פוסט קודם – נופש הים המלח (הירדני)
את היום האחרון שלנו בטיול רציתי להקדיש ל-טיול… צמצום זמן בריכה ונופש וביקור בעוד שני אתרים.
תיאמנו עם נהג מונית עוד מהארץ, ואני עם הספקטיות הלא מועטה שלי, וחוסר האמון הכללי שאני מתהדר בו, רציתי לוודא איתו שהוא אכן מגיע לאסוף אותנו ושלא יידפק לנו יום הטיול. מסיבה לא ברורה לא ממש הצלחתי להתקשר, אבל, כמו שכבר למדנו להכיר את נותני השירות בירדן – לא רק שהנהג הגיע, אלא הוא אף הקדים ב – 10 דקות. מהמם.
תחנה ראשונה – הר נבו.
הר נבו הוא הר השוכן במערב ירדן, כ-7 ק"מ מערבית לעיר מידבא. פסגתו של הר נבו נישאת לגובה של 817 מטר מעל פני הים. הנוף מפסגת ההר משקיף על ארץ ישראל, ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. לרוב ניתן לראות את יריחו מפסגת ההר ובימים בהירים גם את ירושלים ואת בית לחם. כמו ששמוליק קראוס נהג לשיר – "רואים רחוק רואים שקוף". הבעיה העיקרית היתה, כפי שתמיד קורה במקרה שלי, שבאותו יום היה אובך וזיהום אוויר שהיה החזק ביותר ב – 5 שנים האחרונות, והדבר היחיד שראינו זה מימין ומשמאל רק חול וחול.
לפי הפרק האחרון של ספר דברים, הר נבו הוא ההר אליו טיפס משה רבנו וממנו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת אותה ייעד אלוהים לעם ישראל. משה, היות והיה סקפטי בנוגע לאלוהים, הוביל את בני ישראל במשך 40 שנה לארץ ישראל, אולם לא הורשה להיכנס אליה. הזכות היחידה שניתנה לו למעשה הייתה לצפות על ארץ ישראל ממרומי הר נבו. לפי המסורת הנוצרית והיהודית, משה נקבר בהר זה על ידי אלוהים עצמו, ומקום קבורתו לא נודע. קיימות מספר השערות לגבי מקום הקבורה, אולם עד היום מדבר בספקולציות בלבד.
משה היה פה, הר נבו
אחת הסברות לעונשו של משה הינה סיפור הסלע שאליו משה היה צריך לדבר, ולאחר מכן ינבעו מהסלע מים. אולם משהו היכה בסלע על פני לדבר איתו. מה שנקרא, דבר לעצים ולקירות…
אחת ההשערות היא הסלע הינו מעיין משה שממנו נובעים מים עד היום, שנמצא בתחתית ההר, וסביבו צומחים מספר עצים.
מבנה שניצב על ראש ההר הוסב לכנסייה בשנת 393 וזו נבנתה ועוצבה מחדש באופן רציף, כולל ביום בו ביקרנו ! הכנסייה בשיפוצים ועל כן אין אפשרות להיכנס אליה.
המקום נרכש ב-1932 על ידי נזיר פרנציסקני שדאג לסלילת דרך אל העיירה מידבא, ואיפשר את תחילת החפירות במקוםף שיקומו ובניית כנסייה פרציסקנית חדשה על ההר. לצד הכנסייה, הוצב גם פסל נחש הנחושת המעוצב בצורת צלב. הפסל, מעשה ידיו של הפסל האיטלקי ג'ובאני פנטוני מסמל הן את נחש הנחושת אשר עשה משה במדבר והן את הצלב עליו נצלב ישו.
על פי התנ"ך, נחש הנחושת הוא צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת ה', על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים שהוטלה על עם ישראל בשל חוסר סבלנותו ואמונתו באלוהים במדבר. העם הודה שחטא, וביקש ממשה שיתפלל ויעצור את המכה. לאחר שהתפלל קיבל משה מה' את הפקודה להכין את הנחושתן. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא. יש האומרים שהנחש היה על מטהו של משה.
נחש הנחושת השתמר במשך דורות רבים והגיע לבית המקדש, עד ימיו של חזקיהו. הוא השמידו, כי הנחש הפך לחפץ שאותו עבדו.
נחושתן, הר נבו
ב-19 במרץ 2000, ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני במקום במהלך מסעו לארץ הקודש ונטע בו עץ זית כסמל לשלום. הביקור הזה מתועד היטב במקום, הן באמצעות אנדרטה גדולה ומרשימה בכניסה והן באמצעות שלט לצידו של עץ הזית. ב-11 במאי 2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 במקום במהלך מסעו לארץ הקודש. ביקור זה משום מה,
נעלם מעל דפי ההיסטוריה של המקום, והוא זוכה להתעלמות מוחלטת עד כדי מעליבה (במידה והייתי בנדיקטוס הייתי ממש נעלב…).
ציון ביקורו של האפיפיור, הר נבו
תחנה שנייה – העיר מדאבא, ושם כנסיית סנט ג'ורג' ומפת מידבא.
האמת, על האזור שמעתי פעם ראשונה בקורס קצינים. מפת מידבא, המפה העתיקה ביותר של ארץ ישראל שנתגלתה אי פעם. ומאז, קצת דיגדג לי לראות את המקום. אז הנה הגענו !
כמה מילים על המקום.
העיר מידבא היא עיר בעלת היסטוריה רבת שנים, השוכנת במערב ירדן. העיר, הנמצאת כ-780 מטרים מעל פני הים, ממוקמת כ-9 קילומטרים מדרום למיקום המשוער של העיר הקדומה חשבון ומצפונו של נחל ארנון. מידבא נודעה, ואף הפכה למוקד תיירות, בשל גילוי מפת מידבא, מפה יוצאת דופן מן המאה השישית לספירה, המתארת את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים, שנמצאה בכנסייה ביזנטית קדומה. משמעות השם מידבא איננה ברורה. הוצע לפרש כ"מי-דבע", כלומר מי-שפע, או כ"מקום מנוחה" (על פי פירוש מילים קרובות בשפות שמיות).
מפת מידבא היא רצפת פסיפס הממוקמת בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל, והיא העדות הוויזואלית המוקדמת ביותר לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים.
המפה משלבת תיאור גאוגרפי עם תיאור דתי של ארץ הקודש. התיאור מבוסס על חיבור ה"אונומסטיקון" של אוזביוס מקיסריה, על מפות דרכים מן התקופה הרומית ועל מדריכי צליינות שהוכנו עבור צליינים נוצרים. המקומות במפה אינם מתוארים לפי קנה מידה אחיד, כי אם על פי חשיבותם הדתית – ככל שהמקום המתואר הוא חשוב יותר, כך הוא מתואר בצורה בולטת וגדולה יותר. ים המלח למשל נראה עצום בגודלו, אף יותר מהים התיכון, וירושלים נראית כמו גוש דן של היום.
גבולות ארץ הקודש במפה משתרעים מצידון ועד תבאי שבמצרים. אולם החלקים הקיצוניים שלה לא שרדו. החלק ששרד ממוקם בספינה המרכזית של הכנסייה. כאשר גילו את המפה בסוף המאה ה – 19, המפה הייתה גדולה הרבה יותר, אולם הקבלן ששכרו להקים מחדש את הכנסייה, החליט שהרצפה קצת מפריעה לו, והוא החליט פשוט לטאטא קיבינימט ןחלק מן הפסיפס. הזוי משהו, אבל מזכיר גם את התנהלות הקבלנים של היום למעשה….
כיוון התיאור של המפה הוא כלפי מזרח. המפה משלבת נקודות מבט שונות. העיר ירושלים, לדוגמה, מוצגת במבט מלמעלה בעוד שערים אחרות מתוארות בהיטל אלכסוני מן הצד. הכללת היישובים נעשתה על פי ציונם בכתבי הקודש. ירושלים, לדוגמה, מתוארת בקנה מידה הקרוב ל-1:1600, כמעט פי עשרה משאר חלקי המפה.
כשהגענו לביקור בכנסייה, בדיוק הסתיים לו טקס לוויה של פלוני. להפתעתי, לא ראינו את הפסיפס. מה זה ? איפה הוא תהיתי לעצמי.
ואז, אחד הכמרים, אמר לי שהפסיפס מכוסה בשטיח מתחת לרגלי המבקרים. אז הוא ביקש שנמתין בסבלנות כמה דקות עד שהקהל יצא ושנקפל את השטיח. וקטע ההזוי, שזה בדיוק מה שעשינו. כמו ישראלים מעפנים, המתנו שהקהל יתפנה, ופשוט גילגלנו את השטיחים, כאילו לא מדובר בממצא ארכיאולוגי מטורף שצריך לשמור עליו היטב. הזוי. כמובן, שלאחר מכן חטפנו קצת צעקות, ובצדק, ורצפת הפסיפס הוקפה בחבל מגונן כמו שצריך, בלי תיירים מתלהבים שידרכו עליה..
כנסיית סנט ג'ורג', מידבא, ירדן
חושפים את מפת מידבא
מפת מידבא
אז לאחר הביקור הארכיאולוגי, עושים סיבוב בשוק.
תכלס, אחרי 6 ימים בירדן, זאת פעם ראשונה שבאמת פגשנו ירדנים/תושבים. שראינו עיר. שהרגשנו קצת קצת את העם עצמו.
במדבר, מן הסתם, הירדנים היחידים שראינו היו השוטר והמדריך שלנו. במלון, 90% מהעובדים היו עובדים זרים. ופה – סוף סוף מקומיים.
בהתחלה, קצת חששתי להגיד שאנחנו מישראל. אולי נחזור לשקר הרגיל ? "אנחנו, אהה…. אנחנו מספרד". אבל אחרי פעם פעמיים, אשכרה התחלנו להיות גאה להגיד שאנחנו מישראל.
הירדנים (שפגשנו מן הסתם) זה עם כל כך חם. לוחצים ידיים, מלאי שמחת חיים. אומרים שאנחנו שכנים, בני דודים. תכלס הם מבינים שמאיבה ומלחמה שום דבר טוב לא יכול לצאת לאף צד. ואין מה לעשות, אני מאמין שזה עובר לכל אחד בראש כאשר נמצאצים שם. אז ברור, שמספיק לפגוש משוגע אחד, אבל למזלנו – אחד כזה לא פגשנו.
תכלס, במקומים יש גם משהו מאוד מוכר. זה שונה מטיול אחר בחו"ל, שם המקומיים הם באמת מקומיים. אנשים זרים. מראות חדשים. לא מוכרים. אבל פה ? תכלס, זה בדיוק כמו בבית. אין באמת הבדל. הכפאיות, השפמים, תווי הפנים, הגלביות. פשוט הכל. אבל פה ? הרושם הוא שהם הרבה יותר נחמדים…
הרחובות שלנו, מידבא, ירדן
מקומי, ירדן
מקומי, ירדן
I am a Barbie Girl, מידבא, ירדן
לאחר הסיבוב בעיר נאמר לנו שהנסיעה למעבר הגבול הינה גג שעה, אז נותר לנו עוד זמן רב, ולכן בדרך עצרנו במלכודת תיירים טיפוסית של עבודות פסיפס. מידבא מתהדרת בהמון המון עבודות/אמני/מפעלי פסיפס ובאחד מאלה הממקומים על הכביש עצרנו.
ביקור קצר במלכודת, חוטפים שוק מהמחירים (24,000 ש"ח לשולחן פסיפס) וממשיכים למעבר גבול של קינג חוסיין.
מלאי בטחון בזמן שעוד נותר לנו ובשפע, ועם תכנון קטן להתיישב על איזה חומוסיה מקומית, אחרי שעה של נסיעה הגענו למעבר הגבול. הפתעה. ואז נאמר לנו שהגבול סגור. או… פה חשדתי ! מה סגור מה ? אמרנו לי במפורש בטלפון שהוא פתוח עד 21:00 ועכשיו 18:15. בצידי הדרך המון המון משאיות מלאות בכל טוב חונות. ואז, למדנו משהו
חדש. מסתבר שהגענו למעבר הגבול קינג חוסיין ואנחנו צריכים להגיע למעבר הגבול שייח חוסיין. אה ברור. איך לא הבנו את זה קודם ??? הרי זה מאוד הגיוני לקרוא לשני מעברי גבול בדיוק באותו שם !!
העניין הוא שמעבר הגבול השני, מעבר הגבול אותו אנחנו צריכים, מרוחק כ – 70 קילומטר, ובזמן ירדן מקומי מדובר פה בלמעלה משעה וחצי נסיעה. והגבול הירדני נסגר ב – 20:00. פאקינג שיט. לבלות פה עוד לילה זרוקים באיזה אוהל במעבר הגבול ? לא נראה לי.
החלפנו נהג מונית, עמידה קצרה על המקח, מאוד קצרה עקב סוגיית הזמנים הבעייתית, ונסיעה מהירה מהירה לגבול. מאוד מהירה.
וכיאה לירדנים, במעבר היינו צריכים להחליף שוב מונית, לעוד נסיעה של קילומטר, והגענו. ב – 19:50. גבולי אבל בסדר. ואז, שוב, בלאגן קטן. נכנסו עם קבוצה ומדריך, יוצאים בלי קבוצה ומדריך, למה ככה, איפה המדריך, תשאול קצר במשטרת הגבולות, המתנה מורטת עצבים של שעה לשאטל ובשעה 22:00 הצלחנו להיכנס לארץ המובטחת.
בקיצור, מעבר סיוט. אפשר היה לתקתק את מעבר הגבול הזה לעניין של דקות, אבל מסיבה בירוקרטית באמת לא מובנת, חציית הגבולות הינה סתם סיוט. אבל לא נורא, ככל רגע בירדן היה שווה את זה !!
נוסטלגיה, מעבר שייח' חוסיין, ירדן