אז הגענו לפוקון.
על פי התנ"ך, שזה כמובן ספר המטיילים, פוקון אמורה להיות עיירת נופשת ליד אגם. ואכן, פוקון נראית יותר כמו עיירת נופשת מפרובנס או מהאלפים בשוויץ מאשר מעיירה דרום אמריקאית. אני חייב להשתחרר מהדימוי שנוצר לי ביחס ליבשת הדרומית. צי'לה פשוט מדינה שונה. מדובר בעיירה שכולה עץ. נראה כאילו עקרו אותה מטקסס, ופשוט הנחיתו אותה פה בדרום אמריקה.
כל הבתים מעץ. עץ מלא. פה כזה. ריח של עץ בכל מקום. בלי סוף אחים. לא בני משפחה, מדורות כאלה בתוך הבתים. ריח נפלא. מסביב הכל יערות ירוקים ירוקים גבוהים. בטח גם העיירה הייתה כזאת לפני שכרתו את הכל. מקסים עד מאוד.
שקט מאוד. רגוע מאוד. ליד – אגם גדול בשם ויאריקה.
בלי סוף מסעדות מסוגננות. בתי קפה. מאפיות. באמת יפה. יפה ויקר. וישראלים ? ללא סוף. נראה כאילו כל הישראלים שברחו/הוברחו מבוליביה הגיעו. מסוכן לדבר כאן. מסוכן לרכל. כל שנייה עובר לידך דובר שפת העיברים. אוף. מתחיל להציק קצת.
שכרנו צימר יפה. מעץ כמובן. כמה חדרים. סלון. מטבח. ממש אמירים. בכל אופן, יש פה אטרקציה מרכזית והיא טיפוס הר געש פעיל בחלקו. הגענו לפוקון באוטובוס הלילה, נימנמנו כמה שעות והתחלנו לברר. בחוץ השמש זורחת, הר הגעש משקיף מציץ, מעלינו שמיים כחולים יפיפיים. נו, נהדר.
תכננו לעשות יום למחרת את הטיפוס שנחשב קשה.
נאמר לנו ע"י סוכנות הטיולם, של ישראלי כמובן – אלא מה, שיש סיכוי סביר לגשם. תאמת, גם התחשק לנו לנוח יום אחד, ככה שלי אישית זה לא הפריע.
התעוררנו השכם בבוקר, ולשמחתנו ראינו כי גשם יורד עלינו. איזה אושר. כמעט והשחלנו כיפ. העניין הוא, שהגשם הזה לא הפסיק במשך יומיים.
יום למחרת השכמנו שוב מוקדם, שוב ראינו שמעונן ועל כן לא יוצאים לטיפוס על הר הגעש.
לא גשום, ללא רוח. נו, נשמע מצויין לאופניים. אז איתי ואני שכרנו אופניים ויצאנו לטיול קצר.
קצר ? 50 ומשהו קילומטר. ארוך. ארוך מאוד.
נו, אז לקחנו אופניים, ציוד מפה והתחלנו לדווש.
בגדול, יוצאים מפוקון, חוצים נהר, RIO PLATA שמו, נכנסים ליער ומדוושים. אחרי שעה התחיל לטפטף. בקטנה ככה. הגענו לבית בדרך וביקשנו מבעל הבית מסתור לרבע שעה עד שהגשם ייפסק.
הצ'יליאנים ידועים בנחמדות שלהם ובהכנסת האורחים וציפיתי שיסכים. אבל לצערי התאכזבי – נאדה.
החזיק אותנו בחוץ, ורק אמר שהגשם לא ייפסק בעוד רבע שעה. הוא יימשך כל היום. תמימים, חשבנו שהוא טועה. לאחר 6 שעות, כל מה שיכולנו היה רק לייחל לטעותו.
אז המשכנו לדווש, טפטופ קל ממשיך, ומתחזק קמעה.
בדרך הגענו למקום שנקרא – OJO משהו. אמור להיות מפגש נהרות יפה. על אם הדרך עוד בית. יצא נער. בן 16. ביקש 200 פזות צ'יליאניים. שני שקל. בשביל מה ? בשביל להיכנס למפגש הנהרות. נראה לך ???? כאילו, מה ? עשו אותי באצבע ????
המשכנו להתווכח, ובנתיים כלום.
הגיעו עוד שני רוכבנים (רוכבי אופניים). מבלגיה. הם דווקא רצו לשלם. הנאתי אותם מהשטות הזאת.
אמרתי לאיתי, שמבחינתי אני פשוט ממשיך לדווש. נראה אותו רודפ אחרי. אבל עכשיו, עם שני הבלגים הללו, לא נעים. זה יגרום להם למחשבות רעות חדשות על הישראלים ופרץ חדש של אנטישמיות יבוא. לא רצינו את זה על הכתפיים העדינות שלנו (לפחות שלי).
הילד נכנס שנייה הביתה. הבלגי מסתכל עלי במבט זומם וערמומי ואומר לי – "NOW ?" ירדתי לסוף דעתו ואמרתי לו – "SURE". והם שניהם התחילו בדהירה קדימה. מייד אחריהם אני ואיתי. מה אנחנו פרייארים ?
יאללה. דווקא הם, עם נחמד ושקט, תרבותי כזה, מדינתו של הרקול פוארו, הם הסיתו אותנו לדבר עבירה. משעשע מאוד. והעיקר, אנחנו התביישנו לעשות את זה.
בשורה התחתונה, מקום באמת יפה. חור גדול בקרקע שאליו זורמים כמה אשדים של הנהר. המון רעש וצלצולים ונתיזי מים לרוב. במיוחד עם הגשם השוטף שרק הגביר את כמויות המים.
באזור, ממוקם אזור קמפינג. ניסינו להתחבא מעט מן הגשם אז נכנסנו אליו. משפחה צי'ליאנית התמקמה שם. הציעו לנו תה. מלאי חשדנות, מדרום אמריקה בכלל, ובפרט אחרי תקרית הילד החוצפן, היינו בטוחים שהם רוצים כסף. אז שאלתי אותם כמה זה עולה. אלוהים, כמה שהצטערתי על השאלה הזאת אחר כך.
מדובר במשפחה חמודה מעיר הבירה שבאו לטייל קצת. נתנו לנו תה, סוכריות, לחם שהם הכינו בעצמם, ואפילו ניסו לשדך לי את אחת הבנות שלהם. הכנסת האורחים ששמעתי עליה רבות לפני הנסיעה. הרי הצ'יליאנים נחשבים הטיבטים של דרום אמריקה. ואני כמו טמבל, שאלתי אותם כמה התה (שהיה אחד הטובים שטעמתי…לאו דווקא בגלל הטעם, אלא בכלל שהייתי רטוב עד לשד עצמותי ובמצב התחלתי של היפותרמיה).
המשכנו בדרכנו. חזרנו לילד. יצא מהבית והתחיל לצעוק עלינו. צחקנו בלי סוף כתגובה.
רצינו להמשיך לדווש עד לאיזו לגונה. עוד כמה קילומטרים. בגשם כמובן, שרק התחזק והתחזק.
בדרך עצרנו בעוד אתר עם כמה בתים. הרעב בבטן התחיל להציק. פגשנו בחור צ'ליאני מקומי שחי בצריף רעוע. ניסה למכור לנו סיפור שיש לו וילה ליד. בסדר. כמובן. ואתה מעדיף להיות בגשם עכשיו רק עם פונצ'ו. דיברנו קצת, התגוננו קצת מהגשם. כאילו שזה משנה. גם ככה היינו ספוגים מים. אי אפשר היה להיות רטוב יותר.
יצרנו מערכת יחסים. לא התחשק לי לאכול טונה בגשם. שאלתי אותו אם אפשר לאכול אצלנו. אמר שכן. אפילו נתן לנו שולחן והביא כסא. נשמע כמו התחלה של סיפור אימה. "שני אנשים נתקעים בגשם שוטפ בלילה בדרך. רואים אורות מנצנצים בחשכה. דופקים על הדלת. פותח גיבן. מבקשים מחסה ללילה. נכנסים. לא יוצאים יותר לעולם…."
בכל אופן, אכלנו אצלנו, דיברנו קצת. היה חביב ביותר. אלו חוויות שאני מחפש. להכיר אנשים. להכיר מוזרויות. אנשים טובים באמצע הדרך. כיף גדול.
המשכנו בדרכנו לחפש את הלגונה, אבל מהר מאוד התייאשתי. קר לי, רטוב לי, עייף אנוכי, ויש עוד 22 קילומטר חזרה לפוקון.
התחלנו לדווש בחזרה לעיר. ירידה עצומה של כביש. 7 קילומטר ירידה בגשם שוטף, הכביש ספוג מים, ואני איבדתי את הבלמים האחוריים שלי. מסוכן וכיף גדול. בנוסף, פינקה אותנו רוח פנימית (יענו ההפך מרוח גבית…כזאת שבאה לפנים).
המים מתיזים מכל עבר, בעיקר מהכביש וזה כואב. המים כל כל חזקים עם הרוח שזה פשוט כואב. אי אפשר לפקוח את העיניים.
אם היה חלק קטן, מזערי וממוקד בגוף או בתיק שלי שהיו יבשים ממים – אז זהו שלא. כבר לא.
ככה, ספוגי מים, הלומי גשם ורוח דוקרת רכבנו עד לפוקון. מפנטזים על התנור שיש לנו במלון, על דוד הגז שיגרום למקלחת רותחת לכשנגיע. הגענו רועדים, עכשיו כבר במצנ מתקדם של היפותרמיה, אך שמחים. נו. עוד חוויה לאוסף.
אגב, כמובן שברגע שנכנסו למוטל שלנו הגשם פסק. איפה מרפי שאכנס בו. קיבינימט.
אה, עוד אנקדוטה קלה.
יש פה פארק גדול ושם טראק שאמור להיות מדהים בשם villarica traverse ליד העיירה שכרגע הוא סגור ואסור לטייל שם. לפני 3 שבועות טיילו כאן חבורה של כמה ישראלים, וכמובן שהם שאקלים והכל קטן עליהם, אז הם טיילו בפארק בכל זאת. איבדו את הדרך והחלו אחריהם חיפושים. היה בחדשות. הם יצאו כמובן דרך הסוכנות של הישראלי. אחרי 3 ימים מצאו אותם.
בכל אופן, מסתבר שאנחנו ישנים במלון שהם ישנו, ובעלת המקום סיפרה שלנו שהיא דאגה להם מאוד כשהם לא חזרו אז היא החלה להרים טלפון כל כמה ימים לסוכנות טיולים עד שהחלו בחיפושים. זהו. נגמרה האנקדוטה. אמא – את יכולה להרגע.
בכל אופן, אחרי עוד יום של חוסר מעש, בשעה טובה החלטנו על נסיעה לברילוצ'ה בארגנטינה, בתקווה לשכור רכב מהר ולהתחיל להדרים לנופי צי'לה וארגנטינה הדרומיים. ככה, שעכשיו יש לעבור דף, למרות שאנחנו עוד נחזור לצ'ילה כמובן.
היינו בפוקון 4 לילות, וכל מה שעשינו היה טיול אופניים לח עד מאוד. בישלנו המון לעצמנו בצימר היפה שלנו, סיירתי רבות בעיירה, סיימתי עוד ספר, למדתי קצת ספרדית (הספרדית של הצי'לאנים בכלל נוראית. ממש נוראית) ונסגרנו קצת על מסלול להמשך הטיול. סיירתי בעיירה כל כך הרבה שאפילו ביקרתי בבית הקברות שלה. 4 לילות זה בהחלט זמן שיא באורכו לכמעט אין עשייה מבחינתי. פעם ראשונה בטיול שלי שבאמת לא עשיתי כלום כמעט. מיציתי.
עוד משהו, הסבר קצר.
אנחנו עומדים להתחיל את הקרטרה אוסטרל שהיא דרך ארוכה של עד כ – 1000 קילומטר, כאשר רובה בצי'לה. ההתחלה תהיה בארגנטינה (בברילוצ'ה) וכך גם הסוף. ככה, שבעצם מידי פעם אנחנו נעבור בין צי'לה וארגנטינה, ואז כל סיפור יהיה בהתאם לתאריך בדף של המדינה הרלוונטית. סוף ההסבר הקצר.
ספוגים על האופניים…
פוסט הבא – ברילוצ'ה (ארגנטינה)