את היום הרביעי והאחרון התחלנו בשוק פלורי. גם כן שוק. כמה דוכנים מסכנים עם תבלינים וירקות. שוק הכרמת ביום כיפור סוער ומרגש הרבה יותר. מילא.
משם המשכנו לפנתאון.
פנתאון, במקור, הוא מקדש שהוקדש לכל האלים. למעשה, המקדש הוקדש ל-12 האלים האולימפיים, כדי לצאת ידי חובת כל האלים החשובים, ולא לעורר את זעמו של אל חשוב שקופח. הפנתאון של רומא הוא הבניין המפורסם ביותר מסוג זה והוא גם הבניין העתיק המשומר ביותר בעיר ואחד מהמבנים החשובים ביותר בהיסטוריה הארכיטקטונית.
הפנתאון ברומא נבנה כמקדש בשנת 27 לפני הספירה. נהרס ב-110 לספירה, הוקם מחדש על ידי הקיסר אדריאנוס בין השנים 118 ו128 לספירה. בשנת 609 נחנך הבניין ככנסייה, דבר שעזר לשמור על שלמותו עד לימינו. כיום, נמצאים בפנתאון קבריהם של מלכי איטליה, והצייר רפאל. הפנתאון נחשב לאחד מהמבנים האדריכליים המרשימים ביותר שנבנו בתקופה הרומית בזכות כיפת הענק המקרה אותו (בקוטר של 43 מ'), שהיא בעלת צוהר עגול (אוקולוס) במרכזה וממנו חודר האור למבנה.

הפנתאון

כיפת הפנתאון

כיכר ונציה

אחר הצהריים עוד עשינו מעבר חד לבית הכנסת הגדול של רומא, אך הוא היה סגור, וכיאה להכנסת אורחים יהודית מסורתית, סירבו להכניסנו פנימה. חבל.

בית הכנסת הגדול

את היום השלישי פתחתו בביקור בקולוסיאום. הקולוסיאום הוא אמפיתיאטרון ענק שנבנה ברומא העתיקה לשם צפייה במופעי בידור בהם קרבות של גלדיאטורים ומופעים הכוללים ציד של בעלי חיים.
הוא היה מסוגל לאכלס עד 45,000 צופים. על-פי ההערכות, 500,000 איש מצאו את מותם במופעים שנערכו בקולוסיאום.
מספרים כי הקולוסיאום נחנך במאה ימים של קרבות מפוארים בהם נהרגו 9,000 בעלי חיים. הקולוסיאום היה בשימוש שוטף עד שנת 217, שבה ניזוק כתוצאה משריפה שפרצה עקב מכת ברק.
הוא שוקם בשנת 238, והמשיך לתפקד עד שהנצרות הביאה להפסקת הפעילות שהביאה לאובדן חיי אדם. המבנה המשיך לשמש לפעילויות אחרות, ובפרט ציד חיות, עד שנת 524.
בשנת 847 ניזוק המבנה מרעידת אדמה, והוסב למבצר. עם השנים, הנצרות אימצה את המקום, כמו גם אתרים פאגניים אחרים, וכיום עורך במקום האפיפיור מיסה אחת לשנה בקפלה הממוקמת בצד הדרומי של המבנה. כל השינויים הללו הזיקו לקולוסיאום וגרמו לו נזקים כבדים. רוב רובו של הקיר החיצוני התמוטט וכיום נשאר ממנו רק קטע אחד במלוא גובהו בכרבע מההיקף המקורי.
כמו כן, נבזזו ממנו רוב האוצרות, כל הפסלים שעמדו בקשתות החיצוניות, המושבים שהיו עשויים שיש וציפוי השיש של העמודים ושל הקירות החיצוניים.
אפילו הברזלים ששימשו לתמיכה בציפוי השיש נעקרו מהקירות תוך השארת חורים. רוב החומרים הללו שמשו לבניית מבנים ברומא.
משערים שרצפת השיש ברבות מכנסיות העיר מקורה בקולוסיאום ובאתרים עתיקים אחרים. בעת החדשה נגרמו לבניין נזקים מהזעזועים של הרכבת התחתית שעוברת צמוד לקולוסיאום ומהמכוניות שחולפות בכבישים הרבים המקיפים אותו.
ב7 ביולי 2007 נבחר הקולוסיאום לאחד משבעת פלאי תבל החדשים (עד היום אגב, הייתי ב – 3 פלאי עולם מתוך ה – 7…).

הקולוסיאום

הקולוסיאום

הבפנוכו של הקולוסיאום

חצי נקי מזיהום, וחצי לא

שער קונסטנטינוס (בגללו יש נצרות בעולם)

ביתו של רומולוס (מקימה של רומא)

מאוחר יותר עשינו סיור בגבעת הקפיטול, שהיא הגבעה האמיתית (אחת מתוך 7 הגבעות עליהן קיימת רומא) למעשה שעליה הוקמה רומא העתיקה ע"י רומולוס. משם ראינו גם את הפורום. הפורום הרומאי היווה את מרכז רומא העתיקה ומרכז האימפריה הרומית. הפורום נקרא בתקופה הרומית "הפורום הגדול" – פורום מאגנום (Forum Magnum ). הפורום, השתרע במשטח הישר, שבין שתי גבעות גבעת הקפיטול (Capitoline) – מושב המימשל – לבין גבעת הפלטין (Palatine) – מושב האצולה הרומאית.
סיימנו את הסיור בשער טיטוס.
שער טיטוס ברומא הוא שער ניצחון, שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לאחיו טיטוס, כשתים עשרה שנים לאחר הנצחון על היהודים במרד הגדול, שהסתיים בשנת 70 לספירה. בחלקו הפנימי של השער יש תבליט מפורסם, שחזור תהלוכת הובלת השלל והביזה מירושלים. השער עומד על תילו קרוב ל-2,000 שנה וניתן להבחין היטב בהתפוררות אבן הגיר ממנה הוא בנוי. כל האזור העתיק ברומא זכה לשיקום ותחזוקה נאותה רק מימי שלטון מוסוליני ב-1936. כוונתו הייתה להחזיר לתודעת ההמון את תפארת האימפריה הרומית.
יהודי רומא לא נהגו לעבור תחת שער טיטוס. הם חרגו מנוהג זה ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח. הם צעדו מתחת לשער, אבל בכיוון ההפוך שצעד מצעד הנצחון של טיטוס, מהפורום רומאנום, דרומה, לכיוון ארץ ישראל. בכך באה לידי ביטוי השיבה מהגלות למולדת העתיקה.
בשנת 1949 נבחר סמל מדינת ישראל שעוצב על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר, ובמרכזו – מנורת שבעת הקנים כפי שהיא מופיעה בשער טיטוס.

שער טיטוס

תבליט המנורה הכה מפורסם

תהלוכת הניצחון הרומאית

אחר הצהריים, עוד חתכנו לכנסיית פטרוס בכבלים. שבה יש שני דברים מרכזיים : פסל משה (שכמובן עוצב ע"י מיכאלאנג'לו) ושני כבלים ש"הפכו בדרך קסם" לכבל אחד.
לפי האגדה שימשו השלשלאות (הכבלים) שנמצאות בכנסייה לכבול את השליח פטרוס הקדוש (אותו בחור מהכנסיה הגדולה), ומכאן שמה. הוא נכבל פעמיים. פעם אחת בירושלים ופעם שניה ברומא. ובמאה – 13 אותם שני כבלים התאחדו לשרשרת אחת. נו. שיהיה.
פסל משה שממוקם גם הוא בכנסיה, נוצר ע"י מיכלאנג'לו ב-1515 כחלק ממצבת ענק מתוכננת של קבר האפיפיור יוליוס השני. היצירה אמורה הייתה להשתרע על קיר שלם בבזיליקת פטרוס הקדוש. תוכניותיו השאפתניות של מיכלאנג'לו נכשלו כאשר האפיפיור נפטר. יורשיו קיצצו את מימון המיזם, כנראה בגלל קשיים כלכליים שהוותיקן נקלע אליהם.
העמדת הפסל כיום היא "פשרה" של מיכלאנג'לו. פסלו של משה שאמור היה להיות באחת מזוויות הקומה השנייה של האנדרטה, נמצא היום בגובה עיניים. משה המזוקן יושב, ראשו מורם מעט ונוטה הצידה. ידו השמאלית נחה על רגליו, ידו הימנית עוטפת את לוחות הברית, ועל ראשו קרניים. העובדה שמשה בעל קרניים באה מתרגום מוטעה של הפסוק "וַיְהִי, בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי…כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות ל"ד כ"ט).

כנסיית סן פיטרו בכבלים – הכבלים

כנסיית סן פיטרו בכבלים – משה

כנסיית סן פיטרו בלילה

היום השני היה מעניין כבר יותר. פתחנו בתור גדול לותיקן. הותיקן, המדינה הקטנה בעולם, עם היחס עושר/שטח הגבוה ביותר, קיבלה עצמאות רק בשנת 1929 מידי מוסילני במסגרת ההסכימים הלטרניים. אפילו הוא הבין את הצורך העז, בלהפריד את עניין הדת מעניין המדינה. חבל שזה הדבר היחיד הטוב שהוא הבין.
הוותיקן הוא מקרה נדיר של מונרכיה נבחרת, שאינה עוברת בירושה. המונרך הוא האפיפיור, והוא נבחר לכל ימי חייו על ידי מועצת הקרדינלים המתכנסת בוועידה מיוחדת הנקראת בלטינית "קונקלווה" (Conclave). לאפיפיור סמכויות עליונות בתחום התחיקתי, הביצועי והשיפוטי בכל הנוגע ל"כס הקדוש" ומדינת קריית הוותיקן.
"הכס הקדוש" הוא מכלול הסמכות והריבונות לניהול הכנסייה הרומית-קתולית ברחבי העולם. ככזה, הוא ישות משפטית שוות ערך למעמד מדינה. ניהול המדינה עצמה מואצל על ידי האפיפיור ל"ועדה האפיפיורית למדינת קריית הוותיקן". חוקי הדת תקפים במדינה, ובמקרים אותם אין הדת מכסה – חוקי רומא תקפים.
בתכלס, מדובר בכמה מבנים די גדולים, עם ים של חדרים ואוצרות אמנות אין ספור הממוקמים שם. מפות, פסלים, ציורים ועוד ועוד שהם שדדו מכל העולם.

חדר המפות

ובנוסף, הדבר המפורסם ביותר – הקפלה הסיסטינית. הקפלה, הייתה כנסייה הנמצאת בארמון האפיפיור. הקפלה מפורסמת בעיקר בזכות תקרתה עוצרת הנשימה וקירותיה, המעוטרים כולם בפסלים ובציורים מעשי ידי אומנים ידועי שם כגון: מיכלאנג'לו, סנדרו בוטיצ'לי, פינטוריקיו ולוקה סיניורלי. בקפלה מצויירים כמה עשרות ציורים הן מהתנ"ך והן מהברית החדשה כמעט כולם ע"י מיכלאנג'לו. הבחור עבר על החדר משהו כמו 4 שנים. ציור התקרה הגדול והמפורסם מחולק ל- 9 חלקים המבוססים על סיפורי התנ"ך (בריאה, מאורות, בריאת האישה, המבול ועוד ועוד). את היצירה מקיפים ציורים של נביאי ישראל: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים.
הציורים מצויירים בשיטת פרסקו, שהיא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח. המונח מגיע מהביטוי האיטלקי a fresco שפירושה "טרי" או "באופן טרי". בטכניקה זו הצבע מתיבש יחד עם הטיח והופך לחלק אינטגרלי ממנו ומהקיר (להבדיל מטכניקות הציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות).

הבריאה של מיכאלאנג'לו

יצירת המאורות של מיכאלנג'לו

בותיקן

לאחר מכן, עברנו לכיכר פטרוס הקדוש.
פטרוס היה אחד משנים עשר שליחיו של ישו בברית החדשה (שישבו איתו לאכול בסעודה האחרונה), והוא נחשב לאפיפיור הראשון. שמו המקורי היה שמעון, ידוע גם בשם "כיפא", סלע, המקבילה הארמית ל"פטרוס".
פטרוס נחשב הבישוף הראשון של אנטיוכיה, ומאוחר יותר הבישוף של רומא, לכן נחשב גם האפיפיור הראשון. באותה עת האפיפיור היה רק ראש הקהילה הנוצרית, וכיום הקהילה גדלה לדת שלמה. לכן, האפיפיורים נחשבים ליורשיו של פטרוס (הוא סוג של הכהן הגדול), ולהם את סמכויותיו וזכויותיו. הם עונדים את טבעת הדייג, שמציינת את פטרוס כדמות הצדיק הדייג בעל המפתחות למלכות השמיים, שקיבל מישו. לכן המפתחות הם עד היום הסמל לסמכויותיו של האפיפיור.
בשנת 67 לספירה נתפס על ידי הרומאים ונצלב. לפי המסופר, הוא נצלב הפוך. לכן הצלב ההפוך כיום נקרא "צלב פטרוס".
הכיכר עוצבה על ידי ג'ובאני לורנצו ברניני בין השנים 1656 ו־1667 תחת פיקוחו של האפיפיור אלכסנדר השביעי. במרכז הכיכר ניצב אובליסק בגובה 25 מטרים שהובא ממצרים בשנת 37 לספירה בפקודת הקיסר קליגולה והוצב בכיכר בשנת 1585. הכיכר, שיכולה להכיל עד 400,000 איש, מוקפת משני עבריה באכסדרות עמודים מעוגלות.
כל אכסדרה כוללת 4 שורות של עמודים דוריים ותקרה כדי להגן מפני הגשם והשמש.
התכנון שביצע האדריכל ברניני יצר כיכר אליפטית בעלת מבנה של זרועות החובקות את המאמינים עם האכסדרות.
תכנון הכיכר נעשה מתוך הבנה של הפרספקטיבה של מי שעומד מול הכנסייה על מנת ליצור תחושה שהכיכר הרבה יותר גדולה מכפי שהיא באמת. הכיכר היא דוגמה קלאסית לאדריכלות הבארוק. תכנון הכיכרות בתקופת הבארוק התאפיין בכך שקודם כל תוכננה צורת החלל של הכיכר ולאחר מכן תוכננו הדפנות אשר מגדירות את החלל.

מיד נכנסו בזריזות (ובתור סביר) לכנסיית פטרוס הקדוש (שצמודה לכיכר מן הסתם). אותה כנסייה, שמהמרפסת שלה של נואם האפיפיור את הנאומים שלו.
בזיליקת פטרוס הקדוש, המבנה המרכזי של קריית הוותיקן, היא הכנסייה הגדולה בעולם והחשובה ביותר לקתולים. חשיבותה נובעת מהמסורת שמתחת לכיפת הבזיליקה קבור פטרוס הקדוש.
בזיליקת פטרוס הקדוש נבנתה בנקודה שבה נצלב (בשנת 67 לספירה). תחת המזבח העיקרי ישנו עוד מזבח המוקדש לפטרוס.
בחפירות הארכאולוגיות האחרונות שנעשו שם נתגלה חדר קבורה שבו היה קבור שלד אחד, אך ללא רגליו. הארכאולוגים משערים שהשלד הוא שלדו של פטרוס, מכיוון שהתקופה בין 60 לספירה לבין 70, והמקום הוא בזיליקת פטרוס הקדוש. הם חושבים שלאחר הצליבה נכרתו רגליו.
והעובדה הקובעת היא שהייתה בקבר רצועת טיח שיש עליו חריטה יוונית שבה כתוב "PETROS ENI", כלומר: "פטרוס נמצא שם".

סנט פיאטרו, והמרפסת של הבחור עם הכובע הגדול

סנט פיאטרו בכבודו ובעצמו

כיכר הכנסייה מהכיפה הדי גבוהה

מוזיאון הותיקן על כלל בנייניו

אחר הצהריים, עוד עשינו מעבר חד לכנסיית המשאלות, ששם מישהו הצליח להמציא מיתוס לפיו בהגיעו למזרקה על המבקר להשליך שני מטבעות לבריכה מעבר לכתפו כשגבו מופנה אל הבריכה. מטבע אחד אמור להבטיח כי יחזור לרומא ביום מן הימים, והמטבע השני נועד לקיים את משאלת לב.
המזרקה כוללת את דמותו של נפטון, אל הים, שפסלו ממוקם במרכזה בתוך גומחה. לצדו של נפטון עומדים הטריטונים וסוסי הים שעוזרים לו "לאלף את המים".

מזרקת המשאלות. אמורים לחזור אליה

שוב המזרקה. נראה אם זה יעבוד

נו.
אז באיחור אופנתי של 9 חודשים, בשעה טובה מצאנו בירה אירופאית, יקרה וטיפוסית, וטסנו לציין עם אמא את יום הולדתה ה – 60.
פתחנו בטיסת לילה מעייפת, במיוחד את שרית ואמא, ונחתנו בשעת בוקר מוקדמת ברומא. 3 שעות של טיסה, וקצת יותר משעה עד שקיבלנו את המזוודות. נפלא. החיים בהילוך איטי.
רישום זריז במלון, קבלת חדר שואתי קטנטן, וכמה עשינו סיורים קצרים, אך עם זאת די מעייפים. המדרגות הספרדיות עם המזרקה החביבה שמתחת, כיכר העם הגדולה, והפארק שמעל. בדרך, גם ירדנו על איזו פיצה איכותית.

כיכר העם – Paiazze del popolo