פוסט קודם – פתיחה
טוב. אז אנטרקטיקה.
היבשת השביעית. היבשת הלבנה.
דבר ראשון – אזהרה. זה הולך להיות ארוך. אז לשבת בנוח. נוח מאוד.
שתי סיבות. גם מדובר ביבשת שלמה נוספת, למרות שאנחנו היינו/ביקרנו/ראינו באמת חלק מזערי ביותר שלה, וגם והיות הטיול לשם עלה כל כך הרבה כסף, שחייבים לדבר עליו הרבה ולהצדיק בצורה כלשהיא את העלות…
לא. אבל בתכלס. באמת שיש מה לכתוב.
דבר שני – מזג האוויר. אני לא יודע מה יודעים על אנטרקטיקה, אבל בתכלס – קר שם. לעיתים, אפילו בשיא שיאו של הקיץ, מאוד. ואנחנו אמנם כבר לא בשיא הקיץ, אבל. ככה אומרים. שעדיין קיץ פה. אומרים…
מזג האוויר הפכפך שם בערך כמו כל הדעות הפוליטיות של דוד לוי. משתנה כל הזמן. כל הזמן. מרגע לרגע. בקיץ. בחורף. תמיד.
אז לגבי ההתחלה.
אז כמו כל דבר כמעט בחיים, ובמיוחד בצבא, אפשר לחלק את המסע לאנטרקטיקה ל – 3 חלקים. התחלה, אמצע וסוף.
התחלת השיט, אמצע השיט, וכמובן – הסוף שלו.
השיא, שיא השיאים, אין ספק שהימים מהטובים שלי בטיול עד עכשיו בדרום אמריקה (ועוד קצת…) היו באמצע הטיול.
מה זה הטיול ?
10 ימים. 9 לילות. ספינה. קרוז. לא מדובר בקרוז נופש. אין מסיבות ועניינים. קרוז אינטליגינטי כזה. לומדים ! הרצאות על היבשת, סוגי פינגוונים, וגנר, נדידת יבשות, מסעות בעבר ובהווה, ושאר ירקות.
כל זה בדרך הלוך ליבשת ובחזור. באמצע – ירידות ליבשת. לאיים. לסיורי סירות. תאמת, נשמע מקצועי מאוד.
הוזהרנו מראש. הכל תלוי שינויים. הכל דינאמי. הקפטן מחליט. לאן מגיעים, איפה יורדים מהספינה, אם בכלל יורדים. הכל תלוי מזג אוויר ו – קפטן. שוב. מזג האוויר מהווה פה ג'וקר רציני. והוא אכן היווה תפקיד מרכזי בקרוז.
אז איך זה הולך בעצם ?
יום ראשון, מעמיסים ציוד. שולחים את התיקים כמה שעות לפני שעת הש', ככה שימתינו לנו כבר על המיטות בחדרים. להקל עלינו בסחיבה….הההםםם…נשמע התחלה טובה.
כמה שעות לאחר מכן, הגענו למזח, מחפשים בקדחנות את ספינתנו, בציפייה נואשת שתהיה גדולה ככל האפשר. ההגיון די פשוט. גדולה יותר – יציבה יותר. העניין הוא, שבדיעבד הסתבר, שלא באמת משנה מה גודל הספינה. האוקיינוס, לעולם, אבל לעולם, יהיה גדול יותר מהספינה. הרבה הרבה יותר. עולים בחששות משהו. מי יהיו חברנו למסע. כמה זקנים הם באמת יהיו. כמה סבבה יהיה איתם.
האנייה שלנו לאנטארקטיקה במזח לפני היציאה
עולים, מתמקמים בחדרים, שנראים מבטיחים מאוד, ושאמורים להיות ביתנו ל – 10 ימים הקרובים, ועולים לטרקלין. כינוס ראשון של האנייה.
הצגה ראשונה של הצוות שלנו.
אז מי היה באמת הצוות שלנו ?
צוות ההדרכה היה קנדי ברובו. החברה המארגנת, GAP, הינה קנדית.
בגדול – מדובר בבסמ"חניקים.
חבורה של כ – 10 צעירים, כולם בסמ"חניקים. להיפך. הם יכולים ללמד את בסמ"ח כיצד להיות בסמ"חניקים. אבטיפוס של התופעה.
מתלהבים מעצמם, מהקרוז, מאנטרטיקה ובשורה התחתונה – מהכל.
בתכלס – מתלהבים. חבל על הזמן. ובראשם, מפקד בסמ"ח בכבודו ובעצמו. בכל יום, אפילו היה לנו נוהל סוף יום. כן כן. רק ששם קראו לזה Recap. מפקד בסמ"ח שלנו, אפילו פלט מתישהו, שאם מישהו מהצוות שלו יראה אריה ים, ויגיד, שזה בסך הכל אריה ים הוא לא יהיה אצלו בצוות…
נו טוב. אני כנראה לא אעבוד אצלו בצוות. אריה ים, שסתם שוכב לו על החוף, במיוחד אחרי גלאפאגוס, בשבילי, באמת כנראה יהיה בסך הכל כלב ים. טוב. לא צריך. אני אחפש עבודה בהיי טק.
אבל באמת – נראו די מקצועיים.
ביולוג ימי, הסטוריון עם התמחות באנטרקטיקה, פרופסור לגאולוגייה, צפר עם עשרות שנות נסיון, מומחה לסירות זודיאק, מנהל משלחת עם עשרות שנות נסיון. ואני ? לי יש תואר בפתוחה….
ומה לגבי שאר צוות האנייה ?
הקפטן – קנדי כמובן. הוא המנהל.
אבל מי עושה את העבודה בתכלס ? מכונאים, נהגים, טכנאים וכו' ?
סינים. כולם כולם סינים. הרי מי באמת שולט בעולם אם לא הם ?
ומה לגבי המלצרים והמנקים ?
תאילנדים, סינים, וכמובן – פיליפניים. כמו בבית ממש.
אה. ויש גם רופא. והוא, דווקא רוסי. ליתר דיוק, אוקראיני.
אח. מדהים כמה הסטיראוטיפים אכן מוכיחים את עצמם.
אבל רגע. כמה פרטים לגבי האנייה. תעודת זהות.
שמה בגלובוס – Explorer. השם המלא – M/S – Explorer. למה M/S ? לא. אין קשר למיקרוסופט. פשוט ראשי תיבות של Motor Ship.
מכילה עד כ – 108 נוסעים. מחדרים זוגיים פשוטים, חדרים ל – 3, ועד סוויטות עם סלון, אמבטיה, DVD וטלויזיה שטוחה דקה. 53 אנשי צוות.
אורכה כ – 72 מטר. 3 סיפונים. פסנתר. YAMAHA. לא כנף. סלון. באר. ספרייה. חדר אוכל. בריכה קטנה. סיפון שיזוף. לא ממש שימושי ביבשת הלבנה, אבל שיהיה.
נבנתה בשנת 1969, במטרה לבצע קרוזים ברחבי העולם.
ההתמחות שלה – קרוזים בקוטב הצפוני, הדרומי והאמזונס. מבצעת קרוזים נוספים.
השנה, זו השנה האחרונה שבה תבצע קרוזים באמזונס. למה ? יקר מידי.
מסוגלת לסחוב 250 טון של דיזל. אנחנו, השתמשו בכ – 80 טון. אז למה לעזאזל אנחנו שטים על מיכלית נפט אדירה, שעלולה להעיף אותנו לשמיים ? במקרה וניתקע בים (יש באמת אפשרות כזאת ??? שאלוהים יעזור לי…). במקרה ואנייה אחרת תיתקע ותזדקק לדלק. שיהיה. מה יהיה ? פיצוץ יהיה !
מכילה 200 טון של מים מתוקים לשתייה.
4 מנועים. רועשים מאוד. פרופלור אחד גדול. ספינה ישנה, אז יש רק אחד.
4 גנרטורים שמספקים חשמל 24 שעות. מתח של 220 וולט.
מכונה להתפלת מי ים. למים של המקלחות. אוסמוזה הפוכה וכלור.
הבחורה ראתה עולם יותר מכעמט כל ספינה אחרת בעולם. מליון קרוזים היא עשתה עד עכשיו. טוב. לא מליון, פחות, אבל בכל זאת…הרבה.
אמנם מבוגרת, אבל נראית ממש טוב לגילה. משופצת ויפה.
4 סירות הצלה גדולות שאמורת להספיק לכל הנוסעים. 10 זודיאקים לירידות מהספינה.
צבועה באדום ולבן. כינוי – "The lilttle red ship".
אין לה מערכת משקולות איזון לים סוער. למה ? מבזבז אנרגיה ומאט אותה.
אמרו לנו שעדיף להפליג עם הגלים, ולא להילחם בהם ע"י איזון הספינה. עדיף ? עדיף למי בדיוק ???? לי, למשל, זה לא היה עדיף בכלל !!! קיבינימט…..
קצת על אנטרקטיקה.
טוב. נו. אפילו קצת הרבה….אפשר לדלג.
מדובר ביבשת החמישית בגודלה בעולם (מתוך 7..). בקיץ – גודלה פי 2 מאוסטרליה. בחורף, היא מכפילה את גודלה. איך ? ע"י כך, שהאוקיינוס בעצם קופא סביבה ומגדיל את שטחה.
היסטוריה וגאולוגיה.
וגנר, כן כן, ההוא מגלאפגוס, גם פה עבד לא מעט. שוב – תאורית טקטוניקת הלוחות.
בעבר, בסביבות 170 מליון שנה בעבר, כל היבשות/לוחות טקטוניים היו מחוברות.
ואז, החלה ההתנתקות. לא שלנו. של היבשות. הלוח של אנטרטיקה, היה צמוד לאוסטרליה ואפריקה, ולאט לאט החל להתרחק מהן.
על כן, בעצם, היו באנטרטיקה חיים פעם. והרבה. מזג אוור סובטרופי. עצים, חיות. הכל. זו הסיבה בעצם, שנמצאו המון מאובנים ביבשת.
בתכלס, גם עכשיו יש הרבה חיים (לא יודע אם הרבה..אבל יש).
אנטרקטיקה זו גם אחלה יבשת למציאת מטאוריטים. למה ? היא לבנה. זה בולט. די הגיוני כשחושבים על זה. היבשת שבה נמצאו הכי הרבה מטאוריטים עד עכשיו.
אנטרקטיקה, בעקרון, היא בעצם שתי יבשות. משהו בסגנון של אמריקה. אנטרטיקה יושבת על שני לוחות טקטוניים. לוח אחד עצום בגודלו, ששם נמצאת אנטרטיקה המזרחית, ועוד כמה מיקרו יבשות על לוח טקטוני נוסף, שנצמדו ומהוות את אנטרטיקה המערבית ואת חצי האי אנטרטיקה (ששם אנחנו ביקרנו).
לכן, באמצע אנטרטיקה, יש רכס הרים גבוה, הרכס הטרנס-ארקטי, בנקודת החיבור של שני הלוחות הטקטונים.
חצי האי אנטרקטיקה, שנמצא על לוח טקטוני נפרד, היה צמוד בעצם לדרום אמריקה, לארנטגינה של היום, על סה"כ לפני 60 מליון שנה. רק לפני 60 מליון שנה, הוא החל להפרד, להדרים מאוד, ולהתחבר לחלק הארי של אנטרטיקה.
עוד כמה פריטי מידע, שימושיים. או שלא.
אנטרקטיקה היא היבשת בעל הגובה הממוצע הגבוה ביותר מכל שאר היבשות.
אם כלל הקרחונים שעליה היו נמסים, מעבר לעובדה השולית אך ההרסנית שגובה פני הים היה גבה בכ – 65 מטר, אז גם אנטרקטיקה עצמה, פני הקרקע עצמם, היו מתרוממים כ – 450 מטר כלפי מעלה. המשקל העצום של הקרח והשלג על היבשת, פשוט דוחף אותה פנימה לתוך האוקיינוס. קטע לא נורמלי.
תלוי את מי שואלים ואיזה ספר קוראים, אבל בעקרון בסביבות 95% מהיבשת מכוסה קרח ושלג. גם בימות הקיץ. ה – 5% הבודדים, נמצאים כמובן באזור החוף. פנים היבשת, מאוכלס בשלג עד. לפחות בנתיים. עד שאפקט החממה יתחזק יותר.
מעבר לעובדה הברורה שלא מוטלת בספק, שתנאי המחייה שם די אלימים, אז נמדדו שם כבר טמפרטורות של 90 מעלות, אבל במינוס, ורוחות של 300 קילומטר לשעה.
יש שם הרבה קרח ושלג, שעשויים בעצם ממים טריים לשתייה. הרבה מאוד. 70% מהמים הניתנים לשתייה (נהרות, אגמים, מעיינות, קרחונים) בכל העולם, נמצאים באנטרקטיקה. 70% !. מעניין איזה אחוז מהווה הכנרת….
היבשת, בעקרון, אבל רק בעקרון, לא שייכת לאף מדינה בעולם. אמנם, הרבה מדינות (ארגנטינה, בריטניה – כמובן [הם בטח רצו להקים שם מנדט], אוסטרליה, ניו זילנד, צ'ילה ועוד) דרשו שטחים רבים ממנה, אבל בעקרון, אנטרקטיקה זו יבשת המוקדשת למדע. היא שייכת לעולם.
למה רק בעקרון ?
בשנת 1959, הוקם ארגון, ששכחתי את שמו (נראה לי ITAC), שמטרתו היא דאגה ליבשת. בשנה זו, נחתם הסכם, שעליו עוד ועוד מדינות חותמות, לשימור היבשת והקדשתה למדע ולמחקר, ולא לכיבושים טרטוריאליים. כך בעצם, ניסו להכניס לצורה מסודרת את כל נושא הקמת תחנות המחקר, פינוי זבל, זיהום היבשת, טיפול באתרים היסטוריים, תיירות לאזור, ובתכלס – כל מה שקשור שם בקרח.
למרות זאת, כמובן שהרבה מדינות, כל היפי נפש האלה, ניסו ומנסות לבצע צעדים חד צדדיים (די מקוריים אני חייב לציין) להבעת הכיבוש ביבשת.
צעדים, הרבה יותר מקוריים משלנו בכל אופן.
יש תחנות על כמה תחנות מחקר מוקמות. למי יש יותר תחנות קבועות (זמני זה רק בקיץ, קבוע זה גם בחורף). ארגנטינה למשל, היא המדינה הראשונה שהקימה תחנת מחקר קבועה ביבשת.
בתחנות המחקר, מחתימים דרכונים בחותמת המדינות הרלוונטיות. הונפקו בולים לכל תחנת מחקר.
ארגנטינה, שנראה שהיא ממש מצטיינת ברעיונות היצירתיים הללו, שלחה אישה בהריון, בחודש ה – 7 להריונה, על מנת שתלד שם, ופשוט "תיצור" את האזרח האנטרקטי הראשון בעולם, שבמקורו הוא ארנגטינאי כמובן. טמבלים.
ביבשת, קיימות בסביבות 44 תחנות מחקר (זמניות וקבועות) השייכות לכ – 18 מדינות.
תחנת המחקר המרכזית, בקו רוחב 0, ובקו אורך 0, ממש ממש בציר כדור הארץ, שייכת לאמריקאים כמובן.
יש באנטרקטיקה קרחונים לרוב. זה ידוע לכולם. מה שכן, יש שם קרחון מרכזי המגיע לגובה של 4 קילומטר מעל פני הים. 4 קילומטר !! איפה הקרחון המתנפץ ואיפה זה…
משהו לגבי היסטוריה.
הרבה מאוד יורדי ים הגיעו לאנטרטיקה בתקופות כזאת או אחרות. לימדו אותנו הרבה. מעניין מה יישאר בזכרון…
בכל אופן, כבר בשנת 530 לפני הספירה היוונים הגיעו למסקנה כלשהיא שצריכה להיות יבשת בדרום כדור הארץ, היות וכל דבר אמור להיות מאוזן. על כן, על מנת לאזן את הקוטב הצפוני, יש לאזן אותו עם יבשת בקוטב הדרומי. אני בטוח, שבזמנו, ההסבר הזה היה נשמע משכנע יותר…
מהרעיון הזה, נובע השם של היבשת – נגד הארקטיק, קרי – הפוך לשמיים הצפוניים.
בכל אופן. אחרי ההקדמה הארוכה מנשוא, על הקרוז עצמו.
יומיים ראשונים מתחילים לשוט. להדרים. התחלנו בקו רוחב 54. סה"כ, יש 90 קווי רוחב. עלינו להדרים 10 קווי רוחב.
המעבר הימי שבין אושוואויה לחצי האי אנטרקטיקה נקרא מעבר דרייק. Drake Pasage, על שמו של ימאי בריטי מפורסם שעבר שם פעם ראשונה. המעבר, כשמו כן הוא. דראק אחד גדול.
מסתבר, שחצינו את אחד הקטעים הימיים הסוערים ביותר על פני הפלנטה. נקודת מפגש של 3 אוקיינוסים (אטלנטי, שקט והארקטי).
ונקודת המפגש הזאת היא בהחלט לא משהו שהייתי רוצה לעשות או לעבור שוב. לצערי, הייתי צריך גם לחזור דרכה.
פאקינג מדובר בסיוט בהתגלמותו. סיוט ? סיוט זה נופש צבא קבע לעומת מה שהיה שם.
הים שם סוער, ברמות שגרמו למחשבות חרטה מרושעות על הטיול הזה לחלחל להן אט אט במוחי הסחרחר.
מנקודת הראות מלאת היגון והבחילה שלי, מלחמת עולם שלישית של אוקיינוסים. בתכלס, זה היה אחד הימים הכי גרועים שלי בטיול. וכל יום כזה עלה לי 270 דולר !! דה-פאק !!!
במשך יומיים, למרות אין ספור כדורים שבלעתי (גם כאלה שקניתי באושוויאה, וגם כאלה שקיבלתי בספינה מנוסעת נחדה), הנוף העיקרי שראיתי היה התקרה בחדר שלי. לעיתים, גיוונתי אותו עם האסלה ושקיות ההקאה.
מעבר לעובדה המצערת לכשעצמה, שהרבה נוף לא ראיתי, והרבה הרצאות פיספסתי, אזי את רוב מתי מעט האוכל שאכלתי אפילו לא עיכלתי, אלא שיתפתי איתו במהרה עם שקיות ההקאה, שברוך השם, נופקו להן לרוב, ועשו עבודת קודש.
אוף. והאוכל שם היה כל כך טוב. קיבינימט. איזה פספוס. ממש בזבוז.
בערב הראשון, הזהירו אותנו מתחילת הדרך.
אמרו לנו. הים יהיה סוער. דברים שבירים להניח על הרצפה. סליחה ???? מה הכוונה בדיוק ??? ומה עם עצמי ? אני לא שביר מספיק ? אולי כדאי להניח גם את עצמי על הרצפה ??
אגב, בלילה הראשון, בחורה אחת באמת עפה מהמיטה ושברה את היד. לא נעים בכלל. ממש לא.
בבוקר היום השני, בלב ליבה של הסערה, מנהל המשלחת מעיר אותנו (כמו בכל יום), ואומר ש"אנחנו חווים תנודות קלות". קלות ?? מה קלות מה ? זה קלות ? קיבינימט עם התנודות הקלות האלה שלך ! פחדתי לחשוב, מה יקרה כשנחווה (ממש חוויה, אגב…עוד חוויה של בדיעבד) תנודות כבדות..
מה שכן, המצאה טובה המציאו שם. סדינים מונעי החלקה. סדינים מחוספסים כאלה, שגם כשאנייה מטלטלת, והיא מטלטלת, אז הם מצמצמים את התנודות של הגוף במיטה. זה היה שימושי ברמות.
חברתי הטובה ביותר בטיול לאנטארקטיקה – שקית ההקאה
הנוף הטיפוסי במסדרון. שקיות בשלוף
תנוחה רגילה בטיול לאנטארקטיקה…
הנוף העיקרי שראיתי ביומיים הראשונים. התקרה של התא שלי
ואז הגיע היום השלישי. הגענו לאי הפיל. נשמע קצת מגוחך בעברית, אבל ככה זה.
למה אי הפיל ? בערך כמו אי הדגים בסלאר בבוליביה. פילים באנטרטיקה דווקא אין, גם לא סוואנות. פשוט, אומרים, שהצורה של האי מזכירה פיל. בצהריי היום, ככה, מעבר לעננים הנוראיים שכיסו אותנו, הגלים המטורפים שהיקפו אותנו, נתגלתה לנגד עיננו היבשת.
פאק. הגענו. אמנם לא ליבשת עצמה אלא לאי ליד. אבל זהו. סוף העולם. זה כאן. ממש כאן מולנו.
ואלוהים. ככה בדיוק זה נראה. באמת סוף העולם. כאילו אצבע אלוהים דילגה פה בכל נושא הבריאה. החצר האחורית של העולם. האם אני באמת רוצה להיות פה ? שאול זה כאן.
קשה להסביר את התחושה. אפילו תמונות בקושי יש משם, היות ופיזית, לא הצלחנו לצלם. תנודות הסירה. האצבעות הקפואות. קפואות אימים. הרצון להתמודד עם הרפלקס ההקאה הנוראי. בתכלס, לא קל.
האנייה שלנו על רקע הקרחון העצום באי, אנטרקטיקה
האי מפורסם כחלק מסיפור היחלצות של משלחת שרצתה לחצות את אנטרקטיקה בתחילת המאה הקודמת. כמובן, כמו 90% מהסיפורי המשלחות באנטרקטיקה, גם הם נתקלו בבעיות אינספור, אבל שכמעט כולן, כמעט כמו כל מיתוס ישראלי טוב, מסתיימות בסיפורי גבורה הירואיים. בכל אופן, 22 איש חיו על חתיכת חוף כאן. ובמילה חוף אני לא ממש מתכוון לחול ים זהוב, עם עצי קוקוס ונימפות שמגישות מיץ אננס סחוט טרי, אלא לכמה חתיכות סלעים, חשופים לרוח, קרחונים ולגלים חזקים ברמות מטרידות משהו, עם מליון פינגווינים. וזהו. אה. וגם קר. מאוד. כפור מטורף. הם התגוררו במקום כ – 4 חודשים, עד שמשלחת הצלה צ'ליאנית הגיעה למקום וחילצה אותם.
אפילו בנו שם אנדרטה. כל הזין להיות שם בנאי.
אחרי שעה של שיט זודיאק, שבו קיבלנו נחיתה רטובה (תרתי משמע) בים, ראינו מליון פינגווינים, אנדרטה לזכר הסיפור, סוגי ציפורים שונים, ו – משהו באמת מגניב, אריה ים שצד לו פיגנווין. שוס לא נורמלי.
הירידה הראשונה באי הפיל, אנטרקטיקה
האנדרטה לזכר הקפטן שהציל את שקלטון (הקטע של ההיסטוריה…)
נסיון לצלם את הגלים המטורפים שהיו סביבנו. ראפטינג בים. רפיד ארקטי, אנטרקטיקה
אחרי שעה של שיט, 2 זוגות מכנסיים, חולצה ארוכה, שני פליזים, כפפות, צעיף, כובע, מגפיים, 2 זוגות גרביים, התחלתי לסבול מכאבי קור מטורפים בידיים וברגליים. נורא ואיום. ממש כאבי קור.
חזרנו בריצה לחד, למשכננו מוגן הקירות, לנסות ולהפשיר. מים חמים. פאן חשמלי. הכל.
הירידה הזאת למים, גרמה לי להעריך מאוד את הצוות שהוריד אותנו למטה. איך הם שורדים שם את כל המים והכפור. אחד מהם אגב, נפל מהמדרגות של הספינה למים. מעלה אחת מתחת לאפס. מים ארקטיים.
אני, אישית, לא הייתי מביע התעניינות מיוחדת בלהיתקע שם 4 חודשים, בנסיונות ציד של פינגווינים, אבל אין ספק שקיבלנו והבנו טוב מאוד את התחושה מה זה לחיות באנטרטיקה. ועוד בקיץ, גודאמט !
נסיון להפשיר את הרגליים עם הפן החשמלי
היום הבא.
ביום הבא – הגענו לאנטרטיקה. פאקינג שיט !!! אנחנו פה !! הגענו !
איזו התרגשות.
אבל לא באמת הגענו. עדיין.
הסיפון העליון מכוסה כולו בשלג. לבן ודק.
הסיפון העליון שלנו
והאוקיינוס ? כולו קרחונים. הכל. OK ? מה עכשיו ? איך עוברים ?
הקפטן שלנו, החליט שהוא עובר באמצע. מנווט לו בין הקרחונים. נכנס בהם. מזיז אותם. הוא חוצה. אגב, הייתה ספינה לידנו שבאמת פרשה ולא הגיע ליבשת באותו אזור.
מה חוצה מה ? מה נכנס בקרחונים ? הלו !!! טיטאניק ??? זוכר ??? לא ראית את הסרט ????
ניווט קרחונים, אנטרקטיקה
עוד קרחונים (עוד נראה הרבה…), אנטרקטיקה
בכל אופן, חצינו את מעטפת הקרחונים, והגענו ליבשת. ירדנו.
איזה שוס !!! אנחנו באמת שם!!
ההר הארקטי הראשון ביבשת, אנטרקטיקה
מליון פינגווינים. מסוג GENTOO.
יורדים ומסתכלים. בדרך, כמובן, אריות ים.
שלג צח. נקי כזה. בתולי. ראשוני.
השמיים התהבהרו. כחולים כחולים. עננים קטנים. איזה יום מדהים. קשה. באמת שקשה לתאר איזו התרגשות.
פינגווין GENTOO, אנטרקטיקה
יד קטנה לאדם…, אנטרקטיקה
ועוד קרחון, אנטרקטיקה
חוזרים לספינה, וממשיכים לתחנה הבאה.
תחנת מחקר ארגנטינאית בשם Ezperanza.
תחנה די גדולה. מתגוררים בה בסביבות 65 איש. משפחות שלמות. 20 איש מתחת לגיל 21. על כן, אפילו יש שם בית ספר. מעניין אם יש להם בגרות במדעי הכפור.
בכל אופן, סיור קטן, יש כנסייה, דואר (כמובן ששלחנו גלויות..), תחנת טיהור שפכים, ואפילו מקרר. איזה אבסורד זה. מקרר באמצע הקרח.
המקרר בתחנת המחקר
השלג…, אנטרקטיקה
בחזרה לספינה על הזודיאק, אנטרקטיקה
יום למחרת – אי נוסף בשם Hulf Moon. די ברור איך הוא נראה…
עוד פינגווינים. סוג אחר. Chinstrip. גם כן חמודים מאוד.
פינגווין רצועת הסנטר, אנטרקטיקה
בכלל, פינגווין זו חיה פשוט חמודה כל כך.
יש עוד שני סוגים של פינגווינים (קיסר ומלך) שחיים בצד השני של אנרקטיקה שאותם לצערי לא ראינו. הפינגווינים בדרך כלל חיה די קטנה. אבל הקיסר והמלך זה פשוט חצי בנאדם. ילד לא קטן בכלל. יכולים להיגע עד לגובה של 130 סנטימטר.
מה עוד ראינו ? אריות ים מסוגים שונים ואפילו כמה פילי ים ילדים. לצערי, רק עוללים. וגם הם מספיק גדולים…
פיל ים, אנטארקטיקה
בנוסף, עוד תחנת מחקר ארגנטיאנית שננטשה, לקראת החורף.
בכלל, אריות הים פה שונים לחלוטין מאלה שפגשנו בגלאפגוס. למדנו שיש עוד כמה סוגים, אבל הסוגים שפה די אנטיפטים. חבל על הזמן. כועסים כל הזמן, גדולים הרבה יותר. אי אפשר ממש להתקרב אליהם. חבל.
אריה ים אנטיפת, אנטארקטיקה
אחר הצהריים, עוד ירידה לחוף. הפעם מדובר בלוע של הר געש. פעיל. המים של האוקיינוס חמים. קטע לא נורמלי.
לוע עצום שנפרץ לתוך הים. ממש ענק. לא קטן כמו הויאריקה בצ'ילה. עצום. עמוק מאוד. שטנו עם הספינה בפנים. והמים מעלים אדים.
בתכלס, נוצר מפרץ. Whalers Bay שמו.
למה ?
היות ובעבר נבנתה כאן תחנה לציידי לוויתנים. מיכלי ענק לאחסון הסמן שלהם. דלק ועניינים. די כמו פי גלילות.
היום, אגב, ציד לוויתנים, בכל העולם, הוא בלתי חוקי, למרות שעדיין קיימות ספינות ציד יפניות שעובדות במרץ.
המקום מעביר תחושה לא רעה בכלל, על כמות העבודה שהציידים השקיעו כאן בעבודתם.
בשנת 1944, אחרי שהתחנה ננטשה, הבריטים הגיעו לכאן, והקימו כאן מחנה צבאי, אחד משנים באזור. המקום נקרא Base B. הבסיסים הוקמו במסגרת האחזות אסטרטגטית שלהם בקרקע במסגרת מלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה המקום הפך לתחנת מחקר, אולם בשנת 1969, לאחר 2 התפרצויות געשיות האתר ננטש לחלוטין, ומהווה אנדרטה היסטורית.
תחנת המחקר, אנטארקטיקה
חוות המיכלים, אנטארקטיקה
בערב, האטרקציה המרכזית. נשמע כל כך הזוי, אך עם זאת, אולי בגלל זאת, כל כך משעשע.
מעיינות חמים !. מה חם ? באמצע אנטרטיקה ? אז כן.
האזור שוקק פעילות געשית, אז יש גם נביעה של מים חמים. חמים מאוד. באמצע החוף, באמצע המים הקפואים.
ברור שהעניין לא מסודר, אין מתלחות, ריצוף ושאר פינוקים. ספא לא הייתי קורא לזה.
אז זמן מה לפני, הצוות שלנו ירד לחוף, התחיל לבנות סכר לאורך החוף, על מנת לסכור את המים החמים ופשוט בנה בריכה רותחת באמצע האוקיינוס הארקטי.
אין ספק, שאחד הדברים הקשים שביצעתי בחיי היה לפשוט את כל מעטפות הבגדים שהצטנפתי בהן (והיו לא מעט), ופשוט לקפוץ למים החמים. חוויה לא נורמלית.
הניגודיות האדירה, הבלתי מוסברת, בין הקור האדיר שבחוץ, לחום של המים, הגבירה את חיוכי האבסורד לרמות בלתי מוסברות.
העניין הוא שהיה צריך לבנות כל פעם את הסכר הזה, והוא כמובן התמוטט, ואז, כשהמים הקפואים הציפו את גופי הצנום, שכידוע לא מפוטם בהרבה שומן כמו איזה אריה ם טיפוסי שיגן עליו מפני הקור הנורא, פשוט ברחתי כל עוד רוחי בי.
ספק מעיין חם, ספק אוקיינוס קפוא, אנטארקטיקה
קקקררררר….בקטנה…
שקיעה בסוף העולם. מה שמסתיר את השמש, אגב, זה כמובן קרחונים
כנ"ל
יום למחרת הגענו לאזור שנקרא Port Lockroy. אם מקודם כתבתי על Base B, ולפני כל B תמיד יש A, אז כאן זה בדיוק Base A של הבריטים. בעבר מחנה צבאי, והיום סתם מוזאון שמדגים את חיי העבר.
קצת לפני, עלינו לתצפית באזור. שוב. פינגווינים. משני הסוגים שפגשנו עד עכשיו. הרים. שלג. אריות ים. אה. ונוף.
לא סתם נוף.הנוף הכי יפה בדרום אמריקה שראיתי. ולא. אני לא מגזים. בלי פלצנות. באמת הכי יפה. אי אפשר להסביר.
בראשיתי. בתולי. נקי כל כך. טהור. רחוק כל כך. פשוט יפה.
אנטארקטיקה
משהו מגניב נוסף שראינו. עוד אריה ים צד פינגווין. הפעם, לא בגלל שהיה רעב, אלא סתם לשעשוע.
תופס אותו, מנענע אותו, ואריה ים, הוא הרי אנין טעם. הוא לא אוהב עור ופלומות של נוצות. אז פשוט מפשיט את הפינגווין מעורו. הכל כולל הכל. אבל – לא אכל. איזה בזבוז.
מה שכן, מאוד יפה לראות את מעגל החיים. שרשרת המזון. כל אחד אוכל בתורו. אחרי שאריה הים גומר, הציפורים (Petrol במקרה הזה) ממתינות שיסיים, ואז הן מתחילות לנגוס בשיירים.
שאריות הפינגווין
אה. משהו נוסף. שלד. שלד שלם. עצום. של לוויתן. מדהים כמה שזה גדול. יחסית, מדובר בלוויתן צעיר. עולל. כולה 20 טון משקל.
שלד לוויתן כחול, אנטארקטיקה
ועוד קצת שלד
מערכת השליטה והבקרה של של הצוות, לגבי אילו נוסעים ירדו מהספינה
בכל תקופה שמגיעים לאנטרטיקה רואים משהו אחר. חלק אחר במחזור החיים. אנחנו הגענו בעונה, שהפיגווינים כבר סיימו לדגור על הביצים שלהם, העוללים ירדו לים, וכעת הם עסוקים בלהחליף את הפלומה. כל שנה, אחרי הדגירה, כל פינגווין מחליף את הפלומה שלו – ממש כמו נשל של נחש. בתקופה הזאת, שאורכת כ – 3 שבועות, הציפורים לא יורדות לים (היות והן יקפאו) ופשוט מרעיבות את עצמן.
פינגווין, מנמנם לו, תוך כדי שלהי החלפת הפלומות שלו
פינגויני רצועת הסנטר
חס חם ואימהי של פיגנווין GENTOO
בצהריים חזרנו לאנייה. OK. התכנון היה – ארוחת צהריים . BBQ. אני חייב להיות כנה לשנייה. נשמע לי די מעפן בתחילה. BBQ על הסיפון. בקור המטורף שבחוץ ? בשביל מה ? סתם יהיה צפוף ולא נוח.
אלוהים. כמה שטעיתי. אם הייתי צריך לבחור נקודות שיא בטיול שלי ב – 4 וחצי חודשים האחרונים אין ספק שהנה היא כאן.
גם את זה קשה לתאר.
השמיים הכי יפים בעולם. השמש זורחת. לא קר בכלל. אוכל מטורף. בכמויות. וכרגיל – הכל טעים. שיט. ספינה. ברקע לוויתנים קופצים להם במים. אוכלים. עושים הפסקה קטנה. רואים לוייתן. חוזרים לאכול. ושוב. לויתן. ראינו. מגניב. חוזרים לאכול. ו – חוזר חלילה.
המסעדה עם הנוף באמת הכי יפה בעולם.
לא נוף לכותל. לא סתם נוף לים. נוף באמת מדהים.
אי אפשר להסביר.
באמצע הפיטום
גבו של לוויתן
עוד גב של לוויתן
זנבו של לוויתן
זנב של לוויתן נוסף
התפריט היומי של ה – BBQ
השתקפות הנוף במשקפי השמש
הנוף מהחלון שלי בספינה
אחר הצהריים. עוד סיור. הפעם, שיט זודיאקים בין קרחונים. צבעים שונים. כחול בהיר. כחול כהה. אריות ים משנ"צצים להם על חתיכות קרח. פיגווינים מקפצים להם ברקע. מה רע ?
הצבע של הקרחונים משתנה בהתאם לכמות האוויר הכלואה בו.
קרחון הרי צף מעל פני המים, בין היתר בגלל שנכלאות בו בועות אויר. ככל שיש יותר בועות אוויר, הקרחון שקוף יותר. ככל שהקרחון ישן יותר, יש בו פחות בועות אוויר, שבירת קרני האור משתנה, ועל כן הצבע שלו נהיה כחול כהה יותר.
קרחון בא בימים
עוד קרחון מזדקן, אנטארקטיקה
ועוד קרחון, אנטארקטיקה
צוות המשלחת כל כך התלהב מהיום הזה. אפילו יותר מאיתנו. נו..למרות שהם בסמ"חניקים. זה לא מפתיע.
הם טענו, שכל העונה לא היה להם יום עם מזג אוויר כל כך מושלם.
עוד יום עבר.
המזל שהאיר לנו פנים, פנה מאיתנו. גלים גבוהים. רוחות. גשם. סערה. יום שלם שהלך לאיבוד. לא ירדנו ליבשת אפילו פעם אחת. מסוכן מידי אמרו לנו. ממש מתסכל. סה"כ, סמכנו (לא שהיתה לנו ברירה) על ההחלטות שהתקבלו. אבל מצד שני, קיבינימט. הרי אני לא אחזור לכאן. תורידו אותי למטה !!! לנו, סה"כ, היו 8 ירידות מהספינה.
שמענו על קרוזים שאלוהי מזג האוויר כל כך התאכזר אליהם, שהם ביצעו רק ירידה אחת מהאנייה.
זהו. בתכלס נגמרה אנטרטיקה. עכשיו התחיל המסע הארור בחזרה. ארור ? לחלוטין כן.
התחלנו מוקדם מהמתוכנן את החזרה למעבר הדראק. עוד ארוחת ערב שבוזבזה לאסלה. וזאת אפילו הייתה הארוחה החגיגית של סוף המסע. בצהריים למחרת, כבר כל כך סבלתי, שנשברתי.
ניר קרא לרופא. שאכן תוך רבע שעה הגיע ודקר את עכוזי בזריקה, שאמנם הייתה יקרה להחריד, 35 דולר, אבל שווה כל סנט.
זריקת קסם.
תוף שעה. שעה !!. שעה מרגע הזריקה הייתי בנאדם אחר. חדש. נטול בחילות. כאבי ראש. סחרורות. יכולתי לאכול. לקרוא. עם כל הגלים המחורבנים. קיבנימט. חבל שלא לקחתי 4 זריקות כאלה. למה לא מוכרים אותן בבית מרקחת, גודאמט ?
זהו. אחרי עוד יום וחצי של שיט, הקדמנו ב – 15 שעות והגענו לכיף הורן, שזו הנקודה הדרומית ביותר בדרום אמריקה.
בדרך כלל, הים פה סוער מאוד, ואין אפשרות להתקרב, אבל דווקא היום הים נרגע, והספינה שלנו התקרבה אליו יותר מבכל יום בעונה הזאת. יופי. עכשיו בא מזג אוויר טוב ??? היינו צריכים אותו יום קודם !
כף הורן. סתם סלעים דרומיים…
תחילתה של זריחה
תחילתה של זריחה
בתכלס, יכלנו כבר לחתוך למלון שלנו, אבל.. בעצם…מי רוצה לצאת ?
המיטה שם כל כך מפנקת. השמיכות הכי טובות שהיו לנו.
בתכלס – המלון הכי טוב שהייתי בו מעודי. כן. מעודי.
אז נשארנו עוד לילה. לילה, שרגעי תוגה של סוף, החלו לחלחל לתוכו….
עוד חוויה מדהימה שהתסתיימה לה. חבל.
אבל, נסיעות ארוכות, הן אוסף של פרידות. אין מה לעשות.
עוד ערב באוושויאה. פתאום – לדבר ספרדית שוב. פאק. זה לא קל פתאום.
אושוואיה בלילה
אז מה היה לנו ?
אין מה לעשות. אי אפשר להימנע מההשוואה ל"קרוז" הקודם שעשינו, לפני כבר 4 חודשים – גלפאגוס. קרוז ? בדיעבד, קצת מביך להעניק לו את השם הזה…
נכון. זה לא צודק. לא לא ממש הוגן. זו כמו לבצע תחרות ריצה בין בן גו'נסון עם סמים לבין הלן קלר. בלתי אפשרי. אבל אין מה לעשות. עושים את זה בכל זאת.
שם ? קליפת אגוז. ארוחות טובות, אבל, גודאמט !!! פה היינו לנו ממתקים מנטרלי טעם בין המנות העיקריות !! Tenedor Libre (אכול כפי יכולתך) פעמיים ביום. בוקר וצהריים.
בערב, כל ערב, מסעדה. מסעדת יוקרה.
היו לנו סה"כ 18 מרקים. מעולם, אף אחד מהם לא חזר על עצמו.
קיבינימט. אכלנו ארוחות ערב עם 3 מזלגות שונים, 3 סכינים שונים, 2 כפות ואינספור צלחות. אני רגיל לאכול בקושי עם מזלג אחד. אפילו את המרק !
שם ? כשהמדריך שלנו רצה לקרוא לאנייה, הוא נופף עם הכובע שלו. בדרך כלל, אחרי המתנה ממוצעת של חצי שעה, המסר עבר.
פה ? לכל מדריך/איש צוות היה מכשיר קשר. תוך שניות המסרים עברו. הכל תוקתק פה.
אפשר להמשיך. והרבה. אבל לא…
מתי עוד אני אעשה קרוז כזה ? כנראה שלא ביובל, ובטח לא בעשור הקרוב. יקר נורא. מה, אני, משוגע ? אבל. שייט. זה פשוט מפנק. ברמות. מגיע לכולם.
הקרוז מפנק. המלון מדהים. האוכל. הנקיון. המקצועיות. המקצוענות. האמפטיה. הרצון לעזור. כולם נחמדים לכולם. כל האמריקאים האלה. "אוי..סליחה..". "אוי…אני מתנצל…". הידע שלמדנו. הנופים המדהימים. ההתלהבות הילדותית, אך עם זאת המאוד אמיתית, מהרגשת הקצה. קצה העולם. התרגשתי פה, בערך כמו בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל לפני 13 שנים. הכי תמים בבעולם.
ארוחת הערב האחרונה
טוב מאוד שהיה.
עוד כמה תמונות :
מחירון המיילים הלווייניים
חדר ההרצאות
וכמובן, התמונות ההכרחיות
כנ"ל…פצלן. אני יודע…
פוסט הבא -בואנוס איירס (ארגנטינה)
