פוסט קודם – אנטיגואה

קימה מוקדמת ואוטובוס לאחד המקומות המרכזיים בגווטמאלה – אגם אטיטלן.
אגם זה הינו למעשה לוע הר געש שקרס ומימיו צלולים ובצבעי כחול מרהיבים עליהם נשקפים צבעי ירוק של הצמחייה שעל ההרים מסביב. אגם אטיטלן ידוע כאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה. מעריכים שהנקודה העמוקה ביותר היא 340 מ'.
מדרום לאגם מתנשאים להם שלושה הרי געש: וולקן סן פדרו – המתנשא לגובה 3020 מ', וולקן טולימאן המתנשא לגובה של 3200 מ' והאחרון הגבוה ביותר וגם המרוחק ביותר הוא וולקאן אטיטלאן שבגובה 3537 מ'.

אז דבר ראשון מוצאים הוסטל (הפעם הלכתי דווקא על הישראלי הידוע במסעדה הטובה שלו, וכרגע – זה הדבר היחיד המעניין אותי), ודבר שני הכי חשוב – אוכל !! טחנתי אוכל. ושוב אוכל. ועוד סנדוויץ. וגלידה. ועוד ממתק. דודה מטורפת לאוכל, אחרי צום של לא מעט ימים. איזה פורקן. כמו אסיר שמשתחרר ורק רוצה לשאוף עוד ועוד אוויר צח. שכרון מעמקים.
בגדול, אני באתי עם מטרה אחת עכשיו. להשמין !! לאכול. אחר כך לאכול עוד קצת. ואז עוד הרבה.
לאכול הכי הרבה שאפשר, ולאט לאט להוסיף עוד קצת. זה חשוב לשים יעדים ומטרות בחיים. להחזיר לעצמי את השבוע הקולינרי האבוד.

האגם, מוקף כמה הרי געש כבויים כבר 85,000 שנה. הגבוה בהם – וולקן סן פדרו.
אז ביום שני – טיפוס. טרק יומי קצר (האמנם….) להר הגעש סן פדרו. קימה מוקדמת מוקדמת, ומתחילים לטפס 1500 מטר.

לכאורה, לפי מה שהבחורה בסוכנות אמרה לי, טיפוס. 3 שעות. דרך די פשוטה. לא ישירה כלפי מעלה. 6 בבוקר. יוצאים. עד 9 מגיעים.
אמנם 1,500 מטר, אבל בקטנה, ועם נוף יפה בסוף לאגם.
איזה קטנה ואיזה נעליים. פאקינג השקמנו ב- 5 בבוקר. התייצבנו. ופשוט התחלנו לתפור 1,500 מטר דוח למעלה. למעלה ברעל. דרך שהייתה אמורה לקחת 3 שעות לקחה לנו 4.5. אפילו השומר שלנו התייאש מאיתנו באיזשהו שלב.
אחחח..אילונה התמלאה כעסים.. אפילו ניר היה שקט יותר ממנה בטראק המזעזע בברזיל. אבל היה משעשע. ככל שמייאש יותר – משעשע יותר.
בגדול, המטרה הייתה לראות את האגם מלמעלה. תחנה ראשונה – אכן ראינו. נוף מגניב בהחלט.
תחנה שנייה – בגובה 3,020 מטר. שם הנוף אמור להיות מרשים יותר.
שאלתי את הסוכנות למה גודמאט יוצאים כל כך מוקדם בבוקר. הוא אמר לי שלקראת הצהריים יש עננים ואז לא רואים כלום.
נו… וכמובן, שעד שהגענו – אכן היו עננים ולא ראינו כלום.
נחתנו בתוך ענן ענק. שמדי פעם פתח לנו פתח קטן, לראות 1,500 מטר למטה את האגם. אבל מידי פעם..
וכרגיל, בתוך ענן, גם קרר !! קר נורא !
אז טחנו ארוחת טרקים זריזה למעלה גבוה, וחזרנו הכל למטה.
סיכומה של אילונה לנושא :
Elona Bezooshko is aboot to kill Shimi! some stupid idea he had climbimg on the San Fucken Pedro mountain!
יום לפני, פגשתי בסוכנות זוג ישראלים. שאלו אותי מה אני עושה. אמרתי להם שאני ורצה לטפס על הר הגעש. שאלו אותי למה ?
עניתי, מה למה ? נוף יפה. חוויה. מה רע ?
נשאלתי בשנית, אבל טיפסת על הפקאיה, לא ? הר אחד מספיק, לא ? למה לטפס על עוד ?
כאן מיציתי את השיחה. תמו הנושאים המשותפים של שנינו.

עוד משהו לא ברור זה נושא השמירה. לכאורה, אסור לטייל כאן בלי שומר. סוג של הורה מלווה כמו בתיכון. רק שאז היה להם טרבין, ולשומר שלנו יש מצ'טה.
מה שמוביל אותי לתהייה, האם באמת צריך את זה. האם באמת מסוכן, וצריך שמירה. אם כן, אז מה לעזאזל השומר הזה יכול לעשות. סתם בחור חביב עם מצ'טה גדולה. ואם לא, האם שמא מדובר בקונספירציה לתיירים של סוכנויות הטיולים בשיתוף הלונלי פלנט.
הרי אם זה היה תלוי בי, פשוט הייתי יוצא ועולה על ההר. כמו שעשיתי אין ספור פעמים בארגנטינה. קונים אוכל ומטפסים. לא צריך לשלם, ולא נעליים.
אבל זה לא תלוי בי. הרי כתוב שצריך שומר. אז שילמתי סתם 50 שקל, בשביל שאיזה גווטמאלי, אמנם נחמד, אבל לא מועיל יותר מידי, יזדנב לי בדרכי לפסגה. לא ברור…

האגם מלמעלה

האגם מלמעלה

יום נוסף עשינו קייאקים. האמת, אף פעם לא עשיתי. הגיע הזמן לנסות. שכרנו קיאק זוגי אחד, אחרי שעינב התחרטה ברגע הממש ממש אחרון, תמונה יבשה אחרונה, ויצאנו לדרך.
האמת, ממש כיף. אגם רגוע. רק קיוויתי שיישאר ככה. וחותרים. ככה שעה. הגענו לחוף חביב. קצת תיירים. נוף טוב. רוגע ושלווה. פיקניק. מה בתפריט ?
כמובן אבוקדו. ועוד קצת אבוקדו. טונה ותירס. אוכל טראקים הולך גם בפיקניק.
זהו. חוזרים. עוד חתירה. הפעם קשה יותר. קיוק מוצלח ביותר.

בטיול הזה אני מטייל ממש שונה. אני איטי יותר. מתעצל יותר. לוקח את הדברים הרבה יותר בשאנטי. רגוע יותר. "אוכל" פחות את העולם. "בולע" פחות את המדינות.
לא לחוץ לי לרוץ מהר מהר לעוד עיר. להישאר עוד יום במקום. לחוות יותר לעומק מקום. נשארתי 8 ימים באיסלה מוחרס ? מי היה מאמין !! 5 ימים בסאן כריסטובל ! בדרום אמריקה, בשביל שאשאר יותר מ – 3 לילות במקום מסויים הוא היה צריך להיות ברמה של קוסקו או בואנוס איירס. ועכשיו ? כמעט כל מקום הוא כזה.
אם אני אפספס מקום אני לא אוכל את עצמי. לא אצטער מידי. אצטער. אבל לא מידי.
מה שכן, נראה לי שאני חוקר יותר על המקום. על האנשים. על היסטוריה. חופר יותר. מתעניין יותר. עומקי יותר ? רוחבי פחות ?

הזדקנתי ? התעייפתי ? התבגרתי ? לא ברור. מה שבטוח, השתנתי.

כמו שניר כתב לי יום אחד :
"אל תגיד לי שנהיית סטלן שרק רוצה להתנחל ולראות את "המפל" – אם כן אז אולי נטוס שוב ביחד :-)"

שוב. יחסית לשאר הישראלים שיוצא לי להכיר פה, אני מתרוצץ בלי סוף כמו אנרג'ייזר קטן. אבל אני לא משווה את עצמי לשראלים אחרים. ובטח לא לכאלה שאני פוגש פה. משווה את עצמי לעצמי…
אני גם פחות לחוץ על האינטרנט. מעדכן פחות את היומן. לא שולח עדכונים. פחות מיילים. פחות טוען תמונות (האמת, כמעט שלא..). נראה לי שגם פחות יצירתי. או פחות מעוניין לשתף ? לספר ? חוויות פנימיות יותר ופחות חיצוניות ? נו.. מעניין מה פרויד היה אומר על זה…

מעניין מה יהיה בטיול הבא. מעניין מתי הוא יהיה….

כמה מילים על סן פדרו.
האמת, בהתחלה הגעתי בגישה קצת שלילית למקום. ציפיתי לים ישראלים מתנחלים. שכונה כזאת.
אבל בתכלס, מקום ממש מקסים. אווירה טובה. לא מתיימרת. נוף חביב ביותר. אגם והרי געש כבויים מסביב (אחד פעיל דווקא.. וולקן פואגו). יחסית די זול. אטרקציות ספורות שאפשר לעשות. אנשים נחמדים. גם המקומיים וגם התיירים שעובדים במקומות השונים.
אז חיי לילה חרבנה. מועדון אחד (Freedom) שבתל אביב אפילו לא היו טורחים לתת לו שם. באר וחצי מגוחכים שקיימים פה. הכל נסגר לפני 1 בלילה. הכפר עצמו, בתכלס, די מכוער. גבב של רחובות מאובקים, עם בתים מאובקים לא פחות. אבל אז מה ? פשוט נעים פה וזה מה שחשוב.
חשבתי שאגיע ליומיים, ואז נעבור ונישן כל לילה בכפר אחר.
בתכלס, לא הייתה סיבה. באתי בגלל השם של המקום, ונשארתי בגלל האווירה.
כשעזבנו לסן מרקוס, ממש היה לי עצוב. גם לאילונה. בדיעבד, אפילו הצטערנו על זה. שמא אקרא לזה תוגה ? לא ברור. אבל כשחזרנו יומיים אחר כך רק לחצי שעה לצתפוס אוטובוס לקצאלטנאנגו אשכרה שמחתי. אפילו לחצי שעה שמחתי לראות שוב את המקום. כמעט והרגשה של בית. היה טוב.

קפה באגם

פוסט הבא – צ'יציקסטנאנגו

פוסט הבא – לנקין

אז הגיע אמצע ינואר. ה – 15 ליתר דיוק. עוד עוגן בטיול. לא אוהב עוגנים, אבל זה מה יש.
כמו שהבטחתי מראש לאילונה, השם ירחם, אני אפגוש אותה בשדה התעופה של גווטמאלה סיטי. איזה כיף.
לשמחתי המרובה, יום לפני, תמר מצאה לי סוכנות שמוציאה רכב עד לשדה התעופה בעיר הידועה כל כך לשמצה. ממש לשמצה. אפילו בעיני המקומיים היא ידועה לשמצה. ממש כיף לחיות במקום כזה.
בכל אופן, גם פחות זמן. גם פחות כסף. ואפילו אגיע בצהריים, לפני שאילונה נוחתת עם טווח בטחון של 5 שעות, שמסתבר שבגווטמאלה גם טווח בטחון כזה לא תמיד מספיק לתכנון מראש. אז שוב. עולים על קומבי. כדור קל בטן. כדור נגד בחילות. ואקמול. אחלה קוקטייל. ושוב הנסיעה בדרך המזעזעת מלנקין למרכז המדינה. פשוט סיוט. הכי סיוט – הידיעה הברורה שאני עוד אחזור את אותה הדרך, כי בתכלס לא ראיתי ולא עשיתי כאן כלום. סתם להיות חולה ולבזבז קצת זמן. סמאק.
מאז השיט לאנטרקטיקה לא סבלתי כל כך מנסיעות. שוב בחילות, שוב כאבי ראש. שוב רצון עז להקיא. קיבינימט. כיף זה לא. ממש לא. איפה הנסיעות באוטובוסים המפנקים של מקסיקו איפה. חלומות בהקיציס.
בכל אופן, אחרי שעות ארוכות של סבל הגעתי לשדה התעופה, חבול, עם בחילה ולבן כמו ירח בראש חודש.
בתכלס, במבנה שלו, שדה התעופה די בנוי כמו נתב"ג שלנו. קומה שלישית היוצאים לחו"ל. קומה ראשונה הנכנסים למדינה.
מעולה. פשוט וברור. עכשיו צריך להעביר פה 5 שעות. איך ?
ספר טוב. ארוחה במקדולנדס. ולא מעט הליכות (וכמעט ריצות) לשירותים. יש בשירותים מנקה שזאת המשקה הקבועה שלו. לנקות את השירותים. בגדול, התפקיד שלו להיום היה – שמעון מגיע. מסיים. ואז אתה נכנס לפעולה. הגדרת תפקיד פשוטה ויעילה.
ארוחת הערב של אתמול כנראה לא הייתה בדרגת הנקיון המינימלית לקיבתי הרגישה מממילא. 5 שעות המתנה, אילונה מגיעה, אפילו נפגשנו די במהירה להפתעתי, ומונית לאנטיגואה. בדרך, קיבתי עשתה קולות זועקים ונואקים. התחיל שוב סבל תהומי שלא בישר טובות בכלל בכלל. מלון ראשון אין מקום. מלון שני – יש. חדר פרטי עם מקלחת פרטית. הכי חשוב – שירותים פרטיים. בהמשך הלילה מסתבר שההחלטה הייתה נכונה. נכונה מאוד אפילו. הם התבלו מרוב שימוש.
איזה לילה מחורבן !!! 7 פעמים. כן כן. ספרתי. 7 פעמים קמתי להתרוקן שוב ושוב ושוב ושוב. ואין. אין מה לרוקן. אבל בכל זאת…שום אוכל. כבר שום מים…שום כלום. קיבנימט. סיוט מההפטרה. כנראה יותר מידי טורטיות ברחוב. או סתם חסה מחורבנת. אבל כיף זה לא היה. כאב ראש. בחילה מטורפת. סתם. כל כך מיותר. לא כיף להיות חולה ובטח לא בחו"ל. רק שיעבור כבר !!!

אז מה בכל זאת עשינו באנטיגואה חוץ מלשלשל ?
יום אחד – שום כלום. קימה מאורחת. התאוששות. יותר נכון – נסיון להתאוששות. דיאטה מאוד מדודה בעזרתה הרודנית האדיבה של אילונה, המורכבת מתפריט עשיר ומגוון להפליא של לחם, אורז ומים. לאו דווקא בסדר הזה. העיקר הגיוון…ושוב, הרבה קל בטן. הכל בתקווה שהמצב ישתפר. כבר לא הייתי לבן. הייתי כמעט שקוף בצבע. וככה גם הרגשתי. שקוף. שיעבור כבר !!!

מה בכל זאת עשינו ? שוק. אחלה שוק יש פה ! אני פשוט תמיד אוהב את השווקים האלה. ראיתי המון. עשרות. אולי אפילו מאות שווקים עד היום בחיי, וכל פעם אני נהנה מחדש. מהריחות. מהצבעים. מהאנשים. מהעמידה על המקח. מהעצבים. מהצחוקים. וגם אפילו מהצורך להגן על התיק כל הזמן מילדים נמוכים, זריזים וחכמים הרבה יותר ממני.

בוקר אחד היינו בכנסייה המרכזית של פארק סנטרל (כיכר העיר המרכזית). השתתפנו בטקס ההתבגרות הנוצרי, שאני לא מצליח לזכור איך קוראים לו (סוג של בת מצווה), של ילדה נוצריה חביבה. משפחה. נגינה. רב, סליחה – כומר, מאיים שמטיף לילדה כל מיני כשפים נוצריים, מים קדושים ואכילה ראשונה מלחם הקודש. חביב ביותר. פאגני להפליא.

הקשת המפורסמת של העיר

מה עוד ?
יש גבעה מעל העיר. גבעת הצלב שמה, שבעקרון עדיף לא להגיע אליה עצמאית אלא לקחת סיור של משטרת התיירות. מה הכוונה ?
מסתבר שהיו לא מעט מקרי שוד בדרך לגבעה. אז הגווטמאלים הקימו משטרה מיוחדת, שהתפקיד שלה להגן על התיירים בעיר. יענו המשטרה המקומית כל כך גרועה, אז פשוט נקים לה מתחרה עם קהל יעד ייעודי. מסתבר שהנוסחה עובדת להם לא רע בכלל, היות ועל פי הלונלי פלנט מאז שזה קרה לא אירע אף לא מקרה שוד אחד בדרך לגבעה.
אז הלכנו למשטרה וביקשנו סיור.
מעולה. הקצו לנו טנדר חדש וחדיש, ו – 3 שוטרים. על שני תיירים ! אחלה יחס. אפילו רבין לא זכה ליחס כזה של שומרים. וחבל. יש למשטרת ישראל לא מעט ללמוד. ממש לא מעט.
עלינו עם המשטרה לגבעה. צפינו מהגבעה על העיר (לא נופים מהמהממים אבל עדיין V שצריך לסמן). הם חיכו איתנו. הסבירו לנו קצת על העיר.
ואז הורידו אותנו בחזרה לעיר. ביקשתי שיורידו אותנו במוזיאון הג'ייד וגם את זה הם עשו. חבל שהם לא יכולים להמשיך איתנו לשאר הטיול. זה היה יכול להיות ממש נוח ויותר מהיר מהשאטלים המחורבנים של גווטמאלה. וזה גם בטוח ירגיע את אילונה…
כנראה שנראיתי כל כך רע בסיור הזה, שאחד השוטרים ייעץ לי מה לאכול ומה לא, וגם נתן לי שם של תרופה שאמורה להיות טובה לסלמונלה. חמוד.
בתכלס, הגווטמאלים האלה ממש חמודים. באמת עם נחמד. לפחות עד שהם שודדים אותך..

מה עוד ?
סיור חביב במוזיאון הג'ייד. מה זה ג'ייד ? אבן ירקן שנחשבת חזקה במיוחד (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%9F), ושבט המאיה השליך עליה תכונות של חי נצח.
על כן, מלכים ואנשים חשובים מהמאיה נקברו יחד עם מסיכות מהאבן. יש במוזיאון גם שחזור של הקבר המפורסם ממקדש מספר 1 הגדול בטיקאל.
חביב ביותר. כמובן, שהתפתנו גם למלכודת התיירים המקומים של המוזיאון וקנינו אבני ירקן עם סמל של המאיה הרלוונטי לתאריכי הלידה שלנו, שלכאורה אמור לתאר את תכונות האופי שלנו ידה ידה ידה.. אני אמור להיות עטלף. אילונה ארמדילו. נו בסדר… שיהיה. גן חיות שלם פתחנו לעצמנו פה. מה לא נעשה בשביל מזכרות….הרי זה כל העניין. זכרונות ומזכרות שירעננו אותו.

האמת, אנתרופולוגיה זה מקצוע ממש מעניין. זה ממש מגניב לראות, איך כל כך הרבה תרבויות ברחבי העולם, שלא היה ביניהן שום קשר כלשהו התפתחו לאותם כיוונים. בין אם באמונות דתיות, ארכיטקטורה, אסטרונומיה וכדומה. וכך גם באבן היקרן.
האבוריג'נים בניו זילנד ייחסו תובנות מעמיקות לאבן. וגם הסינים, עוד מלפני 5,000 שנה קברו את הקיסרים שלהם עם האבן. וגם המאיה. והכל לא מתואם בכלל. מעניין למה זה..

בערב יוצאים. אחרי שני ערבים שהייתי ממומט בחדר הייתי חיים קצת חיי לילה. אני מת על זה. בר ראשון – מיותר. צפוף ומלא עשן. הרגשתי כמו בלנדן בתל אביב. מיותר לי לחלוטין. מעבר חד למסעדה קובנית.
מסעדה יקרה להחריד, אבל עם חדר סיגרים קובנים, קובה ליברה, HABANA CLUB, והכי חשוב – עם להקה שמנגנת סון קובני ! מעולה !
מדהים כמה רגשות קובה עוררה בי. למרות הכעס, העצבות, השמחה, וסך הרגשות המעורבים שיצאתי איתם מקובה, או שמא, אולי בגלל אותם רגשות, חודש אחרי הטיול במדינה, אני עדיין מחפש (וגם מוצא) דברים הקשורים לקובה. כמעט בכל עיר אני מוצא בר קובני. ודווקא אליו אני הולך. אל המוסיקה המגניבה. מאוד נעימה לי לאוזן. לאווירה. לתופים. למקצב. לסלסה. גם בתל אביב אני אמצא אחד כזה ?? כולי תקווה. חגה, תתחיל לעבוד !!
כמובן, שגם מהלהקה הזאת ביקשתי שישירו לי את השיר האהוב עלי CHAN CHAN. וכמובן שהם שרו.
בערך הגרסה ה – 25 ששמעתי עד היום. ולא.. אני לא מגזים…

היינו גם כנסיית לה מרסד. בין המפורסמות בעיר בסגנון הברוק. עם מנזר ישן ומזרקה שאמורה להיות הגדולה ביותר במרכז אמריקה. בסביבות 20 מטר קוטר. עוד דולר כניסה. יש מעט מאוד דברים שלא שווים כניסה בדולר. אז או !!! אז עוד הנה עוד אחד מהם.
סתם מזרקה מכוערת. גוש אבן גדול, שאני בטוח שלפני 500 שנה היה נאה. היום לא. אפילו מים אין בה. אם אין מים אז אי אפשר לקרוא לה מזרקה !!!! תקראו לזה פסל עגול עם שטנץ באמצע. פשוט פתטי. התחשק לי להפוך לבחורה בכניסה את השולחן מעצבים ! אפילו המזרקה של יעקוב אגם בכיכר צינה מרשימה הרבה יותר. גם כשיש שם ריח חמוץ להכעיס של פיפי.

המזרקה הגדולה במרכז אמריקה

אחד כך עוד מוזיאון. מוזיאון הטקסטיל. מסוג המוזיאונים שרק אני יכול להגיע אליהם. עד שסוף סוף מגיע אליהם תייר הם יהיו מאושרים עד הגג. סוף סוף יש להם משמעות לקיום ולעבודה !! פחות מדולר כניסה. יש מעט מאוד דברים שלא שווים כניסה בדולר כמו המזרקה הפטתית. המוזיאון דווקא היה שווה. סוגי בגדים. צבעים. חביב ותו לא.
אפילו היה לנו מדריך שלכאורה דובר אנגלית. לפחות ככו טענו בכניסה. מדריך סיני, שחי בגווטמאלה דובר אנגלית. מילה אי אפשר להבין מהבחור. הדבר היחיד שהבנתי שהוא פעם היה מכור לסמים ועכשיו תודות לישו הוא לא. מעולה. כנראה הוא עושה עכשיו עבודה מועדפת.

ביום האחרון קניות בשוק, שהפעם כן היה לי חשק אליו ולעמידה על המקח האהובה עלי כל כך (ושנראה לי שאני גם די לא רע בזה. חבל שבארץ זה לא ככה !!). הכי חשוב – חידוש מלאי החולצות. נהייתי צפונבוני יחסית לטיול הקודם. אני חייב לגוון יותר בחולצות. ככה זה. הזקנה ורמת החיים..

עוד שוק מקומי

עוד שוק מקומי

וכמובן, האטרקציה המרכזית של העיר – טיפוס על הר הגעש פקאיה. בגווטמאלה יש משהו כמו 33 הרי געש, כאשר רק 3 מהם פעילים.
אחד מהם – הר הגעש פקאיה במרחק של כמה עשות קילומטרים מהעיר.
המטרה – לראות לבה זורמת.
האמצעי – שאטל של שעה וחצי, טיפוס של שעה וחצי ומשחק עם הלבה באמצעות מקל והשחמת מרשמלו מעל אדי גופרית.
התוצאה – שום לבה ושום נעליים. אוף !!

האמת, לא באמת ציפיתי שאראה לבה. הייתה לי הרגשה רעה בנושא. תמיד בתמונות (וביוטיוב) הכל נראה יפה יותר. תובנות שפיתחתי בדרום אמריקה ושבשעה טובה למדתי להתמודד איתן. מצד שני, בכל זאת היו לי קצת ציפיות.
אבל גם ציפיות קטנות זה לכריות קטנות. מסתבר שלא הייתה לבה זורמת כבר 3 ימים. הכל עניין של מזל.
אז נסענו, קניתי מקל עץ ארוך מילד מקומי (אחד מתוך 34973459 שקפצו עלי שאקנה מהם, ושכמובן לכל אחד יש מקל יותר טוב מהשני, חזק יותר, גבוה יותר בלה בלה לבה) בשביל לשחק על הלבה (שעדיין הייתה לי תקווה קטנה שאראה כזאת) והתחלנו לטפס. טיפוס על אבק בזלתי של שעה וחצי. לא משהו רציני. בין סלע אחד לשני, לא מעט התנשפויות זועקות של אילונה, מתובלות בהבטחות חוזרות ונשנות להיגמלות סופית מהסיגריות, וביצוע קבורה הולמת לסיגריות שהיא כבר רכשה עוד באותו הערב. נו… נחיה ונראה.. ספקטיות זה שמי השני. אפילו ההבטחות לרגיעה ברצועת עזה נשמעות לי אמינות יותר.
המשכנו בעלייה, הרחנו וראינו אדים עולים מהקרקע (ושגם יצאו לנו מהפה), הרגשנו אבנים חמות, חמות מאוד אפילו, ואפילו הצלחנו להבעיר אשר בעלים מהחום של האבנים. אבל לבה ? דהמיקולו !!.

מה שכן, לימדנו את תיירים שהיו איתנו קצת הילכות וקצת תרבות.
הצטיידנו מראש בשתי חבילות מרשמלו (שמתסבר שקוראים לו ככה כי הוא עשוי מתמצית של שורש של צמח שנקרא חוטמית, ובאנגלית – מרשלו), אולר, ובידי הטבח הנאמנות והבעיקר – האמיצות שלי.
מצאתי נקיקים בין הסלעים שמהם יוצא חום מטורף, והתחלתי לשפד מרמשלואים על האולר ולדחוף את הידיים לנקיקים לוהטים. וכן…אני מודע לאנלוגיות שהמשפט הזה יכול לגרום…
בכל אופן, תוך שניות נהיה לי מרמשלו WELL DONE מהחום ומהאדים. איזה מגניב ! ובדוגרי, טעים כמו במדורה רגילה. מעולה. טחנתי טחנתי וטחנתי. אני כבר 4 ימים לא אוכל. אז בהחלט היה מה לטחון.

עושה מנגל

הר הגעש פואגו

מה שכן, בגלל שאטרקציית הלבה לא הייתה על ההר, אז סיפקנו אילונה ואני סיפקנו אטרקציה חילופית לא פחות מעניינת. הגיעו התיירים.

עכשיו, שני דברים לא ברורים לי ?
1. תפיסת האוכל הקהילתי השיתופי. או במילים אחרות – "מי שאוכל לבד מת לבד".
2. מרשמלו צלוי.

אתחיל מהשני.
אפילו הלונלי פלנט ממליץ לקחת מרשמלו ולעשות מעל הלבה. אבל אף תייר לא העלה בדעתו לאכול מרשמלו קלוי אי פעם. זה היה נראה כאילו פעם ראשונה שהם ראו מישהו עושה את זה. מוזר מאוד.

אם אין לכם ל"ג בעומר אז זה אומר שאתם לא יכולים לקלות מרמשלו ? לא ברור. והיו שם חברה נורווגים, אוסטרלים, איטלקים, אמריקאיים ועוד ועוד. היינו התיירים היחידים, מתוך לפחות 50 שחשבו להביא איתם את הממתק המעולה.

ולגבי השני.
מתוך רצוני המתיימר משהו לשפר ולשווק את תדמית המדינה מוכת הטילים שלי, התחלתי להציע מרשמלו לכך מי שעבר לידנו. מצד שני. היה לי כל כך הרבה שממילא כבר לא היינו מצליחים לאכול הכל, בלי לפתח סוכרת טיולים קלה.
העניין הוא שזה היה נראה ממש מוזר לכולם שאני מציע להם. אשכרה הייתי צריך לשכנע תיירים לקחת ממני. אני אכין ואתם תאכלו. זה בסדר…אין לי בעיה עם זה. להיפך. זה אפילו יגרום לי להנאה. תתכבדו בכיף. והמבטים שלהם פשוט היו מלאי תימהון. אי יכולת להתמודד עם נחמדות. שיתוף. או אין לי מושג מה. לא ברור בכלל.
ואז. על מנת לעזור לי במאמץ העליאי לחלוקת המרשמלו, אילונה הצטרפה לכוח. רק שהיא, עם ההומור השחור שלה, שיותר שחור מחור שחור טיפוסי, התחילה לספר שבארץ אנחנו מומחים כל כך גדולים בהכנת מרשמלו, במיוחד בעת שנופלים עלינו טילים, ואו אז אנחנו פשוט רצים ישירות לשאריות ומכינים עליהם מרשמלו. אין ספק.. הומור משובח. חבל שדני קיי לא בחיים לשכור אותך למצחיקת משנה….
בכל אופן. אני לא בטוח שזה באמת עזר לשבור את הקרח. מבטי התמהון (אולי מההומור המזעזע) עדיין שרו על פניהם.
כאילו מה ? האם זאת החמימות הישראלית ? האם זה בגלל חינוך הטיולים השנתיים וכל הממתקים במושב האחורי באוטובוס של אגד ? או שמא זה פאוץ' הצ'וקולוקים שבאפוד שבכל ניווט, או אחרי כל תרגיל בשבוע שטח מסריח בבה"ד 1 עושה את עבודתו נאמנה ? מוזר מאוד. מה שכן, אחר כך פגשנו שתי אוסטרליות שדישנו את עצמן במרשמלו קלוי. אוכלות כמה עוגיות. אבל להציע לנו ? זה כבר לא מילא. לא פשוט לתקן את העולם.

שני דברים משעשעים אבל קרו בעקבות היום הזה :
1. אין לי יותר שערות על גב כף ימין. מעניין אם זה תקופתי או לאורך זמן.
2. בבוקר למחרת תיירים שהיו איתנו התחילו לקרוא לי Marshmallow MAN. משעשע…

סה"כ, למרות תקרית הבטן המביכה, אהבתי את העיר. עוד עיר קוליונלאית יפה, שהתחברתי אליה די בקלות.

פוסט הבא – סן פדרו

פוסט קודם – טיקאל

קמים בבוקר ומתחילים בנסיעה ללנקין. נסיעה מחורבנת ! שוב שטאל. שוב סיבובים בלי סוף. עוברים בקובאן. מחליפים שאטל. עוד כמה אנשים. עוד יותר סיבובים. יאללה…לא באות לי טוב הנסיעות האלה. ממש לא.
הגענו ללנקין, כשכולי חבוט מהנסיעה. שנ"ץ קצר של 14 שעות עם הפסקה של שעה. מעולה. פשוט התמוטטתי על המיטה. לא מתאים לי בכלל.

אבל לאן הגענו בעצם ?
בתכלס, שאלה טובה.
לא ברור לי למה הגעתי לכאן. בתכלס, יש לי חור של יום וחצי עד שאפגוש את אילונה, שמסיבה לא ברור החלטתי למלא אותו בנסיעה למקום שדי בוודאות אחזור אליו. שטות גמורה.
המקום ממוקם בשמורת טבע (סמוק שמפיי) שאמורות להיות בין היפות בגווטמאלה. מים, לגונות ועוד.
אנחנו השתכנו בהוסטל אל רטירו, שנחשב לפסגת ההוסטלים באזור.
האמת, באמת חביב ביותר. בקתות עץ. ערסלים. ממוקם על נהר יפה. סאונה מבקבוקי בירה. מליון תיירים. רגוע ושלו.
מה שכן, הראש והבטן לא רגועים, לא שלווים ולא נעליים. בחילות. כאבי ראש ובטן. לא ברור. גם מזג האוויר מעפן. הכל גשום. נראה כאילו כל מרכז אמריקה גשומה כרגע. חבר'ה שהכרתי בחופים כתבו שגשום שם עכשיו. חבר'ה שהכרתי בבליז אמרו שגשום שם עכשיו. בטיקאל גם היה גשום. וגם אצלנו. סתם בעסה כזה.
אז בתכלס, היה לי יום שלם לשרוף. אינטרנט לא ממש יש, אז סתם מנוחה והסתובבות ללא מעש נרחב.
כשחושבים על זה, הדבר הכי טוב שעשיתי היום היה לראות סרט (מעבר למשחק טאקי בין המייגעים של חיי). אחרי יותר מחודש וחצי שלא ראיתי לא טלויזיה ולא סרטים (בהנחה ולא מחשיבים צפייה בטלויזיה הקובנית במהדורת החדשות המקומית) ראיתי את "אפוקליפטו".
ראיתי את הסרט בארץ לפני שנתיים אבל עכשיו, עכשיו כמות הידע הגדולה שצברתי, לראות אותו זאת חוויה אחרת. מבחינים פתאום בהמון המון ניואנסים קטנים שלא הייתי יכול לדעת לפני. שבטים, שפות, אלימות, הקרבת קורבנות, צבעים, סוגי עצים וכו' וכו'. פתאום הכל נהיה ברור יותר. נהיר יותר. וגם הבנתי כמה שטויות, חצאי אמיתות וחרטבונות שונות מל גיבסון הדפוק הזה הפיק בסרט.
זהו. בתכלס זהו. ככה עבר לו היום. בנסיון להיות בריא יותר ולהרגיש טוב יותר, מה שבדיעבד התברר כנסיון שנכשל כשלון חרוץ.
מחר – קמים מוקדם ונוסעים לגווטמאלה סיטי. יום ארוך ומעייף לפני.

פוסט הבא – אנטיגואה

פוסט קודם- פתיחה

תחנו את הבוקר בגשם שוטף. זמן מעולה לעבור את הגבול ולהיפרד ממקסיקו. איך עוברים את הגבול ? בגדול, משלמים הרבה כסף. כרגיל במקסיקו. זולה היא ממש לא.
לוקחים שאטל. מגיעים לנהר. סירה של חצי שעה. ואז צי'קן באס מסריח של עוד 3 שעות. כל הסיפור היה אמור לקחת 8 שעות. לקח 10. צריך להתחיל להתרגל לזמן הגווטמאלי. שעה זאת לא שעה. בוליביה זה פה ?
למה צי"ן באס מסריח ?
כי אחרי 3 שעות, לא היה לא לי ולא למוצ'ילה שלי, איזשהו חלק שלא היה מלא אבק דרכים גווטמאלי. כנראה שכבר עברתי את הגיל ! או שמא מעולם לא הייתי בגיל המתאים 🙂

בדרך, עלה איזה גווטמאלי לצי'קן באס שלנו. כולו מדבר אנגלית. מתחנחן כזה. בשפה יפה ברורה ופסוטה. מסביר שהוא מדריך טיולים. ויש לו סוכנות מומלצת בלונלי. והוא גם מוכר כרטיסי אוטובוס. ושהוא עושה ככה. ועושה אחרת. ידה ידה ידה ידה. שונא את זה ! שונא את השיווק המלחיץ הזה. ואני הכי שונא, שזה באמת עובד ! הוא איש שיווק מצויין. אפילו אני, שמתוך עקרון אני לא אקנה אצל אנשי שיווק כאלה, כמעט והתפתתי לקנות אצלנו כרטיסים. בסוף לא.. בכל זאת, אם לא יהיו לי עקרונות בחיים מה ישאר לי ?
בדרך הוא גם אמר לנהג לעצור לנו ליד כספומט. איזה נחמד. שזה בכלל היה משעשע. אוטובוס של 20 תיירים. כולם רק עברו את הגבול אחרי לא מעט שעות.
אכולי סיפורי זוועה על גווטמאלה. שודים. גניבות. כיוסים ושאר מרעין בישין מחורבנים עם מור"קים מכאן ועד אללה איסטור, עוצרים בצורה משותפת בכספומט באמצע עיר גבול גווטמאלית וכולם מוציאים כסף בצורה משותפת.
אני אני הייתי שודד, הייתי עולה דקה אחרי לצ'יקן באס ופשוט עושה קופה מטורפת. אם לא על זה נאמר הפרצה קוראת לגנב, אז מה כן…
יותר מזה. אם אני שודד, אבל גם חכם, הייתי מתחזה לסוכן טיולים, וגורם לנהג לעצור את האוטובוס ליד כספומט, וגורם ל – 20 תיירים להוציא כסף, ואז שודד את כולם ! אפשר לעשות מזה אחלה סרט !

בסופו של יום, שקצר הוא לא היה, הגענו לפלורס.
פלורס זה מעין אי קטן צמוד לעיירה גדולה יותר בשם סנטה אלנה. עיירה קטנה. שקטה. מזג אוויר סגרירי משהו. יקרה נורא. ומבט ראשון – נראית ממש ממש חביבה. לא גווטמאלה ולא נעליים. מסוכן ? לא כאן. או שמא כן ?
המטרה העיקרית, בתכלס – היחידה, להגיע לכאן זה לאתר העתיקות של המאיה – טיקאל, שעליו ידובר בהמשך.
מצאנו הוסטל שמומלץ בכל מיני מקומות. אלוהים יודע למה. מרוב שהוא מומלץ כמובן שלא היו בו מקומות.
אז התפשרנו על חדר ל – 4 אנשים. שתי הבנות, שתי הולנדיות שפגשנו בדרך ואני מכיר אותם עוד מאיסלה מוחרס ואני. כן כן.. אני יודע… נשמע לא רע בכלל.. כמעט כמו להיות שאהיד רק בלי הקטע של להרוג ולמות. רק עם הטוב שבסוף. אבל כנראה גם בלי הקטע של הבתולות אבל לא צריך להיצמד לקטנות ולזוטות.
רק שהייתה בעיה – לא הייתה לי מיטה (כבר פעם שנייה השבוע) אז התפשרתי על מזרון מתקפל על הרצפה. בקטנה. מפונק אני לא. העיקר שיש מים חמים במקלחת. אה…מסתבר שגם זה לא היה. אבל לפחות הייתה אווירה מעולה בהוסטל. שבתכלס, זה באמת הדבר הכי חשוב. בשבילי לפחות.

מה זה בעצם טיקאל ?
מדובר בעוד עיר מאיה טיפוסית, שמרכז אמריקה משופעת בהן כל כך. מה שכן מדובר באחת הערים הגדולות והמופרסמות של המאיה, והאמת, בה עד עכשיו הכי נהניתי (מתוך ארבעת האתרים שהייתי בהם).

אחד הדברים שהעיר מפורסמת בהם הוא דווקא משהו לא עתיק בכלל. אחת מהסצינות של מלחמת הכוכבים צולמה בטיקאל.
כן כן. הגווטמאלים הקדישו כמה ימים מהפארק הלאומי שלהם, סגרו אותו למטיילים והכניסו כמה מצלמות אמיתות. לא פוטושופ ולא נעליים.
הנה ההוכחה מפרטי טריוויה (האהובים עלי כל כך) מהאתר של הסרט :
Behind the Scenes For their brief appearance in Star Wars: A New Hope, the Massassi temples were actually the ancient pyramids found in Tikal, Guatemala. A skeleton crew of ILM cameramen traveled to Guatemala to film the handful of scenes required. When they arrived, they discovered that the path to the 300-foot summit was completely overrun by the jungle. They hired locals to hack through the brush with machetes. הנה הלינק :
http://www.starwars.com/databank/location/massassitemple/?id=bts

בכל זאת יצא משהו טוב אחד מהמאיה האלה.

מלחמת הכוכבים

בכל אופן, הפעם לא הסכמתי לוותר על מדריך לאתר. לא חוזרים על טעות פעמיים. בכל זאת, צריך לתת לאתר את הכבוד הראוי לו.
הגענו לאתר. לכניסה. מסתבר שצריך לשלם עוד על הכניסה. עסק יקר נורא המאיה האלה !! הגווטמאלים בהחלט יודעים לעשות עסקים טובים מההיסטוריה. קיבינימט איתם. כל הסיפור הזה של הפירמידות עלה לי היום יותר מ – 40 דולר. פאקיג טראק של 4 ימים, כולל אוכל, ציוד טיולים ופורטרים באינקה טרייל עלה לי 147. אז מה היחס פה מה ??? אומרים שגווטמאלה זולה. זה זול זה ???? אולי יחסית למסע קניות בטיימס סקוור זה זול.
היו איתי זוג מנורווגיה שלא ידעו שצריך להוסיף עוד על הכניסה לפארק, ולא היה להם. אז במסגרת מטרתי לשפר את תדמית הישראלי המחורבנת בחו"ל, הצעתי להם ברוב נחמדותי השלמת הכנסה.
העיקר שנצא בסדר, ושיצביעו עבורנו בהצבעות החשובות במועצת הבטחון.
הם היו נבוכים נורא, ובהתחלה סירבו. אחר כך דווקא הם הסכימו להעזר בשירותי האדיבים, אבל בסוף הסתדרו לבד. אני את תפקידי עשיתי…
מה שכן, זה גרם לפתיחות ולחמימות לא מוסברת מצדם כלפי, מה שמהר מאוד הוביל לשאלה, ואני מצטט : "אני חייב לשאול שאלה היסטורית. מה אתם (ישראל) מחפשים בעצם ברצועת עזה ?". וכן, ללא חפיפה מסודרת מצידה של ציפי ליבני, הצגתי את עמדת ישראל בנושא.

בכל אופן. בחזרה להיסטוריה. מה יש באתר העתיקות עצמו ?
ההתיישבות הראשונה של בני אדם בטיקאל החלה בשנת 600 לפנה"ס. השבטים שישבו שם בתקופה זו היו פרימיטיביים ולכן המבנים העתיקים ביותר מתוארכים לשנת 300 לפנה"ס. העיר נבנתה ככפר קטן בהתחלה, ואט אט גדלה והתפתחה. רק בשנת 300 לספירה הפכה העיר למרכז חשוב של בני המאיה. כיום ידועים למעלה מ-30 מושלים ששלטו בעיר, הראשון שבהם – יאך א'ב ח'וק (Yax Ehb' Xook בשפת המאיה) במאה הראשונה לספירה עד לאחרון שבהם שהחל את תקופת שלטונו בשנת 869 לספירה – המושל הסאו צ'אן קאוואיל השני (Hasaw Chan K'awiil II בשפת המאיה). הסברה המוכרת כיום היא שהעיר ננטשה במאה ה-10.
קיומה של העיר דווח לראשונה על ידי נזיר ספרדי בשם אנדרס דה אוונדאניו, אך גילויה הרשמי של העיר מיוחס למושל פטן ב-1848, מודסטו מנדס. בתחילה הייתה העיר חבויה היטב בתוך הג'ונגל, אך עם גילוי המבנה הראשון שבה התבצעה חפירה ארכאולוגית רחבת היקף שחשפה את המקום כולו. חלק מהמבנים מכוסים עדיין בתלים חוליים ובצמחיה עבותה המאפיינת את הג'ונגל. לא כל המקדשים נחשפו לחלוטין על ידי הארכאולוגים שחפרו במקום ועדיין ניתן לראות ראיות לכך שהעיר הייתה נטושה והסתתרה במעמקי הג'ונגל כמעט 1000 שנה.

ומה בתכלס ?
כרגיל, הרבה פירמידות. שרירי הרגליים שלי כבר מתחילים להיות מתורגלים בנושא הטיפוס הפרימדתי.
בהתחלה, המטרה הייתה לעשות סיור בזריחה. מה הכוונה ?
יוצאים ב – 3 בבוקר, ומגיעים לפירמידה הגבוהה ביותר, וממתינים לשמש שתאיר את הג'ונג'ל מעל לעתיקות.
אמה מא ?
מסתבר שהקונספט המגניב בוטל לפני קצת יותר משנה ולא פותחים יותר את האתר לאנטרקציה המגניבה. נו באמת. למה ????
מצד שני, עם המזל שלי, גם אם זה כן היה פתוח, בטח לא היינו רואים לא זריחה ולא נעליים. תקרית האינקה טרייל הייתה חוזרת על עצמה. גוש ענק של ענן מעל לפירדמיות של המאיה.

בכל אופן, התחלנו מוקדם מוקדם, 6 בבוקר ליתר דיוק את היום, עם סיור מודרך על ידי מדריך "דובר אנגלית", שלא הפסקתי לקלל אותו במשך 3 שעות. הבחור אכן דיבר אנגלית. רהוטה. ואפילו הצלחתי להבין כל מילה ומילה שהוא אמר. מיבטא מגניב. אמריקאי כזה. כל מילה בנפרד מושלמת. לבנות מזה משפט ? זה כבר היה בגדר בלתי אפשרי בעליל.
הדרכה תיאטרלית. מעצבנת. שום משפט לא מובן. בהתחלה חשבתי, נו.. אני עם השליטה המחורבנת שלי בשפות. כנראה הפאק הוא אצלי. אבל גם שאר התיירים הרימו גבה, ואפילו שתיים על ההסברים התמוהים שלו. סתם זרקנו עליו כסף וזמן.

אז אחרי 3 שעות של בזבוז זמן, נפרדתי מהחברה הישראלים ומשאר התיירים, נשארתי לבד, קניתי מפה טובה, פתחתי את חברי הטוב – הלונלי פלנט, והתחלתי בסיור עצמאי איכותי כמו שאני אוהב. עברתי בין כל הפירמידות, טיפסתי (שוב) על כולן, נכנסתי לשני מוזיאונים שהיו בכניסה, וכמו ישראלי טוב – הצטרפתי לקבוצה אחרת עם מדריך דובר אנגלית, שהוא, בניגוד למדריך שלנו, גם יודע לבנות משפטים ולא רק מילים. כנראה הוא הגיע לכל השיעורים שהוא היה צריך להיות נוכח בהם.
ומעבר לזה, גם מלא סובלנות וסבלנות לענות לשאלות האינסופיות המעצבנות שלי. סטודנט מציק שכמוני.

עץ הסייבה המקודש למאיה בכניסה לפארק

ויתרתי על פירמידה אחת. למה ?

היא גם די מרוחקת וכבר די התעייפתי מהתרוצצות בין הפרמידות השונות, ומעבר לזה – הלונלי מזהיר שלא להגיע אליה כי היו באזור שלה ספציפית מקרי שוד. מה יהיה עם כל הסיפורים המפחידים האלה ??? איך אפשר לטייל ככה ? זה מוציא את כל הפאקינג חשק !

מקדש מספר 1

מקדש מספר 1

אגב טיפוס על פירמדיות.
על רוב הפירמידיות כבר אי אפשר לטפס היום.
למה ? בגדול הכלל הוא די פשוט. כל פרמידה שאי אפשר לטפס עליה, זה אומר שמישהו טיפס עליה, התגלגל במדרגות למטה ושבר את המפרקת.
הפרימדה הכי מפורסמת של האזור (מקדש 1) – נסגרה לפני שנה. שני תיירים התגלגלו למטה ומתו.
מקדש העולם האבוד – נסגר לפני שנתיים. כנ"ל.
בעסה !!!
זה קצת מזכיר לי את הרפטינג שעשיתי בפרו. כל רפיד שהיה בדרגה של 5+ נהיה כזה אחרי שמישהו טבע שם. נפלא.

בתכלס, אני יכול להבין איך אנשים התכלכלו שם למוות. אנשי המאיה האלה, אולי בבנית לוחות שנה הם היו מומחים, אבל בנאים גדולים הם לא היו. בניין מלגו לא הייתי נותן להם לעשות, ובטח לא את גשר המכביה.
הם בנו את כל הפירמידות שלהם בטיקל מאבן גיר. רכה רכה. באמצע יער גשם.
גיר ורטיבות – שילוב מעולה שיוצר אבנים חלקלקות, ומעבר לזה, מתפוררות ! פשוט הכל שם מתפורר ואכול מבפנים. הכל !!
ומה שלא מתפורר – סימן ששופץ שוב ושוב על ידי הגווטמאלים. בתכלס, ללא עבודת תחזוק ושיפור שוטפת, המקום הזה פשוט יתפורר לאבק בשנים הקרובות.
הכל רטוב, הכל אכול, מלא ירוקת, ובמצב רע. רע מאוד. חבל נורא.
כל התבליטים שנמצאים בחוץ אכולים. מחוקים. כמעט ואי אפשר להבין בשום דבר. ממש חבל.

מה שכן, אבנים שכן השתמרו במקצת נמצאות בשני מוזיאונים בכניסה. למה שניים ולא אחד מאוחד ? אלוהים יודע. ועל כל אחד מהם צריך לשלם בנפרד. למה ? לא מספיק שילמתי 40 דולר בשביל להגיע לכאן, קניתי מפה, ועכשיו אני צריך לשלם עוד ?? על מה ? ועוד על כל מוזיאון בנפרד ?? על עוד כמה אבני גיר אכולות !! קיבינימט איתכם !
אה. וכמובן שהמוזיאונים לא צמודים אחד לשני. צריך ללכת 10 דקות בין אחד לשני. הגיון גווטמאלי מפגר.
אבל בשורה התחתונה. הייתי באתר 10 שעות. מיציתי אותו. ונהניתי בטירוף. היה מעניין. מלמד. חווייתי. מת על זה. מת על היסטוריה. משהו שלמדתי לאהוב בשנים האחרונות.

הקרבת קורבן אדם

נקבת ציפור הקצאל

פוסט הבא – לנקין

פוסט קודם – פלאנקה

בתכלס, כמו רוב התיירים הרגילים במקסיקו, הייתי באתרים המרכזיים בחבל יוקטאן (חופים) ובחבל צ'יאפס (דרום מקסיקו). מקסיקו ענקית. ממש ענקית. היא גם לא ממש נחשבת מרכז אמריקה. כמו שהלונלי מגדיר – מרכז אמריקה ודרום מקסיקו. לצערי, לא הספקתי להיות במקסיקו סיטי. אמנם זה לא ממש היה לי בתכנון, אבל בכל זאת. יש שם פרמידה אחת שפיספסתי ולא טיפסתי עליה.

מקסיקו זאת מדינה מלאת ניגודיות. מצד אחת מערבית בצורה מטורפת. מצד שני, מלאת אותנטיות נחשלת.
יש במקסיקו 31 מדינות. הייתי בסך הכל ב – 2, שלכאורה אמורות לייצגה.

אחרי הנחמדות המעושה של הקובנים, לפגוש את הנחמדות האמיתית של המקסיקנים היה פשוט מאיר פנים.
הם באמת נחמדים. חייכניים. לבביים. גם בחופים וגם בדרום. נותנים הרגשה בטוחה. כן כן. ברור שגם פה אף פעם אסור להרגיש בטוח, ותמיד יש סיפורים, כולל אחד שסופר לי בגוף ראשון. אבל בכל זאת, חוץ מלרגע אחד, ובאשמתי כי הייתי צלם חוצפן ישראלי טיפוסי, פשוט הרגשתי טוב במדינה הזאת.בטוח. עם הרגשה טובה. ללא פחד. ללא אלימות. באמת מוזר.

התחלתי את המדינה ממש משונה. דווקא בדאון. החופים זה מקום טוב לסיים בו, ולא להיות בו באמצע. גם באתי בתקופה ממש גרועה. מצד שני, בסוף היה לי ממש כיף שם. וסיימתי בסוג של הרגשת חוסר מיצוי. שהייתי צריך להיות בעוד עיר. בעוד מקום. לפגוש עוד כמה מקסיקנים ולשמוע עוד להקה מקומית, שממש לא שמעתי מספיק כאלו לצערי.

למדתי המון. באמת המון. דווקא בטיול הזה, וראיתי את זה גם בקובה, אני מתעניין עכשיו בדברים אחרים. יותר באנשים. יותר במקומיים. חוקר יותר לעומק. מבין יותר. מתעמק יותר בהיסטוריה. יותר בתרבות. במיתולוגיה. בדתות. במנהגים. שואל יותר למה, ולא רק צופה מהצד. שמא אני צריך להוית אנתרופולוג לעת זקנה ? לא ברור. אולי בפנסיה.

אכלתי טוב. במיוחד לאור הצום הכפוי עלי בקובה. ראשית, במקסיקו יש מה לאכול. שנית – וואלה. האוכל טוב !
אז נכון. אכלתי גם לא מעט אוכל ישראלי מוכר כזה בחופים, במסעדה הטובה ביותר שם – MANANA. אבל טחנתי טורטיות. ובכמויות. המון. המון. מאות טורטיות. ולא. אני לא מגזים. ממש ממש לא. במסעדות. ברחוב. בדוכנים. אצל אנשים פרטיים. איפה שרק אפשר. עם חריף ובלי חריף. צמחוניות ובשריות. עם אבוקדו. עם צ'ילי. עם כרוב. כמעט עם כל מה שהציעו לי. העיקר לנסות. העיקר לאכול עוד קצת.

הייתי ב- 3 אתרי מאיה. מהטובים שיש. אחד אפילו פלא עולם (ידה ידה). הייתי בעיר קולוניאלית מקסימה. בדוגרי, העיר הכי מגניבה שהייתי בה עד עכשיו.
פגשתי אנשים מקומיים טובים (למרות ששוב, לא מספיק לעניות דעתי – בעיקר נותני שירותים). תיירים טובים. מוזיקה (למרות שרובה קובנית…), בארים, המון המון קורונה וסול (שפשוט התאהבתי בבירות האלה עם הלימון. למה בארץ זה יקר כל כך למה ????), קצת טבע (שלא הרשים אותי מידי, אבל כנראה כי סף הרגש שלי גבוה מידי), וגם קצת אותנטיות שחיפשתי אותה בקדחתנות ומצאתי אותה בכפרים אינדייאנים מהממים. אה – וגם ערב שנה חדשה אחד מעולה.

בתכלס, לא יכולתי לבקש יותר.
היה טוב. טוב מאוד אפילו.

מתישהו אצטרך להשלים את צפון המדינה. המדבר האמיתי ומקסיקו הישנה והאמיתית יותר. בקרוב זה לא יהיה, אבל צריך להוסיף את זה ל – TASK LIST, שמתארך והולך לו.
מתישהו.

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – גווטמאלה פתיחה

אז אחרי 5 ימים נהדרים בסן כריסטובל עלינו על האוטובוס לכיוון פלאנקה.
מדובר בעוד עיר מאיה. אחת מיני רבות במרכז אמריקה.
פאלנקה השוכנת בלב הג'ונגל של מחוז צ'יאפס במקסיקו היא עיר מן התקופה הקלאסית, שהגיעה לשיאה במאות ה-6 עד ה-8. באתר המרשים, המורכב מפירמידות ומארמונות, התגלה אתר קבורה מדהים, שבו נקבר המלך הגדול פאקאל, "מגן שמש" – החשוב בשושלת מלכי פאלנקה. היום נראים באתר כ-15 מבנים. כ-500 מבנים נוספים עדיין קבורים בג'ונגל.
הכוונה הייתה להיות פה יומיים ואז לחצות את הגבול לגווטמאלה. מוקדם מהתכנון המקורי שלי וגם לא מהמקום שרציתי לחצות בו את הגבול, אבל התפשרתי. מילא.

נסיעה זריזה של 5 שעות באוטובוס המפנק של מקסיקו (בתקווה שלא נישדד בדרך, שמסתבר שמדברים פה על סיכוי של 5% לשוד באוטובוס). לצערי. כנראה הנסיעה המפנקת האחרונה….חבל נורא !
מגיעים לעיר. עוד נסיעה קצרה כאשר המטרה להגיע למגורי התיירים באמצע הג'ונגל. וכמה שאני אוהב ג'ונגלים. הכל לח. ולח. ולח. ולח. כיף חיים. כמו בתל אביב באמצע חודש אוגוסט, רק בלי דבר אחד חשוב ואקוטי. מ-ז-ג-ן !! גודאמט !
קל לא יהיה לי פה.

מה שכן, להפתעתי המרובה, דווקא יתושים וברחשים לא היו פה. מעניין למה… אולי הלחות הרבה גם אותם. שניה לפני שהיא תהרוג אותי.

בכל אופן, בהחלטה שגוייה ונמהרת, שאחר כך די הצטערתי עליה, הזדרזנו לפארק הלאומי של העתיקות. הגענו שעתיים לפני הסגירה. ובנוסף, גם התקמצנו על המדריך, שגם זה עלה לי על העצבים. ומדריך, יכול למנף (אח… איזו מילה… שי בסון היה גאה בי) בטירוף סיור מייגע באתר עתיקות. אז התמקדתי בהדרכה המצומצמת מידי של הלונלי, בהכוונה של השלטים הפתטים שפזורים באתר, ובהרבה ידע שכבר הספקתי לצבור.

אתר העתיקות בפאלנקה הוא אחד החשובים והמעניינים מסוגו בתרבות המאיה. הוא שוכן בתוך ג'ונגל סמיך ורק חלק קטן ממבניו נחשף, ואף על פי כן הוא מרשים ביותר. בני המאיה התיישבו במקום במאה הרביעית לספירה, והקימו בו מרכז מינהלי ופולחני שהגיע לשיאו במאות 8-6. במאה התשיעית שקעה העיר ונעלמה בסבך הג'ונגל, עד שנחשפה מחדש לטובת המבקרים הרבים, שאנחנו כמובן – ביניהם.

יש לא מעט מבנים באתר, שהתרוצצתי ביניהם וטיפסתי על מה שאפשר. וקיבינימט עם המאיה האלה !! לא יכולתם לבנות מדרגות נורמליות ????
בניתם פרמידות. וולאה מגניב. אבל מה עם מעקה ? מה עם גובה נורמלי בין המדרגות ? שלא יהיו חלקות מידי ? חדות מידי ?
לא הייתי מגדיר את עצמי נמוך, אבל וואלה. גם לי לא פשוט היה לטפס על המדרגות האלה. מה הפלא באמת שהתרבות שלכם נעלמה עם מהנדסי בניין כמו שלכם ??

קצת לגבי המבנים.
שניים הסמוכים ביותר לכניסה – מקדש הכתובות והארמון.
מקדש הכתובות זוהי פירמידה שנבנתה במשך עשר שנים ובתוכה קברו של אחד השליטים של בני המאיה, בלווית ששה ממשרתיו. אפשר לרדת אל הקבר הזה בעזרת 70 מדרגות בערך, ואמורים לראות שם לוחות אבן יפים ושאר מרעין בישין של המאיה. היום כמובן, כבר אי אפשר לא לרדת ולא נעליים.

מבנה הארמון (El Palacio) הוא תשלובת של מבנים כשבראשו מגדל, והוא היה המרכז המינהלי של העיר.

עוד מבנים חשובים הם מקדש השמש (Templo sel Sol) ומקדש הצלב (Templo de la Cruz).

יש בעיר הזאת עוד המון מבנים (שהרבה מהם עדיין קבורים במעטה הגו'נגל) מוזיאון האוצר בתוכו מימצאים מתוך המקדשים והפירמידות. ושגם הוא, קיבנימט, היה סגור. מה סגור מה ? האתר פתוח עד 4:30. ובלונלי כתוב שהמוזיאון פתוח עד 4:30. אז למה לעזאזל אתם סוגרים ב – 4:00 ??? אוף. מה זה, קובה פה ??? ממש עלה לי על העצבים. ממש. שונא לטייל בלחץ. שונא !! ודווקא ממש רציתי לראות את המוזיאון. התמונות מגרינגו נראות די מבטיחות.
אתר באמת מגניב. אמנם רוב רובו לא אותטני אלא משופץ, אבל בכל זאת, יש הרבה מה לראות, וממש, אבל ממש לא מיציתי אתו. פספוס. מילא.

עתיקות פלאנקה

הארמון

קצת סומבברו

יום למחרת סיור מאורגן ל – AGUA AZUL . תמיד מסיירים פה בתורים מאורגנים במקסיקו. בטח גם בגווטמאלה זה יהיה ככה. האמת – זה די מעצבן אותי. גריאטרי כזה. מציק כזה. ובתכלס, גם עולה הון תועפות. מצד אחד זה נוח, ומצד שני זה נורא שבלוני. מאוד לא יצירתי. לא מקורי. פרדיגמתי כזה.
בכל אופן, מדובר בתור שלוח למפל חביב שנקרא MISOL HA שבו יש מפל ענק חיצוני, ועוד מערה בסלע עם מפל תת קרקעי. חביב ביותר.
אבל האטרקציה העיקרית היא המשך הסיור. מדובר במערכת שלמה של מפלים ובריכות טבעיות, שקצת מזקירות את קפדוקיה בטורקיה.
מים כחולים ירוקים. וגם די קפואים קפואים. מקום לסטלה. קצת רחצה. המון טורטיות מדוכנים. וסתם שאנטי באנטי חביב עם נופים משגעים. בארץ מקום כזה כבר היה הופך לסחנה של הערסים.

אגוואה אזול

אגב, בשני האתרים שהיינו בהם צילמו כמה סצינות מהסרט "הטורף" עם ארנולנד שוורצנגר בימים שהוא עוד היה רק שחקן. הנה ההוכחה :
Two waterfalls are used in the climax of the movie, both near Palenque in Mexico. The first is Misol Ha, just outside the village (beginning and end of the sequence), and the other is Agua Azul about an hour's drive away (the middle part of the sequence).

מאיפה המידע ? מ – IMDB כמובן ( קישור לאתר ).
ביום האחרון שלנו בעיירה עוד הספקנו לפגוש שלישיית ישראלים. בחורה. מאופרת. מטופחת. צמה עבותה. ציפורניים צבועות. אדום בוהק. טבעות. עגילים. ושוב – מאופרת. 4 שכבות של מייק אפ. ושוב. יש לזכור כי מדובר בפאקינג ג'ונגל. 500% לחות בצל. בשמש אני אישית יכול לחשוב על המתת חסד במקום הזה.
לידה צמוד ועומד בשתיקה עצובה בחור. כפוף במקצת. מוצ'ילה. ענקית. בעצם – אולי אפילו שתיים מחוברות. לא ברור. המוצ'ילה בין הגדולות שראיתי על הגב הכפוף והקמל שלו. ועוד בחור.
מסתבר שהבחורה בת 32. הגב הכפוף מתחת למוצ'ילה הוא אחיה הקטן בן ה – 24. והשלישי חבר של האח. מעולה. שלושתם מטיילים כבר 4 שבועות ביחד. בדיוק יצאו מגווטמאלה.

שלושתינו לקחנו ביחד קולקטיבו לעיר. ואז עינב עשתה טעות. כמו שהיא תמיד נוהגת ואוהבת לעשות, לנסות ולשמוע מה ישראלים אחרים חושבים על מקומות שהיא רוצה להיות בהם. אותי אישית לרוב זה לא מעניין, אבל שיהיה. הבעיה היא שהיא נתנה לבחורה הזדמנות לפתוח את הפה. וברוך השם, הבחורה רק ציפתה לזה. זה היה כמו לשפוך באר נפט על גפרור דולק. סוללת ארטילריה של קשקושים וחרטוטים ללא הירף. תוך 30 שניות היא גרמה לי למצבור כעסים שלא שכך חצי יום לאחר מכן. מה היה שם ? אז ככה :
כמה גווטמאלה מסריחה. מכוערת. כפר ערבי. חורה. הכל יקר. שילמה 16 דולר לילה (לא ברור לי איך.. בחדר זוגי עם מקלחת אילונה ואני משלמים כל אחד 10 דולר). אין מים חמים. כולם גנבים. כולם רמאים. הכל גי'פה. בכלל זה הם קיצרו את הטיול בשבוע. רק רוצים הביתה.
כאילו יקירתי ! לאן בדיוק חשבת שאת מגיעה ?? להילטון ? לקלאב מד ?? פאקינג הגעת לגווטמאלה. זה בדיוק הקסם של המקום. לא רוצה, קחי את האח הקטן והמסכן שלך שבטח טמטמתם לו את השכל במשך חודש ותסעו ללוטראקי יוון. ככה גווטמאלה וזה בדיוק מה שיפה בה ! הנחשלות. האותטניות. זה בדיוק כל העניין.
שאלתי את החבר מה המקשקשת עושה בחייה. הוא לא יודע. מה לא יודע מה ? אתה נמצא עם הפאקינג הבחורה הזאת יותר מחודש במשך 24 שעות ביממה ואין לה מושג מה היא עושה ?? על מה דיברתם לעזאזאל ??
אה !!! והכי חשוב. רק בשביל לסגור את השיחה עם האופי הכי ישראלי. הבחורה בגלל שהמוצ'ילה שעל הגב הכפוף של האח המסכן שלה לא מספיק גדולה כנראה, היא קנתה עוד תיק גווטמאלי. משהו שרואים בכל שוק במדינה.
אז הטיפ הכי חשוב. הטיפ שסיכם את כל האירוע. את כל השיחה. את כל הטיול שלה. את כל מהות גבב השטויות שהיא חירטטה לנו באוזן היה :
"אה ! ואל תשלו יותר מ – 60 קצאל על התיק".
זהו ???? זאת המסקנה שלך מגווטמאלה ? זה מה שלמדת ? זה מה שראית ? אחרי כל האצטקים, המאיה, הרי הגעש, וזה מה שלמדת ?
לי יש מטרה חדשה עכשיו בטיול. זה חשוב שיש מטרות. שיש לאן לשאוף. לקנות את התיק הזה, אבל ממש את אותו התיק, ב – 59 קצאל !! לדפוק את המערכת !
אוף. כמות הספאם שהיא הכניסה לי לאוזן בקולקטיבו הזה היתה שווה לכמות הספאם שהייתה לי בחדר של טלויוה במשך חצי שנה.

אחד הדברים המגניבים במיקום לינה של ההוסטלים בג'ונגל הוא שכולם צמודים זה לזה, ושיש מסעדה אחת שכולם הולכים אליה בערב. פשוט כולם. גם תיירים וגם הרבה מקומים שמגיעים מהעיר עצמה.
ומה הכי טוב בה, מעבר לאוכל, שהיה בהחלט משובח ?
בכל יום הייתה לנו הופעה, והמוזיקה, כמובן, כמו שכבר למדתי לאהוב בלי סוף – להקת סון קובני ! השירים הרגילים שכבר למדתי לאהוב, וכמובן, כמו בכל פעם בקובה וגם במקסיקו, ביקשתי את השיר שלי, וניגנו לי אותו – CHAN CHAN 🙂 !
אז יש אוכל טוב. מוזיקה טובה. קצת סלסה. ואפילו סלסה שאני רקדתי הודות לשניים וחצי שיעורים שלקחתי. ושכאין קובנים שחורים בסביבה, שיכולים להפליא ביכולות הסלסה המהממות שלהם, אפילו אני מסוגל לעשות מעצמי צחוק, אבל לא יותר מידי על הבמה. פשוט מעולה !

אז בצער רב עזבתי את איסלה מוחרס. שוב לבד. היעד הפעם – לפגוש שתי בחורות – תמר ועינב. אחת מהן ידידה של עמרי.
אוטובוס לילה ארוך ארוך. התפנקתי. לקחתי מחלקה ראשונה. מה ההבדל ?
מעבר לנוחות של האוטובוס מחלקה ראשונה זה 6 תחנות לאורך 18 וחצי שעות. מחלקה שנייה – 56 תחנות ואלוהים יודע כמה זמן זה יקח. נו… אז בגילי המופלג אפשר להתפנק קצת… אז התפנקתי.

לאן הגעתי ? לעיר מקסימה בשם סן כריסטובל דה לס קאסאס.
עד עכשיו הייתי ב- 9 אתרים בקובה ומקסיקו. בדוגרי, מדובר בעיר הכי מקסימה שראיתי עד עכשיו. באמת. מהממת !! קשה לי להאמין שאפגוש משהו דומה בהמשך (ובדיעבד – באמת לא פגשתי…).

ביום ראשון, לקחנו סיור לכפרים אינדיאנים. במה מדובר ?
מדובר בסיור לשני כפרים אנדיאנים (סן חואן צ'אמולה san juan chamula וסן לורנסו סינאקטן san lorenzo zinakatan). שני הכפרים מקיימים אורח חיים מסורתי, לבושים בלבוש ייחודי ומקיימים טקסים ופולחנים. של המאיה כמובן. באותם כפרים (כמו גם כפרים אחרים), יש ממש אוטונומיה דתית ומנהלית בתוך מקסיקו.

מערכת החינוך שלהם שונה. המערכת הדתית שלהם שונה. הכל עצמאי. לכאורה הם מקסיקנים, אבל למעשה הם גם לא.

יגיל, בעל ההוסטל הישראלי המקומי, שבו תמר ועינב לנו, אמר לנו שלרוב המדריך בסיור הזה "טוחן" ושצריך להגיד לו שיקצר בהסברים. מה זאת אומרת ? יש מדריך, שרק רוצה להעביר ידע. מעולה ? מה צריך יותר מזה ? על מה יש להתלונן פה גודאמט ???

בכלל, כל הקטע הזה של ישראלים בחו"ל מהמם אותי מחדש. משתי בחינות.
1. בעלי עסקים.
2. תחושת הכיבוש הישראלי הבלתי נגמרת.

אני אתחיל בביזנס מן.
מקסיקו זאת המדינה הלטינית ה – 8 שלי.
כמעט בכולן יש בעלי עסקים ישראלים. כאלה שפתחו הוסטלים ו – או סוכניות טיולים. רובם, נמאס להם מהארץ. הדברים הרגילים. מיסים. מילואים. שחיתות. ידה ידה ידה.
הרוב גברים. חלקם נשואים למקומיות. חלק מבעלי העסקים הם זוגות נשואים עוד מהארץ שירדו ביחד.
אבל מה ?
בסן כריסטובל למשל, יום לפני שהגעתי, ריססו את כל כיכר העיר המרכזית בכתובות בגנות ישראל. "לשחרר את פלסטין". "להרוג את ישראל". צלבי קרס. מגיני דויד וכדומה.
ווואלה. ביום שיקרה משהו בערים האלה, כל אותם בעלי עסקים יקפלו הכל מהר מהר ויחזרו בריצה לארץ.
אז מה הם עשו בזה ? עזבתם בשביל לא לחזור, הלא כן ?? ומעבר לזה, מי ישלם על זה ? האנשים שנשארו בארץ ! הם ישלמו את מענק תושב החוזר, ביטוח לאומי ושאר מרעין בישין. בדוגרי, הכי בטוח, אצלנו !

הכי טוב בארץ

לגבי תחושת הכיבוש.
סך הכל, ישראליים מטיילים לא מעט. אפילו המון. פעם זה היה רק טיול אחרי צבא. אחר כך טיול אחרי תואר (במקרה שלי – תואר שני). טיול של חודשיים לירח דבש. מירח דבש זה הפך לירחיים. תמיד יש תירוץ לנסוע. ככה צריך !
מצד שני, גם גרמנים מטיילים לא מעט. והולנדים בלי סוף. ואנגלים. ובכל זאת אנחנו שונים .
תמיד יקבלו אותי ב"סבבה אחי". וב – "מה קורה אחותי". מעבר לזה, כמעט תמיד בסוכניות יהיו שלטים בעברית של "זאת הסוכנות הכי טובה לישראלים". בכל עיר, יש לפחות 3 סוכנויות הכי טובים לישראלים. ואני הייתי בטוח שהכי טוב יכול להיות רק אחד…
והכי נדהמתי (בסן פדרו בגווטמאלה האמת) שילדה בת 14 (וכן. שאלתי אותה בת כמה היא) עשתה לי חשבון במכולת והוא נראה לי מוגזם, אז היא עשתה לי מחדש את החשבון, אבל בעברית. "4 ועוד 3 זה 7". למה זה טוב ?? למה ללמד את המקומים את הדברים הללו ? ובעיקר, למה ללמד אותם עברית ? אם יש יתרון אחד לשפה הדפוקה שלנו , זה שאף אחד לא מכיר אותה. אז למה לדפוק את היתרון היחיד הזה הזה ???
מעבר לזה, ממה זה נובע ? סיפוק תחושת הכיבוש הבלתי נפסק של התרבות הישראלית ? השליטה ? מה ?
גילי חסקין כתב מאמר יפה. אני לאו דוקא אוהב או מסכים עם הכתיבה שלו, אבל זה תמיד מעניין : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3654653,00.html

בכל אופן, זה מרגיז אותי. מצד אחד זה נוח. נותן הרגשה של קצת בית להגיע למקום עם שלט בעברית. מצד שני,את זה יש לי בארץ. אז יכולתי להישאר שם פשוט. זה היה עולה לי פחות. הרבה פחות.

עוד משהו אחד לגבי יגיל. הוא גם מסוג הישראלים הסטלנים שקצת עולים לי על העצבים.
הבחור היה אמור לשמור לי מיטה בדורמס שלו. הוא היה בטיול כל היום וחזר מאוחר ודוך למיטה. גם אנחנו הגענו להוסטל באזור 1 בלילה. רק שאני לא דוך למיטה, אלא דוך לסיור לילי מאוחר בנסיון למצוא מיטה להעביר בה את לילה, כי הבחור לא ממש דאג לעמוד במילה שלו. מה שהביא למצב שביליתי את הלילה בהוסטל הסמוך, בחדר האינטרנט על הכורסא. כיף גדול.

בכל אופן. אז לגבי הכפרים והמאיה.
מה שאותי אישית מאוד עניין זה הפולחן הדתי שלהם. הפאגניות והטקסים. וזה האמת בעיקר מה שראינו.
דבר ראשון, עניין הצלב. למאיה, בדומה לאינקה אגב, היה צלב הרבה הרבה לפני שלנצרות קראו נצרות, לפני שקוסטנטינוס הפך אותה לדת של אמפריית רומא ועוד אפילו הרבה לפני שמריה הביאה את ישו לעולם בלי להיכנס להריון בכלל אלא רק באמצעות החסידה.
למאיה יש צלב מכמה סיבות : 1). הוא מסמל עבורם את עץ הסייבה. עץ הסייבה הוא עץ ענק, ממשפחת הסוקויה, שלפי תפיסת עולמם הוא מחזיק את השמים שלא יפלו. 2). תירס. כל דבר אצל המאיה קשור בצורה כזאת או אחרת לתירס. אז הצלב מסמל עבורם גם את התירס, ואם ממש, אבל ממש מתאמצים (אבל באמת מתאמצים) הוא יכול להזכיר בצורה שלו ענף של תירס. 3). ארבעה כיווני שמיים. כן כן. מסתבר שגם להם כבר הייתה שושנת רוחות בצורה של צלב.

אז היה מאוד יפה לראות בכפרים בלי סוף צלבים, שלנו לכאורה הם נראים צלבים נוצריים, אבל למעשה לא. מצד שני, זאת אחלה דרך להשתית את הנצרות. לנוצרים יש צלב. למאיה יש צלב. אחלה מכנה משותף, אם נתעלם מהעובדה שהמשמעות שונה בתכלית.
מה שכן, לצלבים יש גם צבע. לרוב, ירוק או כחול. שוב, מאותו עניין. ירוק לתירס, כחול לעובדה שעץ הסייבה מחזיק את השמיים שלא יפלו על הארץ.

עובדים את הצלב, אבל אחרת

בנוסף, היינו בבית תפילה. מסתבר שהעניין מאוד נפוץ אצלם. כל שנה, יש בית תפילה אחר בכפר. לא מדובר בכנסייה, אלא רק בבית תפילה קטן, סוג של מקדש.
בתי התפילה שלהם זה שילוב מעניין של הנצרות ושם דת המאיה. כמובן הצלבים. קטורת שהם הוסיפו לעצמם.
המון נרות. מחטי אורן על הרצפה. המון. כל הרצפה מלאי מחטי אורן טריים. מחליפים אותם כל פעם על מנת לשמור על הטריות.
מחטי האורן משמשים גם עבור ריח וגם עבור ציון הקשר לאל האדמה. אפשר לראות את מחטי האורן גם מתחת לכל הצלבים שלהם. שוב. אותו רעיון.

בית תפילה מקומי

יש קטע בכפרים האלו שהתושבים לא אוהבים שמצלמים אותם. כרגיל, כמו בקניה למשל, הם מאמנים שזה "לוקח להם חלק מהנשמה". אמרתי לעצמי. נו. אין נשמה שאין לה מחיר. תמורת כמה פזו והם אפילו ירקדו לי מול המצלמה.
להפתעתי הגמורה, הם לא רצו כסף. והצעתי ! הצעתי לשלם וזה לא עניין אותם. אז אין מה לעשות. נאלצתי לנסות ולצלם אותם בסתר. כן כן אני יודע. גם אני ישראלי טיפוסי.
האמת היא ששמעתי על כמה סיפורים שתפסו תיירים ולקחו להם את המצלמות בעקבות הצילומים האסורים, אבל אין מה לעשות. צריך לקחת סיכון בחיים…

דוגמנית, אבל אסור לצלם

לאחר מכן, המשכנו לכנסייה המקומית. זה בכלל היה שוס לא נורמלי.
הכנסייה זה שילוב מעולה של כנסייה קתולית סטנדרטית והמנהגים הפאגנים של המאיה. במחוץ – מדובר במבנה רגיל לחלוטין. גבוה. לבן. צלב בחלק העליון. בפנים לעומת זאת, כמו בית התפילה שראינו חצי שעה קודם לכן, רק בגדול. ממש בגדול.
כל הרצפה מלאה במחטי אורן. הכל הכל אורנים. המון נרות. בכל פינה. המון מקומיים מתפללים על הרצפה. אין כסאות בשורות כמו בכנסייה רגילה. הכל מלא קטורת. חשוך חשוך עד כדי מיסטי. אווירה מעולה.
כל מקומי שמתפלל מדליק מספר נרות. בנוסף, מביא מנחות. כמה סוגים – תרנגולות, ביצים ובקבוקי שתייה מוגזים. מוגזים ? יענו קוקה קולה ? אז זהו שכן !
תרנגולות – בתכלס, כמו אצלנו היהודים ביום כיפור. הם פשוט עושים כפרות. ממש כמו אצלנו !. כפרות עם התרנגולות ואחר כך שוחטים אותה.
ביצים – אותו רעיון רק קצת יותר הומני. לפחות פה אין את הקטע של השחיטה.
קוקה קולה – בגדול, אין שום קשר למשקה רק למה שהגז עושה – גרעספים. המקומיים מאמינים שבאמצעות שיהוקים הרוחות הרעות יוצאים מהם החוצה ומתנדפים לאוויר. אז הטכנולוגיה באה לקראתם, ועוזרת להם לעשות גרעפסים. קטע.
לכאורה, מהצד, זה נראה כאילו המקומיים סוגדים לבקבוקי המשקה (ואגב, יש כמה אתרים ישראלים שטוענים שזה העניין), ונוצר מיתוס כאילו הם סוגדים לאל הקוקה קולה. אז זהו שלא. ספרייט לא היה בעידן המאיה.
מה שכן, לצערי, אפילו אני כבר פחדתי לצלם במקום הזה. ובהחלט היה מה לצלם שם. בעסה לא נורמלית….אבל הייתה חוויה מעולה. סיור טוב. מדריך מעולה. עמוס ידע. עניין אותי מאוד.

כנסייה. אבל אחרת

בכפרים האינדיאנים המקומיים

מכינים טורטיות

דוכן מקומי

יום נוסף נסענו לקניון סומידרו. מדובר בקניון די עמוק שחפר אותו נהר הסומידרו. האמת, מרשים מידי זה לא כל כך היה. ראיתי קניונים מרשימים ממנו.
קירות תלולים. קצת טינופת בנהר. תנינים. מיני ציפורים והצטלבות של הרים בקניון שמהווים את הסמל של מחוז צ'יאפס. וואו זה לא היה. אבל קצת טבע זה תמיד טוב.

יום נוסף לקחנו סיור למספר לגונות באזור. 7 לגונות. צבעים שונים. חביב ביותר. עוד קצת צבע וטבע.
ביום האחרון שלנו (לצערי) עשינו יום רגוע בסאן כריסטובל. ואפשר להעביר פה לא מעט ימים כאלו. קצת אינטרנט. קצת הסתובבות בשוק. קניתי ערסל. למה ? אין לי מושג. שמץ של מושג מה אני אעשה איתו. סתם אבן במוצ'ילה. אבל עשו לי הנחה של 70% אז אני לא אקנה ?
אולי בחוף של אוסי ישתמשו בו פעם…

עוד תקרית משעשעת שהייתה, לפחות בדיעבד. יש עסק של ישראלי בשם FALAFEL. כמה מקורי… בעסק יש שירות של החלפת ספרים. נפלא. אז לקחתי ספר, השארתי את שלי והלכתי. אחרי עשר דקות, הגעתי לתאטרון (שעליו יסופר בהמשך) לקנות כרטיסים. פתאום מישהו צועק עלי מאחורה בספרדית שיש לי משהו בתיק ששייך לו.
כמובן, שמיד באיסנטינק מעולה החזקתי את התיק וצעקתי עליו בחזרה. בחור קנדי, שהסתבר שהוא מנהל התאטרון המקומי, עזר לי לצעוק עליו ולהסביר לו שלצערי, או יותר נכון לצערו, אין לי שום דבר בתיק ששייך לו. ואז זיהיתי שזה המלצר מהפלאפל. אז הסברתי לדפקט שהשארתי שם ספר שלי במקום זה שלקחתי. ההסבר לא שכנע אותי, ונאלצתי לחזור איתו 6 בלוקים בחזרה, להראות לו שהשארתי אצלו ספר. קיבינימט !

עוד משהו חביב שהיה לי בסן כריסטובל.
בערב הלכתי לאכול בגפי במסעדה. הפעם קפצתי למסעדה הלבנונית המקומית. חשבתי לרדת על שווארמה טובה ואיזו לאפה טוב בצד עם חומוס וחמוצים. אני מתגעגע לאוכל שלנו. באמת. לבשר טוב, לסנדוויץ עוף בקארי והכי – לכנפיים בדיקסי.
מלכתחילה הייתי די סקפטי ביחס ללאפה, אבל תמיד כדאי לקוות לטוב. נו.. אז לקוות אפשר, רק שהשאלה מה ייצא מזה. השווארמה הייתה סבירה, החומוס קצת מעציב, והלאפה הייתי קורא טורטילאפה. כל הלאפות בארץ עלולות להעלב אם הן היו רואות למה קוראים פה לאפה. אבל מילא. אוכל זה אוכל.

בכל אופן. הדבר הכי מעניין שהיה לי שם, מעבר לאוכל, היה הבעלים.
קוראים לו נידאל. לבנוני מן הסתם. במקור מצור, אבל כל המשפחה שלו גרה בביירות. כולי תקווה שלא ברובע השחאדה, שבזכותנו, מלפני שנתיים וחצי, חצי ממנו כבר לא קיים יותר, אלא רק בצורה של אבק כהה.
לפני 10 שנים עבר ללונדון על מנת להרוויח כסף ולעבוד שם במסעדה. היה שם 8 שנים, ואז החליט שהוא רוצה לפתוח מקום משלו, אז הוא עבר למקסיקו. פה הרבה יותר קל לפתוח מקום מן הסתם..
התחתן עם מקסיקנית מקומית, יש להם ילד, וטוב לו פה כבר שנתיים.
דיברנו. אכלנו ביחד. היה מעולה.
הקטע הוא שהוא היה הלבנוני הראשון שדיברתי איתו אי פעם. בהתחלה זה היה ממש מוזר, אבל אחר כך זרם. למה לא בעצם ? מדהים כמה הכל מטופש. כל המלחמות וכל השטויות.
יום למחרת, חזרתי אליו. הפעם גם עם עינב, תמר ויואב. אמנם הם חששו מהאוכל (נו באמת ! מה זה הפאקינג דעות קדומות האלו ???). אבל היה כיף לחזור אליו. חבל רק שזה לא קורה יותר.

בין לבין הסתובביות, הספקתי גם להיות במוזיאון הענבר המקומי. אזור סן כריסטובל (חבל צ'יאפס) נחשב בין אזור עם ענבר מהטובים בעולם, והשלישי בגודלו בעולם (אחרי גרמניה ועוד איזשהו מקום). אז הלכתי לראות קצת ענבר.

ענבר עם דם של דינוזאורים

אה ! ועשיתי גם משהו טוב בערב.
הלכתי להצגת תאטרון ! איזה כיף !
במקרה מצאתי פרסומת להצגת תאטרון שנקראת Palenque Rojo שבעברית זה פלאנקה האדומה. פלאנקה זאת עיר מאיה. ההצגה מדברת על מלחמה בין העיר פלאנקה לעיר מאיה אחרת. העניין הוא שההצגה לא באנגלית וגם לא בספרדית אלא באחד מניבי המאיה.
קניתי כרטיס, באמצע האולם. העניין הוא שהמקומות לא שמורים. מי שמגיע ראשון, נכנס ראשון. נו. אז כמובן שהגעתי לפני כולם. ישראלי או לא. שני האנשים שהגיעו אחרי, ממש מיד אחרי, היו גם הם, כמובן, ישראלים ! זוג נחמד בירח דבש. ממש נפוץ העניין הזה של ירח דבש במקסיקו גווטמאלה. אני אישית מעדיף מקום אחר לירח דבש. אני רק צריך אחד כזה….
בכל אופן, לצערי אי אפשר היה לצלם, ואחרי התקרית המצערת של הצהריים לא היה לי נעים להסתבך עם בעל התאטרון, אז המזכרת היחידה שיש לי מהאירוע זה שתי תמונות מטושטשות, והאתר של ההצגה שהוא מצומצם עד כדי מביך,אבל זה מה יש ( קישור לאתר ). היה מעולה. ממחיש עוד קצת מהמאיה.

ההצגה

הבר הקובני המקומי

כמה מקומיות

אז זהו. אז אחרי 5 ימים נפרדים מסאן כריסטובל. עיר מהממת. יפה. נעימה. קצת אותנטית (בכפרים שלידה). קצת מערבית. המון מה לעשות. מוזיקה ברחוב. אווירה טובה. אטמוספירה טובה. פשוט כיף פה.
מאוחר יותר פגשתי תיירים שהיו שבועיים בסן כריסטובל ועוד חושבים לחזור לשם. בתכלס, מבין אותם !