פוסט קודם – זלצבורג (Saltzburg)
נו… גם הבוקר משכימים מוקדם. נסיעה ארוכה ארוכה לוינה לפנינו והמון המון להספיק. כרגיל אצלי…
כמה שעות נהיגה, עצירה, שתיים, הכרחיות בדרך, שדה התעופה, צילום אחרון ופרידה מהרכב שכבר נהיה בית. רכבת מהירה וטוחנת כסף להוסטל ויאללה לעיר.
דבר ראשון – אוכל. שניצל !
האוסטרים מתהדרים בשניצל המסורתי שלהם. נו.. ומי לא מכיר את המושג "שניצל וינאי" ??
אז כמה מילים לפני שאוכלים. שניצל (ששמו בעברית אגב כתיתה) הינו מילה בגרמנית שמשמעותה "פרוסה קטנה". לפי המסורת, המנה הובאה לאוסטריה מאיטליה על ידי הפילדמרשל רדצקי בשנת 1857. בשנת 1900 נטבע המונח שניצל וינאי. שניצל וינאי אמיתי עשוי מבשר עגל מטוגן בחמאה, ומוגש בדרך כלל עם צ'יפס או מחית תפוחי אדמה ולעתים עם רסק תפוחים חמוצים. עם השנים, כל מדינה המציאה את הגרסה שלה לשניצל (ישראל, ארגנטינה ואפילו טבעול….).
הלכנו למסעדת Figlm?ller המתהדרת בתואר "השניצל הגדול ביותר בעולם", ובעיני גם בתואר "מלכודת תיירים טיפוסית". מדובר במסעדה הקיימת מאז שנת 1905. באמת כבוד. עומדים בתור, מקבלים שולחן, ומקבלים כמובן שניצל. והוא אכן גדול. גדול יותר מהצלחת. אין תלונות. תכלס, באמת טעים. קפה נואר, Figlmgller נושפים בעורפכם !
שניצל, לפני
שניצל, אחרי
על בטן מלאה, ממשיכים להסתובב ומגיעים לבית פרויד. אמא של ליעד דחקה ודחקה, ולחצה ולחצה, ובסוף הגענו.
כמה מילים על פרויד. זיגמונד פרויד. גם כאן, תודות לויקיפדיה. מה הייתי עושה בלעדיך מה ? זיגיסמונד שלמה פרויד נולד בעיירה פרייברג שבמורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום המקום נקרא פְּזִ'יבּוֹר (P??bor) בצ'כיה) לאמליה (לבית נתנזון) וליעקב, סוחר צמר, יהודים גליציאנים. הוא היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן, היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו, מהתקופה שבה התגורר אביו בבוצ'אץ'. לפני נישואיו לאמליה היה יעקב נשוי זמן קצר לאשה בשם רבקה, שעליה לא ידוע דבר. בתחילת המאה ה-19, לחלק ניכר מהמשפחות היהודיות לא היה עדיין שם משפחה. על פי אחת הגרסאות, בשנת 1812 אימצה המשפחה את שם המשפחה "פרויד" בעקבות שמהּ של אם המשפחה, פריידה,כשם שמשפחות יהודיות אחרות אימצו שמות כמו "נחמקין" (בן נחמה) או "ריבקין" (בן רבקה).
בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד אביו מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שמשפחתו הייתה דלת אמצעים וחיה בדירה צפופה, הוריו השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעתים אף על חשבון אחיו, שכן הוא בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה הוא דורג ראשון בכיתתו. בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה.
עם השנים, פרויד החל לחקור את עניין הנפש, שימוש בקוקאין, מחלות עצבים והחל לעסוק בעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטים. בשנת 1886 פתח פרויד מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו. ומשם – הכל כבר היסטוריה….
פרויד, כיהודי באמת חכם, היגר מאוסטריה ללונדון בשנת 1938 בעקבות האנושלס.
לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.
אז מה יש בבית פרויד?
תכלס, לא הרבה. היות ופרויד היגר בצורה די מסודרת ללונדון, הוא העביר איתו את כל רכושו. עם השנים, ביתו (אנה) תרמה מעט ריהוט בחזרה לאוסטריה, וזה למעשה הריהוט המקורי היחיד הנמצא בבית. הספה המפורסמת – נשארה בלונדון.
מעבר לזה, רואים המון תמונות, איגרות, מכתבים וכתבות מעיתון. לא הכי מעניין, אבל מקרין המון המון תחושת הדרת כבוד.
מיטת טיפולים, אלק…
מועמד למיטת הטיפולים
השעה 17:40. אחרי 4 ימים באוסטריה, כבר למדנו שהכל נסגר ב – 18:00. מה זה נסגר ? נאטם. כאילו מלחמה. והאוסטרים כאלו ייקים, שאצלם שש זה שש. המפה אומרת שבית בטהובן נמצא ממש קרוב. 5-6 דקות הליכה. הליכה זריזה, תשאול אנשים, כולל כאלו שאינם חכמים במיוחד, והגענו לבניין. השעה 17:48.
כמובן, שהבחור, AKA בטהובן, החליט שהוא מתגורר בקומה העליונה של הבניין. AKA קומה 5. ועם מדרגות לולייניות. אז ריצה זריזה למעלה, השעה 17:50. והדלת סגורה. דפיקה חזקה, והשומר, שאין לי ספק שיש לו שורשים הקשורים חזק לפתרון הסופי, צועק עלי שהם סגורים. ואני, כיאה לשמעון עצבני, מחזיר לו שבתור ייקה הוא צריך להבין שיש עוד 10 דקות עד לשעת הסגירה ואני רוצה להיכנס בתשלום כמובן. המטרה – כולה לצלם את הפסנתר של בטהובן. ליעד, כיאה לבחורה שחזקה בניהול משא ומתן, מעסיקה את השומר, ואת התגבורת שהוא הביא עימו, ובנתיים הצלחתי להשחיל כמה תמונות. בנתיים, היות והזמן קצר, סוכם 50% בתעריף הכניסה למוזיאון. רק להיכנס ולראות. 8 דקות. מעולה. אין תלונות.
אפעס, מסתבר שלמוזיאון הזה, גם 8 דקות זה 6 דקות יותר מידי. מביך בכלל לקרוא למקום הזה מוזיאון. האטרקציה המרכזית אכן הייתה הפסנתר המהמם של בטהובן, וזהו. כמה תמונות בודדות לא ברורות שמפוזרות באקראיות בחדרים השונים – וזהו. בלי הסברים, בלי סיפור בלי כלום.
ברור שאם לא הייתי נכנס, תחושת האכזבה הייתה מכרסמת בי, אולם הזרקנות במקום הביכה אותי.
לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון בגרמניה בשנת 1770, אך כמו רבים מעמיתיו, הגיע לוינה, שהיתה בתקופתו מרכז מוסיקלי חשוב ביותר. בשנת 1787 הגיע לווינה כדי ללמוד מוסיקה ממוצרט.
כמה שבועות אחר-כך, כששמע שאמו גוססת, חזר הביתה. אחרי חמש שנים, ב-1792, הגיע שוב לבירה האוסטרית, כדי להישאר בה עד יום מותו – 26 במרץ 1827. סך הכל 35 שנים, בהן החליף לפחות 60 כתובות, ולפי חוקרים שונים יותר מ-80. בטהובן היה קטן יחסית (164 ס"מ בסך הכל), אבל לפי גודל תרומתו לתרבות האנושית היה ענק שבענקים.
מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצא לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר שראוי להתבייש בו. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו והדבר תסכל אותו. הם מצידם לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם מדבריהם – הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות והוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה שלהסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצח את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שיווכח במו עיניו במה שחירשותו העלימה מידיעתו.
באופן כללי, ההתנכרות לבטהובן קצת מוזרה לי באוסטריה. בסך הכל גדולי המלחינים גדלו ויצרו באוסטריה, גם לא לא נולדו בה (בטהובן, מוצרט, שופן, שטראוס, היידן). אז אמנם בטהובן היה ידוע בגסות הרוח שלו, בתקשורתיות המזעזעת שלו כלפי הסביבה, ביכולות קוגנטיביות מביכות, אולם בכל זאת – מגיע לו כבוד. ויש כבוד.
אולם, בטהובן, כפי שהוקע במעט בחייו, נראה כאילו הוא כזה גם לאחר מותו. מוזיאון מעפן. תחזוקה מעפנה. והכל במיוחד ובהשוואה להאדרת האישים המטורפת שלה זכה מוצרט. כאילו מה, בטהובן לא שווה איזה שוקולד קטן ? סוכריה על מקל ? טופי ???
הפסנתר, שווה ויכוח ו – 3 יורו
שוב, מוצרט
כיאה לוינה, וכיאה לי, הזמנו מראש מקום לקונצרט של מוצרט ושטראוס. הרכב קמארי, זמרת והכי חשוב – פסנתרן. נשאר לנו מעט זמן לשרוף. מדובר ביום ראשון וכל החנויות סגורות.
אז בדרך לקונצרט עברנו בבית האופרה של וינה, ופה יש משהו מגניב. בבית האופרה כל יום יש אופרה, כאשר לרוב – כל הכרטיסים נמכרים כבר מראש. בשל כך, ברחבה בחוץ, מפזרים כסאות ושטיחים למאות אנשים שפשוט יושבים מחוץ לאופרה, וקצת כמו קבצנים, צופים באופרה במסך ענק שנמצא על הבניין. עוד סוג של טריבונה רחוקה. תכלס, מגניב נורא. ייחצון התרבות וחיבור לרחוב האורבני. מעניין למה אצלנו לא כל אופרה/קונצרט/הצגה בבימה מוקרנים על הבניין. איזו השפעה הייתה לזה עלינו.
ההקרנה על בית האופרה
מון לייט אופרה
וינה היא כמו תל אביב – רק תרבותית. בתל אביב יש כמויות בארים אינוסופית, ובוינה – אולמות קונצרטים. פשוט הזוי ! איפה שלא הולכים רואים אנשים, לרוב תיירים, לבושים בהידור ממהרים אצים לעוד קונצרט. פשוט לא להאמין. כאילו אנחנו חיים לפני 200 שנה, כאשר מוצרט, בטהובן והיידן היו הנינט טייב וקובי פרץ של אז.
מוצרט…
זה כבר לא מוצרט
ביום השני, היה יום חג בוינה. השבועות של הנוצרים. 50 יום לאחר הפסחא. וואלה. גם להם יש חופש ולא רק לנו…תכלס, קצת מבאס, היות וכל החנויות סגורות (וגם אתמול הן היו סגורות – יום א'). בעצם, תלוי את מי זה מבאס…
אז פתחנו את היום בארמון שנברון. אחד מאתרי החובה בוינה, למרות שבעיני הוא לא מהמעניינים שיש. אבל כתוב חובה – אז נוסעים לראות. אולי כשאהיה פנסיור יותר….
מדובר בארמון (שפירוש שמו אגב – "טירת המעיין היפה") שהיה ארמונם של קיסרי אוסטריה למעשה עד מלחמת העולם הראשונה. בתכלס, הארמון הינו בקומפלקס ענקי של בניינים (1,400 חדרים !! ולא מדובר בתאים קטנים…), גנים יפים, גן חיות, מבוך צימחייה, אגמים ומזרקות וכל מה שחומרי בטירוף ועשוי מחומרים של מלכים, ומייצג נהנתנות ושחיתות מטורפת. הארמון משמש עד היום כמקום מפגש (בשפה שלי – חדר דיונים) לועדות פיסגה לאח"מי העולם.
המתחם נבנה בהדרגה על ידי מספר דורות של בני משפחת המלוכה ההבסבורגית, בין סוף המאה ה-17 למצע המאה ה-18. הקיסר פרנץ יוזף נולד כאן ב- 1830 ולאחר מותו ב- 1916 הפך הארמון לרכוש הרפובליקה החדשה של אוסטריה. בעבר, האתר של ארמון שנברון במקור שימש כמקום ציד עבור משפחת המלוכה האוסטרי.
מתוך 1,400 ניתן לבקר ב – 40 חדרים הבנויים בסגנונות שונים, מרוהטים על פי אופנת הברוק, אופנה סינית וכל שגעון אחר שאשת הקיסר הנוכחית חפצה בו.
ארמון שנבורן
ארמון שנבורן
בסוף הסיור, הספקנו להיכנס לקונדיטוריה המקומית של הארמון, לתצוגת תכלית של אפיית שטרודלים. מלכודת תיירים טיפוסית, אבל כרגיל אצלי – אני תמיד אפול אליהן ובמודע. אז בויקיפדיה טוענים ששְׁטְרוּדְל (AKA – כְּרוּכִית) הוא סוג של מאפה מרכז-אירופי, שמקורו במטבח האוסטרי, ומכאן כינויו המקובל "שטרודל וינאי". מקור המילה הוא כנראה מגרמנית עתיקה, שבה פירוש המילה "שטרודל" הוא "מערבולת".
בפועל, כנראה שההונגרים המציאו אותו, אבל האוסטרים ניכסו את הרעיון לעצמם והעלו אותו לרמת אומנות. מדובר בהמון שכבות של בצק דק (תכלס, סוג של מלוואח…), מוברשות בחמאה, המון חמאה, עוטפות מלית מתוקה של תפוחים קינמון ועוד קצת תפוחים.
אז מקבלים טעימה קטנה, קטנה מידי (ביס אחד שלי !), של שטרודל (אלוהי כמובן), וממתינים לזוג אוסטריות שירביצו בתיירים הפתטיים קצת תצוגת תכלית. כמובן שהתמקנו בשולחן הראשון. אם כבר ליפול למלכודת תיירים אז עד הסוף…
אז מה למדנו מזוג הטבחיות, שכנראה בילו את כל ימהיין בתצוגת תכלית להכנת שטרודלים, מה שמסביר את שמחת החיים שגורמת לדכאון קליני לצופים ?
בצק השטרודל הווינאי גמיש מאוד. מכינים אותו מקמח בעל ריכוז גבוה של גלוטן, עם מעט מאוד שומן ובלי סוכר. לשם קבלת בצק דק מאוד, מניחים אותו על גבי סדין (אשכרה סדין רגיל. בתקווה – מכובס היטב…) ומותחים אותו לעלה דקיק בעזרת גבות כפות הידיים בלבד בכיוון מן המרכז והחוצה, בתהליך הדורש זמן רב אצל אנשים רגילים, ואצלן – זה לקח כמובן 3 שניות. הבצק צריך להיות ממש ממש ממש דק שאפשר אפילו לקרוא עיתון מבעדו. לנו אישית הציגו את יכולת הדקיקות עם ברוז'ור פרסומי….
לאחר מכן ממולא הבצק במלית תפוחים שמניחים עליו רק לאחר סחיטה והידוק קפדניים. השטרודל מגולגל בזהירות תוך משיכתו של הסדין, הידוק והימנעות מקריעתו של הבצק, ולאחר מכן קצוותיו נתחבים אל בין השטרודל לתבנית. השטרודל מועבר בזהירות אל התבנית, מהודק שוב ונמרח בקפידה בחמאה או במרגרינה מומסת. המון חמאה מומסת. הוא נאפה בתנור בחום של 200–240 מעלות צלזיוס.
על מנת להפוך את השטרודל לבריא קצת יותר ופחות משמין, לאחר האפייה ניתן לפזר על השטרודל אבקת סוכר, רוטב וניל וגם קצת קצפת. הרבה בריאות…
תכלס, שטרודל זה מסוג המאכלים שבארץ לעולם לא אכלתי, ותמיד היה נראה כמו קינוח של פנסיונרים אירופאיים, אבל איך שנכנסים למוד של תייר – פאתום הכל נהיה טעים וקוסם. ומסתבר, שמדובר בקינוח לא רע בכלל בכלל. תכלס, אין ספק שהצגת התכלית בקונדיטוריה מאפילה על כל עושר הארמון.
ושוב, אפלשטרודל !
פיצה או אפלשטרודל ?
חזרה למרכז עיר, ולשני אתרי החובה האחרונים שנותרו לנו – ביקור בבית האופרה וגולאש.
בית האופרה של וינה הינו עוד אחד מאתרי החובה של העיר. המקום אפילו זכה לערך משלו בויקיפדיה. כבוד 🙂
בית האופרה המקורי, בניין נאו- רומנטי, נחנך ב-25 במאי 1869, בביצוע האופרה דון ג'ובאני של מוצרט. מפתיע שדווקא מוצרט הוא זה שחנך את בית האופרה…
בתקופת מלחמת העולם השנייה, נהרסה הבימה בהפצצות בעלות הברית והבניין נשרף ב – 12 במרץ 1945. חלק מצומצם מהבניין שרד, וכמעט כל התפאורות ואביזרי הבימה ליותר מ – 120 אופרות, יחד עם כ – 150,000 תלבושות, אבדו באש. האופרה שוכנה באופן זמני בתיאטרון הוינאי ובפולקסאופר.
האולם החדש, הקיים היום למעשה, נפתח שוב ב – 5 בנובמבר 1955 בהצגת האופרה פידליו של בטהובן, בניצוח קרל בהם. באולם 2,276 מקומות באולם בית האופרה, מהם 1,709 מקומות ישיבה ו-567 מקומות עמידה. הבמה היא אחת הבמות הגדולות בעולם. מכירת הכרטיסים למופעים מתחילה חודש ימים לפני ההצגה, פרט לכרטיסי העמידה, אותם מוכרים רק בערב ההופעה, עד לשני כרטיסים לכל אדם.
לאחר שאתמול ראינו חצי שעה של אופרה כמו קבצנים מבחוץ לבניין, היום הצטרפנו לתור מאורגן בפנים. יש באולם סוג של הדרה מגניבה. סוג של כבוד. קשה להסביר את התחושה, אולם היא קיימת. משהו מכובד. משהו מגניב. בין לבין, ביקרנו גם מאחורי הקלעים. זה שוס !
מספסרים בכרטיסים
בית האופרה, מבפנים
מילה אחת, בעצם אפילו שתיים, צריך להגיד על השירותים במעבר התת קרקעי שמתחת לבניין האופרה. מדובר בשירותים המתהדרים בשם המחייב Opera Toilet. תכלס, שירותים ציבוריים שעולים כסף. 1 יורו. עד עכשיו זה נשמע כמו השירותים בתחנה המרכזית בתל אביב. אולם, משהו קרץ לי בשם, ואני בחו"ל תמיד עובד על פי התפיסה – אין שום חוויה שלא שווה דולר. או במקרה של אירופה – יורו.
מדובר בשירותים מגניבים בטירוף. כל תא שירותים ממוספר כמו תא צפייה באופרה, פוסטרים ותמונות של פאבארוטי על הקירות והכי חשוב – יש פסנתר במשתנות של הבנים !! קטע !
תאי השירותים
פיפי ופסנתר
משהו נוסף לגבי מרכז וינה בנוי בצורה מאוד מעניינת. אין רכבים !! הכל סגור לרכבים פרטיים ! ויש המון תחבורה. אופניים להשכרה (כמו תל אופן, רק המקורי), רכב תחתית מעולה, טראם, מוניות, וכמובן – רגליים. מסתבר שאפשר לחיות בלי רכב…
לאחר מכן, החלטנו לסכם את הטיול בארוחה אחרונה. בעוד אוכל מסורתי – גולאש… תכלס, לא מסורתי ולא נעליים. הגולאש הינו מאכל הונגרי בכלל שהאוסטרים ניכסו לעצמם. מצד שני, צריך לזכור שבעבר הונגריה היתה במשך מאות שנים חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזה כבר נותן לאוסטריה את הזכות לראות בגולאש מאכל מקומי. שנית, ההונגרים אולי המציאו את הגולאש, אבל האוסטרים המציאו כמה גירסאות-משנה של התבשיל: גולאש בקר, גולאש חזיר, גולאש טלה, גולאש עגל, גולאש הודו, גולאש כבד תרנגולת וגולאש דגים. אז שמנו פעמינו למסעדה שנקראת "מוזיאון הגולש" המציעה תפריט המורכב מ – 40 ווריאציות שונות של גולש. אז אכן היה טעים, אבל כנראה שאנחנו גרגרני שניצל מאשר גולאש.
גולש אחרון
חברת התעופה המהממת שלנו
וזהו… שעתיים עד לטיסה. בחברת ניקי הזבובית האננונימית כיתות רגליים אחרון במרכזה של וינה. עוברים שוב ליד כנסיית סטפן. וליד עוד להקה. ועוד אמני רחוב. השמים התקדרו. אחרי 5 ימים של מזג אוויר נפלא. תזמון נפלא. טיפה. ועוד טיפה. ועוד. בי בי אוסטריה…