בנגקוק
שמרנו יומיים לבנגקוק לסוף הטיול. אמנם אישתי היקרה כבר הייתה פה לא מעט פעמים, אבל בשבילי מדובר בביקור ראשון ולא רציתי לדלג על העיר.
ואוו, אכן מדובר בעיר. חתיכת עיר. כל כך שונה מכל מה שראינו עכשיו.
הרעש. הבלאגן. הטינופת ברחובות. הצפיפות, הפקקים. אוי… הפקקים ! פתאום איילון דרום ביום חמישי בערב לא נראה נורא כל כך.
בחרנו לישון במלון שמרוחק מספר רחובות מהקוואסן. בלב המאפליה. ואין ספק, שהעגלה הצמודה מעצימה מאוד את מגרועתיה של וקשייה של בנגקוק. העובדה שאין מדרכות. שללכת עם עגלה על הכביש פתאום נהיה מאוד לא נעים וגם מסוכן. הרחובות המטונפים והאבק שמכסה כל אזור בעגלה. וכמובן, הנסיעות….
פתאום – צריך לנסוע ממקום למקום. במוניות. וכל נסיעה ? מלמיליאן. נסיעות בבנקוק הן כמו מדידה של מרחקים בטראקים. לא מודדים מרחק בקילומטרים, אלא בזמן הגעה. כל נסיעה של 5 קילומטר יכולה לארוך גם שעה. שעה שמורכבת בעיקר מעמידה בין אלפי רכבים, ותינוקת קטנה וחמודה שבוכה ומאבדת את הסבלנות שלה במונית. ומה לגבי סלקל ? פחחח.. לא ממש. מחזיקים בידים, במנשא, בהנקה. בלאגן. בקיצור, השילוב של נסיעות בבנקגוק ופעוטה חמודה בת 4 חודשים הינו שילוב לא ממש מוצלח.
מצד שני – איזו אווירה מעולה ! אווירת המיקרוקוסמוס של העולם, האווירה התרמילאית המטורפת, הרעש המנגן, דוכני הרחוב, אוכל הרחוב שפשוט אינו נגמר, השייקים, התיירים. פשוט תיירים מכל מקום בעולם. צומת דרכים מטורפת. פשוט קסם.
הקוואסאן, בנגקוק, תאילנד
הפד תאי הכי טוב בבנגקוק
בתכנון החופש, בנגקוק הייתה שלי. נסיון להכניס קצת טיול לנופש הארוך.
אז מה הצלחתי לדחוס ל – 48 שעות ?
ראשית, סיבוב בקווסאן. להבין על מה מדובר. לאכול ברחוב. הפאד תאי הכי טוב שטעמנו עד עכשיו. כנראה, השילוב של אטריות, טיגון בשמן ממוחזר ותיבול של המון פיח ואבק – משפר נפלאות את בלוטות הטעם.
בערב – גילינו שוק פשפשים. אשכרה בבנגקוק. ושוק פשוט לא נורמלי. תודה לך גוגל. השוק נקרא The New Rot Fai Market Ratchada. כרגיל בבנגקוק, דורש נסיעה איטית להרגיז, אבל הביקור שווה כל שנייה. עשרות דוכנים תאילנדים טיפוסיים, עשרות דוכני אוכל, ולא מעט חנויות וינטג' אמריקאי איכותי. מנורות תעשיתיות ישנות, חצובות תאורה, שלטי פרסומות, שעונים, מאווררים. משהו לא נורמלי. לא להאמין שבין כל עשרות דוכני האייפונים, הבגדים, הנעליים, הצפרדעים המקרקרות מעץ ושאר הג'אנק התאילנדי הטיפוסי, מסתובבת סחורה וינטג' שכזאת. מסביב המוני בארים שנמצאים בתוך רכבים ישנים ששופצו. בשורה התחתונה – פשוט שוק מהמם !
שוק הפשפשים, בנגקוק, תאילנד
שוק הפשפשים, בנגקוק, תאילנד
בהמשך נסיעה נוספת במונית. גשם. עוד פקק. כן. הנסיעות האלו לא קלות. מתישות. והפעם היעד – טפונג. כן כן… אני תייר טיפוסי לחלוטין. כאילו מה, להיות בתאילנד ולא לראות את מופע הפינג פונג ? אחרי שכל אחד ואחד מחברי סיפר לי על חוויותיו של הסיגריות המעשנות, החצים, הפינג פונגים ושאר מרעין בישין, הגיע הזמן באמת לראות כצעקתה.
עושים סיבוב קצר בשוק הלילה. בחלק מהסיור אני עם ליעד והילדה ובחלק מהסיור סוליקו. מדובר למעשה בשתי חויות שוות לחלוטין. אני. באותה שעה. אותו מקום. חווה את השוק, או יותר נכון את יחס התאילנדים בשוק, בשתי צורות כל כך מנוגדות. כאשר אני מסתובב עם העגלה – אף לא תאילנדי אחד משווק לי את מרכולתו, או ליתר דיוק – את חשפניותיו. בשנייה שליעד נעלמת עם העגלה, אני ניצוד כאילו אני אנטילופה באמצע הסוואנה. נראה כאילו כל התאילנדים בשוק רק מחכים לשנייה שבה שאהיה לבד על מנת לשדך אותי לאחד המועדנים.
בקיצור, נלכדתי ברשתו של אחד היחצנים, ונכנסתי למופע.
פייר – התאכזבתי. המופע עצמו היה סביר. בדיוק כמו בסרטים. כמו בסיפורים. כנראה העגלה באמת ביגרה אותי. לא התלהבתי :-(. כנראה בעולם מקביל, או יותר נכון, אם הייתי חוזר להיות בן 26 הייתי מתלהב. אז נכון, היו חצים שפגעו בבלונים, ופותחני בירות, והסיגריות – אבל וולאה. לא נפלתי.
מה שכן, החוויה עצמה מעפנה. הכל כל כך תוקפני. כל שנייה דורשים ממך כסף. טיפ. תשלום. עוד דולר. ועוד שטר. חייבים לקנות שתייה. אז חייבים לתת טיפ. ועוד טיפ. והכל תוקפני כל כך. כמעט אלים. לרגע חששתי שלא יתנו לי לצאת לפני שאשלם על עוד שירותים כלשהם. תוקפנות כל כך שונה מהתחושה שליוותה אותנו בשבועיים האחרונים. תוקפנות אלימה ומאוד שונה אפילו ממופע הליידיבוייס בקוסמוי.
בקיצור, לא היה לי נעים בכלל. אז פשוט המתנתי להזמנות הראשונה שבה הדלת נפתחה, ואשכרה עשיתי "ויברח".
אז בשורה התחתונה, סימנתי V על חווית הפטפונג. נו שויין.
יום למחרת – טיול לשוק הצף.
כן כן, איזו אטרקציה תיירותית מאוסה. בערך 20 שנה שמעתי על השוק הצף. והמרחק בין השוק הזה לבין אותנטיות כלשהיא הינו כמרחק בין היכולת הנוכחית שלי לבין היכולת הנדרשת לטפס על האוורסט. עם זאת, וולאה היה כיף. אם מנסים ממש חזק אפשר לדמיין את עברו המקורי והלא מתוייר של השוק.
השוק הצף, הוא ביטוי של תרבות מסחרית האופיינית למקום. תעלות מים רחבות, בהן יש מגוון סירות קנו קטנות, כאשר בכל אחת מהן יושב מוכר, או מוכרת בעל כובע רחב שוליים, כאשר מלפניו, מאחוריו ומצדדיו יש סחורה. וונציה של מזרח אסיה. אם רוצים לרכוש מסחורתו, מצביעים על הפריט והמוכר בטכניקה מיומנת ובמיומנות נפלאה, שולף בעזרת מקל את אותו הפריט וכשהוא עדיין בישיבה, בלי תזוזות מיותרות מבצע אתכם את העסקה. הכל כל כך מהיר, וכל כך יעיל. השוק קיים עוד משנת 1866, כאשר המלך השליט באותה התקופה, המלך ראמה הרביעי, החליט לייעל את ענף החקלאות ולחפור תעלות אשר יספקו לחקלאים נגישות למקורות מים, אשר בהם ישקו את האדמות החקלאיות שלהם.
בקיצור, נסיעה לא קצרה במיניבוס תיירים, כמובן שאנחנו היחידים במיניבוס שתופסים 3 מקומות (ליעד אני והסלקל) והמון תמונות מעולות בקנו. תיירותי להחריד, אבל שווה כל שניה :-).
השוק הצף, בנגקוק
פקק תנועה, השוק הצף, בנגקוק
בערב, גילינו אזור חדש חדש שנקרא אסיהטק. מדובר באזור חדש ששופץ בצורה נפלאה על אחת מגדות הנהר. שופץ. עוצב. תוכנן ממש כמו נמל תל אביב. מסעדות, בתי קפה, בארים. והכל כל כך מערבי. מאוד לא אסיתי. נראה כאילו עזבנו לשעה שעתיים את אסיה מדלת הסתרים.
אסיהטק, בנגקוק
אסיהטק, בנגקוק
בין לבין, ברור שממשיכים את תורניות המסג' בייביסטר לסירוגין, שייקים, ועוד ועוד אוכל רחוב מעולה. האוכל פשוט מעולה. טעים בטירוף. טרי. מלא במרכיבים מגניבים. גם במסעדות וגם ברחוב. להפתעתי, גיליתי שהבישול אינו מכיל תבלינים כמעט. כל הטעמים הינם מהמרכיבים. סויה, למון גראס, חצילים קטנים, צ'ילי וכו'. התבלין השימושי ביותר – קארי. ירוק, אדום. במשך 16 ימים, היה לנו אוכל טעים 3 פעמים ביום. לעיתים, גם יותר מ – 3 פעמים. חזירות זה אני…. פעם אחת בלבד, במשך 16 ימים, פעם אחת בלבד הזמנו מנה שלא הייתה טעימה. מדהים ! לו היה אפשר לייבא ייבוא ישיר של אוכל תאלינדי, אבל גם במחירים של תאילנד..
ביום למחרת, כמה שעות חופשיות לעצמי. אין מה לעשות, בסופו של דבר אני תייר… אז הייתי חייב לקפוץ ולסייר בארמון המלך. אישתי היקרה כבר ביקרה שם בעבר.
ארמון המלך, שנבנה בשנת 1782 בידי המלך ראמה הראשון, היה בעבר מקום מושבם של מלכי תאילנד, וכיום הוא אחד מהאתרים החשובים והפופולריים ביותר במדינה. מתחם הארמון מוקף בחומה גבוהה באורך של כשני קילומטרים ועמוס במבנים ארכיטקטוניים מרשימים, ביניהם מוזיאון הנשק המלכותי, המאוזוליאום המלכותי, הדגם המיניאטורי של מקדש אנגקור ומקדש פרה קאו , המפורסם כמשכנו של אחד מהאוצרות המוערכים בתאילנד, פסל בודהא מאזמרגד, שלמרות שמו, עשוי דווקא מאבן ירקן. כיום הארמון משמש לטקסים בלבד, ואילו המלך מתגורר בארמון הנמצא בצפון בנגקוק, וסגור למבקרים.
אז השכמתי קום, מלא מרץ, 100 אחוזי לחות בחוץ, והלכתי נמרצות לארמון.ואו.. מליון תיירים. על אף שהגעתי ממש בעת הפתיחה, מסתבר שגם עוד למעלה מ – 50 קבוצות תיירים (וכמובן – בעיקר סינים!) הגיעו ממש בעת הפתיחה… הארמון באמת מרשים ושווה ביקור. בשביל התאילנדים נראה כאילו ארמון המלך הוא כמו העיר האסורה בשביל הסינים. מאוד שמור, מטופח ומרשים. בהחלט שווה ביקור.
ארמון המלך, בנגקוק
ארמון המלך, בנגקוק
ארמון המלך, בנגקוק
ארמון המלך, בנגקוק
וזהו… כמה שעות אחרונות בעיר. איזה חבל :-(. כיתות רגליים ועגלה ארון בקווסאן. קניות אחרונות. פאד תאי אחרון. עוף בקארי אחרון. 3-4 שייקים אחרונים. וכמובן – מסג' אחרון.. ממש שניה לפני הטיסה :-).
קארי ופד תאד אחרון, בנגקוק
העובדה שתאילנד כל כך מפנקת פשוט מדהימה אותי. התאילנדים נחמדים כל כך. אדיבים. עוזרים. מנומסים. במיוחד כאשר יש עגלה בסביבה. חייכניים. נעימים. זולה בצורה חסרת תקנה. האוכל זול. השתייה. השייקים. מסג'ים. אין שום מעצור לתחושה של "בא לי". "מתחשק לי". כל דבר שמתחשק, פשוט עושים. אין חסם כלכלי. התחושה היא כמעט תחושה אוליגרכית. תכלס, מדובר בתחושה מאוד כיפית.
אי אפשר היה שלא למקבל את התאילנדים לפיליפינים. הפיליפינים נמצאים כנראה איפה שתאילנד הייתה לפני 30 שנה…
וזהו. הביתה ! סוואדיקה !!
