יוצא לאור/אהוד בנאי

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

השיר הזה מתחיל כאן
כחול על הדף הלבן
לא גמור, לא תמיד מכוון
השיר הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין אנשים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים

שביל ישראל ? מה זה ?

ישראל מדינה קטנה. 470 ק"מ ממטולה ועד אילת. ייקח פחות מיום לחצות אותה במכונית. אבל בשולי הכביש נחבאת אפשרות מרתקת הרבה יותר, שביל ישראל. כ- 940 ק"מ של שביל מסומן מדן ועד אילת, שעובר בעמק ובהר, מתפתל בכפר ובעיר, חוצה יערות ומדבר ונושק לים, נפגש עם דתות ועדות, ומחבר בין ישן לחדש.

שביל ישראל הוא שביל הליכה שנמשך לאורך כל מדינת ישראל, מקיבוץ דן בצפון ועד מעבר הגבול בטאבה, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-940 קילומטר. שביל ישראל הוא גולת הכותרת ברשת סימון השבילים הארצית שיזמה ויצרה החברה להגנת הטבע, המסמנת וממפה את כל מסלולי הטיול בארץ, על ידי הוועדה לשבילי ישראל.

השביל נחנך בפסח, אפריל 1995, לאחר כ-15 שנות עבודה ודיונים על התוואי. הרעיון הועלה בראשית שנות השמונים ע"י אברהם תמיר, שהורשם משביל האפלצ'ים בארצות הברית (שביל שאורכו כ – 3500 ק"מ ממיין שבצפון ארה"ב ועד ג'ורג'יה שבדרום). את הרעיון העביר תמיר לאורי דביר שתיכנן וביצע. בתכנונו הושם דגש על מתן ייצוג לכל נופי ואזורי הארץ וכן על מעבר באתרים חשובים לכל הדתות. השביל מהווה מעין שלד לשאר שבילי הטיול בארץ שרבים מהם יוצאים ממנו. בשונה מסימון השבילים הנפוץ בארץ, פס צבעוני בין שני פסים לבנים, מסומן שביל ישראל באמצעות שלושה פסים מקבילים במדורג: לבן, כחול וכתום. לפי השיטה (שלא נשמרת בקפדנות), כאשר הפס הלבן עליון, כיוון ההליכה צפונה ואילו הכתום, דרומה.

לכל אורכו, שביל ישראל נמצא בתחומי הקו הירוק. בשנת 2003 הוסט חלק מתוואי השביל באזור השרון משפלת ההר לכיוון הים. הסיבות העיקריות להסטה זו הן התפתחות כביש חוצה ישראל (כביש מספר 6) שדרס קטעים מהשביל, הימנעות מסיכון ההולכים לאורך קו התפר והרצון להוסיף נופי ערים וחוף ים. שינויים מהותיים נוספים נעשו בשביל באזור הנגב, משום שהתוואי הקודם כלל קטעים ארוכים לאורך כביש 40 לשם הימנעות מכניסה לשטחי האש הרבים משני עבריו.

איפה הייתי בשביל ישראל ?

מפת שביל ישראל

ניווט מהיר

View שביל ישראל in a larger map

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – יום 1 : קיבוץ דן – תל חי

פוסט קודם – יום 18 : בנימינה – ג'סר א זארקא – חדרה

זהו. תם ונשלם החלק הראשון (כמעט נשלם..צריך להשלים 4 ימים).
מה בשורה התחתונה ?
לא מסוגל לדרוך על כף רגל שמאל בינתיים, גם ימין לא משהו, נשבר לי הפייגי טנט הורוד (שוב), גמרתי על הנעליים והמדרסים, ויש לי כמה חורים במוצ'ילה. אומרים שגם רזיתי נורא.
מצד שני, היה מגניב טילים. שבועיים שלמים של טיול. לא חשבתי כמעט על כלום. כלומר, חשבתי על המון, אבל גם על כלום. עבודה, לימודים, אנשים, בעיות. ניתוק. גם מהאינטרנט. מצד אחד הטריד אותי, מצד שני לא. לא הייתי בסטרס. לא שיעמם לי. לא היה כמעט פלאפון. גם כי לא היה חשמל וגם כי לא כל כך התחשק לי. בעיקר SMS יומיים לאמא שאני בחיים. רגוע. נופים מדהימים לא היו מן הסתם. סך הכל, פטגוניה זה לא. אבל מקומות יפים לא חסר. האמת, אני אוהב את זה. ללכת לישון מתחת לירח. להתעורר עם השמש. להקשיב לשקט. גם את ההתחפשות, למרות שבשלב מסוים זה נמאס. נמאס להסריח. במיוחד בריח דיר הכבשים שעדיין דבוק לי לאוהל. נמאס שהכל לא נקי. להתגרד. סך הכל גם בעירוניות יש משהו טוב. השתזפתי. בטירוף. סוף סוף אני נראה מרוקאי. יש לי יד של אתיופי. כהה מבחוץ ולבנה מבפנים.
פגשנו אנשים, קצת מטיילים (האמת – ציפיתי להרבה יותר), הייתי בהרבה מקומות שמעולם לא שמעתי ובטח לא הייתי, ובדוגרי – אני מכיר יותר טוב את הארץ. זקן סיני עתיק אמר לי פעם שהבסיס לאהבה זה הכרה. אז ההכרה טובה יותר עכשיו. אולי אחריה תבוא האהבה.
אבל בתכלס – הכי הכי חשוב – קניתי עוד זיכרון ארוך. גם ככה זה הדבר היחיד שנשאר בסוף. וגם בדרך.
אני אולי מצטער שאני לא עושה כבר את כל השביל ברציפות. נראה. אולי את ההמשך שלו נעשה ברציפות ? העיקר שנעשה…

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט קודם – יום 17 : עופר – בנימינה

היום הזה התחיל מוקדם. מוקדם מאוד בלילה ליתר דיוק. הלכנו לישון מוקדם. חגה ואני ישנו בלי אוהל על במת הבטון בגן והשאר ישנו באוהלים. כרגיל בגן ציבורי בחופש יש את הילדים המעצבנים. רעש, סקייטבורדים וכו' וכו'. תכננו איך למלא לנו את בקבוקי השתייה בשתן, לקפוץ מעל חגה עם הסקייטבורד שלהם ועוד. לי, כרגיל, השטויות האלו לא מפריעות. מסתבר שלשכנים בבנימינה זה דווקא כן.
בסביבות 1 התעוררי לשמע הצעקות של רונן. השכנים הזמינו פיקוח עירוני, שניסיתי להתעלם ממנו באלגנטיות, עד ששמעתי את הפקח מתקוטט עם רונן. שני ילדים.
אז הזמנו משטרה. היה קטעים. בסוף סיימנו את הערב בחניה של בית הדואר המקומי מעבר לכביש. לא יודע מה אהוד מנור כל כך אהב את המושבה, אני קצת פחות התלהבתי. כנראה אצטרך חוויה מתקנת.

בכל אופן, השכמנו כרגיל מוקדם, אוכל, קיפול מחנה מבולגן עם שאריות שמן מנוע מהחניון, ויצאנו לדרך. הליכה קלילה ליציאה מבנימינה (שאותה עשיתי כבר פעמיים לפני בתיזוזים ארוכים ומיותרים של אתמול), חוצים באופן מפתיע את כביש 4, אבל מלמעלה (אני מקווה שאת כביש 2 לא נצטרך לחצות מלמעלה) ומגיעים לבית חנניה. שם מתחילים לראות את האקוודוקט הארוך ארוך שיוצא ממקורות נחל תנינים ישירות לחוף הים ועד קיסריה שבנה הקבלן היהודי הגדול מכולם – הורדוס. עוד הליכה, חוצים את ג'סר א זארקה. אמנם חג אבל סוללים כביש. בדרך פוגש עובד ערבי. שואל אותי מאיפה אני באנגלית. נראיתי לו תייר. זה יחזור על עצמו כמה פעמים היום. הבחור סיים תואר באנגלית בשלוחה ישראלית של אוניברסיטה ירדנית – ומכאן האנגלית השוטפת שלו. מצד שני עדיין אין לו תעודת הוראה אז הוא עובד בסלילת כבישים ויישור זפת. תמוה משהו.

תחילת האקוודוקט

מגיעים לסוף הכפר (שעל פי הספר "אין אליו תחבורה ציבורית") לאזור שפך נחל תנינים. פוגשים כמה דייגים על הנחל. אומרים שיש הרבה דגים קטנים. מאיפה אני שואל. הם עונים שאלו השאריות של בריכות הדגים של מעגן מיכאל. הדגים קטנים מידי אז הם זורקים אותם לנחל והערבים דגים אותם. אכן סוג של שרשרת מזון. מהניסיון שלנו עם כפרים ערביים ציפינו לשפך אחד גדול של סחלה. כרגיל, תמיד טוב להנמיך ציפיות. ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. כי להפתעתו, זבל אמנם היה, אבל יחסית – ממש מעט. חוף מ-ג-נ-י-ב. מסולע. מאוד מזכיר את חוף אכזיב צפונה לנהרייה. מלא דייגים, חול צהוב צהוב, מצוק כורכר יפה, מזג אוויר נפלא. מה צריך יותר. ממש התלהבנו ודפקנו את התמונה הקבוצתית האחרונה שלנו ביחד.

כמעט הסוף…

המשכנו דרומה כקילומטר ויאללה – קצת מקלחת במי מלח.

אחר כך החלטתי לחתוך. לדחוס עוד יום מהשביל מ – 5 שעות של אור שנותרו ליום הזה. אז ארזתי את הציוד, הכנסתי את הרגליים המיובלות והדואבות בחזרה פנימה לנעליים ויאללה בראבק. רציתי לסיים בתחנת הרכבת של חדרה. מקום טוב להתחיל ממנו את החלק הבא של השביל בשנה הבאה לטובה.
בגדול, הליכה כייפית עם בגד ים לאורך החוף. מתחילים להגיע לחופים של קיסריה. המון זקנים וזקנות עשירים בים. נקי יותר. האקוודוקט המרשים והמפורסם. אין סימון שביל. אבל גם אי אשר לטעות. פשוט הולכים דרומה. בהחלט לא הייתי נוף טיפוסי באזור. נראה גם שהרבה מהנופשים לא ממש מכירים את התופעה של השביליסטים. הרבה מהם שאלו אותי בפליאה "מאיפה הגעת ?". "מתל דן" הכרזתי בגאווה. לא ברור למה, אבל באמת סוג של גאווה. סוג של כיבוש, הוכחת יכולת או השד יודע מה.
הגעתי לעיר העתיקה של קיסריה ושם גיליתי שאפשר להיכנס פנימה גם בלי לשלם פרוטה. רק צריך לעת מהיכן להיכנס. האמת, לבושתי, אף פעם לא הייתי שם באור יום. אז לקחתי את הזמן, וסיירתי שם שעה וחצי. בין כל הבניינים, העתיקות, המסעדות המגניבות, ההיפודרום ועד לתיאטרון הרומי (שגם אותו מעולם לא ראיתי באור יום). גם שם לא ממש השתלבתי בנוף עם מוצ'ילה שתקועה לי על הגב. אבל היה מגניב טילים.

קיסריה (ובאופק הרחוק שאליו צריך להגיע ) – חדרה

המשכתי ללכת. בגדול – הכיוון דרומה. היו חלקים די מעצבנים בהליכה הזאת. די סתמית. עוברים את קיסריה, עוקפים את שדות ים, תחנת הכוח כל הזמן מימין, ובסוף מגיעים לנחל חדרה. שם דווקא היה מגניב. חברת החשמל שיקמה אותו בצורה בהחלט יפה. המון דייגים, למרות שהגדה מלאה בשלטים שאסור לדוג. יש גם מזרקת מבוע מגניבה שפולטת מים חמים מתחנת הכוח. מה שכן, ליד השפך כל עם ישראל ואשתו. מנגלים. ילדים. צעקות. לא נתנו לי איזה סטייק קטן לרפואה.
לא התעכבתי כי רציתי להגיע לפני החשיכה לחדרה והמשכתי להדרים. הליכה מעצבנת בטירוף. על כביש. ישר ישר. הולכים המון. ונראה כאילו בקושי מתקדמים. הנוף לא באמת משתנה. בסופו של עניין, מגיעים לגבעת אולגה, חותכים דרך איזו מזבלה מגעילה צמודה לכביש החוף, חוצים את כביש החוף ומגיעים לחדרה. בהחלט לא מהחלקים היפים/מגניבים/מעניינים של השביל. סתם רק ללכת ולהגיע כבר לתחנת הרכבת. גם כפות הרגליים שלי כבר הרגו אותי בטירוף. אקיצר, כיף גדול זה לא היה. ככה עברו להם עוד 20 קילומטר.

בסוף, פעם ראשונה בטיול (נראה לי), הצלחתי להגיע לנקודת היעד בזמן – לפני החושך ! חבל שהיום דווקא לא צריך להקים אוהל אלא סתם לשרוף את שעתיים לרכבת הראשונה לתל אביב. אז שווארמה יקרה ולא כל כך טעימה, קצת מסג' לכפות הרגליים ולרכבת.

שקיעה אחרונה

סימון השביל האחרון לטיול זה

פוסט הבא – סיכום מערכה ראשונה

פוסט קודם – יום 16 : – צומת אורן – עופר

היום כבר יצאנו מהכרמל. הנוף משתנה. אין אורנים. אין הרים. הכל כמעט שטוח. פלטה כזאת. מישור החוף מן הסתם. בדרך עוברים במערת הפעמון. מערה חביבה. המסה קרסטית. בהמשך, עוברים במחצבת שפיה. המחצבות הישנות, אתר הפסולת והמחצבה החדשה. פצעים גדולים בגבעות. בדרך עוברים ליד פורדיס וזיכרון יעקוב. הבדל של מליון דולר. חוצים את הכביש (כביש 70) ומתחילים הליכה מייגעת של כמה שעות מתחת לקו מתח גבוה. הרבה קרינה אלקטרומגנטית. סתמי משהו, אבל אין ברירה.

מחצבת שפיה הישנה

הגעתי, ושוב מחכים. שעתיים. שעתיים של שנ"ץ. בגדול הרבה זמן שלא הייתה לי תקופה כזאת ארוכה רצופה של שנ"צים. הם הולכים כל כך לאט. ואני לא. גם בלי עצירות. בינתיים ישבתי באיזו מסעדה. פגשתי שם את בעל המסעדה. עלה בשנת 51 מטריפולי. גר באוהל בדיוק איפה שאנחנו יושבים עכשיו. עם הזמן, פתח נגרייה, עבר לזיכרון, העסיק 9 פועלים בנגרייה, פתח מסעדה וסופר. אני מת על הסיפורים האלה של פעם. פשוט הרבה עבודה קשה ופשוטה. בלי פינוק. בלי אקזיטים וסטרט-אפים. פשוט יוזמה וחוסר עצלות.
אחרי שעתיים המשכנו בהליכה. עולים לרמת הנדיב. עוברים במנצור א-זאקה. תל ישן נושן מעל קו החוף. שם למעשה מתחילים בהליכה בשמורת חוטם הכרמל. בגדול, מצוק ממש מגניב מעל כל קו החוף שמול מעגן מיכאל. תצפית יפה, עוד אנדרטה כמו במיליון מקומות אחרים בארץ, ויורדים במורד המצוק עד בנימינה. לאן ? שוב לגן הציבורי…לישון..

תצפית מחוטם הכרמל

תצפית מחוטם הכרמל

פוסט הבא – יום 18 : בנימינה – ג'סר א זארקא – חדרה

פוסט קודם – יום 15 : – עיספיא – צומת אורן

קמים בבוקר מוקדם. ופתאום עליה חדה על הבוקר. שוב עלייה. בדרך עוברים את מערת אצבע. עוד קצת נוף כרמלי. אורנים. חורש. קק"ל, כרגיל, עושה עבודה מעולה. יוצאים מהיער ומגיעים לעין הוד. ישוב פלצני של אומנים. עשינו סיור קצר בישוב. פסלים. דמויות מגולפות. הכל יפה יפה. רוחניקי. בלי סוף סדנאות יצירה. גילוף, פיסול, איפור, יצירה. הייתי יכול להעביר פה חצי שנה בכיף של קורסים שונים ומשונים. התיישבנו בבית קפה החביב של המקום. דבר ראשון – מים. ושיהיו קרים. המלצרית הביאה מים. ואז המלצרית הביאה גם כוסות. כוסות פלסטיק. זהות בדיוק לכוסות שלי. אבל בדיוק ! אפילו בצבע ! גודאמט. לפחות עכשיו שיהיו כוסות זכוכית. די מיצינו את הכוסות שלנו. במיוחד עקב העובדה שהן לא מפסיקות להסריח ממרק של מונסודיום גלוטמאט בטעם עוף.

איש הפח

בהמשך, הגענו לשמורת נחל מערות. באיחור קל של שעתיים. בשמורה פגשנו את חולוק. שוב חזרה. כמות הקילומטראז', שהבחורה הזאת עשתה. אבל באוטובוסים, לא ברגל.. בכלל, חולוק היא כמו סוג של מלאך. מגיע לעיתים, נעלם לו בפתאומיות, אבל הכי חשוב – מפנק אותנו בכל פעם באוכל טוב.

אחד הדברים המבאסים בשביל שזה שהוא כמעט תמיד "ליד". כעקרון, השביל לא עובר בשמורות טבע בשביל לא לשלם כניסה. שלכאורה זה רעיון נחמד, אבל יש לזה חסרונות שהוא שטחי כזה. מצד שני, כשהולכים כל כך הרבה, למי יש כוח לעצור, להשאיר את המוצ'ילות, לארגן עליהן שומר ולהיכנס לשמורה ? אז עוברים ליד… במקרה של היום – ליד שמורת נחל מערות.

אוכל..

נחל מערות

המשכנו בהליכה, שהפכה להיות קצת מייגעת. רואים שיוצאים מהכרמל. ההרים הופכים להיות נמוכים יותר. השלוחות פשוטות יותר. מצד שני, זה הפך את תוואי השטח למייגע משהו. כי פשוט עולים על שלוחה, יורדים משלוחה. ושוב. עולים על שלוחה. ושוב יורדים משלוחה. ושוב… קצת ייגע אותי. הרבה יותר פשוט לעלות על רכס הרים ורק ללכת עליו. מילא. בערב הגענו לעופר. יישוב של משקים. ישנו בגינה הציבורית. רק שהפעם הצינור הציבורי היה זקוק לפלייר. וזה גם היה הלילה הראשון שלא היה לנו שירותים. כאלו עם אסלה הכוונה…

אירופה כבר אמרנו ?

פוסט הבא – יום 17 : עופר – בנימינה

פוסט קודם  – יום 14 : נופית – עיספיא

עוד בוקר. בתכלס, אנחנו נכנסים לדי סוג של שיגרה כזאת. קמים בסביבות 5. חגה ואני עפים ראשונים מהאוהל. מחממים מים. מקפלים. אוכלים. ויאללה יוצאים. ערב. ארוחת ערב. משהו עם פחמימות. ובסביבות 10 (גג !) כבר עמוק בתוך השק"ש. שגרה זה רע ? סך הכול בינתיים זה טוב..
יום שבת, אז יש שוק תיירים קטן. חביב כזה. ומתחילים בירידה מהכרמל. ירידה שכבר פעם עשינו אותה, אבל עם אופניים. הזיכרון הכי חזק שיש לי ממנה : ים זבל. כמו תמיד ליד כפר. זבל ביתי, בלטות, מרצפות, אסלות. אפשר היה לבנות בניין שלם מכמות הזבל שהייתה שם. מסתבר, שניקו קצת ויחסית (או שהזמן באמת מייפה את הזיכרון) המצב לא גרוע כמו שזכרנו אותו. ירידה חביבה דרך נוף כרמלי טיפוסי שהתרגלנו לאהוב.
עוד חורשות. עוד אורנים. עדר עיזים. ובסוף – גם ירידות גדולות של בולדרים לא פשוטים. בערב, הגענו לחניון בית אורן ושם התמקמנו.

אירופה

אירופה בחיפה

שקיעה

פינוק הערב. מרשמלו על גזייה

פוסט הבא – יום 16 : – צומת אורן – עופר

פוסט קודם – יום 13 : ציפורי – נופית

בבוקר גילינו עוד 3 אנשים שהצטרפו אלינו. אוכל. קפה ויוצאים לדרך. דבר ראשון יורדים מההר של נופית. שוב, מזג אוויר מושלם. אירופאי !! מעונן, קריר, בלי סוף אורנים עם ירוק בהיר רענן, קצת טפטוף. מגניב נורא.
בצומת יגור אורן פרש. חתך הביתה ואנחנו התחלנו בעלייה לעיספיא. בנוהל – עוד 550 מטר. הליכה מגניבה בתוך החורש. מה שכן, לח טילים.

הגעתי כרגיל הרבה לפני כולם. אז עוד הספקתי להיפגש עם עמית לאיזה קפה וחומוס, שהרגיע את קיבתי הגוועת בשעת צהריים מאוחרת זאת.

חורש הצפוף בדרך לעוספייה

חומוס..

חשבנו לישון אצל המלאך זמי. זמי על השביל. הבחור היה בטיול אז הוא הפנה אותו למלאך בן. זוג חביב עם ילד, שמסתבר שגם אותם מיה מכירה. בית גדול, גינה. הכי מ-ב-ו-ל-ג-ן שראיתי בחיי. מסוג הבתים שמהווים גן עדן לריפוי בעיסוק למוניקה.

בערב עוד הספקנו לאכול במסעדה דרוזית. הן כל כך יפות !!! לא המסעדות. הדרוזיות. זה כל פעם מהמם אותי מחדש. וגם נחמדות כאלה שאפילו נתנה לי את כוסות הקפה ששתינו בהן בחינם.

עוד רימון

פוסט הבא – יום 15 : – עיספיא – צומת אורן