מעבר לקוסטה ריקה 10.02.09 – 11.02.09
טוב.
אז אחרי לבטים לא מעטים אם להישאר עוד בגווטאמלה או להמשיך הלאה החלטתי להמשיך הלאה. אוף. שונא את הלבטים האלה, למרות שאני יכול לאחל לעצמי – שאלו יהיו הלבטים שלי בחיים. חשבתי – אולי לחזור לשלה. אולי לא. אבל אי אפשר לסמוך שם על לו"ז הטרקים המחורבן שם לצערי הרב, וגם דרכי התקשורת עם החברות שם די קלוקלות, ושלה עיר די מחורבנת בשביל סתם להגיע אליה.
אז החלטתי לצאת מהמדינה. להשאיר את הר הגעש כנקודה פתוחה אחת…מילא. חבל יש רק בלחם.
הספקתי בערב האחרון עוד להיפגש עם יואב ממקסיקו, לגלות ששוב רוקנו אותו מהמצלמה שלו ומה – MP3 שלו, לשבת איתו על GALLO אחרונה במסעדה המעולה "MONO LOCO" וזהו. שלום לעיר המדהימה אנטיגואה.
קניתי כרטיס אוטובוס של יום וחצי עד סן חוזה בקוסטה ריקה.
אני מודה. החלטתי להתכלב. מאז שאילונה נסעה חזרתי לישון בדורמס. בחדרים משותפים קטנים וצפופים. אבל לפחות יש אווירה ! אווירה של אוויר דחוס ומחניק, אבל אווירה…
ומילא זה, האוטובוס…זאת כבר הייתה התברזלנות, לא סתם התכלבות.
היו 3 אופציות למעבר לקוסטה ריקה, לפי הסדר הבא :
1). טיסה. לוקחים מונית לגווטאה, טיסה לקוסטה ריקה, ומשם מונית להוסטל. באזור ה – 200-220 דולר לא כולל מוניות.
2). אוטובוס של יום וחצי, עם לינה בסן סלבדור (בירת אל סלבדור). אמה מה – מגיעים לסן חוזה בלילה ב – 12 בלילה. לא כיף. אפילו לתחנה המרכזית בתל אביב אני מעדיף לא להגיע בשעות האלו. או בכלל.. עלות – 95 דולר. ועוד 10 דולר ללילה בהוסטל בתחנה המרכזית בסן סלבדור.
3). אוטובוס של יומיים וחצי, עם לינה בסן סלבדור ובמנגוואה (בירת ניקרגואה). עלות – 85 דולר, ועוד 20 דולר לשני לילות בערי הבירה.
כמו שאמא תמיד לימדה אותי, וככה גם לימדו אותי בתואר שלי בקורס שיווק (נו. אולי בכל זאת יצא מהקורס הזה משהו..), הצרכן תמיד יבחר את האופציה האמצעית. ו – 3 אופציות זאת כמות אולטימטיבית להציג ללקוח. אז זה באמת מה שבחרתי. את האמצעית ! (לא סתם סידרתי אותם ככה…)
על פניו נשמע לא רע מידי, וגם אופציה די משתלמת. על פניו…פניו הסומאות מהתכלבות.
אז הצטיידתי בקצת אוכל שהורכב מהתפריט העשיר הרגיל שלי – כיכר לחם, חרדל (כמו תמיד) ועד 5 לחמניות. אה ! וכמובן מיץ UVA אחרון מגווטמאלה !.
נסיעה לגווטאה, המתנה ראשונה. הייתה אמורה להיות שעה וחצי. התארכה לשלוש שעות. לא נורא. כרגיל גווטמאלה כמו גווטמאלה. טייםליין משלה. אז עשיתי סיבוב קצר בעיר.
פשוט מדהים, איך מדינה שמצד אחד יש לה עיר כמו אנטיגואה, שכבר משנת 1979 מוכרזת כאתר מורשת עולמי, ובאמת עיר יפה, מטופחת שפשוט כיף להיות בה ולהסתובב בה. אבל מצד שני, וזה וואחד צד שני, יש לה עיר בירה כמו גווטאה.
העיר הזאת כל כך ג'יפה שאין לי אוצר מילים עשיר מספיר בשביל לתאר אותה. אולי בגלל שכל כך התאהבתי באנטיגואה, הקיצוניות נראית לי כל כך חדה. עיר הבירה המסריחה שלהם, נראית כאילו לקחו את החלק המאוד מאוד דרומי של רחוב המסגר שלנו, כפי שהוא נראה ביום שישי מאוחר מאוד בלילה, ושכפלו אותו אלפי פעמים. כול הגי'פה, הטינופת, השיכורים ברחובות, ההומלסים, ושאר דיירי הרחוב שלאף אחד כנראה לא באמת איכפת מהם או מקיומם. ופשוט עשו מהשפכול הפתטי הזה עיר. וקראו לה – ער בירה. מה עבר לכם בראש מה ??
נפלא. לפחות הצלחתי לבזבז את שאריות הקצאלים שלי.
מתחילים בנסיעה. אבל איזו פינוק ! אוטובוס של SEMI – CAMA. דיילת יפיפה. סנדוויץ' לדרך. כרית. שמיכה. ושקית בוטנים קטנטנה. יש דבר כזה בגווטמאלה ? מדינת הצ'יקן באסים ?? השאטלים המזעזעים בלי משענת לראש, שרק בחורה כמו אילונה באמת מסוגלת לדפוק שם שנ"צים כאילו מדובר במינימום כורסאות של אמקירן קומפורט ? איפה האוטובוס הזה היה במהלך החודש האחרון גודאמט ???
טוב.
אז אחרי לבטים לא מעטים אם להישאר עוד בגווטאמלה או להמשיך הלאה החלטתי להמשיך הלאה. אוף. שונא את הלבטים האלה, למרות שאני יכול לאחל לעצמי – שאלו יהיו הלבטים שלי בחיים. חשבתי – אולי לחזור לשלה. אולי לא. אבל אי אפשר לסמוך שם על לו"ז הטרקים המחורבן שם לצערי הרב, וגם דרכי התקשורת עם החברות שם די קלוקלות, ושלה עיר די מחורבנת בשביל סתם להגיע אליה.
אז החלטתי לצאת מהמדינה. להשאיר את הר הגעש כנקודה פתוחה אחת…מילא. חבל יש רק בלחם.
הספקתי בערב האחרון עוד להיפגש עם יואב ממקסיקו, לגלות ששוב רוקנו אותו מהמצלמה שלו ומה – MP3 שלו, לשבת איתו על GALLO אחרונה במסעדה המעולה "MONO LOCO" וזהו. שלום לעיר המדהימה אנטיגואה.
קניתי כרטיס אוטובוס של יום וחצי עד סן חוזה בקוסטה ריקה.
אני מודה. החלטתי להתכלב. מאז שאילונה נסעה חזרתי לישון בדורמס. בחדרים משותפים קטנים וצפופים. אבל לפחות יש אווירה ! אווירה של אוויר דחוס ומחניק, אבל אווירה…
ומילא זה, האוטובוס…זאת כבר הייתה התברזלנות, לא סתם התכלבות.
היו 3 אופציות למעבר לקוסטה ריקה, לפי הסדר הבא :
1). טיסה. לוקחים מונית לגווטאה, טיסה לקוסטה ריקה, ומשם מונית להוסטל. באזור ה – 200-220 דולר לא כולל מוניות.
2). אוטובוס של יום וחצי, עם לינה בסן סלבדור (בירת אל סלבדור). אמה מה – מגיעים לסן חוזה בלילה ב – 12 בלילה. לא כיף. אפילו לתחנה המרכזית בתל אביב אני מעדיף לא להגיע בשעות האלו. או בכלל.. עלות – 95 דולר. ועוד 10 דולר ללילה בהוסטל בתחנה המרכזית בסן סלבדור.
3). אוטובוס של יומיים וחצי, עם לינה בסן סלבדור ובמנגוואה (בירת ניקרגואה). עלות – 85 דולר, ועוד 20 דולר לשני לילות בערי הבירה.
כמו שאמא תמיד לימדה אותי, וככה גם לימדו אותי בתואר שלי בקורס שיווק (נו. אולי בכל זאת יצא מהקורס הזה משהו..), הצרכן תמיד יבחר את האופציה האמצעית. ו – 3 אופציות זאת כמות אולטימטיבית להציג ללקוח. אז זה באמת מה שבחרתי. את האמצעית ! (לא סתם סידרתי אותם ככה…)
על פניו נשמע לא רע מידי, וגם אופציה די משתלמת. על פניו…פניו הסומאות מהתכלבות.
אז הצטיידתי בקצת אוכל שהורכב מהתפריט העשיר הרגיל שלי – כיכר לחם, חרדל (כמו תמיד) ועד 5 לחמניות. אה ! וכמובן מיץ UVA אחרון מגווטמאלה !.
נסיעה לגווטאה, המתנה ראשונה. הייתה אמורה להיות שעה וחצי. התארכה לשלוש שעות. לא נורא. כרגיל גווטמאלה כמו גווטמאלה. טייםליין משלה. אז עשיתי סיבוב קצר בעיר.
פשוט מדהים, איך מדינה שמצד אחד יש לה עיר כמו אנטיגואה, שכבר משנת 1979 מוכרזת כאתר מורשת עולמי, ובאמת עיר יפה, מטופחת שפשוט כיף להיות בה ולהסתובב בה. אבל מצד שני, וזה וואחד צד שני, יש לה עיר בירה כמו גווטאה.
העיר הזאת כל כך ג'יפה שאין לי אוצר מילים עשיר מספיר בשביל לתאר אותה. אולי בגלל שכל כך התאהבתי באנטיגואה, הקיצוניות נראית לי כל כך חדה. עיר הבירה המסריחה שלהם, נראית כאילו לקחו את החלק המאוד מאוד דרומי של רחוב המסגר שלנו, כפי שהוא נראה ביום שישי מאוחר מאוד בלילה, ושכפלו אותו אלפי פעמים. כול הגי'פה, הטינופת, השיכורים ברחובות, ההומלסים, ושאר דיירי הרחוב שלאף אחד כנראה לא באמת איכפת מהם או מקיומם. ופשוט עשו מהשפכול הפתטי הזה עיר. וקראו לה – ער בירה. מה עבר לכם בראש מה ??
נפלא. לפחות הצלחתי לבזבז את שאריות הקצאלים שלי.
מתחילים בנסיעה. אבל איזו פינוק ! אוטובוס של SEMI – CAMA. דיילת יפיפה. סנדוויץ' לדרך. כרית. שמיכה. ושקית בוטנים קטנטנה. יש דבר כזה בגווטמאלה ? מדינת הצ'יקן באסים ?? השאטלים המזעזעים בלי משענת לראש, שרק בחורה כמו אילונה באמת מסוגלת לדפוק שם שנ"צים כאילו מדובר במינימום כורסאות של אמקירן קומפורט ? איפה האוטובוס הזה היה במהלך החודש האחרון גודאמט ???
מעבר גבול ראשון ומגיעים לסן סלבדור. ההוסטל בתחת האוטובוס התגלה כמלון של נביילות. רצו 30$. בשביל שהות של 8 שעות. מה 30$ מה ??? מ – 7 בערב עד 3 בבוקר. החלטתי להתכלב, כבר אמרתי ? התענוג בלנסוע לבד..
אפילו לשבת בלובי לא נתנו לי הנביילות. והייתי מוכן לשלם על זה. לא הסכימו. וגם לא הסכימו שאשתמש באינטרנט, למרות שהצעתי לשלם רק עליו. סאמק. הייתי במדינה הזאת 8 שעות, ועלו לי על העצבים.
אז במקום זה, עשיתי סיבוב קצר בעיר. שנייה לפני שירדה האפילה המוחלטת. סתם עוד עיר גדולה ומפחידה באמריקה הלטינית. אולי גם בגלל שכבר נהיה חושך והייתי לבד. או שמא אולי גם לעשרות השיכורים וחסרי הבית שהסתובבו ברחובות היה קשר להרגשה הזאת. מי יודע. בכל אופן, נעים זה לא עשה לי, אבל הייתי חייב לראות אותה. חזרתי לטרמינל. התיישבתי. אני והשומר. שנינו ביחד, אבל כל אחד לחוד. אני מדבר ספרדית. הוא מדבר ספרדית. אבל לכל אחד מאיתנו שפה שונה לחלוטין. גם הוא עלה לי על העצבים. תשתוק ותן לי לקרוא. פתחתי ספר, שירד לי מהיד רק 7 שעות מאוחר יותר, אחרי שסיימתי אותו. ספר מרתק.
האמת, היה לילה כמו יום כיפור טיפוסי. לא אוכלים. לא עושים כלום. רק יושבים וקוראים כל היום.
היה שלב שהשומר הדפקט החליט לכבות את האור, כי ממילא אין אנשים. ומה אני בדיוק ??? כסא ??? והדפקט לא הסכים להדליק את האור ! ככה שהוא הלך לישון כל הכיסא לידי, ואני המשכתי לקרוא עם פאקינג פנס ראש. קבינימט איתו.
בכל אופן, ממשיכים בנסיעה מאל סלבדור, הפעם ארוכה הרבה יותר. מילא זה, כמה מעברי גבול כמה ???
אחרי לילה של קריאה ללא שינה, הייתי גמור מעייפות. אז די ישנתי כל הדרך. רק שכל פעם מישהו אחר העיר אותי, בתואנה אחרת. שוטר ביציאה מאל סלבדור. שוטר בכניסה להונדורס (מה הונדורס שוב מה ??). שוטר ביציאה מהונדורס, שוטר בכניסה לניקראגואה. וככה שוב ושוב..
מה שכן. בסוכנות "שכחו" לעדכן אותי שבכל מעבר כזה צריך לשלם עמלה… וגם לא מעט מסתבר. מזל שהייתה תמר, שלפני יותר מחודש מכרה לי דולרים תמורת כמה פסואים…אז היה לי איך לשלם את כל ה"תוספות" הקטנות האלו.
5 מדינות עברתי ביממה. מדהים. 5 ! אבל קיבלתי רק שתי סטמפות בדרכון…אוף. אבל בשעה טובה, אחרי מסע של 40 שעות הגעתי ליעד הנכסף. אני רק מקווה שהוא יהיה שווה את זה…
