ארכיון | הונדורס ערוץ RSS למקטע זה
12 בדצמבר 2009

הונדורס – פתיחה

"הדרך ארוכה ומפותלת
אף פעם לא מספיק ללכת
עובר גשר ועוד גשר
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם. "


אז מה, בעצם ?
אז הונדורס הייתה סוג של תוכנית גיבוי קטנה ובעצם החלטנו לבצע קפיצה קטנה לראות עוד הריסות של המאיה. עיירה קטנה, טעימה קטנה מהמדינה וחוזרים לגווטמאלה.


איפה הייתי בהונדורס ?

מפת הונדורס (Honduras Map)

מפת הונדורס (Honduras Map)






קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Honduras



פוסט הבא – קופאן


7 בפברואר 2009

הונדורס – סיכום מדיני


פוסט קודם – קופאן


טוב. אז בהונדורס לא באמת הייתי. אפילו סטמפה בדרכון לא קיבלתי, כי אמרנו בביקורת הגבולות שאנחנו מגיעים רק לקופאן. ורבאק, אני מת על סטמפות בדרכון !
לכאורה, מבחינת ההונדורסים, מדובר בעסק די קבוע. הרבה מטיילים שרק קופצים להונדורס לראות את העתיקות וחוזרים לגווטמאלה. מעניין למה. לי אישית, זה נראה כמו פאק שיווקי ממדרגה ראשונה של הונדורס. בטוח יש כאן הרבה מה לעשות מעבר לקופאן ולקורס צלילה באוטילה. אבל אין מה לעשות. אולי כי ככה זה ברפובליקת בננות..

אז קפצנו לביקור של 4 ימים, שגם הוא, בחציו היה גשום לצערי. מה נסגר פה עם הגשם מה ? בדוגרי, קצת מיציתי אותו !

בגדול, המטרה הייתה לראות עוד עיר מאיה מפורסמת, ולנסות ולגעת בעוד עם. אז המטרה הושלמה בחלקה.
לגבי עיר המאיה – אז כן. ראיתי עוד אחת. החמישית והאחרונה. כל עיר שראיתי אופיינה במשהו ייחודי משלה. ככה גם קופאן. את הרוב אהבתי. וסגר לי עוד כמה פינות תרבותיות.
בתכלס, נראה כאילו כל האזור הזה של קופאן היה צריך להיות שייך לגווטמאלה. גם היסטורית וגם מעשית. מוזר מאוד. כל כך קרוב לגבול, כל כך קשור תרבותית, וכמעט אפילו בירוקרטית.

לגבי העם ? טוב. לא באמת היה פה משהו. רוב המקומים, שיצא לי לדבר איתם היו ברובם אנשי תיירות, ודיברתי אולי עם 5 וגם זה בקושי. בעיקר עם תיירים, וגם בעיקר עם עצמנו. חבל אבל לא נורא.

אז זהו. סך הכל היה חביב ביותר. עיירה יפיפה. מצועצעת בדיוק כמו שאני אוהב ושציפיתי לראות גם בגווטמאלה, וחוויתי בנגיעה עוד מדינה. עוד מקום. עוד זכרון.


קצת תמונות

 


פוסט הבא – אנטיגואה


 

7 בפברואר 2009

קופאן 04.02.09 – 07.02.09 (Copan)


פוסט קודם – פתיחה


את היום פתחנו ממש מוקדם בבוקר, במסע ארוך לעבר הגבול.
אחרי ההמלצות הגרועות של אלון ויעל על עיר בשם ריו דולסה וליוינגסטון, והאמת, גם די חוסר התלהבות כללית שלי מסיבה לא ברורה, החלטנו לחצות את הגבול ל – 4 ימים להונדורס.
בגדול, בהונדורס אני לא אטייל (זמן זמן…), אבל יש שם עוד עיר מאיה חביבה בשם קופן, שדי התחשק לי לראות.
אמנם חגי אמר, ראית עיר אחת ראית את הכל, אבל אני לא ממש מסכים לתפיסה הזאת. אני דווקא אוהב את זה.
סוכן נסיעות אחד באנטיגואה הגדיר לי את קופן בהונדורס מול טיקאל בגווטמאלה באופן הבא – טיקל זה ניו יורק (הרבה פרמידות גבוהות ומרשימות) בעוד שקופאן זה פריז (אומנות, תחריטים, תבליטים וכיו"ב). נו. אז את פריז אהבתי מאוד, ועם הבטחה כזאת הייתי חייב לנסוע. אז נסענו.
בגדול, התכנון היה לקחת אוטובוס לקובאן, לישון 4 שעות, ואז לתפוס שאטל מאנטיגואה להונדורס. אז אכן הגענו לקובאן. אבל בערב. ועד אז, כבר לא היה מקום ולא נעליים בושם שאטל תיירותי. קיבינימט.
אז הלכנו לתוכנית ב', שהייתה לא מהתוכניות האהובות עלי, אבל אין מה לעשות. צריך להתפשר. מה בתוכנית ? שילוב של כדורים נגד בחילה ואסופה לא קטנה בכלל של צ'יקן באסים !
התחלנו את הדרך ב – 6 בבוקר, ותוך 6 שעות הצלחנו להחליף, בצורה בלתי מובנת בעליל 6 צ'יקן באסים עד שהגענו לקופאן בהונדורס. תיקתקנו, או יותר נכון, הגווטמאלים תיקתקו בשבילנו את הדרך בצורה מפתיעה עד כדי לא ברורה בעליל, אבל זה עבד.

איך לעזאזל שיטת התחבורה בגווטמאלה עובדת, זה עדיין סוד כמוס מבחינתי. כנראה שזה גם יישאר ככה. זה נראה הכי שכונה וחפארי בעולם, אבל בשורה התחתונה – זה אשכרה עובד.
מליון מוניות קטנות, מוניות חוקיות וגם לא חוקיות, מיקרובוסים, שאטלים, צ'יקן באסים קטנים, צ'יקן באסים גדולים, אוטובוסים אמיתיים, אוטובוסים פשוטים, אוטובוסים מפנקים, וכל זה בשביל 12 מליון גווטמאלים ועוד כמה מאות אלפי תיירים, שנדחסים ללא הירף בכל כלי התחבורה האלו.
עולים על צ'יקן באס, פתאום מעבירים אותך לצ'יקן באס אחר, ואז עוד אחד, לתייר אין שום מושג מה קורה, או ליצר דיוק – לי אישית אין מושג מה קורה, אבל איכשהו מגיעים ליעד. מדהים.
בארץ, אני צריך להזכיר לנהג 4 פעמים שיגיד לי איפה לרדת, וגם אז רוב הסיכויים שהוא ישכח. אבל פה ? פעם אחת אומרים, ואיכשהו הגווטמאלים מסדרים את הדרך. יותר טוב, פחות טוב, יותר יקר, פחות יקר, אבל בסוף זה מסתדר. מדהים.
עד היום (לא כולל הונדורס וקוסטה ריקה) הייתי ב – 9 מדינות לטיניות, ממערביות יותר עד כדי עולם שלישי אמיתי ובשורה התחתונה – כולן משתינות על אגד/דן/שאר החאפרים ומרעין הבישין בקשת גדולה גדולה.
למה אצלנו אין תחבורה ציבורית למה ?? אין מה לעשות. אם לא לארגנטינה, אז כנראה צריך לעבור לגווטמאלה.

בכל אופן, הגענו לקופאן. מיד הזכיר לי את איסלה מוחרס רק בלי עניין החופים והבחורות בביקיני הקטן.
בעיקר תיירותי להחריד, יקר נורא ועם המון חנויות מזכרות יפות. האמת – הכי יפות שראיתי עד היום. סוף סוף ! לא מבין למה בגווטמאלה לא עושים מזכרות נורמליות שיהיה חשק לקנות אותן ! אם זה היה ככה בשוק בצ'יצי' אז היום ההוא בכלל היה יכול להיות מושלם !
פה לעומת זאת, עושים באמת עבודות יפות, רק שהכל יקר בטירוף. כל כך תיירותי פה, שהמחירים מוצגים מלכתחילה בדולרים ! לעיתים, אם ממש מתאמצים, מוצאים מחירים גם בכסף המקומי שלהם. מדהים.

אז ביום ראשון התמקמנו, והרבצנו סיור במוזיאון המאיה העירוני. עוד כמה הסברים לגבי לוח השנה. אסטלות והירוגליפים. שליש באנגלית כל השאר בספרדית. חביב.י

הירוגליפים במוזיאון

הירוגליפים במוזיאון

ביום השני, אילונה קצת חולה. גם גשם מעצבן. אז קצת דיי אוף. חופש מהחופש. אינטרנט. שאנטי. ספר. קצת קניות יקרות, אבל שאני אוהב נורא…והדבר היחיד שחשוב זה מזכרת וזכרון אז יאללה.. עוד כמה שקלים. הרבה שקלים..

ביום השלישי, סוף סוף מזג האוויר מאיר לנו פנים. אין גשם יותר. האוויר נקי. שמיים כחולים. לא חם. לא קר. בתכלס, מושלם. בשעה טובה. בתכלס, די מיציתי את עניין הגשם !

ובשעה טובה הגענו לאתר העתיקות. בדוגרי, די לא מרשים. ממש ממש לא. במיוחד יחסית לאתרי העתיקות שכבר ראיתי. אבל הפואנטה באתר היא לא האבנים הגדולות, אלא החריטות על האבנים. כמו שנאמר, ושמעתיאת זהלא מעט פעמים : "טיקאל היא ניו יורק, וקופן היא פריז".
טוב. אז כלקח מסיורי עבר, הפעם לא לקחנו מדריך, אלא רק את החבר לונלי, וכמובן שמצאתי קבוצה וכמו ישראלי צעיר טוב למוד לקחים כואבים הצטרפתי אליה. מעולה.
קצת הסברים, עוד קצת מאיה, קצת אסטלות, הסבר על ההירוגליפים ועל מה אנחנו רואים.
למדנו לקרוא היגרופיל של המלך ארנב 18, עם כתב המאיה. למדנו לזהות את הסמל של העיירה קופן בהירוגליפים. ראינו שוב מגרשי משחקים, כפי שראיתי בשאר האתרים ובעיקר המגרש הענק בצ'יצן איצ'ה, ראינו חלק מהאבנים המקוריות שהיו צבועות בצבע אדום שעוד בנתיים שרד (ובטח עוד כמה שנים גם זה ייעלם עם כמות הגשם שיש להם פה). וזהו. העתיקות עצמן, בדוגרי, לא מרשימות בשיט. אבל התבליטים בהחלט יפים. סוף סוף רואים אותם.

קצת עתיקות

קצת עתיקות

 

קצת הירוגליפים

קצת הירוגליפים

 

 ועוד קצת עתיקות

ועוד קצת עתיקות

 

מקאו אדום. הציפור הלאומית שלהם

מקאו אדום. הציפור הלאומית שלהם

בנוסף, קנינו כרטיס במחיר מופקע למנהרות. מה הכוונה ?
בכל אתרי המאיה ארכיאולוגים חפרו מנהרות מתחת לפרמידות. כאשר הפואנטה הייתה מחקרית, ואכן מה שגילו שרוב הפרמידות בנויות אחת מעל השנייה כמו בובות בבושקה. כל מקדש בנוי מעל מקדש קטן יותר וכן הלאה. וגילו את זה כמובן באמצעות אותן מנהרות.
אמה מה ? כל המנהרות סגורות. אבל בקופן יש שתי מנהרות שאפשר לבקר בהן.
נאמר לנו שיש בקופן מנהרות באורך כולל של 4 קילומטר מתחת לעתיקות. נשמע מעולה !
רק שעל פי הלונלי יש מנהרה אחת קטנה ועוד מנהרה באורך של 80 מטר. כל זה תמורת 15 דולר נוספים.
נשמע מחיר מופקע לחלוטין, אבל היות שזה אחד המאפיינים הייחודים של האתר, החלטנו לנסות.
ונו… אמנם הלונלי הרבה פעמים אינו מדייק, אבל הוא אף פעם לא טועה. כפי שכתוב שם – "המנהרה אמנם מעניינת, אך אינה מצדיקה את 12 הדולרים שתצטרכו לשלם כדי להיכנס לתוכה". הדבר היחיד שלא נכון במשפט הזה, שמדובר בפאקינג 15 דולר ולא 12 דולר.
אין ספק. המנהרה הפטתית הזאת, זכתה לתואר "בזבוז הכסף הגדול ביותר של הטיול". אני פשוט בהלם שזילזלו לנו ככה בכסף ובאינטליגנציה. התחשק לי לשרוף להם איזו פרמידה על הבזיון הזה !!
היינו כל כך עצבניים, שויתרנו על המוזיאון בכניסה, שגם עליו צריך לשלם תוספת. שקל אחד אני לא משאיר פה יותר ! אפילו לא קצאל או לימפרה !!

אבל בלי קשר, העיירה קופאן ממש מרשימה. יפה. בתים נמוכים צבעוניים. כמו שכבר ראיתי ולא מעט כאלה בטיול הזה.
מה שכן, בקופאן מאוד מתגאים בהירוגליפים שלהם בעתיקות. אז ההונדורוסאים, כאקט שיווקי מרשים בהחלט, הצליחו לייצר עיירה שמוכוונת בצורה אולטימטיבית לנושא הזה.
מליון מזכרות של הירוגליפים, שרשראות, תליונים של חודשים ושל הימים של המאיה, בלי סוף הירוגליפים על קירות הבתים, על המלונות. אפילו כל השלטים ברחוב הם הירוגליפים עם הסמל קופאן. מקסים נורא. באמת יפה.
ככה אני אוהב להיות תייר :-). שמייצרים לי חוויה כוללת לאיזשהו נושא מסויים, וכאן הם בהחלט הגדילו לעשות. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. וואלה, כנראה שסמנכ"ל השיווק של עיריית קופאן אכן קרא את המשפט הזה מתישהו.


פוסט הבא – סיכום מדיני


 



© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.