אפשר לסכם את סין במילה אחת : ניגודיות.
ובשתי מילים – פלנטה אחרת.
אחרי שלושה וחצי שבועות בסין ניתן להגיע להמון המון תובנות על סין. לטוב ולרע.
נקיון
משהו שמאוד בולט לעין בסין זה הנקיון. המדינה פשוט מצוחצחת. למעשה, לא ראיתי מעולה מדינה נקייה כל כך. אז נכון, כמעט בכל מקום יש מנקים. מנקי פחים, מנקי רחובות, מנקים קרונות רכבת, מטאטים, פחים ושאר כלים ומרעין בישין, אולם בכל זאת. אין לכלוך אחד לרפואה. הרחובות נקיים, האוטובוסים נקיים, אפילו תחנות המטרו – אין טינופת. אפילו באזור של הפסים, האזור שהוא תמיד תמיד מלוכלך – פשוט הכל נקי. מדהים. אנשים לא מלכלכים, ומצד שני, אם כך יש לכלוך מהר מאוד הוא נאסף.
הקטע הוא, שזה ממש ממש אירוני. סין לא באמת ממותגת כמדינה הדואגת לסביבה. בכל זאת, המים בה לא ראויים לשתייה של חיה כלשהיא, הרוב המוחלט של הנהרות בה מזוהמים, שמיים כחולים נקיים מערפיח זה מראה נדיר בביגינג כמעט כמו הסיכוי לפגוש סיני ללא עינים מלוכנסות, אז מה הקטע למעשה ?
הניקיון יתר הזה (שמדהים שמושג כזה בכלל יכול לצאת מבחור אסטייניסט כמוני) נותן לעיתים תחושה פשוט לא טובה. הכל הכל זאת הצגה אחת גדולה. כאילו זה לא באמת. לא באמת נקי. אבל ככה רוצים שנחשוב. שכמו שהכל נקי פה מבחוץ, אז גם מבפנים. עלינו ? עלינו זה לא ממש עבד.
ילדים
בסין אין ילדים. פשוט אין. טוב, ברור שזאת הקצנה והגזמה, ופה ושם ראינו ילדים (בעיקר באזורים הכפריים המרוחקים), אבל מעולם לא הייתי במדינה שפשוט לא רואים ילדים ברחובות. רק 8% מהאוכלוסיה הם צעירים מתחת לגיל 14. הזוי. רק לשם ההשוואה, בישראל 30% מהאוכלוסיה הינם מתחת לגיל 14. כמעט פי 4 !! אלו המספרים בספרים. בשטח, פשוט לא רואים ילדים. אין כמעט בתי ספר (כי אין מי שיאכלס אותם). אין משחקים ברחובות. פשוט אין חיים צעירים.
הקטע הוא שכל סיני שפגש אותנו, והצלחנו לתקשר אותו במידה כזאת או אחרת, והסיני הבין שאנחנו נושאים, השאלה הראשונה, ללא היסוס וללא בושה הייתה "יש לכם ילדים ??". השאלה הראשונה שעניינה אותם. ללא היסוס. ללא ספקות. לכאורה, נראה כאילו השאלה היא מהמקום שכואב להם.
תיירות
מדובר במשהו שאני לא הייתי מודע לו בכלל לפני הנסיעה. לא היינו מוכנים לנושא, ואף אחד לא הזהיר אותנו לשנייה. בסין יש תיירות. תיירות פנים בעיקרה. הרבה מאוד תיירות פנים.
ברור שיש תיירות חוץ, אולם נראה כאילו הדבר בטל בשישים. מעולם לא הייתי במדינה שכמות תיירות הפנים שם כל כך עצומה. במאסות. הכל פה במאסות.
כשבלונלי כתוב בשפה רשמית "תגיעו מוקדם לפני שהתיירים הסינים מגיעים", הכוונה היא "תגיעו ממש, אבל ממש מוקדם, לפני שנחילי סינים יציפו את המקום ויאכלו לכם את הראש".
שקט
שקט. דממה. זה עוד משהו שלא כל כך קיים בסין. במשך 3.5 שבועות הצלחנו לשמוע שקט במשך יומיים בלבד. יומיים !
בשום עיר, שום כפר, בדרכים, בהצגות, בפארקים, בשווקים ולמעשה בשום מקום ציבורי (או שלא ציבורי) לא הצלחנו לשמוע שקט. הסינים הם עם רעשן ללא תקנה. מדברים ללא סוף. צועקים ללא סוף. צופרים ללא הירף. בין אם בטלפון ובין אם אחד כלפי השני. פשוט ללא הפסק.
בהתחלה הייתי סובלני לזה. אבל עם הזמן, אני, כמו פולני טוב, התחלתי לצעוק עליהם בחזרה. אפילו בקונצרט ובאופרה – הם פשוט מלהגים ברעש אין סופי. פשוט לא להאמין עד כמה. הנושא לא ממש נתפס אצלם כנראה כחוצפה אלא כדרך חיים.
רק בסונגפאן, בטראק סוסים של 3 ימים לתוך מעמקי הרי סצ'ואן, שמענו שקט. הרים, רוחות, עלים. סיאסטה מהרעש.
מרחב אישי
עוד משהו שהסינים לא ממש שמעו עליו זה מרחב אישי. אינטימי. המרחב שלי. שהוא לא שלהם.
לסינים אין ממש כבוד למרחב האישי. מבחינתם, הכל שלהם.
אוכל
וואו. אין ספק שגיוון זה שם המשחק בסין. סין כל כך עצומה, ווכפועל יוצא הגיוון פה באוכל הוא פשוט לא נורמלי. אז ברור שהבסיס של הכל הוא זהה – אורז, ונודלס. אבל התיבול הוא שם המשחק. ירקות שונים, תבלינים ללא סוף, בשר מכל הבא ליד. לכל מחוז יש את האוכל שלו, המתכונים והסגנון הייחודיים. בשורה התחתונה יש 3 מאפיינים עיקריים לאוכל בסין :
- גיוון זה שם המשחק.
- אין דבר כזה עוגיית מזל.
השטות הזאת הומצאה בכלל בקליפורניה בארה"ב לפני כ – 100 שנה. - אין אגרול.
לכאורה מדובר במאכל סיני מסורתי, אולם לא הצלחנו למצוא כזה אפילו לא פעם אחת. מוזר מאוד.
אז מה בשורה התחתונה ?
כמו שגילי חסקין כתב באחר המאמרים שלו :
"עד לפני שני עשורים בלבד, האסוציאציה המיידית לשם "סין", היתה טראסות של אורז, איכרים חבושי כובעי קש רחבי שוליים, ערימות של תולעי משי, פגודות – כל קסמי "המזרח הרחוק". אכן, הדבר היחידי שיכול להתחרות בגודלה של סין, הוא הציפיות שמטפחים כלפיה."
ואלו פחות או יותר היו הציפיות. מספרים, מדעות קדומות, מסיפורים של חברים. מסרטים – כגון גיבור, נגמר דרקון ואפילו סדרת המופת Wild China. אבל, כמו שזקן סיני חכם אמר פעם "ציפיות גודלות זה לכריות גדולות".
סין איננה מדינה שקל לטייל בה, לפחות למטיילים בודדים (כלומר כאלו ללא מדריכים מקומיים). מטיילים רבים באו לערש התרבות הזה בחרדת קודש ומצאו עצמם בטיול רצוף תלאות – קשיי השפה, שנאת הזרים המסורתית, היכולת לשקר במצח נחושה ועוד.
כמעט כל מטייל, סלחן וסובלן ככל שיהיה, מוצא את עצמו עומד בפני התפרצות זעם כלפי המדינה ותושביה. אולם גם מטיילים שאינם אוהבים את סין, מסכימים שזו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.
נושא אחד נוסף שלא היינו מוכנים זה נושא התיירות. אבל לא מדובר בתיירות חוץ אלא בתיירות פנים. עד היום, בכל עשרות המדינות בהן ביקרתי כמעט אף פעם לא נתקלתי בתיירות פנים. ובוודאי, שלא בהיקף כזה. כמו שציינתי, בסין הכל גדול. השטח, הערים, הבניינים. וגם – האנשים. כאשר בשפת הלונלי פלנט כתוב להגיע מוקדם לאתר מסויים לפני שהתיירים הסינים יציפו את המקום, אזי המשמעות הינה שכמה עשרות אלפי סינים הולכים לשטוף את המקום. פאקינגף עשרות אלפים.
לפני שנסענו לסין, ידענו בוודאות שבעת יום העצמאות שלהם, אנחנו נעשה "ויברח" מהמדינה. ולמה ? כי הכל סגור, המדינה בחופש ולמעשה אין מה לעשות. בנוסף, איפשהו מאחורה של הראש, גם ידענו שיש הרבה תיירות פנים באותם ימי חופש לאומיים. ידענו, אבל זה היה ממש במאחורה של הראש. דובר על כך, ששנה שעברה כ – 10% מהסינים טיילו באותם ימי חופש. על פניו, הנתון נראה הגיוני מאוד. גם אצלנו, בארץ, ביום העצמאות/ראש השנה/פסח למעלה מה – 10% מהישראלים מטיילים. וגם פה, ברור שאפילו קמצוץ של מחשבה שגויב בסגנון "איך בא לי לקפוץ לסחנה ביום העצמאות" לא תעלה במוחי היגע.
העניין הוא, ש – 10% בסין זה לא 700,000 תיירים. 10% בסין הינם 130 מליון !! פאקינג 130 מליון סינים מטיילים באותם 3 ימי חופש. פשוט בלתי נתפש.
טיול בסין הוא מפגש עם ארץ שאימצה קומוניזם מסוג שונה. שונה מהרוסים, שונה ממזרח אירופה, ושונה גם מקובה. קומוניזם קפיטליסטי.. יאן ויאנג. דבר והיפוכו. מדובר מפגש עם אומה, שעברה בדור אחד שלוש מהפיכות, שלושה משטרים, שלוש תפיסות עולם. מעל לכל אלו, טיול בסין הוא באמת מסע לפלנטה אחרת. מסע למקום בו הכל שונה. טיול בו הדבר המסעיר, הוואו, המטרה והחוויה הינם חיי היום-יום.
זוהי ארץ בה כל איכר המעבד את שדהו, כל בעל מלאכה, או כל סוחר המציע את מרכולתו, הם אטרקציה תיירותית. סין היא מדינה המשתנה בקצב מדהים, שינויים הנראים בעין מחודש לחודש, אולי מיום ליום. הדימוי של המונים הפוסעים לעבודתם בסרבלים כחולים, או צי של אופניים ברחובות ללא מכוניות, הוא נחלת העבר. גם החלום לבנות גן-עדן קומוניסטי, פינה את מקומו לחלומות קפיטליסטיים יותר, לא רק עלייה ברמת החיים, אלא מהפך מארץ של "העולם השלישי" למעצמת על, מעצמה מובילה בכל תחום. גודל המשימה מעורר השתאות, וקיימת תחושה של ענק שקם על רגליו.
אז לסיכומו של עניין, חמישה שבועות, שתי מדינות, אחת גדולה יותר מאירופה, ולשניה מספר אינסופי של איים (סתם, הוא סופי, פשוט ממש הרבה – 7,107 איים), ועם הרבה עונות של הישרדות.
1.3 מליארד סינים, חצי מהם שנואים ובלתי נסבלים, והחצי השני סתם לא ברורים, ואף לא זוג אחד עם כינור גדול. או קטן.
100 מליון פיליפינים, עם אופי אלוהי וחיוך שאינו נגמר.
12 טיסות, 6 מהן טיסות פנים. עשרות קילוגרמים של אורז, נודלס, דים סאם, דאמפלינג, כיסונים, צדפות, מולים, דגים, הלו הלו, תבשילי במבוק, אננס, מנגו, בוטנים והמון המון צילי חריף. לעיתים, חריף מידי.
אלפי שדות אורז, טרסות, בקתות, כפרים מזעריים, כפרים בגודל של ראשון לציון, טרקים וטרקונים, הרים, סוסים, אופניים ואופנועים. אה, ורזורט אחד נפלא ומושלם.
פלא עולם (וחצי) חדש ופלא טבע של העולם נוספו לרשימה המתארכת והולכת.
וכמובן, אישה מדהימה אחת שסבלה ממני וסבלה אותי במשך מסע הדבש שהסתיים זה עתה.
ואז נחתנו בגן עדן. יש שיקראו לזה הפיליפינים. אבל, אני אדבוק בגרסה שלי – גן עדן.
קצת תמונות
פיקאסה
פליקר