-40 הגיעו אליה יהודים מיוון ,מקדוניה, קרואטיה ויוגוסלביה בעקבות הכיבוש הנאצי. במלחמת העולם השנייה נכבשה המדינה על ידי האיטלקים.
לאחר השואה נשארו באלבניה כ-400 יהודים אשר לא הורשו לצאת מהמדינה (כמו גם האלבנים עצמם). בשנת 1991 עלו כל יהודי המדינה למדינת ישראל, כ – 500 יהודים. העולים פוזרו בשני מוקדים עיקריים, כרמיאל ואשדוד.
בחנוכה תשע"א (דצמבר 2010) חודשה הקהילה היהודית של אלבניה. הקהילה המונה כ-200 איש חנכה בית הכנסת ומרכז קהילתי. במעמד הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב שלמה משה עמאר, הוכתר הרב יואל קפלן לכהן כרבה הראשי של אלבניה.‏
והחנות ?
מדובר בצורף (שהוא גם עורך דין), שנולד וחונך באלבניה. עם משפחה. ילדים אלבנים יהודים. הוא מגדיר את עצמו "כמאעכר" מקומי. מקורב לשלטון, מעורבב כל הקהילה היהודית ובין לבין מוכר טבעות ותכשיטים. ברגע שאמרנו שאנחנו מישראל, הרצון שלו להתגאות בפעילות היהודית המקומית, בעשייה, בהיסטוריה, בליל הסדר כהילכתו שהתקיים פה אך לפני שבועיים. מרגש ויפה.

צורף בטיראנה, אלבניה

צורף בטיראנה, אלבניה

וזהו !!!
כמה שעות אחרונות. בירה טיראנה מקומית אחרונה. מוסקה אחרונה. משחק באולינג. קרני שמש אחרונות של טיראנה, וחוזרים לטירוף הרגיל והשגרתי בארץ 🙁

מוסקה אחרונה בטיראנה, אלבניה

מוסקה אחרונה בטיראנה, אלבניה


פוסט הבא – סיכום מדיני


29 באפריל 2014

סרנדה וקסמיל, 24.04.2014 – 25.04.2014


פוסט קודם – עמק טת



זהו ! אחרי כמעט שבוע באלבניה סיימנו עם הצפון ! (בעיקר לשמחתה של אישתי…). סיימנו עם ההרים, עם השלג, עם הקור, עם הכפרים היפים והזמן לנסיעה לדרום אלבניה הגיע. הרעיון המקורי היה – טראק בצפון ואז נופש קטן בדרום.
אז התחלנו עם הנסיעה הארוכה הארוכה מהכפר בוגה עם התייר/חייל דרדלה האמריקאי והרכב השכור שלו עד לטיראנה. משם, אוטובוס ונסיעה ארוכה ארוכה עד כמעט לגבול יוון. 20 קילומטר מיוון עד לעיר סרדנה.
על פי ההמלצות שמצאנו, תכננו להמשיך דרומה עוד קצת עד לעיירת החוף קסמיל, אולם הגענו בשעת ערב מאוחרת ותחבורה ציבורית כבר לא ממש הייתה קיימת (בכל זאת, כבר הבנו שאנחנו לא ממש בעונה), אז מצאנו את עצמנו בגסטהאוס מוצי'לירי חביב ביותר במרכז העיר.
גם פה, הנחמדות האלבנית פשוט הדהימה אותנו.
לא היה לנו ממש מושג לאן ללכת, לאן לנסוע, איפה לישון וכבר אוטוטו מחשיך. בעסה 🙁
אז נהג מונית מקומי, עם 4 וחצי מילים באנגלית הסביר לנו שהוא מתקשר למישהו. והבחור התקשר לבעל הוסטל מקומי דובר אנגלית שוטפת שתוך 2 דקות וחצי הגיע אלינו והסביר לנו איפה אפשר לישון, שאין אוטובוסים ושאנחנו כמובן מוזמנים.
אז ברור, תכלס מדובר פה בעסק, אבל באפילו בעניין הזה – הם נחמדים, לא דוחפים אותך לקיר ונותנים את החופש שלך.

בכל אופן, התכנון הראשוני שלנו היה להמשיך בבוקר לעיירה קסמיל, שעל פי התמונות וההמלצות נראה כמו גן עדן קטן. לעומת זאת, התכנון של רוחות השמיים היו אחר לגמרי.
מאמצע הלילה – מבול אינסופי. מים, עוד מים ועוד מים. בתל אביב באותה שעה – שרב. 32 מעלות. איפה השמש בתל אביב ואיפה השמש שלנו ראבק.
בכל טיול תמיד אצלי זה ככה. לפחות יום גשם אחד שמכניס לנוהל של להישאר ספונים בחדר, לטייל בין מסעדות ולאכול המון, וכמובן – לדגור על הספר שסחבתי איתי מהארץ. גם כיף. איפה בארץ יש לי הזדמנות לסיים ספר ביום ברציפות ?

בין ממטר לממטר, ביקרנו באתר התיירות העיקרי (והיחיד) שיש לעיר להציע – שאריות בית הכנסת היהודי.
בשנות ה-80 חשפו ארכיאולוגיים כנסייה ביזנטית מהמאה החמישית לספירה במרכז העיר בכנסייה נמצאו מרבדי פסיפס רבים. לאחר שנים נמצא פסיפס באחד החדרים הצדדיים של המבנה סמל יהודי מובהק – מנורה בת שבעה קנים. בעקבות כך, נשלחה משלחת מחקר ישראלית לעונת חפירות בסרנדה. המשלחה גילתה סימנים לנוכחות יהודית גם באולם המרכזי של הכנסייה, ולא רק בחדר הצדדי. בפסיפס במרכז האולם, הבנוי כבזיליקה – מבנה ארוך שבמרכזו שתי שורות עמודים התומכות בתקרה מקומרת – נמצא תיאור של מבנה דמוי ארון קודש. עיטורים מסוג זה אופייניים מאוד לבתי כנסת בישראל. הם נמצאו בבתי כנסת עתיקים בטבריה, סוסיא, בית שאן ועוד.
בקיצור – גם שם בנינו בית כנסת.
היום, שאריות המבנה פתוח לציבור. עם זאת רצפת הפסיפס המפורסמת מכוסה עפר על מנת לשמר אותה. במקום רצפת הזכוכית מציגים במקום חתיכת קנווס מדובלל עם תמונה של הרצפה. פתרון קצת הזוי לטעמי…

בית הכנסת, סרנדה, אלבניה

בית הכנסת, סרנדה, אלבניה

ביום השני, השמש חייכה אלינו.
אז נסענו לביקור בעיר בוטרינט (Butrint) שהיא עיר עתיקה ואתר ארכאולוגי בדרום אלבניה. המקום היה מיושב מאז התקופה הפרהיסטורית והיה עיר יוונית, רומית ומושב בישוף עד שנזנח. ב-1992 הכריז ארגון אונסק"ו על המקום כאתר מורשת עולמית.
בוטרינט יושבת על גבעה מיוערת על חצי אי קטן שצורתו כשל עיגול בקוטר של חצי קילומטר, ומשקיפה אל תעלת ויוארי. תעלה זו שאורכה כ-5 ק"מ, מובילה ממצר קורפו החוצץ בין האי היווני קורפו לבין קו החוף של אפירוס, ומסתיימת בלגונה קטנה המכונה "אגם בוטרינט". השרידי הארכיאולוגים של העיר בוטרינט שוכנים על חופה הצפוני של התעלה ומוקפים על ידה מכל הכיוונים.

בוטרינט, סרנדה, אלבניה

בוטרינט, סרנדה, אלבניה

בהמשך, הגענו לכמה שעות של שמש וחוף בעיירת החוף קסמיל.
איזה מהמם פה !!
צבע מים קאריבי ! המוני גוונים של כחול וירוק ! בהיר וכהה. משחקים שם צבע. חול לבן לבן. והכפר – עזה. מאות בניינים בצבעי שיט שונים, חצי בנויים, חצי ריקים. קוביות קוביות. עמודי בטון מזויין. הרוב, סחלה אחד גדול. שכונה. אבל הים יפה יפה. והשילוב – מרתק. פשוט שילוב הזוי ומקסים. אז אמנם, המים קרים מידי, אבל אנחנו התיירים היחידים וכל השקט והיופי הזה – כולו שלנו. אמנם לזמן קטן (עד ששוב העננים מכסים את השמיים), אבל זמן קטן ואיכותי.

סרנדה, אלבניה

סרנדה, אלבניה

וזהו. השמש שוקעת. חוזרים לסרדנה. מכירים עוד תיירים תרמילאים. אוסטרליה. סקוטלנד. שבדיה. ממש חווית BACKPACKER היסטורית כמו זאת שהייתה לפני עשר שנים. ארוחה אחרונה, ונסיעת לילה ארוכה לטיראנה.


פוסט הבא – טיראנה וקרויה


29 באפריל 2014

עמק טת, 21.04.2014 – 23.04.2014

 


פוסט קודם – פריזרן (קוסובו)


אחרי נסיעה ארוכה מקוסובו הגענו בשעת אחר הצהריים לכפר בשם בוגה (Boga). בוגה הינו כפר אחד לפי כפר טת (Teth). בין בוגה לבין טת מובילה דרך עפר, העוברת פס בגובה של 2,000 מטרים. לפני 3 ימים הדרך הייתה בלתי נגישה בעליל. כמובן, שתמיד יהיו תיירים שירצו לבדוק את קביעת אי הנגישות. לרוב, אלו גם יהיו תיירים ישראלים.

אז בסופת השלגים שהיתה, קבוצה של תיירים צרפתיים דווקא, החליטה לנסוע בדרך ולעבור את הפס. אז אמנם הייתה סופת שלגים. ואמנם מדובר בגובה של 2,000 מטר. ואמנם כולם אמרו להם לא לעשות את זה. ואמנם לא היה להם רכב שטח 4X4. אז אמנם…
הצרפתים בכל זאת עלו לכיוון הפס, ותוך זמן לא רב, אחריהם גם עלו טרקטורים לפנות אותם עם צוותי צילום, ככה שהסיפור הופיע במהדורות החדשות באלבניה. פאדיחה לא נורמלית וגם די מסוכנת….

עד עכשיו אלבניה עושה לי דה ז'ווים משולבים ממספר מדינות בהם ביקרתי. שילוב של הנחמדות המטורפת של הגיאורגים (שעד עכשיו חשבתי שהם העם הכי נחמד בעולם), הנופים הירוקים והשלג עם משקעי קומוניזים של הקירגיזיים, וכמובן המסע במכונת הזמן למאה הקודמת ההמזכיר את המסע בקובה.

בכל אופן, מצאנו משפחה חביבה עם בית קפוא להחריד להתארח אצלם, ויום למחרת תיכננו לעלות את העלייה לטת. ג'יפ מקומי הבטיח לעלות אותו "עד שאי אפשר" ולי זה נשמע מספק ביותר. למחרת, ה"אי אפשר" הסתבר ככמויות שלג מטורפת בחלק העליון ביותר של ההר. שלג בגובה שלי !!

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

נראה כאילו האלבנים מאוד אוהבים תיירים, וישראלים בפרט.
לאלבנים שפה שלא דומה לכלום, אבל היות והרבה מאוד אלבנים ברחו בעשרים שנים האחרונות למרחבי הגלובוס, רבים מהם למדנו אנגלית. ובזכות אותה אנגלית, והסימפטיה שהם חשים לישראלים, הם דואגים לספר את פרט המידע האהוב עליהם, תוך כדי שמבט גדול של גאווה נפרש על פניהם – "אתה יודע… במהלך מלחמת העולם השנייה… אף יהודי לא נרצח באלבניה" הם מספרים. ומוסיפים "אנחנו העם האלבני, הגנו על כל היהודים שחיו פה". ואז גם מרחיבים " ומעבר לזה, יהודים רבים שברחו לאלבניה משאר מדינות אירופה – הגנו גם עליהם".
האלבנים מספרים את פרט המידע הזה, כאילו מדובר בשליחות. כאילו לימדו אותם לספר ולדון בזה בבית הספר, או במקביל לתוכנית תיירות כלשהי שהמדינה מובילה פה. לי אישית זה ממש חימם את הלב. תמימות נעימה ויפה.
בחלק מהכפרים הנטושים האלו בהרים, מצאו מחסה יהודים אשר נמלטו מגרמניה במלחמת העולם השנייה.

בוקר למחרת יצאנו משקודרה לכיוון צפון-מזרח ומתחברים לדרך הררית לכיוון שמורת הטבע תֶת (Tet). הדרך ארוכה, מפותלת אך מדהימה ביופייה. כמויות ענק של שלג, בתים נידחים נטושים בחלקם (לאחר מכן למדנו שפשוט מי שהיתה לו אפשרות, היגר למערב אירופה או ארה"ב. בכפר בוגה למשל 50% מהבתים נטושים היום), עדרים של כבשים, פרות ועיזים מנקדים את הנוף המרהיב. הצמחייה הים תיכונית הופכת לאלפינית עם הטיפוס כלפי מעלה.
יורדים את הפס ברגל, מכתתים רגלינו בבוץ, שלג וענן אחד ענק. לאחר שעתיים הליכה, תפסנו פתאום טרמפ עם אוטו מקומי שסיפח לעצמו תייר אמריקאי שוקיסט.
מסתבר שערב קודם, בלילה, בחושך, בשלג, הבחור החליט לעשות את הנסיעה בין שני הכפרים עם ניסאן מיקרה קטנטונת. עכשיו אשר הוא נתקע ואז באו לחלץ אותו. הזוי..

בכל אופן, שמורת תת פשוט מהממת. היה שווה להתאמץ כל כך בשביל להגיע לכאן !!
הכל ירוק פה, פריחה לא נורמלית. שמש בשמיים הכחולים. פלגי מים זורמים. תחנות קמח נטושות ובעיקר הרבה מאוד אוויר צלול ושקט.
שינו טראק קטן למפל ובדרך עברנו בבית של אלבנית חלקאית זקנה שלא דוברת מילה אחת אנגלית. אבל כרגיל באלבניה, אם רואים אורח – מזמינים אותו לקפה או תה לבית, וגם משלחים אותו עם מנתה קטנה – צרור של עלי תה לוונדר.

בשורה התחתונה, איזה יופי פה !! אישתי המגניבה, שמש זורחת, ונופים מרהיבים. פשוט אושר ועונג צרוף !!

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

 

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

 

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

 

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

בלילה תפסנו טרמפ, בחזרה לבוגה עם מיניבוס במעלה ההרים. מפלס השלג אמנם ירד במעט, אולם קירות של שלג עטפו אותנו מכל צד.

 

עמק טת, אלבניה

עמק טת, אלבניה

וזהו.. אחרי יומיים של נופים מרהיבים ברחבי עמק טת, הצטרפנו לתייר אמריקאי האבוד בדרכנו חזרה לטיראנה.

בדרך לא הפסקנו לשים לב לפטיש אחד עיקרי שיש לאלבנים – זה שטיפת רכבים. נראה, כאילו בכל מקום, בעיר, בכפר, בדרכים ראשיות ובדרכים צדדיות – תמיד יהיה מכון לשטיפת רכבים. מכון ? מילה קצת גדולה. לא מדובר פה במנהרות רחצה עם רובוטים שמשפריצים מים וסבון, אלא יותר בסככות עם צינור, דלי וסמרטוט שנראה באלבנתי LAVAZH. מעולם לא ראיתי מדינה עם כל כך הרבה סככות לשטיפת רכבים. פרופורציה פשוט לא הגיונית !!
מים, הבנו מהר מאוד שברור שלא חסר פה. ממש לא. אז מה הקטע ?
בהמשך הטיול למדנו שתכלס, מדובר באחד העסקים הכי נפוצים באלבניה כי פשוט מאוד קל לפתח עסק כזה ! זה הכל עניין של עבודה ואבטלה.
בנוסף, מבפנים, האלבנים הם כמו ערסים מתלהבים קטנים. כל אחד גאה ברכב שלו, עוד ס"ד על ימין ועל שמאל. כולם פה נוהגים כמו ילדים קטנים ומופרעים, ותכלס האגו של הרבה מאוד אלבנים מבוסס על הרכב שלהם. ועל מנת שיהיה אגו גבוה, אז צריך שיהיה רכב נקי בהתאם. הזוי !!
אני מנקה את הרכב שלי בממוצע 3 פעמים בשנה, וגם זה רק במקרה ויש לי ממש הרבה זמן פנוי.
ואלבני ממוצע ? נראה כאילו הוא שוטף את הרכב שלו 3 פעמים בשבוע !!

"מכון" שטיפת רכבים, אלבניה

"מכון" שטיפת רכבים, אלבניה

דבר נוסף מעניין באלבניה זה נושא המרצדסים. כמעט בכל מקום באלבניה רואים עוד ועוד מרצדסים. ישנים. חדשים. מצוחצחים ושרוטים. אחד מספרי הטיולים שראיתי על אלבניה טוען שמדובר במרצדסלנד. אבל תכלס, יש לזה סיבה.
עד לפני עשרים שנה, אסור היה על אחזקת רכבים פרטיים במדינה. חוקית, היו רשומים כ – 800 רכבים בכל אלבניה. רובם רחבי תחבורה ציבורית מן הסתם.
מאז נפילת הקומוניזם, אלבנים רבים ברחו מהמדינה, גנבו/קנו רכבים באירופה והכניסו אותם לאלבניה. רק שאז הם נזכרו שלמעשה – אין כבישים !! ולאחר סקר שוק קצר, הם הגיעו למסקנה שהרכב הטוב ביותר לתשתית הכבישים הרעועה ומלאת הבורות והמהמורות של המדינה הינו מרצדס (אני אגב יכולתי להגיע למסקנה הזאת בצורה הרבה יותר זריזה). ועל כן, לאורך השנים, למרות שכבר נסללו לא מעט כבישים, האלבנים עדיין חשים חיבה עזה מאוד למרצדס. עד כדי שכך, שלמעלה מ – 30% מהרכבים במדינה הינם מרצדס.

וזהו. נסיעה ארוכה ארוכה. נפרדנו מההרים המהממים. נפרדנו מצ'ייס האמריקאי, ותפסנו אוטובוס המשך ליעד הבא בדרום דרום המדינה. 


פוסט הבא – סרנדה וקסמיל


29 באפריל 2014

פריזרן (קוסובו), 20.04.2014

 


פוסט קודם – עמק וולבונה


יש קטע כזה באלבניה, שהכבישים לא משהו. אם בכלל יש כבישים. או זפת על הכבישים.

עד לפני עשרים שנה, כשאלבניה הייתה סגורה ומסוגרת לעולם, ללא יוצא וללא נכנס, כמעט ולא היו כבישים במדינה. והכבישים שכן היו, היו בעיקר דרכי עפר כבושות, מלאות בורות ומהמורות.
בעשרים השנים חלה התקדמות מסיבית בנושא, אך עם זאת, המצב בהחלט רחוק מלהיות משביע רצון. נסיעה של 270 קילומטר למשל אורכת כמעט 6 שעות. אמנם אלבניה נמצאת באירופה, אבל החוויה היא חוויה הנסיעה היא רבע בוליביאנית.
בכל אופן, בשל השלג המטורף (בהרים ובעיקר בפס), לא יכולנו להשלים את הטראק וללכת ברגל מוולבונה עד לעמק טת, אז החלטנו לקחת אוטובוס ולעקוף את שרשרת ההרים. זה הזוי, תכלס המרחק בן הכפרים הוא כ – 30 קילומטר, אבל עם שרשרת הרים באמצע וערמות של שלג. אוטובוס "ישיר" אין, ולמעשה מדובר בנסיעה של כ – 7 שעות.
בשל עניין המחסור בכבישים, הנסיעה הכמעט ישירה עוברת דרך קוסובו. איזה קטע זה ! על מנת לנסוע מעיר לעיר, צריך לעבור את הגבול ולעבור באחת משתי הערים המרכזיות של קוסובו – פריזרן.
אז האמת שהביקור בקוסובו היה ממש ממש לא מתוכנן, מצד שני גם סופת השלגים המטורפת מלפני כמה ימים לא ממש היתה מתוכננת. אז החלטנו לעשות לילה, ולבקר ביקור חפוז בקוסובו.

תכלס, נראה היה שהגענו לעולם אחר. בתים יפים, בלי סוף בתי קפה, מסעדות, נהר קטנטן, גשרי אבן, גגות רעפים אדומות. הכל קטן, אינטימי, נעים ועם המוני תיירים ומקומיים שלבושים יפה ומערבי. אפילו המטבע המקומי הוא אירו. אמנם למדנו לאחר מכן, שאסור לקוסובו להשתמש באירו, אולם השילוב של כל הדברים הללו יצרו לנו תחושה כאילו הגענו לכפר קטן ויפה שנמצא באזור ספר באיטליה. הקוסובאים הם ברובם למעשה אלבנים. רובם מוסלמים. ועל כן, התרחשו פה כל כך הרבה קרבות וטיהורים אתניים על ידי הסרבים הנוצרים.
אז אמנם מדוברים באלבנים, אולם באלבנים שלא ממש רוצים להיות חלק מאלבניה. טוב להם עם המדינה הנפרדת והיחסית מתקדמת שלהם.

אז תכלס, מה יש לראות כאן ?
האמת שאין ממש הרבה. יום אמור להספיק לעיר.
עושים סיור בעיר העתיקה עם הבתים הנמוכים וגגות הרעפים, אוכלים המון המון בורקסים מקומיים עם יוגורט (צריך ללמד אותם להגיש בורקס טורקי עם ביצה ומללפון חמוץ…), אזור המרחצאות הטורקיים (שסגור עכשיו לשיפוצים), ביקור בתפילה במסגד המרכזי, הטיילת המרכזית על הנהר, בתי הקפה והבארים הקוסואובים, וכרגיל באלבניה וקוסובו – תמיד יהיה מבצר על הר גבוה מעל העיר ממנה יש תצפית נאה מאוד.

בורקס, פריזרן, קוסובו

בורקס, פריזרן, קוסובו

נראה כאילו חלק מאוד מרכזי מהעיר עבר שיפוץ מאוד יפה.
בדיעבד למדנו כי ממש ככה – עשרות רבות של בתים נהרסו פה במהלך מלחמת סרביה בעקבות הפצצות הסרבים, ומידי פעם, ניתן למצוא בתים הרוסים כאנדרטאות דוממות לאותה מלחמה ולאותו רצח עם שהיה פה.

פריזרן, קוסובו

פריזרן, קוסובו

 

תצפית מהמבצר, פריזרן, קוסובו

תצפית מהמבצר, פריזרן, קוסובו

 

שאריות ממלחמת קוסובו

שאריות ממלחמת קוסובו

 

פריזרן, קוסובו

פריזרן, קוסובו

וזהו ! סך הכל זה היה ביקור בזק בעיר היפה פריזרן של קוסובו, עם בורקס מקומי ראשון, מסעדה טובה ואווירה מעולה ! וזהו חוזרים לאלבניה ליומיים נוספים בהרים.


פוסט הבא – עמק טת


29 באפריל 2014

עמק וולבונה, 17.4.2014 – 19.4.2014

 


פוסט קודם – שקודר


לילה קצר בשקודר והשכמה מוקדמת לנסיעה המפורסמת לכיוון וולבונה. מבחינה תחבורתית, מדובר בנסיעה די סיוטית, אך נחשבת אחת הנסיעות היפות באלבניה ואטרקציה מרכזית במדינה.
מדובר בנסיעה של אוטובוס, מעבורת קטנה על אגם מלאכותי שנוצר מסכר על נהר, אוטובוס נוסף לכפר בשם בראם צורי, ואז, באופן מפתיע – אוטובוס נוסף !
כל זה, בשביל להגיע לכפר קטן ומקסים באמצע האלפנים האלבניים בשם וולבונה.

אגם קומאן, אלבניה

אגם קומאן, אלבניה

 

בראם צורי, אלבניה

בראם צורי, אלבניה

כשהגענו לוולבונה, הבנו מה משמעות סופת השלגים שהייתה פה. בהתחלה, ליד האגם, ראינו שלג רק בפיקים של ההרים. בהרים הרחוקים. אבל ככל שהתקרבנו, ולמעשה עלינו בקו הגובה, הבנו וראינו את כמויות השלג ששטפו את ההרים פה. הכל לבן לבן לבן. שלג פאודר. כאילו הגענו ונחתנו על ראשו של אלי לוזון.
בסוף חודש אפריל, כמו אצלנו למעשה, ידענו שכל הממק אמור להיות פורח. ירוק. פריחת האביב. אבל איזה פריחה ואיזה נעליים, לא ירוק ולא גרביים.
הפסגות, מורדות ההרים וכל העמק – הכל כוסה במעטה עבה של שלג. אני בטוח, שלמטה, מתחת לשכבות הלבן, קפואים להם למוות פרחים, אומרים תוהים לעצמם אם משהו השתגע בשמיים.
לנו לכאורה עוד היה מזל היות ופתחו את הכביש לכפר וולבונה. בעל ההוסטל שלנו אמר שהשלג נמס במהירות יחסית. רק אתמול גובה השלג היה כ – 40 סנטימטר, והיום הוא כבר 20. אבל 20 סנטימטר בעמק. כשאמרנו לו שאנחנו רוצים לטפס להרים, הוא אמר שאפשר. ברור. אבל שהוא חושב שמטר וחצי/שניים שלג בפס עלול להקשות עלינו את הצעידה. בקיצור, הוא שכנע אותי לרדת מהסיפור ולרדת מהשלג. בעסה…..

בכל אופן, אז מה כן עושים פה ?
אז תכלס עשינו חלק נכבד מהטראק ככל שהתאפשר לנו. טיפוסים בהרים, עד שהשלג הגיע לברכיים ולא ניתן היה להתקדם יותר. בכל יום, בכל הר, בכל פינה השלג היה אחר. דחוס יתר. אבקתי יותר. גבוה יותר. השלג גם השתנה. כל יום המפלס ירד. בקצת. אחרי יומיים השלג שעטף לנו את הגסט האוס נמס ופינה את מקומו לשדות החקלאיים שמתחת.
התחלנו את העמק בחוויה לבנה וצחורה עם אי של גסטהאוס עץ בים של לבן, וכשעזבנו היינו כעץ פורח בין שדות מרעה לשדות תפוחי אדמה. חוויה ! תקופה שלמה של אביב הדחוסה ליומיים.

באזור ראינו הרבה מפטריות הבטון המפורסות של אלבניה – בונקרים.
בתום מלחמת העולם השנייה, הרודן המקומי אנוור הוג'ה (שהיה מנהיג הפרטיזנים נגד הנאצים) חשש כל כך מפלישת המערב שהוא רישת את כל המדינה במאות אלפי מיני-בונקרים שמעולם לא נעשה בהם שימוש. לפחות לא ללחימה.
במהלך 40 שנות שלטונו, כ-750 אלף מיני-בונקרים בקוטר של כשלושה מטרים (יש גדולים וקטנים יותר), הידועים בכינוי "פטריות הבטון", נבנו בכל פינה של אלבניה – אחד לכל ארבעה תושבים !!
למזלם של האלבנים, "הפלישה" מהמערב לא ממש התרחשה והבונקרים האלה נותרו לעמוד כמו פאזל של פיל לבן (אבל בצבע אפור) המפוזר בכל רחבי המדינה. כמויות מטורפות של בונקרים. רואים אותם באמצע העיירות, בכפרים, בכבישים הבין עירוניים, ואפילו בכפר וולבונה הנידח. בונקרים כאלו בנויים גם ברחובות טיראנה עצמה. במרכז העיר !
24 מבני בטון מעוגלים לכל קמ"ר בממוצע.
האסטרטגיה הצבאית הייתה כזאת – בזמן שלטונו של הוג'ה (שהיה לוחם גרילה בעברו) חיו במדינה כשלושה מיליון אזרחים והוא הסתמך עליהם שיהפכו ללוחמי גרילה בעת הצורך באמצעות אותם בונקרים. הזוי !
הבונקרים האלו נשארו כאנדרטאות. כאבני בטון שאין להן הופכין. יקר מידי לפנות אותן. ועל כן, רוב הבונקרים עומדים נטושים באלבניה ללא שום מטרה.
את הבונקרים הגדולים יותר, תושבי המדינה החליטו לנצל לשלל צרכיהם – מדירות ומחסנים לחנויות קטנות ובתי קפה, ואפילו כמקומות מפלט לילדים שמנצלים אותם למשחק ולנערים שמנצלים אותם להתמזמז הרחק מעיני המבוגרים.

בונקר, עמק וולבונה, אלבניה

בונקר, עמק וולבונה, אלבניה

בקיץ, בעונה, אין שלג. והמקום, לפי הסיפורים, שוקק חיים. רועש. מלא תיירים. מקומיים שחוזרים למקום משקודר. בעבר, היו פה רק בתים בודדים והכפריים שהתגוררו בהם, מנותקים מאלבניה באופן כללי, ומנותקים מהעולם בפרט. במיוחד בחורף.
כעת, נראה שרוב העסקים בוולבונה הינם בעיקרם גסטהאוסים. ברור… יש פה עוד מקומיים. יש שדות מסביב. יש הרים וניתוק כללי. אבל בקיץ ? המקום פשוט בנוי למאות רבות של תיירים עם חדרי אירוח, מסעדות, ואוכל מפנק. איזה מזל שאנחנו לא בעונה !! זכינו.

בטראקון אחד הגענו לכפרון שנקרא קוקאי (Kukaj). כפרון ? סוג של שכונה של שני בתים, פרות בודדות ושתי משפחות. אז כרגיל, נדחפתי ו"הוזמנו" לתה בביתם.
מדובר במשפחה מהממת (כרגיל באלבניה). בית שקיים למעלה מ- 100 שנה. הנינים (ילדים בני 10) עושים בדיוק מה שהסבא רבא שלהם עשה. יש חשמל, יש סלולר עם נקודה אחת בדיוק בה יש קליטה. יש מכונת כביסה ! והכי חשוב, יש טלויזיה LCD שטוחה !! אבל התנור הוא עדיין תנור עצים. את האוכל עדיין מגדלים בגינה בחוץ לצרכי המשפחה בקיץ, ואוגרים את הגידולים לחורף הקפוא והמושלג. והמשפחה, היא עדיין אותו תא משפחתי ישן נושן. דיסוננס לא נורמלי.
מובן מאליו שהמשפחה שאירחה אותנו ביצעה זאת בצורה מטורפת. ללא כל דופי. תה חם מאוד. לחם. חמאה. וכמובן, כמו שכבר למדנו ביומיים שלושה האחרונים – גבינה שנחבצה על ידי בעלת הבית. כמעט כל בית פה חובץ לעצמו את הגבינה בחיתול מעל הכיור במטבח.

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

 

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

 

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

הבתים העתיקים הבנויים ומפוזרים בכפרים בסביבה בנויים בצורה מאוד ייחודית. מאוד לבנים. עשויים מחומרים מקומיים. בוץ. קש. אבנים. טייח מסביב. והגגות – סוג של גגות רעפים מלוחות עץ אורן בלתי עמידות בעליל. נראה כילו כל הבית העתיקים יחסית בנויים באותו סגנון בדיוק על ידי אותו "קבלן".

בתים ישנים שעוברים שיפוץ, כבר מקורים בגגות מתכת מבודדים.

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

במהלך השהות בוולבונה למדנו על תופעת הבתולות המושבעות.
בתרבות האלבנית, בתולה מושבעת (burrnesha) היא אישה שנשבעה שלא להינשא ולהתנזר ממין. בתולות מושבעות מתנהגות ומתלבשות כגברים, והן רשאיות לעסוק בעיסוקים שלפי התרבות הפטריארכלית המסורתית נתפסים כ"גבריים". המנהג רוַוח באזורים כפריים בצפון אלבניה.

מקורה של מסורת זו בקאנון של לקה דוקאג'יני מהמאה ה-15. לפי הקאנון, הנשים הן רכושו של הגבר, וזכויותיהן מועטות. אסור להן לרשת רכוש, לרכוש קרקעות, לעסוק במקצועות מסוימים, לעשן או לענוד שעון, ועם נישואיהן עליהן לעבור להתגורר עם משפחתו של הבעל. הקאנון חל על בני כל הדתות, מוסלמים, קתולים ונוצרים-אורתודוקסים כאחד. כלומר, אין פה אלמנט דתי אלא אלמנט תרבותי אלבני גרידא.

במצב דברים זה, השבועה היוותה עבור נשים פתח מילוט מנישואים כפויים או לא רצויים, בין אם לפני הנישואים ובין אם אחריהם. ביטול נישואים בנסיבות אחרות היה עלול לגרור נקמת דם. היו גם נשים שהשבועה אפשרה להן עצמאות רבה בהשוואה החיים שהיו צפויים להן כנשים נשואות, ולכן בחרו באפשרות זו. נשים אחרות נשבעו את השבועה בעל כורחן, כאשר לא נותרו במשפחותיהן גברים שיטפלו במשפחה ובמשק. הפרת הנדר הייתה עבירה חמורה, שדינה מוות.

השבועה התבצעה בדרך כלל לפני זקני הכפר, אך לעתים נשבעה האישה ביחידות, והיא קיבלה תוקף לאחר שקצצה את שיערה והחלה להתלבש כגבר. מרגע השבועה, נחשבת האישה כגבר, וכל המגבלות שחלות עליה כאישה בטלות.

במהלך המאה ה-20 דעך המנהג בהדרגה. המשטרים הקומוניסטיים באלבניה וביוגוסלביה עודדו שוויון זכויות לנשים ואת עבודתן במקצועות שאינם של צווארון ורוד, ומגמה זו נמשכה גם לאחר שהונהג בהן משטר דמוקרטי בשנות ה-90. הוסבר לנו כי הבתולה המושבעת הצעירה ביותר שעדיין חיה לפי המנהג הזה הינה בחורה בת 35. צעירה ! 

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

 

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה 

וזהו. יומיים של טראקונים מעולים בשלג, ביקורים בבתים כפריים ישנים ואכילת הרבה מאוד גבינות עזים, לחם, דגים וסלטים. נופים מרהיבים. אלבניים נחמדים וחמים. ואפילו הכנת תה מעלי לוונדר משלג טרי. מהמם פה מאוד, כבר אמרתי ?

גסטהאוס - יש שלג, אלבניה

גסטהאוס – יש שלג, אלבניה

 

גסטהאוס - אין שלג, אלבניה

גסטהאוס – אין שלג, אלבניה

 

 


פוסט הבא – פריזרן


29 באפריל 2014

שקודר 16.04.2014

 


פוסט קודם – אלבניה וקוסובו, ראשי


 

טוב. אז לאחר תקופה לחוצה בטירוף בעבודה (למעשה לחוצה כרגיל), נחתנו בטיראנה אחרי קונקשיין ארוך באיסטנבול. אלבניה קרובה ממש, אולם זמן ההגעה אליה ארוך מנשוא.
קונקשיין לילה, 4 שעות המתנה, ושנ"ץ ארוך מאוד מאוד מול שער המטוס בשדה התעופה של אינסטנבול שגרם לנו כמעט ולפספס את הטיסה, עד אשר אחד מדיילי הקרקע של הטיסה התורכיים העיר אותנו בברוטליות וטען ש"יש לכם מזל שחשבתי להעיר אתכם. בזכותי אתם תעלו לטיסה". מה זאת אומרת "מזל" ?? זה לא העבודה שלך למעשה לוודא שכולם עולים על הטיסה ?? לא ברור מה עבר לו בראש. הקטע הוא, שמעולם, מעולם, לא עמדתי לפספס טיסה. וגם לטיסה האאשונה כמעט ואחרנו (בשל דרישות התזונה של אישתי היקרה) עד אשר קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה, עם מענה של בחורה אסרטיבית "מר בניסטי ?? אתה מאחר לטיסה שלך !". אני ? מר בניסטי ??

גם הטיסה עצמה לא ממש הייתה חוויה מרנינה. טסתי כבר עשרות רבות מאוד של פעמים בחיים, טיסות פנים, טיסות בינלאומיות, טיסות בקיץ, טיסות בחורף ובגשם. אולם טיסה מטלטלת כזאת עוד לא הייתה.
כנראה חצינו הרבה מאוד כיסי אוויר, או יותר נכון שקי אוויר, עננים אפורים כחולים שעטפו את השמיים וכנראה גם עם טייס שהיה נראה אפעס כאילו מדובר באחת הטיסות הראשונות שלו במזג אוויר כזה. בנוסף, זכינו לשבת בשורה האחרונה היציבה והרגועה של המטוס. שילוב של כל הדברים האלו יצרו יציבות ארעית לחלוטין במהלך הטיסה, עד כדי כך שבכיס אוויר אחד האוכל עף לו ממגש האוכל בשילוב זעקות בהלה של הנוסעים. לא נעים בכלל. פתאום דמויות של המטוס המלזי החלו לעלות ולצוף להן בתת המודע שלי…כנראה שלא רק בתת המודע שלי.

בשעה טובה הגלגלים נגעו בקרקע יציבה ובטוחה. ברוכים הבאים לטיראנה. שדה תעופה שכונתי. קטן. קומפקטי. שכונתי אבל לא בקטע מזלזל. נראה כאילו שדה דב הינו גדול יותר משדה התעופה הבינלאומי של אלבניה.
שדה התעופה נראה כתפאורה שנותרה מסרטי ג'ימס בונד שבלב מסך הברזל: מטוסי מיושנים, מעט ציוד צבאי שמפוזר, עשביה, ותחושה של הזנחה. ברוכים הבאים לשער הכניסה של מנהרת הזמן: אלבניה.
השמיים ? עדיין אפורים. והטמפרטורה ? קור כלבים. לאן הבאתי אותנו לעזאזאל ??

נסיעה זריזה בעיר, שלא נראית מלהיבה מידי במזג האוויר הסגרירי שזכינו לו, ומחליפים אוטובוס לכיוון שקודר שנמצאת בצפון הרחוק בואכה הגבול עם מונטנגרו. 3 שעות נסיעה, שוב גשם, שוב רוחות ושוב שמיים אפורים – וברוכים הבאים לשקודר, בירת צפון אלבניה. גם פה קור כלבים. אפילו קצת יותר.

לא מדובר פה בעיר שהיא מהממת ביופייה. שקודר היא אמנם העיר השנייה בגודלה באלבניה, אולם כמעט כל אלבני מקומי שפגש אותנו שאל אותנו שתי שאלות :
1. האם אנחנו רוצים לנסוע למונטנגרו (ראבק, לפני שנייה הגענו לפה וכבר אתם רוצים שנעזוב ??)
2. אם אנחנו לא רוצים לנסוע למונטנגרו, אז מה לעזאזאל אנחנו עושים פה ??
על התפיסה השיווקית המקומית, יש למקומיים על מה לעבוד….

הסיבה העיקרית להגיע לשקודר הינה האלפים האלבניים (הדינאריים). הרים חצי גבוהים (עד 2000 מטר), כרי דשא ירוקים, קצת שלגים בפיקים, וכפרים ישנים נושנים יפים שבינם מסומן טראק אטרקטיבי ויפה.
אז אמנם קר מאוד, אנחנו לא ממש בעונה (למרות שהיה חורף מאוד לא חורפי באירופה השנה) אבל הגענו חדורי מוטיבציה להתחיל ולהתארגן לטרק בין הכפרים.
בכל אופן, בקיצור, למדנו שאמנם היה חורף מאוד לא חורפי באלבניה בשנת 2014, אולם לפני 3 ימים התרגשה עלינו סופת השלגים הכי גדולה בחורף האחרון.
מעברי ההרים סגורים מכמויות שלגים היסטריות, דרכי העפר לכפרים חסומות ואין יוצא ואין בא. נראה כאילו טראק מגניב כבר לא יהיה פה לצערי הגדול.
מילא… מנסים להמשיך בתוכניות ובתקווה שהשלג יימס והכל יהיה בסדר….

התארגנות לטראק הכוללת קניית פסטות, טונה, גז וגזייה מקומית, וזהו.
מסגד אחד מרכזי. פסל של ממה תרזה. רחוב אחד מרכזי משופץ ויפה של בתי קפה ומסעדות. אולם כמעט הכל סגור וללא תיירים/מקומיים. העונה ממש לא התחילה פה עדיין, ורוב העסקים נמצאים בתרדמת החורף שלהם.

אמא תרזה, שקודר, אלבניה

אמא תרזה, שקודר, אלבניה

כבר בשקודר הבחנו בפאן תרבותי שכנראה ילווה אותנו לאורך כל הטיול – "בר קפה". כמעט בכל פינת רחוב, בכל אזור ממוקם לו "בר קפה". מדובר בגרסה מקומית של בתי קפה שבגדול מכילים 4 דברים עיקריים :

1. קפה. ולא סתם קפה – קפה אספרסו (בכל זאת מדובר באירופה).
2. הרבה סיגריות והרבה מאוד עשן סיגריות (האלבנים פשוט לא מפסיקים לעשן).
3. כוסיות ראקי (הספירט המקומי).
4. כמויות של גברים אלבנים שיושבים כל היום ופשוט לא עושים כלום. מדברים, אוכלים אחד לשני את הראש, מעשנים ומרווים את צמאונם בראקי. נשים ? אין ממש בנמצא. הנשים נשארות בבית. להן אין קליקות שכאלו בבארי הקפה.
תחושה שלי – נראה עוד הרבה מאוד מקומות כאלו בהמשך…

בר קפה, אלבניה

בר קפה, אלבניה

באופן כללי, אני אישית לא מכיר אף לא ישראלי אחד שהגיע לאלבניה לטיול. לא מוצ'ילר ולא בטיול מאורגן. מעט מאוד מידע בלמטייל או בכל אתר אינטרנט אחר. אז האמת שהייתי בטוח שכנראה ישראלים כמעט לא מטיילים באלבניה, והסיכוי שנראה כאלה די אפסי. למעשה, כל מי שסיפרתי לו על הטיול, עשה אחד משנ י הדברים – עיקם לי את הפרצוף או הרים את הגבות שלו למעלה למעלה בתהייה. חלק, אפילו שאלו אותי "אלבניה ? איפה זה לעזאזל ? זאת לא מדינה שהדבר היחיד שהיא עושה זה לשלוח שירים לאירווויזון ??".
אבל מה, כרגיל במקרים האלה – אני טועה. ישראלים באמת שיש בכל מקום. 10 שנים של טיולים ואני עדיין מופתע מכמויות הטיילנים שלנו. אפילו כאן, בגסטהאוס בשקודר, יש קיר על ציור ענק ומושקע – של ישראלים כמובן. בעברית. כאלו שנתקעו במקום לפחות שבוע. הזוי….

וזהו. לילה קצר. קפוא. מים קרים במקלחת. והשכמה מוקדם לכיוון האלפים האלבניים.


פוסט הבא – עמק וולבונה



© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.