פוסט קודם – היום של הפס

במוקטינט אגב יש מקדש אשר הוא אחד הקדושים בנפאל גם להינדואיסטים וגם לבודהיסטים. הם מאמינים שיש פה סוג של אש התמיד שפורצת ממעמקי האדמה ועל כן המקום מהווה עלייה לרגל להמוני אדם – גם נפאלים מקומיים וגם חבר'ה מהודו.

אז השכמנו בבוקר, יותר נכון הפורטרים ואני השכמנו בבוקר, והם הלכו להתפלל שם. אני הלכתי להציץ ולהתפעם מקדושת המקום והאש.

קטורת לשיווה

קטורת לשיווה

איזה יופי היה לראות אותם מתרגשים !! מקדש הינואיסטי, מקבלים טיקה כמובן, לפני יש סוג של מקווה טהרה, ואחר כך מקדש בודהיסטי ובו האש בוקעת מהאדמה.
וואלה, התרגשתי יחד איתם.

היום זה יום המדבר. זה קטע לא נורמלי. הפסגות מושלגות, אבל הכל פאקינג מדבר. פשוט חול וחולרע. כמו מדבר יהודה רק גדול יותר. קניונים עמוקים יותר. מערות קטנות כאלו. הכל יבש. רוחות מטורפות. מטורפות. סופות חול. כמות החול שאכלנו שם השתוותה לכמות הדל באט שהכנסנו לקיבה לאורך כל השבועיים האחרונים. והחול כואב ! כמו מכות לאורך כל היום. פשוט עינוי.
קונוטציה ראשונה שהייתה – הגענו לאפגניסטן ולא אמרו לי ? קונוטציה שנייה – ברור שהאמרקיאים לא מוצאים את בין לאדן, איך אפשר למצוא אותו בשממה כזאת ?? קונוטציה שלישית – יש מצב שאחד הפורטרים שלנו הוא בעצם בין לאדן ??

אז איפה בין לאדן ?

לכאורה, מדובר קצת ביום סתמי, אבל פשוט יום מדהים בעיני. אני מת על המדבר. הקסם, השקט והשממה. יש בזה משהו קסום. מתי משלימים את שביל ישראל, חגה ??
בערב עוד הספקנו לחגוג ארוחה משותפת אחרונה, ולעשות שבירת דיסטנס עם הפורטרים, שכללה גם ברנדי תפוחים מקומי. אח… כמה רכילות יצאה כמה…

הדאל באט האחרון שלי אתכם

מסורת של הצדעות

פוסט הבא – פוקרה

פוסט קודם – בולבולה עד היום של הפס

בהתאם להנחיות של נג'י הפורטר, השכמנו קום, בשביל לנסות להימנע מרוחות פוטנציאלות בפס שיעיפו אותנו קיבינמט לכל עבר.
5 בבוקר, כפור מטורף, השק"ש צועק לנו – תישארו פה תישארו פה, ולמרות זאת – התחלנו בטיפוס. המחשבה שלא עזבה לי את הראש, "מה רע בתאילנד לעזאזל ??"
תמונה אחרונה לפני העלייה. בתמונה, אנחנו עדיין מחייכים. עדיין. ניחוש שלי – החיוכים לא יישאר להרבה זמן.

אנחנו מחייכים. טל מבינה שאין סיבה

הצל

משוכה ראשונה – 400 מטר ומשהו למעלה. ממש ממש למעלה.
בדוגרי, קשה מידי זה לא היה, מה שכן איטי. מדהים לראות כמה הכל לאט. כמו לחיות במדבר. בסלאו מושן. טיימזון אחר.
הפסקה ראשונה. מריחים שום. אומרים שזה עוזר. לי אישית זה נשמע כמו כוסות רוח למת, מצד שני הריח של השום עדיף על הריח של הזיעה.

מסניפים שום

זינוק בעלייה

וממשיכים. עוד 500 מטר טיפוס. סך הכל, באמת לא טיפוס קשה מידי. די מישורי, מתון. ללא שלג. ללא רוחות חזקות. פשוט נורא נורא גבוה !!
טל התחילה לעשות לנו פלאברות של מחלת גבהים. לדחוף אותה מאחורה. למשוך אותה מקדימה. העיקר שלא תישאר מאחור.
בין לבין, פוגשים את מרים הגרמניה שמנסה לשכנע אותנו, שוב ושוב, ושוב ושוב, שטל תחזור אחורה. יאללה ! חליק ! תשחחרי. תפסיקי לחפור, כי אנחנו ממילא עוד רבע שעה בפס.

הדרך הדרך. וגם התוצאה

בסופו של דבר, את כמה עשרות המטרים האחרונים, רצנו. לא להגיע על ארבע. מצד שני – העיקר להגיע. אח.. והעיקר, להגיע גם לפני מרים :-). שמחה לאיד כבר אמרתי ?
שני סבלים (אנחנו כאילו.. לא הפורטרים…), בחורה אחת בערפול חושים מזעזע, ספק מפחיד ספק משעשע, ו – 3 לבבות מתרגשים.

חיים. בקושי

הכי גבוה שאפשר

בדוגרי, מגניב נורא. זה המקום הכי גבוה שטיפסתי אליו אי פעם, וכנראה גם הכי גבוה שאטפס, אלא אם אשנה את ייעודי בחיים כך לפתע פתאום. חוויה מגניבה ביותר.
בטוטאל, אבסולוטית, בעשרה ימים טיפסנו כמעט 5 קילומטר. בפועל, תפרנו הרבה הרבה יותר. ממש הרבה הרבה יותר… כאילו נהיינו חייטים.

מגניב לראות, שאפילו בגובה הזה יהיה גזלן. מישהו טרח לבנות בוטקה, עם הקולה הכי יקרה בקרב קהילת הגזלנים. כולל אלא עם המכוניות והמוזיקה המעצבנת. 20 שקל לחצי ליטר קולה. וקולה מגעילה !! כמה טעם לוואי אפשר לרכז בבקבוק אחד, ואז מה אם הוא בגובה של 5416 מטר ?? אכזבה אף עם זאת משעשע…

טל המשיכה לעשות קולות של בכי ושל סבל. אצבעות מנופחות, כאבי ראש. אקיצר – מחלת הגבהים שמתהווה לה מול עיננו. בדוגרי – מסוכן. במקרה היה רופא בפס, שהתחיל לצעוק עלינו שנרד נרד נרד. איך תמיד יש רופא בקהל ??
אז שוב באותו נוהל. מרימים את הבחורה ופשוט רצנו למטה לאורך קילומטר וחצי.
אנחנו קמלנו בדרך, בדרך עוד הספקנו לראות (ולשמוע !!) מפולת שלגים מגניבה, אבל כל מטר שירדנו, לטל חזרה חדוות החיים.

התרסקות

בסוף הגענו למוקטינט. טל בחיים. אנחנו בחיים, אבל עם גב תפוס. אבל הרווחנו עוד זכרון טוב.

פוסט הבא – יום אחרון גומסום

פוסט קודם – יוצאים לבסיסהר ולאנפורנה

טוב. אז אפשר להגיד שהיום בעצם התחלנו את הטראק.
היעד – להגיע לגומסום ומשם בטיסה לפוקרה. לו"ז – באזור 12, 13 ימים. המטרה – לנסות ולחוות את האזורים הכפריים של נפאל, ולהרגיש את ההימלאייה דרך הרגליים. והיבלות… הדרך – דרך חתחתים ובעזרתן האדיבות של הרגליים שלי, והגב של הפורטר נג'י.
מתחילים ללכת, ועוברים כפר, ועוד כפר, ועוד כפר באמצע עיר, ואז כמובן, עוד כפר. עברנו את ג'גאט (Jagat), ואת טל (Tal), קרטה (Karte), צ'אמה (Chame) ואת פיסנג (Pisang), ואת מננג (Manang), יאק קרקה (Yak Kharka) ועד טוראנג פאדי (Thorang Phedi).

תמונת חזון

היהודי הנודד. שמא זה אני ?

אני חייב לאמר כמה מילים על נושא השירותים.
אין מה לעשות, בנים אוהבים לשבת. אני אוהב לשבת. אז ברור. זה מגעיל. ומלוכלך. ודורש ריפוד נרחב. מינימום שתי שכבות בכל צד. מה שמגביר את צריכת נייר הטואלט, שבזה בהחלט משאב יקר ולא זמין מידי. עם זאת, ולמרות זאת, אנחנו אוהבים לשבת. ואם אפשר, שבלייזר יהיה קשור לעניין. אבל לא הכרחי.
וכל נושא הבול פגיעה דופק את כל העניין.
אז אני מודה שבהתחלה הייתה לי רתיעה רצינית מכל העניין. מצד שני, להתאפק שבועיים זה לא משהו שהולך להיות אפשרי. למרות שהדאל באט עמוס האורז בהחלט יכול לעזור לעניין. אז בלית ברירה, ועקב לחצים, הן פנימיים אישיים והן חיצוניים מצידה של טל, שחזרה על המנטה הקבועה, והלא מתחשבת בעליל "מה כל כך קשה לשבת ישיבת צפרדע", התחלתי לתרגל את עניין התנוחה הלא טבעית לי לחלוטין.
מה שכן, גילינו יתרון אחד מרכזי – מדובר פה על תוכנית חסכון מטורפת לנייר טואלט. מסתבר, שתדירות וכמות הצריכה פשוט יורדת בעקומה חדה עד כדי שימוש במספר ריבועים בודד! בכל זאת, יש כמה דברים שממש לא ברורים לי בעניין הזה. איך נכים מסתדרים עם עניין הצפרדע ? זקנים ? או אנשים עם גב תפוס כמוני ???

הבור הראשון

הולכים, קצת כמו בארץ

בין לבין, קבוצת הישראלים הענקית שלנו הספיקה להתפצל. בסוג של מאנאובר לא מכובד, אך עם זאת משעשע. ככה זה החיים. בדיוק כמו בהישרדות… או שמא זה להיפך ?

נשארנו שבט הטובים מול שבט הפחות טובים, ולמזלנו – נשארנו עם הפורטרים המעולים, מול אלו השיכורים… בתכלס, עדיף ככה, קבוצה קטנה. כמו כל דבר בחיים, מנות קטנות וקצובות – סגולה להצלחה. אבל מסיבה לא ברורה, אנחנו היינו הצד הנזרק !! התוצאה היא אותה התוצאה, אבל זרקו אותנו ? אותנו ??
מצד שני, בדרך פגשנו את יואל – ישראלי שהחל את הטראק לבד. את שירה והדר, שתי ישראליות תותחיות שמטיילות להן עם המוצ'ילות על הגב ברחבי העולם ושביל ישראל והגולן ברציפות. לעזאזל. כל הכבוד להן. ואת ניצן ותמר, שאותו אני מכיר מסתבר מהארץ, בעזרתו האדיבה של שחר, והמסיבות של גבי. ואת תמר מסתבר ממסיבת יום עצמאות שהסתיימה לה על המדרכה אי שם בגבעתיים, במצב לא מכובד בכלל.. עולם קטן או לא…

באופן כללי, כשאתה נמצא בטראק בנפאל, במיוחד מאז היום השני שלו (ובתכלס, לאורך כל הימים גודאמט..), השורה של שלום חנוך "מהרי נפאל, מערבות פרו" מקבלת משמעות מחודשת. נפאל, שהיא המדינה עם אחוז השינוי בגבהי השטח הגדול בעולם (תוך 150 קילומטר עוברים מגובה של 60 מטר מעל פני הים לגובה של 8850 מטר. האוורסט כאילו דה…).

כמה מילים על הפורטר שלי, הידוע בשמו לילה, אולם אנחנו קראנו לו נג'י. לילה, זכה בדמיון מדהים, עד כדי מעורר חשש לאחמנדיג'אד. פשוט שתי טיפות מים. לכאורה, מדובר באחיו הקטן, מינימום מאותה אמא. מה שכן, אין עליו. הפורטר הכי נחמד בעולם. פשוט אהבה ממבט ראשון, עם נטייה בלתי מוסברת להצדעה בכל פעם שפונים אליו.. נשיא פרס כבר אמרנו ??

נשיא פרס

ג'גאט

מצד שני, גם בפרו לא חסרים הרים גבוהים (ותודה לוואי ווש, לסנטה קרוז ול – 232,342 מדרגות באינקה טרייל לא כולל ה – 900 המיותרות לוויאנו פיצ'ו) אבל כן. ההימלאיה באמת מפגיזה בעוצמתה.
יש קטע בנפאל שמחזיקים ידיים. העניין הוא שלא הבנות מחזיקות ידיים, אלא הבנים. ולא מדובר בתופעת גייז נרחבת, אלא סתם במנהג מקומי. אפילו הפורטרים שלנו, תוך כדי הליכה, ותוך כדי סחיבת מוצ'ילות, מחזיקים ידיים. כאילו, מה הקטע שלכם ?? על זה שאולי היה אומר "בשביל מה אתם גייז?".

עוד משהו יפה לראות בטראק, זה את עניין ההשכלה.
בשנים האחרונות הנהיגו חוג חינוך חובה מקומי או משהו בסגנון. מה שאומר, שכל ילד חייב ללמוד 6 שעות ביום, משעה 10 עד שעה 4, ללא תלות בחור בו הוא גר.
וזה אשכרה מדהים לראות – בכל פאקינג חור בהימלאיה, ילדים מסתובבים, לבושים במחלפות החגיגיות שלהם (שזה עוד קטע – למה לעזאזל הם לבושים בסחבות ביום ביום, אבל לבית הספר הם הולכים לבושים בהידור כזה ??? מה מפריע להם להתלבש כמו בני אדם גם בשוטף ?) והולכים עם כפכפים לפעמים גם שעתיים עד לבית הספר הקרוב למקום מגוריהם. בתיכון שלי הייתה לי הליכה של 10 דקות, בעלייה, וגם זה היה נראה לי יותר מידי השקעה בשביל מה שקיבלתי שם.

לומדים

באופן כללי, אחד הדברים שאני הכי אוהב בסוג כזה של טיול, זה את עניין המסכות. זה שאין מסכות. לאף אחד לא אכפת מה אתה לובש. אם הצבעים תואמים. התגלחת. איך אתה נראה. אין מסכות. הכל אמיתי יותר. מצד שני אתה חשוף הרבה יותר. כמו בהישרדות כבר אמרתי ?
עוד קטע בנפאל זה עניין העלוקות. ברוב המקומות בהם הולכים במים, יש עונות שבן יש עלוקות. מסתבר, שהן פשוט מטפסות על הנעליים מהמים. מזכיר את הקרציות הבלתי נסבלות של קוסטה ריקה. בתכלס, אין שום דרך להילחם בהן. רק לקוות לטוב. באופן לא מפתיע, דווקא אני זכיתי לביקור של עלמת חן שכזאת. רק שלא ממש שמתי לב, עד שהעירו את תשומת ליבי לעובדה שאני לא מפסיק לדמם ברגל. וזה קטע ! פשוט לא מפסיקים לדמם. קטן קטן, בזעיר אנפין, אבל זרם לא פוסק. קטע.

מדמם

עובדים

מתגונן מהגשם

צוחק מהגשם

עוד משהו שלא מפסיקים לראות במהלך הטראק זה גלגלי תפילה ודגלי תפילה בודהיסטים. ככל שמגביהים, יש יותר ויותר כפרים בודהיסטים. הינדוסיאטים, ששורפים את הגופות שלהם, חייבים לגור ליד נהר, בשביל לזרוק אליו את שאריות הגופות. לעומת זאת, בודהיסטים, קוברים את המתים ועל כן, יכולים לחיות במקומות גבוהים יותר שבהם אין נהרות.

אצלם, כותבים בלי סוף מנטרות (פסוקים) שחוזרים על עצמם שוב ושוב, הן על גלגלי תפילה והן על דגלי תפילה, שפשוט מציפים את כל ההרים בלא מעט טינופת. אבל טינפות עם קסם מטורף. באופן כזה, בגלל סיבוב הגלגלים או התנפפויות הדגלים ברוח, הם מאמינים שהתפילות יעבדו יותר טוב. מה שנקרא, ניצול אנרגיה ירוקה לתועלתם.

בתפריט, הדי קבוע שלנו הבנוי מדל באט דל באט דל באט, התחלנו לדחוף מרקי שום בכל ארוחת צהריים. דבר ראשון, כי זה חם ומגניב. דבר שני, כי אמרו לנו שזה טוב לגבהים. לי אישית זה נשמע כמו עוד תרופת סבתא, אבל שווה לנסות. בדוגרי, טעים מאוד. אבל הריח… הריח.. שאלוהים יעזור. מזל שאנחנו לא ישנים ביחד באוהל.

כדוריות דם אדומות בפוטנציה

לאחר כשבוע, הגענו למננג (גובה של 3,500 מטר בערך).
במננג ממתינים יומיים. להסתגל לגובה. לעניות דעתי זה קצת בולשיט, ומדובר פה בתרגיל שיווקי מעולה של ראש העיר בשיתוף הלונלי פלנט, אבל אם כתוב – אז עושים. ממתינים שני לילות בשביל שהגוף יתחיל לעבוד במרץ ולייצר כדורי דם אדומות.
אבל כרגיל אצלי, כשיש קוצים בתחת, חייבים לעשות משהו.

דגלי התפילה

אחרי שנץ קצר

אז ביום הראשון הספקתי עוד לטפס לבד על איזה הר בשביל לראות מקרוב יותר את ההר והקרחון שלו בשם גוואנפורנה ואת הלגונה שמצטברת לה מתחת לקרחון.
סוף סוף נוף פטגוני !! מודה ממש מזכיר את הטורסים. ההר, הקרחון, וכמובן הלגונה והצבע שלה… וגם פה, כמו שכבר הבנתי שקורה בכל האנפורנה, מקדש בודהיסטי קטן על ההר.

לגונת הגוואנאפורנה

מננג

ביום השני גררתי את החבורה 300 מטר לכיוון השמיים. מה רע ביום מנוחה לעזאזל ? יום קודם, בפסגה של התצפית לגוואנרפונה, פגשתי זוג תיירים שסיפרו לי שלמעלה בהר, באיזו מערה, חי לו נזיר בודהיסטי זקן בן 94, שנותן ברכות תמורת 100 רופי. שאני אפספס סיכוי לברכה מקומית ??? אז גררתי את אייל, טל ויואל – ועלינו. ומדובר פה בוואחד עליה מחורבנת. אין אוויר. השם יוקדת וכולנו נשרפים. וכל זה בשביל מה ? רק קיוויתי שהוא באמת יהיה שם ולא באיזה אמצע שנץ.
בכל אופן, טיפסנו…
דבר ראשון, נוף פצצה. עוד יום של מזג אוויר מושלם. ואני פשוט מאוהב, מאוהב בנוף הזה של הפיקים המושלגים. כמות האושר שזה מכניס ללב פשוט בלתי נתפס.

מנוחת הצועדים

מנוחת הצועד

הבחור, או יותר נכון התרח הזקן, אכן חי וקיים. תקוע לו גבוה בשמיים, ממתין ללקוחות. 100 רופים ותמורתם טקס קצר שבו חייבים לאכול איזה זרעי ג'יפה בשילוב גועל נפש של איזה משהו, שהפורטרים טוענים שמדובר בזרעי מרפא, אני טוען שמדובר בזרעי חרא של יאק (וזה בהחלט היה הדבר הדוחה ביותר שיצא לי לאכול בנפאל, שבמשך שעתיים עוד הוצאתי סחלה שלו שנתקע לי בשיניים הטוחנות), שותים מקנקן איזה נוזל צהוב, שלהערכתי מדובר בפיפי של יאק, וטופחים על המצח עם ספר טנטרות בודהיסטיות.
משעשע ביותר.

מה שהיה מגניב אגב, שטל ואני עשינו את זה בשביל הקטע. שני הפורטרים שלנו, עשו את זה מאמונה. היה מגניב לראות את ההתרגשות שלהם מכל הסיפור, ומהתקווה שאכן הברכה תתממש. שאגב, עד עכשיו אין לי מושג במה בכלל אותו זקן בירך אותנו. בתכלס, הוא בטח קילל אותנו שנידרדר את כל העלייה שטיפסנו עד אליו – ולנו אין מושג אפילו…
אני מקווה, שלמרות הבדלי השפה, הוא הבין את הרצונות והתקוות שלי, ושהוא לא בירך אותו בעדר גדול של יאק, או טיקה שלעולם לא תרד מהמצח…

תנך הטנטרות

עוד משהו זה עניין הזמן. מדהים פשוט לראות איך הזמן רץ בטראק. שבוע עבר וכאילו כלום. נכנסים כל כך מהר לרוטינה של לקום בבוקר, ארוחת בוקר, אורזים, הולכים, אוכלים ישנים, קמים בבוקר, ארוחת בוקר… ושוב ושוב ושוב… וכמובן, בין לבין קצת יניב וכן אדוני המלך.
שום דבר לא מעניין אותך. לא אינטרנט. לא טלפון. לא כלום. רק הרוטינה הקבועה. וכמובן, מתי אוכלים את הדאל באט..
גם הקטע עם הגבהים זה קטע מטורף. יום לפני הפס הלכנו כמעט 5 שעות. הולכים ומתנשפים. הולכים ומתנשפים. עלייה מתונה עד כדי מישורית. רגל ואז עוד רגל. הביטוי עקב בצד אגודל מקבל משמעות חדשה פתאום.
אחרי 5 שעות הגעתי ליישוב האחרון לפני הפס (יאק קאקרה). בדקתי כמה קילומטר הלכנו. 5 שעות הליכה אני מדגיש. פאקינג 6 קילומטר !! קילומטר וקצת לשעה !! מדהים כמה הכל כל כך איטי. שום דבר לא זז.
בכפר הזה אגב, סוף סוף פוגשים יאקים. ובכמויות. יאקים, שזה סוג של פרה, אבל מכוערת ושעירה ללא גבולות, חיים מגובה של בערך 4,000 מטר. מסתבר, שמדובר גם בחיה די עצבנית. כנראה שהבדידות בגבהים לא ממש עושה לה טוב לאופי…

יאק יאק יאק

משהו לגבי האוכל והמחירים. יש קטע כזה בכפרים שמשלמים מחיר ממש מגוחך על הלינה. כמה שקלים בודדים, ולעיתים לא משלמים בכלל. מה שכן, משלמים על האוכל. ומחירים לא נמוכים בכלל. למעשה, ככל שעולים בגובה, המחירים עולים יותר ויותר. בתכלס, אני יכול להבין. השינוע השינוע… לחשוב שכל מה שאנחנו אוכלים פה נסחב על גבם של הפורטרים.. אכן שווה את עליית המדד לצרכן. הכל עניין של תחבורה.
מה שכן, באחד הערבים לא היה לנו מים. לא רק שלא היו מים חמים לא היו מים בכלל. וראבק, זה מרגיז. עניין של גרושים אבל מרגיז. אייל ואני הלכנו להעיר על כך לבעלת ההוסטל, שמתוך עקרון, אנחנו לא ממש רוצים לשלם לה על הלינה היות ואנחנו משלמים על מקלחת בהוסטל אחר. ואז, לפתע פתאום, צצה לה אמריקקית ככה משום מקום, אולי מחיל השלום או משהו בסגנון, והתחילה להתעמר בנו. מודה. אכן מדובר בכמה שקלים. אבל העקרון העקרון.. העניין הוא שהרגשנו כל כך לא נעים. איזה שגרירים אנחנו בדיוק, עכשיו כשהאמריקקית הזאת הולכת ומתנשאת עלינו עכשיו בפני כולם בהוסטל וצועקת על הישראלים האלה שמתווכחים על כמה דולרים. ובאמת שצדקנו. אבל ההרגשה הרעה שזה עשה לנו. איזה ייצוג רע לישראל…

פוסט הבא – היום של הפס

פוסט קודם – פטאן

כמה מילים על האנאפורנה.
יש ברכס ההימלאיה של נפאל כמה תת רכסים, שאחד מהם הוא האנפורנה (יש את רכס האוורסט, הלאנגטאנג וכו'). רכס האנאפרונה עצמו הוא הרכס המזרחי של ההימלאיה. האנאפורנה עצמו באופן כללי, הוא ההר השמיני בגובהו בעולם (באזור ה – 8,000 מטר). יש מספרי הרי אנפארונה ממוספרים (1 עד 4), כאשר בתכלס, את הר האנפארונה עצמו (אנפורנה 1) – לא רואים בכלל בטראק ! קטע.

הטראק עצמו, דורג על ידי ה – NGC, ועוד כל מיני דירוגים מטופשים אחרים, כטראק היפה בעולם, בגלל אורכו, גיוונו והעניין שיש בו. בתכלס, לתפיסתי לפחות, אחד הדברים הבאמת מיוחדים בו, זה שהוא סוג של מיקרוקוסמוס לנפאל. עוברים בו במונסונים, יערות, שדות אורז אינסופיים, מדבר מטורף, מטעי תפוחים, 4-5 סוגי שבטים (יש בערך 110 תת שבטים ולאומים בנפאל, מה שאומר שיש גם בערך 110 ניבים מדוברים שונים במדינה, מעבר לשפה הנפאלית הרשמית), כפרים הינדואיסטים, כפרים בודהיסטים, פיקים מושלגים והפס התיירותי הגבוה/גדול ביותר בעולם. וולאה, מגניב בטירוף.
בדיוק בכלל האלמנט השיווקי הזה של הנשיונאל גאוגרפיק, הוא נחשב אחד הטראקים המתויירים שיש, כאשר עשרות אלפי תיירים בשנה משלימים אותו. בשנת 2009, המדינות המתיירות ביותר שהשלימו את הטראק היו צרפת, גרמניה וכמובן – ישראל (באזור 3,000 ישראלים). מדהים.

בטיול של 3 שבועות בנפאל, לרוב עושים את האנאפורנה, למרות שמקור חשבתי לעשות את האוורסט, אולם למצוא אליו שותפים זאת פעילות לא פשוטה, ובשל קוצר הזמן, מדובר גם בשילוב טיסה מפחידה ללוקלה, ככה שהחלטתי לוותר. בנוסף, רציתי להיות בפוקרה, ופגשתי את אייל וטל, ככה שהכף נטתה במיידי לטובת האנאפורנה.

אז בשעה טובה ומוצלחת יצאנו לאנפורנה. חוסכים יום, ויוצאים ישר מקטמנדו. אוטובוס של מקומיים. סיוטי כמובן. נסיעה שהייתה אמורה להיות 4-5 שעות, שהתארכה ל – 10, שכללה עצירה ממושכת לפינוי סלעים שהתמוטטו, לחות פשוט בלתי נסבלת, שהזכירה לי את חודש אוגוסט האחרון הנוראי מכולם, בלון גז מאיים בין הרגליים שהזכיר לי את התאונה הנוראית בבוליביה, ועצירה עבור כל יאק שהשתין בדרך הפתלתלה. פיתול ועוד פיתול, מסלול ועוד…

עומדים בפקק

ועדיין עומדים

פוסט הבא – בולבולה עד היום של הפס

פוסט קודם – קטמנדו 2

ביום השני, קניות לטראק. הכל כל כך זול שזה פשוט כיף. קצת אוכל. קצת חטיפי אנרגיה (מעולים אגב !! צריך כאלה גם בארץ. עוגיות בוטנים היוו תחליף ראוי לאלפחורס של ארגנטינה). מקלות הליכה. מכנסי גשם. החלטתי לוותר על מעיל גשם – החלטה הזויה שכמובן תתנקם בי אחר כך (מה עבר לי בראש כשאמרתי לעצמי – גשם בטוח לא יהיה… זה פאקינג ההימלאיה !!). וסגירת הדיל עם הפורטרים – החלטה מעולה שתשתלם אחר כך.
מיד אחר כך – פטן.
מדובר בעוד עיר בעמק קטמנדו (יש 3 ערים – קטמנדו, פטן ובאקתפור). בתכלס, אני ראיתי את זה בתור גוש דן… פטן מבחינתי זאת רמת גן.
האטרקציה המרכזית – כיכר דורבר כמובן, וציפור האבן מהשיר המפורסם של גלי עטרי. גם פה, מסתבר שמציאות לחוד ושירים לחוד.
וולאה, אז אמנם השיר יפה, מלא אופטימיות וכו' וכו'. בפועל – איזה אופטימיות ואיזה נעליים.

גלי עטרי טוענת בתוקף שכשציפור האבן תעוף אז :
"מספרים,
אז יעלם הרשע
ולא ישתלם הפשע
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
יגיע תור השפע,
וגם כל חסרי הישע
לא ידעו עוד מצוקה.

וכשתעוף, תעוף, תעוף
תעוף ציפור האבן,
לא תהיינה מלחמות
המזימה והאימה
יהיו רק זיכרונות
מן השנים העגומות."

אחחח.. איזו אופטימיות לא קשורה לכלום. בתכלס, על פי האגדה עצמה, הנפאלים ממש לא מעוניינים שהציפור תעוף. להיפך. הם טוענים בתוקף שכל עוד ציפור האבן נמצאת במקומה, יש סיכוי שהמלך האבוד שלהם יחזור, ולכן הם משאירים לו את החלונות פתוחים בארמונו הישן.

מה שכן, משעשע לראות את כל המדריכים המקומיים מכירים את השיר, בעוד שאנחנו הישראלים מנסים בתוקף לדלות עוד מילה ועוד מילה מזכרוננו הכושל, וכל מה שאנחנו מצליחים לזמזם זה "תעוף תעוף תעוף". בדוגרי – פאדיחות. אפילו אייל השולט כל כך ברזי העברית, התקשה לדלות מבפנים את התמלול… ואם בארזים נפלה שלהבת.. איפה אסף אשתר כשצריך אותו.

וגם הציפור – לא באמת ציפור. בקושי איזה תוכי קטן שדורש זום של מינימום 10X בשביל לראות אותו.

ציפור הנפש של פטאן – נפאל

פטאן – נפאל

עוד משהו חשוב שעשינו היום – סגרנו את נושא הפורטרים.

מסיבה לא ברורה, ושלא ממש טיפוסית לי, התארגנו קבוצה של 6 ישראלים, שזה לא מעט בכלל. החלטנו לקחת פורטר עבור כל אחד, כי לא רציתי להיות תלוי במישהו אחר.
אז יש קטע כזה, שנפגשים עם כל הפורטים יום לפני ואומרים שלום שלום. קטע די מביך. בכל אופן, מסיבה לא ברורה, התחיל סוג של תהליך פתטי ונוראי של סלקציה על ידי הבנות, שאייל ואני סירבנו בתוקף להשתתף בו. מי בוחר איזה פורטר. גרמניה כבר אמרנו ?? טוב שלא שלחנו אותם ישר למקלחות. ברור שהבנות בחרו לפי מראה וגיל. מזעזע. בדיעבד, מדובר בהחלטה הנכונה ביותר שלקחנו בטיול הזה, כי זכינו לפורטרים הטובים ביותר !
מה שכן, מדובר בחבורה, שהפכה להיות חבורת דרדסים בהמשך. רגשני, פטפטני, חפרני ועוד…

נקודה נוספת בקטמנדו – אוכל רחוב.
אין. פשוט אין על אוכל רחוב. אמנם, לעיתים, הוא יבוא עם סלמונלה קטנה לתיבול והוספת טעם, אבל איזה טעם !. והמחירים – בהתאם. כמה טעים ככה זול.
מומואים מאודים, וסמוסאים מבושלים, וסוג מוזר של פלאפל מקומי, וקוקוסים כמובן !
גם בגווטמאלה זה היה מגניב נורא. ואכיל נורא. רק ששם זה הסתיים בכמה ימים אומללים של מפגשים דחופים ונשנים עם השירותים.
למה לנו בעצם אין דוכני רחוב כאלה ?
הדבר הכי קרוב לזה זה הדוכנים הפתאטים של שיער סבתא ביום העצמאות. ראבק. שרעבני ונחמני צריכים לחשוב על זה ברצינות. המאנצ' האולטימטיבי.

פוסט הבא – יוצאים לבסיסהר ולאנאפורנה

פוסט קודם – קטמנדו

טוב. אז מה עושים פה בעצם ?
מנסים להתארגן לצאת לאנפורנה יום למחרת. אבל כרגיל עם המנחוס שאני מביא איתי מידי פעם לטיולים, ביום שטסתי הייתה מפולת סלעים בדרך לפוקרה. לתומי חשבתי שמדובר באיזה אבן גדולה, מקסימום סלעון מגודל. מביאים איזה כמה פורטרים המתמחים גם בהזזת סלעים ויאללה. מרביצים עבודה ומפנים את הדרך.
אז זהו שלא. מסתבר שתאוריה לחוד ומעשה נפאלי לחוד.
הרבה מאוד כבישים נחסמו ביציאות מקטמנדו, והעיר כמעט ונכנסה לעוצר – גם הדרך לפוקרה חסומה, וגם הדרך לאגמים הקפואים. לרגע קט הרגשתי בירושלים של שנות הארבעים. איפה משורייני הסנדוויץ כשצריך אותם…
אמה מה, באופן לא מפתיע, הנפאלים עובדים לפי אותו טיימליין של הבוליביאנים. להם יש זמן. השעות שלהם ושלי מכוילים כנראה על מערכות שונות לגמרי. אז צריך למצוא דרך למלא את הזמן שאלו יואילו בטובם לפנות לי את הכביש.

אז צריך למצוא תעסוקה. דבר ראשון נוסעים לפושיפשינטאת.
מדובר במקדש לאל שיווה, שמגולם במקרה הזה בתור מלך החיות. אטרקציה מרכזית – שורפים גופות. כנראה כמו שקורה בוראנסי, רק קצת קטן יותר.
המקדש בנוי על גדות נהר הבגמטי – שובלו של נהר הגנגס הקדוש כל כך להינדים. על הגדה ממוקמים מספר "גאטים"- אלו הם במות עליהן מניחים את הגופה אותה מקיפים בגזעי עץ וקש (ואולי גם קצת חתיכות דלק לבן מוצק…כמו כזה למנגל טוב), מבעירים, ובסוף משליחים את הנותר לנהר. נותר זאת מילה מכובסת לעצמות, אפר, שיניים ושאר חלקי גופה שאלוהים יעזור. מזעזע. העיקר שחושבים ירוק פה במדינה.
כל עניין השריפה מלווה מבחינת ההינזואיסטים ב – 5 יסודות החיים (מים, אדמה, אווי וכו'). כל חלק ומנהג בשריפה, קשור בצורה כזאת או אחרת ליסוד. השריפה עצמה ל – אש. זריקת השאריות לנהר ל – מים. האפר שנשאר מהגופה – אדמה. וכו' וכו'..

למעשה, בגלל כל האמונה בגלגול נשמות, נירוונה, גן עדן ושאר מרעין בישין, ההינדואיסטים שורפים את הגופות שלהם. בתכלס, זה אחלה רעיון. חוסך כל כך הרבה מקום בבתי קברות. מי באמת צריך את תעשיית הקברים, השיש, בוני המצבות, חופרי הקברים, הנדלן היקר המטורף, וכל העבודה הפאגנית הזאת…

מדובר בסיטואציה מאוד חטטנית. כמו תיירים יפנים פתטיים, לא הפסקנו להסתכל, לצלם, לחפש זויות. וראבק – מדובר פה בגופה טרייה טרייה, עם המשפחה שלה ליד, עם סיפור חיים.. לא נעים. אבל מצד שני – ממתי דבר כזה מפריע ליצר החטטנות הבלתי נלאה שלי ?
היה גם את הקטע של העשן. ויותר מזה – האפר. עמדנו כל כך קרוב לעניין המדורה שם, ואני הרי חייב לעמוד הכי קרוב שאפשר, כך שהתמלאנו בעשן ובאפר. ולעזאזל, מדובר באפר של בני אדם ! מה שהביא מיד לפחות לקונטציה אחת משתיים :
1. ביג לבובסקי והאפר על הזקן (שלנו הוא התרכז באזור העיניים והשיער).
2. שואה. כאילו דה…
באופן מפתיע, לריח דווקא לא הייתה ארומה מיוחדת. סתם ריח של שריפה, ולא של איזה מנגל יום עצמאות טיפוסי, עם רקמות ומיצי קיבה ושומן אופיינים….

שריפת הגופה, לפני

הגופה, תוך כדי

כמה הרבה מילים על ההינדואיזים. המון פרטים, קצת משעממים. אז לשבת בסבלנות.

בתכלס, לתפיסתי, מדובר בדת הכי לא סגורה על עצמה בעולם. אחת הדתות הגדולות בעולם [השלישית] (ברוך השם הודים לא חסר פה, למרות שאמדוקס לא מפסיקים לייבא אותם לארץ בכמויות בשביל לגזול לנו את העבודה), עם בלי סוף זרמים, אופני פולחן ופילוסופיות.
ההינדואיסטים מאמינים בהמון אלים, כאשר כל אל מיוצג ומגולם (סוג של אווטאר או משהו בסגנון) באמצעות מספר תת אלילים. חלק מהאווטרים עצמם, הם אלים עצמאיים בנוסף להיות אווטארים. מבולבלים ? גם אני…
הנפאלים אומרים שיש בערך 33 מליון אלים, שלי אישית לא ממש ברור איך הם ספרו את זה (הם בכלל יודעים לספור עד 33 מליון ??). הסיבה לכך היא שכל אל מופיע בהמון תצורות. בתכלס, יש היום באזור 28 מליון נפאלים חיים, ככה שלכל נפאלי יש יותר מאל אחד.
יש כמה אלים חשובים יותר (סוג של שילוש קדוש בנצרות) :
1. ברהמה.
האל הבורא. הבראהמה הוא מקור כל הדברים, נצחי, אינסופי ומצוי בכול.
2. וישנו.
האל המקיים ומשמר הבריאה.
3. שיווה.
אחראי על ההרס ועל היצירה מחדש של העולם. על פי אגדה מקומית כלשהי, מתישהו באחרית הימים (בטח בשנת 2012 אם נשאל את המאיה) שיווה עתיד לרקוד ריקוד הרס אשר יכלה את היקום כולו. יפה לראות שאשכרה בכל דת, בסופו של דבר, תמיד מתכוננים לנורא ביותר. אינקה, מאיה, יהדות, בודהיזם. בסוף, בשורה התחתונה, הכל ייחרב. אז בשביל לחיות בתכלס ?? לשיווה יש חברה, בשם פרוואטי (אלת הטבע החומרי). עיקר הפולחן שסביב שיווה נעשה על ידי השיווה-לינגם, צלם קדוש הכולל צורה פאלית המייצגת את שיווה המוצב על צורה ואגינאלית המייצגת את פרוואטי. השיווה-לינגם מייצג את האיחוד הקוסמי בין הכוח הזכרי של שיווה לבין הכוח הנקבי של פרוואטי.
זה היה הסבר של ויקיפדיה, ושל המדריכים ששכרתי. ההסבר שלי ? מדובר פשוט בדילדו ענק (לרוב ענק מאוד) שהנפאלים עובדים במרץ. לי זה מייד הזכיר סצינות מוזרות במוזיאון הסקס באמסטרדם או בסרטים שאיצקו מרמזור אוהב לראות ולמחוק אחר כך מה – History.

בשורה התחתונה, שלושת האלים הללו יחד מרכיבים את מושג האלוהות כפי שהוא מוכר לנו בתרבות המערבית כ"אלוהים". נו.. נגיד שהבנתי… לעניות דעתי, אין אף נפאלי שבאמת מבין מה הולך בדת שלו. מצד שני, זה מה שיפה. כל אחד עושה את ההתאמות הרלוונטיות עבורו. ההינדואיזים כולל בתוכו, גם תפיסות חברתיות. מה שאומר, שהחברה (ההודית בעיקר) מחולקת לקאסטות, המעגנות, בצורה די מזעזעת לעניות דעתי, את הדירוג החברתי של כל חבר וחבר (סוחרים, לוחמים, עניים, טמאים וכו'). מה שיעיד על המשכורת, עבודות אפשריות, מקומות מגורים, בני זוג וכו'. הכל, תלוי רק בהורים שלהם נולדת. בלי יכולת שינוי. אקיצר, נורא ואיום.

בין לבין, גם הספקתי להשתתף באיזו תפילה קטנה לשיווה באיזה מקדש קטן. מה שגמר לי זוג גרביים חדשים דנדשים (חייבים ללכת יחפים בתוך המקדש), לתרום כמה רופיות (כמו תמיד), להעניק כמה מנחות לשיווה (חוטים צבעוניים ופרחים) וגם לקבל את הטיקה הראשונה למצח.

מנחה לשיווה

מתפללים לשיווה

טיקה (החצ'קון האדום במצח) באופן כללי, מסתבר שעושים עם הקמיצה. למה ? כי היא האצבע הטהורה ביד. עם הזרת מחטטים בכל מיני מקומות בגוף. ועם ה – 3 הראשונות אוכלים…
מה זה טיקה ?
הטיקה זה סוג של גי'פה מגעילולה (מרקחת של אבקה, מים, יוגורט לעיתים, פיפי של סאדו, דם של יאק ואלוהים יודע מה עוד דוחפים לשם) ששמים על המצח, ואמור לציין את העין השלישית. העין זו נמצאת במרכז המצח בערך כס"מ מעל האמצע של גבות העיניים. היא מזוהה עם המרכז האנרגטי השישי הקרוי גם-הצ'אקרה השישית. ידה ידה ידה. שיהיה…

דבר שני – נסענו לבודנהת.
מדובר בסטופה המקודשת ביותר, ובין הגדולות ביותר לבודהיסטים.
כמה מילים על בודהיזם. גם זה הולך להיות קצת ארוך ומעיק. חפירות זה אני
בודהיזם היא דת ואורח חיים המושתת על הדרכותיו של גאוטמה סידהרתה שאקיימוני, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה, כאשר מטרתו הסופית הייתה הפסקת הסבל האנושי. במקור, או יותר נכון בהגדרתנו של "דת", בודהיזם היא לא דת. היא אורך חיים. אין אל במושג הפשטני של המילה (כמה פשטני שאפשר להיות כשמתייחסים לאל) שאליו מתפללים. יש דרך חיים נכונה. אנחנו אחראים לגורלנו בלבד. מה שנקרא בשפה שלי: "אנחנו יוצרים את עתידנו וקוראים לו גורל".
הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האינדיווידואלית של האדם להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות). על פי השיטות שמציע הבודהיזם, אדם החפץ להכחיד את הסבל או להשתחרר יפעל על פי הנחיותיו של בודהה כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת, ואין הוא תלוי בחסדיו של אל או כוח חיצוני מיטיב אחר.

בפועל, רוב הנפאלים מערבבים את שתי הדתות ביחד. אולי זה סוג הקסם של המדינה הזאת. הם עושים מישמש אחד גדול, לוקחים את הטוב מכל דרך חיים/דת ובונים משהו אחד אחוד.

אז מי שהמציא את הבודהיזם הוא גאוטמה בודהה. מדובר בנסיך שנולד בלמביני בנפאל. כאילו הסיבה היחידה להגיע לעיר הזאת זה רק בשביל להגיד "הייתי בעיר שבה נולד הבודהה הראשון".
על פי המסורת הוא נולד כנסיך במשפחה מיוחסת וגדל בארמונו של אביו כשהוא מוגן לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון ונחשף לצער, מחלות ומוות – דברים שלא הכיר קודם לכן. המפגש הזה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.
בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו ואימץ חיי "סאדו" – פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, התרחקות מתענוגות ועוד) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן – היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות ל"ניצוץ האלוהי" – הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים – אך לא הגיע לדעתו לתשובה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד לבדו.

סאדו, קטמנדו

שיווה לנגם, נפאל

ע"פ המסורת בודהה התיישב תחת עץ. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהפך לבודהה – מילולית: "זה שהתעורר". יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות הנן חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפיות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" – אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם – "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') הנה טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות – למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע/להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.
בודהה גילה דרך חדשה שאינה סיגוף ואינה התענגות חושים ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ.
תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה כה מהפכנית, למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר והנקי שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול.

בשורה התחתונה, גם בבודנהת הספקתי לקבל ברכה – הפעם מנזיר בודהיסטי מקומי, שעשה את זה כמובן מהסיבה של סגולה ומצווה לאות שמיים, אריכות ימים ובנים זכרים בלבד, וגם בעיקר כי נתתי לו 50 רופי בשביל זה.

בודנהת, קטמנדו נפאל

בודנהת, קטמנדו נפאל

מקבל ברכה בודהיסיטית

מסתובבים ומתפללים

דבר שלישי – חוזר לבית חב"ד.
תקיעה, תפילת נעילה ועוד תפילה לכבוד יום שבת.
כל הסיפור הזה התארך, והתארך, והתארך. כמעט כמו כל הסיפור על הבודהה שלמעלה… הרב חיזקתי קצת הגזים פה… מה שעיכב את ארוחת סוף הצום, ומה שגרם לנו לאכול דל באט של סוף צום אחרי 30 שעות צום ! כיף גדול. כשחושבים על זה, זה היה הדאל באט הראשון בטיול. ההםם… מעניין כמה כאלה הולכים להיות. חגי טוען שהקדמתי עם התפריט. אני חושש שיש צדק בדברו…
טעים מידי הוא לא היה, אבל הוא דיפן יופי את הקיבה המצטמקת והולכת שלי… מה שכן, גילינו, תודות לעומר, את הקסם שבדאל באט. הריפיל !!! לפעמים עושים פרצופים, לפעמים מעקמים את האף, אבל תמיד יש ריפיל ! ואייל ואני, בהחלט דאגנו לבחון את הנושא לעומק במהלך השבועות הקרובים…

דל באט ראשון – לפני

דל באט – תוך כדי

בסופו של יום, היה יום פשוט מעולה ! יום כיפור אחד (ארוך נורא !!), 3 דתות שונות. שילוב מעניין בהחלט של המון המון פאגניות מצד כולם.

פוסט הבא – פטן

פוסט קודם – פתיחה

טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול.
אז אחרי לילה של סטרס מטורף, אריזות, ניילונים, הטמנת כסף חירום והתארגנויות, ולאחריו – בוקר עם סטרס גדול עוד יותר, נחתתי ביעד.
זה הצריך אמנם מונית, רכבת, מטוס, ועוד מטוס, ואז – עוד מטוס, 4 שדות תעופה, עוד מונית, והכי חשוב – תפילה מטורפת שהמוצ'ילה תגיע בשלום ליעדה (אחרי 3 קונקשנים), היות ואין לי ממש זמן להתברברויות איתה (מה שלא קרה באף טיול בתכלס עד עכשיו). ובאופן מפתיע, עד כדי מעורר תהיה אלוהית – היא אכן חיכתה לי, קוראת לי לשלום ממסוע המזוודות בשדה התעופה המעפן להחריד של קטמנדו. אולי המזרח עושה לה טוב ? לבודהה הפתרונות…

בין לבין, היה משעשע לפגוש את גיל וינר, על כלל אישתו, טפיו ו – 5 המוצ'ילות שלו בדיוטי פרי. הקדים להגיע ב – 4 שעות. חבל שזה לא קורה יותר גם בפגישות אצלם…

מה שכן, כשנחתתי בקונקשיין בדלהי זה פתאום היכה בי. לראות כל כך הרבה הודים עם תרבושים ממתינים. לא יודע למה, אבל יש לי דעה קדומה על המדינה. באמת שלא ברור. נער החידות מבומבי, ההודים של אמדוקס, העובדה שבעוד כמה שנים הם יגנבו לנו את כל העבודה בהיי טק ואנחנו נהיה מובטלים בני 45 שאף חברה צעירה ודינאמית לא תרצה אותנו. וואלה – לא יודע. אבל טוב, זה לא ממש עשה לי. פשוט הרגשה מעפנה.

יוצא משדה התעופה בקטמנדו, ומסיבה לא ברורה בלי שום חשש. וולאה, לא אופייני לי. בכלל. כל הסטרס, עבר חלף לו. כאילו כבר הכל מוכר. שוחה בחומר. מנהל את הויכוחים הרגילים עם נהגי המוניות על המחיר, לא מסכים שהנהג יעלה חבר שלו נוסף לרכב, כי ככה לימדו אותי באמריקה הלטינית, וכאילו הכל מתורגל ולא נשכח בכלל מאז הטיול האחרון.
מה שכן, הלו"ז צפוף. צפוף מאוד. אוטוטו נכנס הצום ותיזמנתי את כל ההתנהלות ברמת הדקות. תודה ללידיה על הלו"ז.
ואכן, תמורת טיפ קטן, נהג המונית שלי נסע כמו משוגע לבית חב"ד (בתאמל – רובע התיירים המטורף של קטמנדו) למרות שבתכלס, לאחר שראיתי את צורת הנהיגה של שאר הנהגים על הכביש, נראה לי שהוא היה נוסע ככה בכל אופן. בכל זאת זה העניק לי תחושת שליטה מזוייפת.
באופן, שכמובן לא ממש הפתיע אותי, תוך שניה מהרגע שיצאתי משדה התעופה זיהו שאני ישראלי, ומיד הציעו לי נסיעה. לאן ? לבית חב"ד כמובן. באיזו שפה ? עברית כמובן. נו. גם את המדינה הזאת כנראה כבשנו בשנים האחרונות. ושוב אני תוהה, האם אני אוהב את זה ? האם הטמעת התרבות הישראלית במקומיים זו תכונה מגניבה או בזויה ? כנראה תמהיל מוזר של השניים.
בכל אופן, נכנסתי לרכב ואז נהג המונית שואל אותי אם אני רוצה לנהוג. ואז קלטתי, לרוב פאדיחותי, שהתיישבתי בכיסא הנהג. מסתבר, שנוהגים פה בצד שמאל של הכביש. פאקינג בריטים מטומטמים ! מה נסגר אתכם גודאמט ?? והקטע הוא, שבכל ההתייעצויות שייעצו לי, לונלי פלנט, טיפים באינטרנט – לא מצאתי מקום אחד שאומר שנוהגים פה הפוך ! יופי חגי וירון ! בשביל מה שלחתי אתכם לנפאל לפני ??? פאדיחות.
בסופה של נסיעה, בה כבר התחלתי להבין את איכות האוויר והכבישים של קטמנדו, והופנמה בי העובדה שאוויר צלול כיין כנראה אני כבר לא אמצא פה, אלא בעיקר פחמן חד חמצני וחולירע. אבל העיקר שהצלחתי להגיע 5 דקות לפני תחילת הארוחה המפסקת שכללה בתפריט : קצת מרק, סלט ביצים מעולה, מומואים ראשונים בנפאל (רק שאז לא ידעתי שקוראים לזה מומואים. אצלי בורשה קוראים לזה פשוט קרפלך…) והיידה לצום הארוך בתולדותי.
מה שכן, לשמחתי (בעיקר בדיעבד), במקרה התיישבתי ליד טל (אותה זיהיתי מלמטייל) וליד אייל, שבסופו של דבר ביליתי איתם את רובו המוחלט של הטיול. זה התחיל מהארוחה המפסקת, המשיך ללילה ראשון של טאקי, יניב וכן אדוני המלך, ועד לכל האנפורנה המבורכת. תודה לכם !!
באופן כללי, בית חב"ד שונה פה קצת מרוב בתי החב"ד שיצא לי לפקוד ברחבי העולם. בית חב"ד מתפקד פה בתוך מסעדה, בית קפה, מקום לשמירת חפצים, יועצי טיולים ומה לא. אה, וגם בין היתר הוא מקום תפילה. בתכלס, הוא בסיס העוגן בנפאל לכל הישראלים, צעירים ומבוגרים כאחד.
מדהים לראות את זה.
בנפאל, בניגוד לאמריקה הלטינית, לא ממש קיימים הוסטלים משותפים. כלומר, קודם כל קוראים לזה גאסט האוס. ושנית, אין דורמיטוריס – רק חדרים פרטיים. אין מטבח משותף. אין ארוחות בוקר. ככה שיכולת ההיכרות היא די מצומצמת – וכאן בית חב"ד נכנס לוואקום. סוג של jDate לטיילים. בית חבד בנפאל הוא הסלון של המפגשים ושל ההיכרויות. ובתכלס, הוא עושה את זה ממש ממש טוב. בדוגרי, כל הכבוד לרב חזקי. הוא בהחלט מצדיק את המוניטין המשובח שיצא לו.

בקטמנדו, מדהים לראות שתמיד יהיה מי שיקנה ממך משהו. כל הרכבים פה כל כך מעפנים. כל המוניות פה זה סוזוקי !!! קטנות ומגעילות אבל סוזוקי !! נראה כאילו הייתי צריך למכור את הסוופיט שלי פה ולא ביישוב חורה. כנראה שאולי אפילו הייתי מקבל יותר. אם לא בשקלים, אז לפחות ברופי נפאלי. אולי אפילו כרטיס טיסה…

סוזוקי נפאלי כמעט כמו שלי, ז"ל

התאמל, נפאל

וכמו כל מדינת עולם שלישי, הכל פה נראה אותו דבר.
הבניינים מהלבנים האדומות. הכבישים שתמיד מזכירים לי את פלורנטין. פשוט דילגו על עניין המדרכות ועל עניין מנקי הרחובות. פשוט מכותתים רגלים בין האופניים, הריקשות, הרכבים, תעלות הביוב והטינופת האינסופית.
הזוהמה המטורפת ברחובות. תוכנית המתאר הלא קיימת בעליל של הרחובות. החשמל הפיראטי. המים הקרים במקלחת. האנשים שחיים ברחובות. הכל כל כך אורבני. אה, והכי חשוב כמובן – האינטרנט. כמו שכבר הספקתי ללמוד בטיולים הקודמים, ככל שהמדינה נחשלת יותר – יש יותר אינטרנט. וככל שהיא זולה יותר, יש יותר אינטרנט בעברית. עם מקלדות בעברית. עם WINDOWS בעברית. כאילו, מי לעזאל חושב לעצמו לקחת מקלדות בעברית מהארץ ולשים אותם פה ?? באיזה תא בדיוק זה נכנס במוצ'ילה ? ויותר מזה – למה, גודאמט ? הרגשת הכיבוש שלעולם איננה נעלמת ומוטמעת בנו חזק כל כך, עד שזה מתבטא לא רק בשטחים אלא גם במקלדות ובהנחלת הסלנג המעפן שלנו לכל דיכפין ברחובות ?או שמא מדובר פה בסוג של שליחות מוצ'לרית, על מנת לדאוג למוצ'לרים הבאים אחריך למדינה ?
בדיוק 5 שנים (פחות 3 שבועות) עברו מאז הטיול הראשון, אבל המחשבות – אותן מחשבות… אבל מחשבות טובות… מדהים.

פוסט הבא – קטמנדו 2