ארכיון | ינואר, 2009
31 בינואר 2009

קובאן 30.01.09 – 31.01.09 (Coban)


פוסט קודם – קצאלטנאנגו


זהו. הבוקר עוזבים את שלה. אולי עוד אחזור. נראה. אילונה ואני נפרדים ליומיים. אילונה נוסעת לפירמידות המדהימות בטיקאל. ואני נוסע לקובאן ליום וחצי. אשהה בעיר ואז ניפגש בלנקין. אז גם את הבוקר התחלתי לא משהו בשלה.
אחרי עוד לילה שעשינו סיבוב בארים נואש בעיר, ומצאנו לא מעט בארים, רק שהאנשים היחידים שיושבים בהם זה הבארמנים ואנחנו, הזמנתי מראש מונית ל – 3 וחצי בבוקר. לא אוהב את השעות האלה, אבל אין מה לעשות.
נו… ובשלה, אם משהו יכול להשתבש הוא אכן ישתבש.
חיכיתי וחיכיתי והמונית לא הגיעה. פאקינג 3 וחצי בבוקר. אני עם שני תיקים כבדים. בעיר השנייה בגודלה בגווטמאלה. לא כיף.בכלל !
נו מילא. אז מתמודדים.
התחלתי לרוץ לכיכר המרכזית. מרחק של 6 בלוקים, בעודי מציץ בבהלה בשעון, בידיעה שיש לי פחות מ – 20 דקות להגיע לתחנה המרכזית.
רץ ורץ. מצאתי מונית עם נהג ישן בתוכה. דפקתי לו על החלון. אמרתי לו שיש לו 7 דקות להביא אותי לתחנה המרכזית.
והבחור לקח אותי ברצינות. עברנו את כל הרמזורים באדום. לא שזה משנה.גם ככה החיים בעיר הזאת (או כמעט בכל עיר בגווטמאלה) מסתיימים ב- 8 בערך.
ואכן, 3 דקות לפני ארבע הגענו לתחנה לקראת המסע לקובאן.
אוטובוס ארוך. מגיעים לגווטמאלה סיטי. הליכה של עשר דקות ברגל לעוד תחנת אוטובוס ועוד אוטובוס בדרך לקובאן.

הקצאל היחיד שראיתי. מפוחלץ

הקצאל היחיד שראיתי. מפוחלץ

אז מה עשיתי פה ?
סיור בחוות קפה. בשעה טובה. הקפה בגווטמאלה נחשב קפה איכותי, ויש באזור קובאן חווה שאומרים שהיא מפסקת כמעט 50% מהקפה של סטארבטקס. אז הלכתי לראות.
מסבירים על סוגי הקפה (יש משהו כמו 600 סוגים). מיון (שמתסבר שבחלקו הוא ידני.יענו אחד אחד. פול פול (איך אומרים פולים ביחיד ???) . ניקוי הקפה. הקלייה שלו וכדומה. נו. וכמובן שגם אפשר לקנות קפה בסוף. קניתי. ריח אלוהי. באמת טוב.

יום נוסף, טיול חצי יום לשמורת הקצאל. קצאל זאת הציפור הלאומית של גווטמאלה. והכל בגווטמאלה סובב סביב השם הזה. הכסף. שמות של ערים. סוכניות טיולים. הכל. העניין הוא שלאט לאט מצמצמים לה את תחומי המחייה, והציפור הזאת הפכה להיות נדירה עד כדי בלתי קיימת.
אז יש אזור שסגרו לשמורה במיוחד בשבילה, ואם יש סיכוי כלשהו לראות את הציפור זה שם.
אז אמרתי ננסה. אומרים שהסיכוי הגבוה ביותר לראות את הציפור הוא מוקדם בבוקר. ממש מוקדם.
אז השכמתי בארבע וחצי בבוקר. התייצבתי בשמורה כבר ב – 6 בבוקר. רק ששכחו להגיד לי שהיא נפתחת רק ב – 7 בבוקר !! ממש כיף להמתין בחוץ לבד כמו כלב. במיוחד כשיורד גשם. מזל שתמיד יש לי אבוקדו בתיק. תמיד כיף לאכול אבוקדו…
בכל אופן. סיור של כמה קילומטרים בשמורה. המון ג'ונגל. יער גשם טיפוסי עם עננים בלי סוף. רק דבר אחד חסר – קצאל.
למעשה, הקצאל היחיד שזכיתי לראות היה במרכז המבקרים של השמורה. מפוחלץ !
לא מבין את זה. יש לכם פאקינג ציפור לאומית. איך היא ציפור לאומית אם אי אפשר לראות אותה בשום מקום ?? מה לאומי בזה בדיוק ? צריך לדמיין אותה ממש טוב ? לחפש בגוגל תמונות ? מזה נסגר איתכם ??

אני חייב לומר להגנתו של השומר, שהוא ציין בפני את העובדה שהסיכוי לראות קצאל קלוש… בעסה.
מה שכן, הוא מאוד שמח לראות אותי. כמות המבקרים בשמורה הזאת די אפסי, וכל מבקר שם מתקבל בברכה. בטח שהוא אפסי ! אתם קוראים לשמורה שמורת הקצאלים, אבל אין בה קצאלים !! מה אתם מצפים, גודאמט ???


פוסט הבא – לנקין


 

29 בינואר 2009

קצאלטנאנגו – שלה 26.01.09 – 29.01.09 (Quetzaltenango)


פוסט קודם – סן פאבלו


את הבוקר פתחנו בעצבים. האמת, בעיקר אילונה. קמנו קצת לפני 6 על מנת להספיק להגיע לסן פדרו בחזרה. למה ? כי מסתבר שאין לנו כרטיסים מסן מרקוס לשלה, בגלל איזה ילד שמתפקד בתור סוכן נסיעות מעצבן בסן מרקוס.
אז חשבנו שאולי נצליח להשיג אוטובוס שאמור לצאת ב – 8 מסן פדרו. חשבנו. מסתבר שהנביילה מסן מרקוס הטעה אותנו, והאוטובוס יוצא בכלל ב – 7. אם אתה לא יודע, אז למה להטעות למה ???
אז נאלצנו להמתין ולקחת צי'קן באס, שאני אישית די לא התלהבתי מהרעיון. סה"כ אני נהנה ללמוד, להכיר את המקומיים, ולהתערות בהם. אבל צי'קן באס ? עברתי את הגיל. בעצם, כשאני חושב על זה, מעולם לא הייתי בגיל הזה ! אבל כשאין ברירה אין ברירה. עוד חוויה. רק שתיגמר כבר.
אז הצטיידתי בשני כדורים נגד בחילה, ובהמון תקוות טובות, ועלינו לאוטובוס.

בגדול, צ'יקן באס זה אוטובוס להסעת ילדים אמריקאים, שפג תוקפו והאמריקאים מכרו כאלה במשקל לגווטמאלים. אלו האחרונים פשוט שיפצו אותם קצת. שיפוץ ? כדאי לציין שהשיפוץ התמקד בעיקר בשני דברים :
1). צבע. הגווטמאלים צבעו את רובם בצבעים מגניבים במקום הצהוב הסטנדרטי הנוראי. כמו שכל הבגדים שלהם צבעוניים ללא הירף, כך גם האוטובוסים.
2). צופר. מסיבה לא ברורה כל צ'יקן באס מצוייד בצופר רעשני במיוחד. כל שנייה האחראי על הצופר (וכן. יש כזה) צופר, ככה שכולם ישמעו שהאוטובוס מגיע, וכך כל המקומיים יוכלו לרוץ לכביש ולעצור את האוטובוס.
העניין הוא, שכל צפירה נשמעת כמו צפירת קטר רכבת ישראל לפני שהוא מגיע למפגש רכבות כאשר חוצים אותו בלתי סוף עבריינים טיפוסיים. רעש, ושוב רעש, ושוב רעש, מה שמחסל לחלוטין את הסיכוי לשינה כלשהי באוטובוס.
אבל מעבר לשיפוצים הללו – כלום.

מה מאפיין צ'יקן באס, או במילים אחרות – מה לא כיף בזה ?
כמה דברים :
1). הוא מיועד לילדים. אני, מה לעשות אבל ברוך השם, כבר לא בגובה הסטנדטי של ילד. מה שאומר, שיחסית למקום שיש לי לרגליים באוטובוס הזה, המטוסים של אל על נראים כמו ספות אקסטרא מרווחות של אמריקן קומפורט. בכל זאת. כמה כבר אפשר לקפל את הברכיים ? הרי את העצמות שלי אי אפשר לקפל !!
2). מדובר בספסל ולא בכיסא. מה שאומר שאם באוטובוס רגיל יש שני כסאות בכל צד, בצ'יקן באס יש ספסל בכל צד. מה שאומר, שאפשר לדחוס שם לכאורה יותר משני אנשים. ושוב… לכאורה. מה שלא מפריע לאחראי על הושבת הנוסעים (וכמובן שיש גם כזה אחד) לדחוף לכל ספסל שלושה אנשים. אילונה מאוד נהנתה מנוכחתו של גווטמאלי ריחני במיוחד לצדה השמאלי.
3). כמות התחנות. מסתבר שאינסוף זה מספר לא קטן בכלל. וזה בערך מספר התחנות שיש לצ'יקן באס. כל מקומי שינפנף בכביש יצליח לעצור את האוטובוס ולהידחס לתוכו. כל כבשה שתשתין בצד הדרך תזכה לעצירה. אפילו אם איזה אבן מאית טפוסית תעמוד בצד הדרך הצ'יקן באס יעצור בשבילה. עוד לקוח פוטנציאלי, ואסור לבזבז לקוחות.
4). מוזיקה. מסיבה לא ברורה, הנהג בטוח שכל הנוסעים חובבי מוזיקה, לרוב ספרדית. מעבר לזה, הנהג לרוב בטוח שגם רוב הנוסעים לקויי שמיעה, ועל כן יש להשמיע את המוזיקה בקולי קולות, כאילו מדובר במינימום הופעה חגיגית של אינפקטד משרום לרגל העשור בהנגאר 1 בגני התערוכה. למה, אני שואל, למה ?? למה אני צריך לרדת מהאוטובוס עם צפצופים באוזניים לשארית היום ?

 

בכל אופן, בשעה טובה הגענו לעיר (קצאלטנאנגו, או בשמה בשפת המאיה – שלה). בלאגן אטומי !
מדובר בעיר השנייה בגודלה בגווטאמלה. ואכן ככה היא נראית. התחנה המרכזית שהגענו אליה, נראית כמו הגרסה, אבל הלא משופרת, של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
מליון אוטובוסים, רכבים, אנשים, זוהמה וסחלה אחד גדול.
למה אחד גדול ?
כי איך שהורדתי את המוצ'ילות מגג האוטובוס, האחראי על הכבודה זרק את המוצ'ילה של אילונה דוך לתוך שלולית. של מה ? של שתן כמובן !!
אבל אין מה לעשות. אני אשכרה אוהב את זה. אפילו בארץ אני קצת אוהב את זה. אבל רק קצת. כי בארץ זה המקום היחיד שאני יכול להרגיש בחו"ל. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב…

מה בגדול עושים פה ?
אחת המטרות, שלי לפחות, היא לטראק קצת. יש לי דודה רצינית לקצת טבע. אני אוהב תרבות. מת על זה. בטיול הזה ממש התחברתי לכל נושא המאיה, אבל בכל זאת, קצת טבע לנפש ! וזה בגדול מה שאמורים לעשות פה. מגוון של כמה טראקים אפשריים, בין יום לעד – 6 ימים.

אבל היום שלנו לא השתפר. מסתבר שיש ממש מעט תיירים באזור. וטראקים יוצרים פה אחת לתקופה. לנו אין זמן אחת לתקופה !! לי יש קצת, אבל לאילונה אין. מה עושים ?
הטראקים פה יוצאים פחות או יותר כל יום שבת. פה זה לא מגניב כמו ארגנטינה – שם פשוט קמים, אורזים, מטפסים ורואים נופים. פה הכל צריך להיות בקבוצה. עם מדריך ובירוקרטיה מעיקה. ובתאריך מסויים. לרוב, שוב, יום שבת.
יום מלא בדילמות ! סתם עצבים. אין לי כוח לזה ! זה מזכיר לי כמעט את התקופה בברילוצ'ה שהסתובבתי סביב עצמי סתם. פול גז בניוטרל.
העניין הוא שאילונה ואני מטיילים שונה. היא לחוצה בזמן. אני פחות. אני רוצה לרדת יותר לעומק, היא רוצה להמשיך הלאה.
אני רוצה יותר טראקים, היא לא. בעיה ? להתפשר ? לא להתפשר ? מה לעשות ? שאלה טובה. צריך להחליט ! קיבינימט. נראה. אולי עוד אחזור לכאן.

עוד משהו מעצבן נורא – הספרדית שלהם !
קשה. קשה לטייל בלי לדעת את השפה. אין ספק בזה. מעבר לזה, השפה זה חלק מהחוויה. ובשלה הספרדית שלהם פשוט מזעזעת ! אחרי יותר משבוע שהתעגנתי על הספרדית היפה, ולא פחות חשוב – המאוד מובנית של תושבי כפרי אגם אטיטלן, פתאום אני מסתכל עליהם כמו טמבל גמור. כמעט כמו בקובה ! לא מתאים לי הסיפור הזה בכלל…

בכל אופן, מה בכל זאת עשינו כאן ?
יום אחד נסענו ללגונה צ'קאבאל (Laguna Chicabal), שפירושו – האגם הקסום.
במה מדובר ?
האגם נמצע בלועו של וולקן צ'קאבאל, ואשר נחשב למרכז העולם באמונתם של בני המאיה. זהו אמור להיות מקום קדוש מאוד, ומתקיימים בו לעיתים טקסים של בני המאיה, בעיר בתחילת חודש מאי (שהוא, באופן מפתיע, כנראה נקרא על שמם של בני המאיה).
אז מונית לתחנה המרכזית המזעזעת. תופסים צ'יקן באס. עכשיו כבר התרגלתי, אז בקטנה. ומתחילים ללכת. שעות ספורות של הליכה, יחסית זריזה (מעבר לרטינות הרגילות של אילונה) בתקווה להגיע ללגונה לפני שענן יפול עליה ויסתיר הכל, כמו שקורה פה בלי סוף, וכפי שכמובן קרה לנו בוולקן סן פדרו.

גובה פני השטח זה גם קטע פה בגווטמאלה. המדינה הזאת הררית בטירוף. ואנחנו פשוט עוברים גבהים ללא הירף. בדרום אמריקה הקדשתי הרבה יותר מחשבה לנושא בהיבט הבריאותי.
פה למשל, ללגונה, טיפסנו גובה של כ – 1,000 מטרים, לגובה של 2,712 מטר. וכמובן, שבכל פעם כזאת אנחנו מקבלים את הסממנים של מחלת גבהים. קשיי נשימה, ידיים מנופחות וכדומה. כאילו פה, פשוט לא מתייחסים לזה. לא ברור לי למה.

בכל אופן, הגענו למירדור חביב על הלגונה, ירידה נוספת ומגיעים לאגם עצמו.
הלגונה יפה. ירוקה ומיוערת ללא סוף ביערות הטיפוסיים של גווטמאלה. אבל הייחוד שלה, מבחינתי לפחות, זה לאו דווקא הנוף אלא הרוחניות.
היינו שם לבד לבד. הכל שקט. אסור לשחות. אסור לדוג (יש שם דגים בכלל ???). צריך להתייחס בכבוד, ויש בלי סוף שלטים שדואגים להזכיר את זה.
ואז רואים את תוצאות המנהגים הפגאנים שלהם.
כמה עשרות נקודות לאורך הלגונה, בהם ממוקמים צלבים (ירוקים וכחולים כמובן), פרחים שנתקעו על מקלות בחוף ובלגונה, שאריות של מדורות קטנות עגולות (כפי שראינו בצ'יצי'קסטנאנגו) בהם היו אצטרובלים והרבה נרות, ושאר מראות פאגנים.
מגניב נורא. חבל שדווקא לא יצא לנו לראות שמאן בטקס כזה בפעולה, אבל גם זה היה חביב ביותר.

מה שהיה חביב לא פחות, זאת דווקא הדרך חזרה.
תפסנו מיקרו-בוס. בגדול מדובר ברכב מסחרי שמתאים למשהו כמו 8 – 10 אנשים. כשהוא עצר לנו, היו שם כבר 14-16 איש. ובמושבים הקידמיים נהג ואינדיאנית. יחד איתנו המתינו עוד כמה אנשים.
טוב. אמרתי נחכה.
האחראי על הכרטיסים (וכרגיל באמריקה הלטינית תמיד יהיה אחד כזה) אמר לנו "לא לא..בואו תיכנסו".
"לאן בדיוק ??" תמהתי עד עמקי נשמתי.
"פה מקדימה" הבחור אומר.
טוב. נכנסו.
יד שמאל שלי מחבקת גווטמאלית ריחנית.
יד ימין את אילונה.
בין לבין אילונה מתיישבת, ואיתנו עוד שני תיקים. חוויה.
היה כל כך צפוף, שנסענו עם דלת פתוחה, ככה שהמקומיים יוכלו להיתלות על הרכב מבחוץ. מעולה 🙂

יום נוסף, נסענו לפואנטאס חאוריחינאס (Fuentes Georginas).
מדובר, על פי הלונלי כמובן, כספא הטבעי היפה ביותר בגווטמאלה כולה. יש שם כמה בריכות בטמפרטורות משתנות, שמזינים המעיינות החמים והגופרתיים, והכל בתוך צמחייה טרופית עשירה.
טוב. אז מכיוון שלטפס על הר געש מתפרץ לא יצא לנו, אז נסענו. שכרנו מונית והגענו.
חביב ביותר. כמה בריכות. מים חמים. אפילו מאוד. יערות מסביב. מאוד רגוע. מאוד שלו. רק אנחנו, עוד שני תיירים ומקומיים. באמת יפה.

בחזרה, עוד חשבנו לקפוץ למוזיאון האומנות המקומי, שכמובן, עם המזל הנאחס שלי הוא היה סגור. פתאום תלו שלט – סגור לרגל חופשה. כמובן, שבלונלי לא כתוב שום דבר על שום חופשה.
מדהים הקטע הזה. זה כבר המוזיאון הרביעי שאני מגיע אליו בטיול הזה והוא פאקינג סגור ללא כל התרעה מוקדמת. סאמק. לא מבין מה זה המנחוס הזה. מטריף אותי !!

את היום האחרון שלנו בשלה, שוב, ללא טרקים וללא טיפוס על הר געש מחורבן, החלטנו לעשות בדיסלינד. דיסלינד ? אז זהו שלא, אבל משהו דומה. מדובר במתחם של שני פארקי שעשועים שנמצאים במרחק של שעה נסיעה משלה. לעניות דעתי הלא מלומדת, בטח לא היה שם אף ישראלי אף פעם. במקרה מצאתי ברוז'ור לתיירים, והתמונות נראות מגניבות, אתר האינטרנט נראה מגניב (שזה זה – http://www.irtra.org.gt/), אז יאללה. למה לא בעצם ?

נסיעה לתחנה המרכזית. שוב צ'יקן באס. מדהים כמה אנחנו כבר מתקתקים את עניין הצ'יקן באסים פה. כאילו אנחנו רגילים מהבית ולא מדובר בג'יפה של הלייף. אפילו קיבתי הרגישה מסתדרת לה לאיטה עם הסיוט המדובר.
ואז הגענו. למעשה, מדובר בשני מתחמים. אחד אמור להיות פארק נושאי (Theme Park) עם יותר אלמנטים של לונה פארק, והשני אמור להיות פארק מים. אז הלכנו על הראשון. כמובן שהוא גם יקר יותר. פי שתיים.
הגענו חצי שעה מוקדם מידי. אז שוב. פיקניק בגן הציבורי שכלל ברובו לחם, אבוקדו, ועוד קצת אבוקדו.

כבר מהכניסה הבנתי שלא מדובר בגווטמאלה. אלא במדינה אחרת. המקום נראה כאילו השתילו בגווטמאלה חלקה טובה מארה¨ב. הכל נקי. מערבי. מתוקתק. שירותים. ממוחשב. חדש. השקעה בפרטים הקטנים. כאילו באמת מדובר בדיסנילד !! שמא עברנו מדינה ?
באתר שלהם הגווטמאלים טוענים שהכל תוכנן ונבנה על ידי מקומיים – משפט שאותי דווקא טיפה הלחיץ. דווקא הייתי מעדיף שרכבת ההרים תתוכנן על ידי אמריקאים ולא על ידי נהגי צ'יקן באסים. אמנם הם צאצי המאיה שנודעו כאסטרונומים ומתמטיקאים לא רעים בכלל, אבל בכל זאת עברו לא מעט מים מזוהמים בברזים המקומיים.

מנסה להרוויח קצת טיפים

מנסה להרוויח קצת טיפים

 

מנסה להרוויח קצת טיפים

מנסה להרוויח קצת טיפים

בכל אופן. הפארק מחולק למספר אזורים. כיכר המאיה, כיכר ספרד, כיכר איטליה, כיכר צרפת וכו'.
בכל כיכר מספר אלמנטים מאפיינים.
מקדש אלהמברה בכיכר ספרד. המזרקה המפורסמת של טרווי בכיכר איטליה. מקדש 1 מטיקאל בכיכר המאיה. והכל משוחזר יפה יפה. מועתק בצורה בהחלטה מרשימה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ויש לא מעט פרטים קטנים בפארק הזה. מדהים ממש. אז אולי גם אלוהים פה.

דגם מקדש 1 מטיקאל

דגם מקדש 1 מטיקאל

 

עוד הקרבת אדם

עוד הקרבת אדם

 

המזרקה של טרווי

המזרקה של טרווי

 

מה שכן הגענו ביום חמישי שכנראה מדובר ביום חלש, ובמקרה שלנו – יום חלש במיוחד. אנחנו היינו הראשונים בפארק. אה. וגם האחרונים. היו עוד כמה מקומיים. נגיד 20.. 30.. אולי 40 אבל זה כבר כולל את כל העובדים בפארק.
בתכלס – מעולם לא היה לי לונה פארק פרטי וזה מה שהיה ! מגניב טילים !
בלי לעמוד בתור. בלי לחכות. לעשות כל מתקן שוב ושוב (ושוב ושוב כמעט להקיא אחרי כל מתקן… כרגיל…).
והכי מגניב – שהיו כל כך מעט אנשים שבסוף פשוט אילונה ואני שיחקנו 45 דקות במכוניות מתנגשות. רצוף. כל החיים שלי ביחד לא הייתי כל כך הרבה זמן במוניות מתנגשות. לפעמים עם העובדים. פעם עם המנקה של האזור. עם כמה מקומיים. אח… ואנחנו היינו טובים. ממש טובים. פתחנו שם במלחמת ישראל גווטמאלה. והאמת – ניצחנו ! היה פשוט מעולה.
מה שהיה קצת פחות מעולה זה שיום אחר כך צצו ופרחו להם לא מעט סימנים כחולים בברכיים, וגם כאבים לא קטנים בשאר העצמות בגוף הדואב שלי ושל אילונה.

 

מלמד את המקומיים לנגן כמו שצריך

מלמד את המקומיים לנגן כמו שצריך

 

מה שכן, כרגיל אצלי, שני דברים איכזבו אותי :
1). קטן נורא. הגווטמאלים משווקים את הפארק כדיסנילנד של גווטמאלה. וולאה – קפצתם קצת מעל הפופיק יקיריי, ואצלכם הפופיק די נמוך. יש יותר מידי מסעדות בפארק הזה ופחות מידי מתקנים וחבל. תשקיעו עוד קצת רק בהפוך.
2). פארק נושאי. המקום מתיימר להיות פארק נושאי, אבל וולאה הוא בעיקר לונה פארק עםם כל מיני שחזורים יפים של מקומות מהעולם (קצת בסגנון של אפקוט בפלורידה) מסביב למתקנים. בעסה. כבר בניתם את הפרימדיה המגניבה מטיקאל אז תעשו בפנים איזו אטרקציה. רכבת פנימית. מגלשת מים מהמדרגות. אל מאיה עצבני שיורד ומקריב לבבות. העיקר שיהיה משהו ! איפה תיבת הפניות פה איפה ??

כמובן שיצאנו דקה לפני שסגרו (וסגרנו מוקדם כי לא היו אנשים מה שדי חוצפה לעניות דעתי. אני שילמתי עד 6 בערב. מה איכפת לי אם אין לכם אנשים ???).
ואז חזרנו למציאות הגווטמאלית. ממתינים בגשם לצ'יקן באס שעשה לי בחילה יותר מכל המתקנים בפארק ביחד.

זהו.
בנתיים אנחנו עוזבים את שלה. לא עשיתי בה לצערי את מה שתיכננתי. מה שכן, עשינו כמה דברים מגניבים אחרים.
הייתה קארמה שלילית לעיר הזאת עלינו. את ההוסטל, ממש לא אהבתי.הוא אמנם היה זול מאוד, אבל זה בדיוק מה שהוא היה שווה. קר כל הזמן. רוב התיירים שפגשתי גם לא ממש אהבו את העיר. עיר מכוערת.אפורה. אה, וגם כמה דברים שפשוט עלו לי על העצבים, מעבר לטראק שרציתי שיהיה ולא היה.

מקרה לדוגמא : הלכתי לי לתומי להוציא כסף בכסופמט. פעולה כבר די שגרתית שהתרחשה לה לא מעט פעמים.
הכנסתי את הכרטיס. קוד סודי. סכום מבוקש ואישור.
פתאום הכל נתקע. אין כסף. זה מילא. נסתדר. אבל אין פאקינג כרטיס !
ואין דבר יותר גרוע מזה !
לחיצות על כל מיני כפתורים. דפיקות. בעיטות עם הרגל. כלום. הכל תקוע. והכרטיס לא יוצא.
7 בבוקר. הכל סגור. הבנק נפתח רק ב- 9 ואנחנו אמורים לנסוע ללונה פארק. גודאמט !
טוב.יצאתי. צועק לעצמי ממש ממש חזק, ומקלל את כל העיר המסריחה הזאת.
בין בין, המתנתי לראות אולי אם מישהו יכנס במקרה לתא של הכספומט שלי ומשהו יקרה. להפתעתי, זה אכן קרה.
נכנסה בחורה, ניסתה להכניס את הכרטיס שלה, הוא לא נכנס, והכרטיס שלי נזרק החוצה. חזרתי מהר פנימה והיא נתנה לי אותו.
כמעט נישקתי לה את שיני הזהב שמעטרות לה את הפה…..

עוד מקרה : הייתי באינטרנט הכי קרוב להוסטל שלנו. מנסה לצרוב DVD עם כל התמונות. מגניבה הטכנולוגיה. לפני 3 שנים יכולתי רק לחלום על לצרוב DVD ולא CD.
בכל אופן. מנסה. תוקע לי את מחשב שעה. סתם מסתכל עליו כמו טמבל. אחרי 60% המחשב נופל. מסך כחול. גודמאט.
אומר על זה לבעל העסק הנביילה. הוא טוען שיש לי וירוסים. מפגר.זה פאקינג תמונות ! וחוצמזה, אם היו לי וירוסים אתה מרשה לי להכניס אותם למחשב שלך ?? פאקינג גווטמאלי דפוק !
מנסה לצרוב את השני. שוב, תוקע לי את המחשב. הפעם מצליח להגיע ל – 84%. אחרי 46 דקות שאני בוהה במסך. ואז. באופן מפתיע. שוב מסך כחול.
שעתיים וחצי שאני יושב שם כמו טמבל, ורק מסכים כחולים את מקבל.
אמרתי לנביילה שאני לא מוכן לשלם בשביל ה-DVD ושהוא יכול לקחת אותם בחזרה כי הם לא עובדים, ואני לא מוכן לשלם בשביל השירות שלא עובד. בשביל השימוש במחשב אני אשלם.
התחיל לצעוק עלי.
מילא. לא מאיים מידי. הייתה שם אמריקאית מבוגרת שמתנדבת בעיר כבר כמה חודשים שהתחילה להגן עלי. הוא התחיל לצעוק גם עליה. כיבה לה את המחשב באמצע השימוש, לקח ממנה כסף, זרק עליה את מטבעות העודף, וצלצל למשטרה.
ומדהים. תוך 3 דקות אשכרה הגיע ניידת לצעוק עלינו ! 3 דקות !! למה בארץ זה לא ככה. כאן כבר החלטתי לא לבדוק האם המשטרה תהיה איתי או נגדי. נגיד, בקובה, אין לי ספק שהיא תהיה איתי. אז נתתי לנביילה את הכסף. ושילך לעזאזל הוא וכל העיר המסריחה שלו.


פוסט הבא – קובאן


 

25 בינואר 2009

סן פאבלו 25.01.09 (San Pablo) (לינה סן מרקוס – 24.01.09 – 26.01.09)


פוסט הבא – סן מרקוס


 

לאחר אחר צהריים מעצבן במיוחד, שוב שמנו פעמנו לסן פאבלו. הגענו קצת מאוחר, אבל אני תמיד שמח להשתתף בפיאסטות המקומיות.
 

 

 

מקומיות

מקומיות

 

עוד מקומיות

עוד מקומיות

 

ועוד מקומיות

ועוד מקומיות

נראה לי שהיום קצת פחות מקומיים. ראינו גם קצת יותר תיירים. מסיבה לא ברורה אין להקות ופחות שמחה ברחובות. אז רק חיכינו ללהקה המרכזית במגרש הכדורסל המקומי.
בין לבין בלי סוף פיצוצים באוויר.לא זיקוקים יפים, סתם פיצוצים באוויר.
אתמול, זה פשוט הטריף אותנו. המקומיים פשוט יורים פאקינג פצצות לאוויר. סתם. כל הזמן. אותי אישית זה די הפחיד. אולי כי אני מהארץ, ומיד זה עושה לי קונוטציות מחורבנות ? אולי.
בכלל, כל הקטע הזה של פיצוצים (בין אם באוויר ובין אם בנפצים) כבר חזר על עצמו לא מעט פעמים בטיול הזה. בסן כריסטובל במקסיקו, בפלורס וגם בגווטאמלה.
במהלך היום אילונה פגשה אמריקאי שהשתקע בגווטאמלה שהסביר לה את העניין. והאמת, פתאום הכל נשמע הגיוני.

כשהייתי בסן כריסטובל, בסיור בכפרים האינדיאנים, ראיתי את המקומיים שותים קולה (או כל משקה מוגז אחר) בכנסיות. וזה למה ?
הגזים אמורים לעזור להם לייצר גרעפסים, ואמונתם (אמונת המאיה) אומרת שככה הרוחות הרעות יצאו.
על אותו משקל, עומד עניין הפיצוצים. הרעשים עוזרים לגרש את הרוחות הרעות. סבבה. את זה הבנתי. אבל לפי איך שזה נראה, כל עניין הפיצוצים האלה עולים לגווטמאלים לראש. כל שנייה הם מעלים פצצה לאוויר. ו – ווחאד פצצה. לא סתם אקדח קפצונים של פורים, אלא כמות אדירה של חומר נפץ לאוויר, שאחר כך מטנפת את כל העיר.
פתאום חתונה בכפר ערבי נראית די לפלפית לעומת מה שהולך פה.
אותו אמריקאי מקומי מספר לאילונה גם שכל סיפורי הזוועה על השודים והגניבות באזור מקורם בשבאבניקים של סן פאבלו. מדובר בכפר הכי עני באזור. אין לו אדמות, כפר נחשל, נשירה גבוהה מבתי הספר. לא הי סוסייטי. ובכלל העוני הרב, אותם צעירים מובטלים (שהוא קרא להם – בנדיטים) פשוט שודדים תיירים פה ושם. נו.. ממש בנדיטים. אנחנו דווקא הרגשנו ממש בטוחים מסיבה לא ברורה. סוג של תמימות ?
אותו אמריקאי סיפר גם שהכניסו תחנת משטרה לפני כמה שנים לכפר על מנת לנסות ולהשליט קצת סדר.
מה שכן, מספר שבועות אחר כך תחנת המשטרה פשוט הועלתה באש. רק לאחרונה חזרה הנוכחות המשטרתית לעיר.

בכל אופן, בשעה טובה התחיל ה"מופע המרכזי" במגרש. תפסנו מקום בטריבונה, בין המוני מקומיים. להקה ספרדית על הבמה. המון MANA. וגם – 3 בחורות 90% ערומות מקפצות להן על הבמה. גם הם תפסו את השיטה. תשירו רע ותנגנו רע, העיקר שיהיו בחורות ערומות. עולם הפרסום במיטבו…
אבל מסיבה לא ברורה בעליל, הקהל הגווטמאלי אנמי בטירוף. היה רק משוגע אחד שהתלהב מכל הסיפור הזה – אני. שריקות, קריאות עידוד, מחיאות כפיים. אפילו קצת ריקודים. אבל שוב.. רק אני 🙁 התייר המפגר. בכלל, ראינו את זה במהלך כל היומיים האחרונים, בכל הלהקות שראינו, והיו לא מעט כאלה.
אילונה ואני מחאנו כפיים, אני גם הוספתי קריאות עידוד פה ושם, והמקומיים לעומת זאת, סתם עומדים ובוהים. פשוט בוהים. בלי חיוכים. בלי עצבות. בלי מחיאות כפיים. בלי התלהבות. בלי כלום. פשוט אדישות טוטאלית. זה היה לי ממש ממש לא ברור. מרימים לכם פה הפקה. מביאים מוזיקה. דוכנים. גלגל ענק. אפילו כמה גלגלים ענקיים. חלקם מונעי מנוע, וחלקם מונעים באמצעות אדם שעומד ומסובב אותו. מה הסיפור ? קצת שמחת חיים, קצת !
מילא. העיקר שאני נהניתי 🙂

מקומית שחשבתי לאמץ

מקומית שחשבתי לאמץ

 

גם אותה

גם אותה

מה שכן, אחרי יומיים בפסטיבלי סן פאבלו, וגם אחרי הטקס המגניב בצ'יצ'י, הבגדים שלנו מסריחים מקטורת וגחלים ברמות כאלו, שכביסה הפכה להיות מצורך דחוף לצורך הכרחי קיומי, ואף נראה לי שהריח המזעזע הזה כבר חדר לרקמות הגוף עצמו !!


פוסט הבא – קצאלטנאנגו


 

25 בינואר 2009

סן מרקוס 25.01.09 (San Marcos la Laguna) (לינה סן מרקוס – 24.01.09 – 26.01.09)


פוסט קודם – סן פאבלו


מה עוד עשינו ?
את אחת הסיבות שהגענו לחור הזה – סן מרקוס.
היום קמנו בוקר מוקדם, כיתתנו את צעדנו הבוטחים (בעיקר של אילונה היו בוטחים. שלי הרבה פחות) לעבר שוטה הכפר הראשי, הידוע בשם הצרפתי – גי (עם חיריק ב – ג). יש לו גם שם משפחה, אבל היה לי מסובך מידי לזכור אותו, ואני לא בטוח שגי עצמו באמת זכר אותו.
בידי שוטה הכפר הזה היינו אמורים להפקיד את חיינו היקרים מנשוא, ולקפוץ יחד איתו מצוק בשם "האף האינידאני" מגובה של בערך 500 מטר ומשהו. עוד כמה מטרים, פחות כמה מטרים מה זה כבר משנה…

למה שוטה הכפר ?
מדובר בצרפתי במקור. בן 52. נשוי לגווטמאלית, ואב ל – 4 ילדים (שהוא התחיל לעשות אותם בגיל 40. אז הוא הרגיע את אילונה ואותי..). נראה כמו בן 72. עם שיער שלא עבר חפיפה עם שמפו, או בכלל בעצם, לא מעט עשורים. יחסית אליו, השיער של צביקה פיק נראה כמו פריזורה מטורפת שעברה עיצוב רק לפני שעה אצל שוקי זיקרי.
כמה שיניים. האמת, לא הרבה בכלל. חציין אכולות. ואחת עיקרית – הקידמית, מידלדת בצורה כזאת, שרק התחשק לי לתלוש לו אותה כבר ולזרוק אותה לכל הרוחות, או לפחות לעבר האגם עצמו.
מפטפט ללא הרף, מבטא באנגלית פשוט בלתי נסבל, עם אוצר מילים שמחוויר לעומת אוצר המילים באנגלית של אחיינתי היקרה יובל בת ה – 7. מה שכן, למרות הרושם הראשוני הגרוע שהוא עושה, וכשחושבים על זה, לא רק הרושם הראשוני גרוע, אלא גם השני והשלישי, הבחור מומלץ בלונלי פלנט כמדריך טוב למצנחי רחיפה. ולאילונה הייתה דודה חמורה למצנח, אז במיוחד לאחר הטיפוס המתיש על וולקן סן פדרו, הגיע הזמן לעשות קפיצה מתישה הרבה פחות.

אז הגענו.
לוקחים את המצנח, מתחילים ללמוד מושגים שיחזרו על עצמם ללא הירף כמו רוח טובה או רוח רעה, ומתחילים לטופס על המצוק.
מדובר במצוק שנקרא "האף האינידאני" באופן לא מפתיע בכלל. כמעט כל מדינה לטינית שהייתי בה תמיד יהיה איזשהו מצוק עם חתיכת בליטה מסכנה שנקרא האף האינדיאני. קצת מקוריות !! תמיד יהיו מעיינות חמים ותמיד יהיה ראש-אף אינדיאני.

וזהו. מחכים. למה מחכים ? לרוח. שתהיה רוח. אבל לא חלשה מידי. וגם לא חזקה מידי. וגם בכיוון הנכון.
ומחכים. וממתינים. ומחכים. וממתינים. ככה שעתיים !! אני אישית, עם המזל המחורבן שלנו, כבר ראיתי איך אנחנו יורדים מהצוק הזה אבל לא דרך האוויר אלא דרך הכביש. קיבינימט.
וכל הזמן המדריך מטמטם לנו את השכל עם השטויות והאנגלית המורכבת מאוצר מילים בן 22 מילים. רוח טובה. רוח רעה. יותר טוב. פחות טוב. עוד רוח טובה. אם הכל "כל כך טוב" אז למה לעזאזל אנחנו עדיין על המצוק ולא מרחפים למה ???

בודקים את הרוח. רוח טובה. רוח רעה

בודקים את הרוח. רוח טובה. רוח רעה

 

תמונה אחרונה לפני הריחוף

תמונה אחרונה לפני הריחוף

חרי שעתיים פרסנו את המצנח. אילונה ראשונה. העיקר שהיא תקפוץ ראשונה ותספק את הכמיהה הגדולה לקצת אדרלנין. שיבוא לציון גואל. רותמים את הבחורה ואותו. ומחכים. ומחכים. כבר הייתי בטוח שתיגמר לי הסוללה במצלמה !
והופה. קריאת השיגור.
על אילונה לרוץ. ולרוץ מהר וחזק. לאן ? אה ברור. לשפת המצוק. מדהים כמה שהדבר הזה לא רציונלי.
מדובר בריצה של 10 מטרים לתהום בגובה של 500 מטר. שום דבר רציונלי אין בזה. אבל בכל זאת מתחילים. לרוץ.
המצנח לא מצליח להתרומם ועוצרים שני מטרים לפני התהום.
ושוב. מחכים. ומחכים. ועכשיו אין מקום לרוץ. עוד פחות רציונלי ממקודם. בכל אופן, שוב מנסים. הפעם הם מצליחים. המצנח מתרומם. מתמלא אוויר וסוף סוף הם עפים קיבינימט.
שעתיים וחצי על המצוק ובשעה טובה הם באוויר.
ואני בודד. חם טילים. משעמם. אמורים לחזור אחרי שעה. עברה שעה. שעה ורבע. שעה וחצי. שעתיים. שעתיים ורבע !! כמה זמן, גוד אמט !! הלו…גם אני פה כאילו !
אכלתי קצת. שתיתי קצת. קראתי 70 עמודים בספר משעמם טילים של אילונה. נרדמתי. השתזפתי. מה עוד ?
בשעה טובה הם הגיעו. נתקעו בדרך למעלה בכפר סן פאבלו בחגיגות השנתיות שלהם. מילא.
כבר מאוחר, אבל קיוויתי שאספיק גם אני לצנוח בלי ההמתנה של השעתיים וחצי המיותרות של הבוקר.
אצלי הבחור כבר היה חסר סבלנות. אין לי מושג איך, אבל תוך עשר דקות ופתאום המצנח פרוס, ואני רתום ברמח אווירי לבחור. עכשיו, הוא לא רק מפטפט בלי סוף, הוא גם מסריח טילים. מזל שכיוון הרוח לטובתי פה..
עכשיו תורי. פתאום אני צריך לרוץ. אם מקודם זה היה נראה משהו לא רציונלי לעשות, לרוץ פאקינג לתוך תהום, אז עכשיו זה נהיה מגה לא רציונלי. אני לא טוב בקבלת ההחלטות כאלו !
זה מה שהיה טוב בצניחה למשל בבואנוס איירס. ההחלטה לקפוץ לא הייתה שלי. כי אם היא היתה שלי, אני הייתי נשארתי עד היום על המטוס.

בודק את הציוד

בודק את הציוד

בכל אופן, פתאום, תוך כדי שהלב שלי הגיע לרמות דופק בלתי סבירות בעליל, הבחור צועק עלי לרוץ.
נו מילא. אם אילונה עשתה את זה גם אני אעשה את זה. אז התחלתי לרוץ, ואין לי מושג בכלל כמה לרוץ. אין לי מושג אם המצנח מתרומם ומתנפח. כלום. רק כמו טמבל לרוץ ולקוות לטוב. אז רצתי. וגם קיוויתי.
ומסתבר שזה עבד.
המנצח התרומם. התמלא עבר. ופתאום עפנו. וזה היה מגניב !! מגניב טילים ! מתרומים מעל למצוק. עפים ימינה. שמאלה. קצת סיבובים שמיד עושים לי בחילה נוראית. רואים את האגם מלמעלה. יפה. יפה נורא. רואים את כל הכפרים שכבר למדנו להכיר לעומק. ויותר חשוב – לאהוב. סן פדרו. סן מרקוס. סן פאבלו. סנטיאגו. פנחצאל.
קצת רוח. קצת נוף. והמון המון אדרנלין. פשוט מעולה.

בשעה טובה - מרחפים

בשעה טובה – מרחפים

 

ממשיכים לרחף

ממשיכים לרחף

 

אחרי הנחיתה. בשלום.

אחרי הנחיתה. בשלום.

מה שכן, הבחור פשוט לא הפסיק לחרטט לי בשכל. בנאדם, קצת שקט קצת !! מה כבר ביקשתי ??
עוד פעם, כמו לאורך כל היום, רוח טובה. רוח רעה. רוח טובה. רוח רעה.
כמה ספאם כמה ???
לאט לאט הנמכנו לכיוון הכפר סן חואן. מנמיכים מידי לעניות דעתי, כי פתאום יש מולי עצים. הלו !!! כאילו מה, רק אני רואה אותם ?? לא יודע מה איתך, אבל אני אישית מעדיף לא להיתקע בהם !
ואז הבחור, שאין לי ספק במקצועיותו, עושה פרסה חדה ומנחית אותנו מעל שדה תירס (כמובן..תמיד יהיה תירס שקשור לסיפור).
פה, בניגוד לאטרקציות המאוד מתוירות (ובצורה שדווקא אני מאוד מאוד אוהב) אין מזכרות כמו וידאו מגניב, תמונות סטילס או אפילו תעודה שצנחנו. רק תמונות שצילמנו אחד את השנייה, וכמובן – הרבה הרבה זכרון שישאר תקוע בראש. גם טוב !

אבל בכל זאת, כמה מילים שאני לא יכול לשמוע יותר אחרי היום הזה עם המדריך גי : Good, Good wind, Wind sur, Winf North, Better, Better wind. יאללה איתו !

בדיעבד, די בזבזנו זמן כשהגענו לסן מרקוס. קצת ביאס אותנו המקום הזה וחבל. מצד שני, חווינו עוד מקום. לטוב ולרע.


פוסט הבא – סן פאבלו


 

24 בינואר 2009

סן פאבלו 24.01.09 (San Pablo) (לינה סן מרקוס – 24.01.09 – 26.01.09)


פוסט קודם – סן מרקוס


אז במה מדובר ?
בעוד עיירה קטנה. רק שהיא הרבה יותר גדולה מסן מרקוס, וממש צמודה לה. מצד שני, זה לא ממש מאתגר שזה יותר גדול מסן מרקוס. הסלון שלי ברמת גן כמעט יותר גדול ומעניין מפאקינג מסן מרקוס !!

כל העיירות באזור אגם אטיטלן נקראות על שם קדושים נוצריים שונים. פאבלו, מרקוס, פדרו ושאר מרעין בישין נוצריים, שהספרדים הכריחו את המקומיים להאמין בהם ובקדושתם. אחלה מסיונריות. שואה דתית.

בעיירה הזאת, חוגגים את יום חגו של הקדוש פאבלו פעם בשנה : ב – 24 וב – 25 בינואר. יומיים של מסיבות רחוב, דוכנים, אוכל, משחקים, ריקודים, שווקים, זיקוקי דינור והכל לכבוד הקדוש. נשמע נפלא ? אכן כן !

איך בכלל שמעתי על זה ?
לפני יום היינו בסנטיאגו דה אטיטלן. בדרך חזרה (בסירה לסן פדרו) פגשתי משפחה מקומית. אמא, אחות, ילד, ושתי ילדות חמודות. כמובן כולם לבושים בבגדים המסורתיים המגניבים שלהם. מת על זה.
אז כרגיל, כמו שאני אוהב לעשות, טחנתי להם את המוח בשאלות תיירותיות מעצבנות שמעניינות בעיקר אותי, וגיליתי על החג שלהם.

מדהים כמה אני מבסוט מהספרדית. קודם כל – שלי. בקובה הייתי בהלם מוחלט. היה לי ממש קשה עם הספרדית. גם שלי וגם של הקובנים. הם לא מדברים ברור, ואני הייתי חלוד טילים. מעבר לזה, חגה עשה את כל הסידורים, ככה שהיה ממש קל לא להתאמץ. תמיד קל להתבטל.
כאן לעומת זאת, סוף סוף נכנסתי לעניין. להתרגל לשמוע את הר' המתגלגלת בשנית. ניקיתי את החלודה, שימנתי את הלשון והכל יותר טוב עכשיו.
מעבר לזה, הספרדית של הגווטמאליים באזור הטיטלאן מהממת ! למה ?
כי הם לא יודעים ספרדית !
לא יודעים ?
אז ככה.
בגווטמאלה יש בערך 22-26 ניבים שונים של שפות המאיה. למה בערך ? תלוי כמובן את מי שואלים.
בכל מרכז אמריקה, יש בערך 80 ניבים של שפות המאיה. המון !
בכפרי אגם הטיטלאן, שפת האם של המקומיים היא בכלל לא ספרדית, אלא שפת המאיה של ההורים שלהם.
למשל, בסן פדרו ובסנטיאגו השפה נקראת צ'וטוחיל. בכפרים אחרים יש שפות אחרות.
הם לומדים ספרדית בבית הספר רק כשפה שנייה ! מה שאומר, שהם מדברים לא מהר מידי, לא בולעים מילים, לא בולעים הברות. כמוני ! בתכלס – מדברים כמו שצריך (טוב… זה כבר לא כמוני). וזה כיף לאללה. אם מתאמצים אפשר להבין אותם. אפשר לתקשר. אפשר לשוחח. ללמוד מהם. להתרעוע איתם. ככה אני אוהב !

ולעניינו.
הכפר הזה (סן פאבלו) מסתבר כל כך לא מעניין, שהוא אפילו לא מופיע בלונלי פלנט. לא בשלי ולא בגרסה המלאה באנגלית.
סתם מקום חסר כל חשיבות, ללא כל הוסטל או מלון מקומי אחד לרפואה. נשמע מעולה !
הכי גווטמאלי ואמיתי שאפשר. לא מתוייר. לא כלום. באמת אותנטי !

אז הגענו. ומיד התמלאתי שמחה. הכפר – עולם שלישי אמיתי. ביוב ברחוב. חורים בכבישים. המון בתי בוץ. המון. הרבה זמן לא ראיתי כאלה. הכל שכונה.
בין הבתים, בחצרות – מופיעות להקות ! להקות מקסיקניות (שלי אישית זה היה קצת מוזר, לראות להקות מקסיקניות עם לבוש ושירים מקסיקניים), להקות גווטמאליות, ריקודים מסורתיים ועוד.
ברוב הריקודים – ילדים רוקדים. תחפושות מוזרות ומסיכות על הפנים. המסכות – לבנות עם תווי פנים של האדם הלבן. בהתחלה, זה היה נראה לי ממש תמוה. מה קשור לבן עכשיו באמצע החיים ?
אז בדקתי באינטרנט, ומסתבר שכנראה במקור זה היה ללעג על הספרדים. הספרדים הכריחו את את המקומיים לחוג את החגים הנוצריים ולקדש את הקדושים הנוצריים.
אז עם התאמות כאלו ואחרו, כמו שכבר ראיתי בשאר המקומות בגווטמאלה ובמקסיקו, המקומיים חוגגים את החגים הנוצריים, ואחת ההתאמות היא המסיכות הלבנות.

ריקודים

ריקודים

 

ריקודים

ריקודים

 

ריקודים

ריקודים

במשך שעות עברנו בין חלקה לחלקה, בין הרחבות השונות וראינו ריקודים שונים, שירים שונים, להקות שונות, תלבושות, מסיכות, וכמובן – היינו התיירים היחידים. מעולה !
בהמשך דווקא פגשנו עוד כמה תיירים ספורים. כמה ספורים ? אולי 5…

ריקודים

ריקודים

 

ריקודים

ריקודים

ה שכן, מה שאיחד את רוב הלהקות שראינו היה כלי הנגינה הלאומי – המרימבה.
מרימבה זה סוג של קסילופון, שהגווטמאליים טוענים לבלעדיות על ההמצאה, למרות שחוקרים טוענים שמקור הכלי הוא בכלל מאפריקה, והעבדים שהספרדים הביאו לאמריקה, הם אלו שהטמיעו אותו במדינות הלטיניות השונות.

נו מילא. שימשיכו לריב על זכויות יוצרים, העיקר שיעשו מוזיקה.

אז מה עשינו במשך שעות ? המון צילומים, המון מוזיקה, שיחקתי בדוכני המשחקים המצחיקים שלהם(ולהפתעתי אפילו זכיתי בכמה דברים שטותיים), טעימות אין ספור מהדוכנים ברחוב (בעיקר של אילונה. כן אמא !! אחרי קלקול הקיבה שלי אני נזהר יותר, בסדר ??). המון בננה מצופה בשוקולד, תירס לבן חם בעטיפה שלו, עוגיות ושאר זבל מקומי), צפייה בתהלוכת בובת הקדוש פאבלו ברחובות העיר ומופע זיקוקים, שבדוגרי – לא היה מבייש אפילו את כיכר רבין ביום העצמאות.

מתרכז לפני זריקת המטבע

מתרכז לפני זריקת המטבע

 

זורק את המטבע

זורק את המטבע

 

זכיתי !!

זכיתי !!

 

בתכלס, גווטמאלה האמיתית. בדיוק מה שחיפשתי. אין תיירים. חגיגות אמיתיות. אותנטיות. אפילו לא היה לנו מה לקנות ! אנחנו לא קהל היעד. קצת מאיה. קצת נוצרים. קצת פאגניות והמון המון מוזיקה. נפלא !


פוסט הבא – סן מרקוס


 

24 בינואר 2009

סן מרקוס 24.01.09 (San Marcos la Laguna) (לינה סן מרקוס – 24.01.09 – 26.01.09)


פוסט קודם – סנטיאגו אטיטלן


היום קמנו ושמנו פעמינו לכיוון סן מרקוס. מה מייחד את הכפר שהחלטנו אפילו לישון שם ולוותר על סן פדרו גודמאט (והכי גרוע – על סנדוויץ האבוקדו של מסעדת דינוז ה-מ-ע-ו-ל-ה, ואשר דאגה לדפן את קיבתי ושוב ושוב) ?
הכפר אמור להיות כפר שאנטי באנטי, עם הרבה טיפולים הוליסטיים, יוגה מדיטציה וכל שאר השטויות הרוחניקיות. לאו דווקא מדבר אלי, אבל צריך לנסות חוויות חדשות בחיים, ובשביל זה אני פה.
בנוסף, הכפר קרוב מאוד לכפר אחר שרצינו להגיע אליו – סן פאבלו עליו יסופר בהמשך.
ומעבר לזה – הסיבה העיקרית, מצנח רחיפה – שגם עליו ידובר בהמשך.

אז סגרנו את הבוקר בהיכרות מחודשת עם שני ישראלים שפגשתי כבר באיסלה מוחרס לאחר הסילבסטר.
הם שונים לחלוטין מרוב הישראלים שפגשתי עד עתה. הם שייכים יותר לזן שלי. ישראלים שמטיילים. שמתעניינים. שחוקרים. שרואים. שלומדים. שאפשר לדבר איתם ולא רק על "השמלה הפצצית שלבשתי אתמול בערב למסיבה בקוקו בונגו ב – 120 דולר". כל כך כיף לראות שעדיין יש כאלה גודאמט ! כי מסיבה לא ברורה, הרבה ישראלים לא פגשתי פה, ובטח לא ישראלים מהסגנון שלי. ארגנטינה זה לא…

לאחר מכן, ארוחה אחרונה במסעדה ישראלית במקום. אין מה לעשות. אני תמיד אוהב אוכל ישראלי. במיוחד אם מדובר בג'חנון ביום שבת בבוקר. שהיה אגב, לא רע בכלל. הסחוג אמנם לא היה סחוג ולא נעליים, אבל הג'חנון היה ג'חנון, והרסק היה רסק. יקר טילים, אבל העלה טעם טוב של בית ושל יונה. אז מה רע ?
סירה קצרה ומגיעים לסן מרקוס.

OK. קצת הלם. הכל מוזר כזה. לא באמת עיירה. סתם אסופה חרבה של כמה שבילים. הוסטלים מפוזרים ביניהם. גווטמאלי מעצבן שרוצה להוביל אותי למלון ולא בא לי עליו. חיוך מעצבן שיש לו על הפנים. יאללה.. רד ממני. כל התיירים נעלמו לנו. גם תמר ועינב. מוזר נורא.
כיתתנו רגלנו עד שמצאנו הוסטל יקר. למרות שיחסית להוסטלים אחרים (שרצו מאיתנו 350 שקל לחדר !!), הוא יחסית סביר.
העיירה הזאת יקרה טילים. נטושה כזאת. אכן מגניב שאנטי באנטי, אבל אותי זה הכניס לעצבים ברגע. לא הייתי במוזה המתאימה. לא ברור לי למה ציפיתי, אבל מילא.
לאחר התארגנות קצרה, שמנו פעמנו לעבר העיירה סן פאבלו.

ריחה באגם

ריחה באגם

 


פוסט הבא – סן פאבלו


 

23 בינואר 2009

סנטיאגו אטיטלן 23.01.09 (Santiago Atitlan) (לינה סן פדרו – 19.01.09 – 23.01.09)


פוסט קודם – צ'יציקסטנאנגו


היום החלטנו לבקר בכפר סנטיאגו דה אטיטלן. מדובר בכפר שהייחוד שלו הוא משימון. מה זה משימון ?
מדובר באל עם הסיגר. 😕
הספרדים קראו לו סן סימון (San Simon). הלדינוס קראו לו מאשימון (Maximon). ואילו בני המאיה הכירו אותו בשם רי לאח מאן (Ry Laj Man).
בכל אופן, בכל שם שיתנו לו, מדובר באל שזוכה להערצה רבה באזורי הרמה של גווטמאלה. המקומיים רואים בו שילוב של אלי מאיה שונים; התושבים מעלים מנחות אל פסלו, ומבקשים את ברכתו.
סן סימון זוכה לטיפול מסור ומוצב בביתו של אחד מזקני הכפר. שמו של האל, דמותו והטקסים המלווים את פולחנו משתנים מעיירה לעיירה בגווטמאלה.
בסנטיאגו דה אטיטלן המקומיים סוגדים לדמות מעץ הלבושה בצעיפים ססגוניים ומעשנת סיגר עבה. המתנות החביבות עליו הן סיגריות ורום, אבל גם סתם כסף זאת תהיה אחלה מתנה בשבילו (ההםם… מעניין באמת למה.. כמו באירועים, תמיד עדיף להביא כסף מזומן !). כל שנה המאשימון עובר דירה לבית חדש. שלא ישעמם לו. אנתרופולוגים סבורים כי מנהג העברת המאשימון מבית לבית נועד להביא לחלוקה שווה של הכוח שמעניקה דמותו של האל.

נו. אז מנהג פגאני כל כך קרוב, ושאני אפספס אותו ? ברור שלא.

נתתי לאילונה כמה שעות לישון, אחרי הימים המתישים בהחלט שהיו לנו, ולקחנו סירה לכפר. סירה ? גודאמט. אם אני הייתי מקייאק הייתי מגיע יותר מהר !
הגענו לכפר, ומיד, כמובן, יש מליון ילדים שצדים את התיירים ורוצים להראות להם את המשימון. בדיעבד, שמחתי לראות שמעט מאוד תיירים באמת מתעניינים לזה. למה בדיעבד ? עוד כמה דקות..

תפסנו טוק טוק, שמודבק עליה דגל ישראל אגב, וסגרנו עם הבחור על סיור של שעה בעיירה, עם ההדרכה שלו בספרדית כמובן.
דבר ראשון – דוך למשימון.

נו באמת ! בהתחלה, כל הסיפור היה נראה בין מגוחך, עד למגוחך מאוד. חתיכת בובה מעץ. בדוגרי – אפילו מכוערת. בבית מקומי. די טחוב ונמוך. קישוטים על התקרה. בובות של מריה וישו בקצה החדר. ושלושה מקומיים יושבים סביב הבובה. עושים כלום. פשוט כלום.
אה. וכמובן, שהבובה מעשנת סיגריה. איך זה קורה, לא ברור לי, אבל לכאורה היא מעשנת.
מתחתיה, הדבר החשוב ביותר – צלחת המנחות. או במילים אחרות, הצלחת בה אנחנו, התיירים, אמורים להשאיר כסף בשביל לצלם את האטרקציה. נו יופי. ברור שנצלם ושנשלם, בשביל זה באנו, לא ? מלכודת תיירים חביבה.

רק שרציתי יותר. מעבר לסתם תמונה פתטית תמורת קצאל. אז סגרתי עם השמאן שאנחנו הולכים לעשות טקס. אני רוצה ברכה !. בדיוק כמו הברכות שלעיתים קיבלתי בשוק בבאר שבע מאיזה יהודי זקן, שתמורת שקל הוא מילמל קצת בשפה שאף פעם לא הבנתי, ובעיקר הפחידה אותי, תוך כדי שהוא גם מלטף לי את הראש.
בהתחלה אילונה הייתה נגד, אבל מהר מאוד די התרצתה. חוויה !
אז "תרמתי" לקניית נרות, והתיישבנו. השמאן שאל מה אני רוצה, אמרתי. והתחלנו בתהליך.

נרות בצבעים שונים. כרגיל, לכל צבע יש משמעות אחרת (כסף, ילדים, בריאות, עסקים וכו'..). כובע עם צעיף (שכולי תקווה שהוא לא היה מלוכלך מידי.. רק קצת). קטורת. ובלי סוף קשקושים של השמאן בטוחוצ'יל – שזה ניב המאיה המקומי. מגניב.

עמדנו על הברכיים. בין הברכיים לרצפה שכבה דקיקה, דקיקה מידי של כרית מעלים.
ב – 5 הדקות הראשונות התלהבתי. 3 דקות אחר כך התחלתי למצות. אחרי 7 דקות נוספות, כבר עבר לי. מה שלא עבר לי זה הכאב בפאקינג בירכיים שלי. חאליק אחי. יאללה. סיים את הברכה ותעבור לאילונה. אני דואב פה !
בשעה טובה סיימנו, תוך כדי שאני אמור גם לנשק את הכובע שהיה לי על הראש.
נו באמת ! עד כאן. נישקתי באוויר, בתקווה שהשמאן לא יראה ויכעס עלי, יבטל הכל, ואז כאבי הברכיים יהיו סתם לחינם…

עברנו לאילונה. אותו רעיון. נרות. קטורת וכו'. רק שאצלה ברוך השם זה היה משמעותית קצר יותר. טוב מאוד !

מזל שכשהיינו לא היו בכלל תיירים. ככה לקחנו את הזמן, ועשינו פאדיחות רק ביננו, בלי שכל העולם יראה.

המשכנו לעשות סיור בעיירה. הגענו לכפר שנחרב לפני 3 שנים בהתפרצות געשית. 500 תושבים מתוך 1,500 מתושבי הכפר נקברו שם חיים. הם עדיין שם כי החליטו לא לחפש את הגופות.
ראינו אנדרטת זכרון למלחמת האזרחים שהתרחשה בגווטמאלה, את הקתרדלה המקומית, ועוד שוק, שגם בו, לא מצאתי יותר מידי מה לקנות.

אני יצאתי ממש מבסוט מהכפר הזה !!

בערב עוד הספקתי, לרוץ ולהגיע 3 דקות באיחור למסג' באבנים חמות. כן כן. אבנים חמות.
מדובר בקנדית חמודה. שטיילה והחליטה להשתקע בסן פדרו לפני חמש שנים. בדוגרי, אפשר להבין למה, למדה והכשירה את עצמה לעשות מסג' באבנים חמות (וגם קרות).
יאללה מגניב. אף פעם לא ניסיתי. הגיע הזמן וההזדמנות.
מדובר במסג' של שעתיים. רובו באבני בזלת חמות. והרחבתי את הסיפור לשילוב עם אבני שיש קרות. קיבינימט, קרות מאוד.
המסג' בערום. פאדיחות. אמנם יש סדין. אבל כמו שג'ורג' סיפר לסיינפלד – זה עלול לזוז. פאדיחות.
בכל אופן, היה מוצלח ביותר. ממליץ בחום.


פוסט הבא – סן מרקוס


 


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.