אחרי מעבורת קצרה של 20 דקות הגעתי לאי. בגדול, לפחות לפי הציפיות שלי, מדובר בהיפך הגמור מהבלאגן של קנקון. בלי בתי מלון ענקיים, מליוני אמריקאים עשירים ומדושנים מסטארבקס, המבורגרים ודונאטס לארוחת בוקר. אמור להיות הוסטל אחד (שתודות לחגי יש לי שם מיטה לישון). הרבה חופים. בקתות על החופש והרבה שקט ושלווה. נשמע לא רע בכלל.

מאיפה הציפיות האלה ?
גם מהלונלי פלנט. גם מבחור שפגשתי בקובה. גם מסיפורי העבר הישנים נושנים של דניאל מהימים שהתאומים עוד עמדו על כנם. באמת מזמן…
אז כמו שאמרו חכמים ממני, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות.

אילסה מוחרס זאת פשוט אותה הגברת (קנקון), רק בשינוי אדרת (אבל שינוי די קטן).
המוני אמריקאים ותיירים. רובם ורודים. לא בגלל הזדהות עם הפנתר הוורוד, כי הם פשוט שורפים את עצמם בכמויות היסטריות.
המוני מסעדות קטנות וחמודות. כמובן גם כמה מסעדות עם אוכל ישראלי בבעלות ישראלית. כמובן.
חופים יפים. לבנים. דקלים. המון סוכניות שנרקול וצלילה. סירות. אופניים. משכירים רכבי גולף (כמה יותר אמריקאי מזה אפשר להיות ??? רכבי גולף ????). המוני חנויות של לכאורה מוצרים מקסיקנים אותנטיים. גועל נפש. אותנטיות בתחת שלי.
ואיזה שקט ואיזה נעליים ?. בלי סוף תיירים. המולה. די מגעיל. הגעתי בעונה הכי מחוברנת למקום הזה.
בתכלס, עושה רושם של תאילנד. לטוב ולרע. נראה כמה אצליח להתחבר למקום הזה. בדוגרי, אני סקפטי…

בכל אופן, מצאתי הדלקת נרות במסעדה ישראלית. נר שביעי. הפעם בלי חנוכיית קובה שלי.
פוגשים קצת ישראלים. ילדים כאלה. תאילנד כבר אמרתי… צריך למצוא תיירים אחרים. מהישראלים לא תגיע ישועתי.

קצת מצחיק השוק שנכנסתי אליו. בקובה היינו רוב הזמן לבד. נוכחות תיירים מאוד חסרה לי. רציתי אינטרקציה גם עם תיירים מעבר לסתם חינטרוס (הקובנים דורשי הכספים המטרידים). אפילו ישראלים. כמעט וכמהנו לדבר קצת עברית עם ישראלים. אז עכשיו זה בדיוק הפוך. יש רק תיירים. בום אחד גדול. מבירא עמקיא לאיגרא רמא. כמעט ואין מקומיים לאינטרקציה. אילת. תאילנד. הכל. עוד קולוניה אמריקאית. ולחשוב ששתי המדינות האלו היה במלחמה מטורפת רק לפני 100 שנה. זה אולי יכול לתת גם לנו קצת תקווה. או שלא….

אז מה עשיתי כאן בעצם ?
אינטרנט.
דבר ראשון, אינטרנט. דבר שני, אינטרנט. ואז עוד קצת אינטרנט. אבל עדיין לא מספיק. אחרי שבועיים וחצי ללא רשת, יש הרבה מה להשלים. הרבה מאוד.
יומן. טלפון. והרבה YNET !!
כל ערב, מסיבת חוף קטנה. בר על החוף בהוסטל הכי "מגניב". המוני תיירים. כל התואר השני שלי לא דיברתי אנגלית בכמות שדיברתי כאן.
בחיים גם לא פגשתי כל כך הרבה תיירים מכל כך הרבה מדינות שונות. תיירים מגרמניה, הולנד, אוקראינה, אוסטרליה (כמובן) וארה"ב. בכמויות. וכמובן, ישראלים. תיירים מקרואטיה, סרביה וסלובניה. כאילו מה ? אין לכם עוד מלחמות ? עוד איזה רצח עם לעשות ??

בכלל. זה קטע. נראה כאילו תיירים מאירופה וארה"ב אוהבים לנסוע לבד. פגשתי פשוט בלי סוף כאלה. חודש לבד. חודשיים ואפילו יותר משנה. ישראלים דווקא, כמעט ולא פגשתי כאלה. רובם מטיילים בקבוצות. בין אם במרכז אמריקה ובין אם בדרום אמריקה.

אם בקובה הפריע לי קצת שלא ישנתי בהוסטלים (כי פשוט אין כאלה..) שמספקים אחלה במה ליצירת היכרויות בין תיירים, אז כאן לקחתי את התחתית של הדורמיטוריס.
9 אנשים בחדר בגודל של המרפסת שלי ברמת גן. נפלא.
אבל שטויות.. חוויה. בעיקר ככה פוגשים אנשים חדשים.

יום אחרי, הצטרף אלי ישראלי שהתחרדן פה שבועיים לתור יקר. מסתבר שהבחור שכן שלי ברמת גן. שכן במרחק 50 מטר.
נסענו לצי'צן איצ'ה.

חופי איסלה

משכימים קום. אורזים הכל מחדש. מוצ'ילה, ותיק המתנות של חגה. טוב נו… גם כמה מתנות שלי. תיק ? שק גזעי העץ שאספנו במשך שבועיים וחצי. כלי נגינה. בלי סוף דומינו. סיגרים ושאר מרעין בישין. כרגיל, לא נעשה עם זה כלום. זה סתם ישכב בארון כמו שאר הדברים שהבאתי מדרום אמריקה. בתכלס, שק המתנות הזה שוקל יותר מהמוצ'ילה שלי גודאמט. שרירי הידיים המצומצמים של חגה יעבדו קשה עד שהוא יגיע לארץ.

ארוחת בוקר מעולה אחרונה אצל מריה. ועוזבים. נשיקה אחרונה למריה. יאללה…אם היא הייתה יודעת כמה קשה להוציא ממני נשיקות, היא הייתה מעריכה את זה הרבה, אבל באמת הרבה יותר. היא יכולה לשאול את אמא שלי.

אז לוקחים מונית יקרה אחרונה לשדה התעופה. עוד 20 פסו. מנסה לצאת משדה התעופה. עוד קנס. מדהים. הפאקינג קובנים האלה לא יפספסו אף הזדמנות לזמבר את התיירים. כשיוצאים מהמדינה עוד קנס של 25 פזו. עמלה. לא יכולתם כבר לדחוף את זה בתוך כרטיס הטיסה ?? שלפחות נצא מהמדינה עם הרגשה קצת יותר טובה ? מילא. יש לי עוד לילה בטיסת חזור לארץ. כנראה שלצאת משדה התעופה אני לא אצא.. לא מגיע להם לקובנים האלה עוד פרוטה שחוקה ממני !

בכל אופן עולים לטיסה הארוכה. ארוכה אלק. טיסה קצרה של בקושי שעה ונוחתים בקנקון. אפילו בוטנים בקושי הספקתי לאכול בטיסה הזאת.

OK. וואו ! איזה פאקינג שוק ! הלם תרבותי. לטוב ולרע. לאן הגעתי גודאמט ??
מקסיקו או ארה"ב ? אולי טעיתי בטיסה ? בכיוון ? אולי הטייס טעה ? אולי רון ארד ניווט ? מה הולך פה ??

קיבלתי הלם כפול ומכופל.
דבר ראשון, הלם שאחרי קובה. במיוחד הוואנה. זיהום אוויר, תנועה מטורפת, רכבים ישנים, אפור נורא כזה. אין אנגלית. רק ספרדית. המון שחורים. הכל מיושן. נחמדים ? רק אם תשלם להם כסף. והרבה. קשה. היה קשה בקובה.
אבל פה ? בשדה התעופה של קנקון ? פתאום הכל לבן. מסוונר כמה שלבן.

המון נותני שירות – לבושים בלבן. שדה התעופה – לבן. הרכבים – לבנים. הכל בוהק, נקי ולבן. דוברי אנגלית. כולם נחמדים כאלה. פשוט נחמדים. ולא בגלל שהם רוצים ממני משהו. אולי כי זאת העבודה שלהם ? אולי כי ככה הם ? בתכלס – למי אכפת. העיקר שהם מאירי פנים. הרבה. ממש הרבה יותר מהקובנים.

לקחתי אוטובוס לקנקון. גם הוא – לבן. נקי. מסודר. בין הטובים שהייתי בהם. אפילו יותר מבארגנטינה. רק חבל שאין דיילות חינניות כמו ג'יזל באוטובוס כמו בארגנטינה.

עד כאן, הכל נשמע סבבה.
אבל אז קלטתי לאן הגעתי – המדינה הנוספת החדשה של ארה"ב.
המוני אמריקאים. המונים. הגעתי בדיוק לשיא עונת ההגירה האמריקאית לכיוון מקסיקו. חופשת החורף שלהם. גם של התושבים וגם של הסטודנטים.
המון WHITE TRUSH. משפחות על גבי משפחות. פשוט לוטרקי יוון. קנקון זה פשוט אנטליה של האמריקאים. מלונות פאר. בריכות. אוכל. מסיבות. אולי גם הם גונבים ברזים. אי אפשר לדעת עם המצב היום.

מילא. אני מקווה שאני אתרגל לזה. כרגע – זה די מגעיל אותי. אפילו מאוד. אבל לעומת זאת – הקידמה. הקידמה !
אחרי שבועיים וחצי של רעב מתמיד בקובה, ואחרי שאפילו אני הצלחתי להשיל כמה קילוגמרים טובים מגופי אני חייב לחפש אוכל. מכנסים שלא הייתי צריך בשבילם חגורה לפני הנסיעה – עכשיו אני צריך חגורה ואפילו די צמודה.

ומה הכי טוב במערביות אמריקאית ?? לפחות שני דברים !
איך שיצאתי מהתחנה המרכזית בקנקון, ראיתי את האות הכי יפה באנגלית. צהובה כזאת. שתי קשתות גדולות צהובות. מקדונלדס !!!
אז בשביל להכניס קצת אוכל בריאות, וכל הטאקו, טורטיות וקורונות למינהים יכולים לחכות לי, אני חייב להזרים קצת מערביות בריאה בדם שלי. המבורגר טוב וקולה. אמיתית כזאת. קוקה קולה ! לא החיקוי הפתטי כמו בקובה שאפילו קריסטל שלנו טעים הרבה יותר.
אז נכון. כרגיל, ההמבורגר קטן עד כדי בדיחה. 4 ביסים (די קטנים אפילו) והוא נעלם בקיבתי המוושעת לבשר וקצת B12. סה"כ, אין על ההמבורגרים בארץ. אבל בכל זאת. היה טעים ! פשוט טעים !

אחרי שסיפקתי את קיבתי, רעבוני וצמאוני – מעבורת לאיסלה מוחרס על גבי הים הקריבי המהמם.

האות הכי יפה במערב