ארכיון | צ'ילה ערוץ RSS למקטע זה
7 בינואר 2006

פוקון 03.01-07.01 (Pucon)


פוסט קודם – סנטיאגו


אז הגענו לפוקון.
על פי התנ"ך, שזה כמובן ספר המטיילים, פוקון אמורה להיות עיירת נופשת ליד אגם. ואכן, פוקון נראית יותר כמו עיירת נופשת מפרובנס או מהאלפים בשוויץ מאשר מעיירה דרום אמריקאית. אני חייב להשתחרר מהדימוי שנוצר לי ביחס ליבשת הדרומית. צי'לה פשוט מדינה שונה. מדובר בעיירה שכולה עץ. נראה כאילו עקרו אותה מטקסס, ופשוט הנחיתו אותה פה בדרום אמריקה.
כל הבתים מעץ. עץ מלא. פה כזה. ריח של עץ בכל מקום. בלי סוף אחים. לא בני משפחה, מדורות כאלה בתוך הבתים. ריח נפלא. מסביב הכל יערות ירוקים ירוקים גבוהים. בטח גם העיירה הייתה כזאת לפני שכרתו את הכל. מקסים עד מאוד.
שקט מאוד. רגוע מאוד. ליד – אגם גדול בשם ויאריקה.
בלי סוף מסעדות מסוגננות. בתי קפה. מאפיות. באמת יפה. יפה ויקר. וישראלים ? ללא סוף. נראה כאילו כל הישראלים שברחו/הוברחו מבוליביה הגיעו. מסוכן לדבר כאן. מסוכן לרכל. כל שנייה עובר לידך דובר שפת העיברים. אוף. מתחיל להציק קצת.
שכרנו צימר יפה. מעץ כמובן. כמה חדרים. סלון. מטבח. ממש אמירים. בכל אופן, יש פה אטרקציה מרכזית והיא טיפוס הר געש פעיל בחלקו. הגענו לפוקון באוטובוס הלילה, נימנמנו כמה שעות והתחלנו לברר. בחוץ השמש זורחת, הר הגעש משקיף מציץ, מעלינו שמיים כחולים יפיפיים. נו, נהדר.
תכננו לעשות יום למחרת את הטיפוס שנחשב קשה.
נאמר לנו ע"י סוכנות הטיולם, של ישראלי כמובן – אלא מה, שיש סיכוי סביר לגשם. תאמת, גם התחשק לנו לנוח יום אחד, ככה שלי אישית זה לא הפריע.
התעוררנו השכם בבוקר, ולשמחתנו ראינו כי גשם יורד עלינו. איזה אושר. כמעט והשחלנו כיפ. העניין הוא, שהגשם הזה לא הפסיק במשך יומיים.
יום למחרת השכמנו שוב מוקדם, שוב ראינו שמעונן ועל כן לא יוצאים לטיפוס על הר הגעש.
לא גשום, ללא רוח. נו, נשמע מצויין לאופניים. אז איתי ואני שכרנו אופניים ויצאנו לטיול קצר.
קצר ? 50 ומשהו קילומטר. ארוך. ארוך מאוד.
נו, אז לקחנו אופניים, ציוד מפה והתחלנו לדווש.
בגדול, יוצאים מפוקון, חוצים נהר, RIO PLATA שמו, נכנסים ליער ומדוושים. אחרי שעה התחיל לטפטף. בקטנה ככה. הגענו לבית בדרך וביקשנו מבעל הבית מסתור לרבע שעה עד שהגשם ייפסק.
הצ'יליאנים ידועים בנחמדות שלהם ובהכנסת האורחים וציפיתי שיסכים. אבל לצערי התאכזבי – נאדה.
החזיק אותנו בחוץ, ורק אמר שהגשם לא ייפסק בעוד רבע שעה. הוא יימשך כל היום. תמימים, חשבנו שהוא טועה. לאחר 6 שעות, כל מה שיכולנו היה רק לייחל לטעותו.
אז המשכנו לדווש, טפטופ קל ממשיך, ומתחזק קמעה.
בדרך הגענו למקום שנקרא – OJO משהו. אמור להיות מפגש נהרות יפה. על אם הדרך עוד בית. יצא נער. בן 16. ביקש 200 פזות צ'יליאניים. שני שקל. בשביל מה ? בשביל להיכנס למפגש הנהרות. נראה לך ???? כאילו, מה ? עשו אותי באצבע ????
המשכנו להתווכח, ובנתיים כלום.
הגיעו עוד שני רוכבנים (רוכבי אופניים). מבלגיה. הם דווקא רצו לשלם. הנאתי אותם מהשטות הזאת.
אמרתי לאיתי, שמבחינתי אני פשוט ממשיך לדווש. נראה אותו רודפ אחרי. אבל עכשיו, עם שני הבלגים הללו, לא נעים. זה יגרום להם למחשבות רעות חדשות על הישראלים ופרץ חדש של אנטישמיות יבוא. לא רצינו את זה על הכתפיים העדינות שלנו (לפחות שלי).
הילד נכנס שנייה הביתה. הבלגי מסתכל עלי במבט זומם וערמומי ואומר לי – "NOW ?" ירדתי לסוף דעתו ואמרתי לו – "SURE". והם שניהם התחילו בדהירה קדימה. מייד אחריהם אני ואיתי. מה אנחנו פרייארים ?
יאללה. דווקא הם, עם נחמד ושקט, תרבותי כזה, מדינתו של הרקול פוארו, הם הסיתו אותנו לדבר עבירה. משעשע מאוד. והעיקר, אנחנו התביישנו לעשות את זה.
בשורה התחתונה, מקום באמת יפה. חור גדול בקרקע שאליו זורמים כמה אשדים של הנהר. המון רעש וצלצולים ונתיזי מים לרוב. במיוחד עם הגשם השוטף שרק הגביר את כמויות המים.
באזור, ממוקם אזור קמפינג. ניסינו להתחבא מעט מן הגשם אז נכנסנו אליו. משפחה צי'ליאנית התמקמה שם. הציעו לנו תה. מלאי חשדנות, מדרום אמריקה בכלל, ובפרט אחרי תקרית הילד החוצפן, היינו בטוחים שהם רוצים כסף. אז שאלתי אותם כמה זה עולה. אלוהים, כמה שהצטערתי על השאלה הזאת אחר כך.
מדובר במשפחה חמודה מעיר הבירה שבאו לטייל קצת. נתנו לנו תה, סוכריות, לחם שהם הכינו בעצמם, ואפילו ניסו לשדך לי את אחת הבנות שלהם. הכנסת האורחים ששמעתי עליה רבות לפני הנסיעה. הרי הצ'יליאנים נחשבים הטיבטים של דרום אמריקה. ואני כמו טמבל, שאלתי אותם כמה התה (שהיה אחד הטובים שטעמתי…לאו דווקא בגלל הטעם, אלא בכלל שהייתי רטוב עד לשד עצמותי ובמצב התחלתי של היפותרמיה).
המשכנו בדרכנו. חזרנו לילד. יצא מהבית והתחיל לצעוק עלינו. צחקנו בלי סוף כתגובה.
רצינו להמשיך לדווש עד לאיזו לגונה. עוד כמה קילומטרים. בגשם כמובן, שרק התחזק והתחזק.
בדרך עצרנו בעוד אתר עם כמה בתים. הרעב בבטן התחיל להציק. פגשנו בחור צ'ליאני מקומי שחי בצריף רעוע. ניסה למכור לנו סיפור שיש לו וילה ליד. בסדר. כמובן. ואתה מעדיף להיות בגשם עכשיו רק עם פונצ'ו. דיברנו קצת, התגוננו קצת מהגשם. כאילו שזה משנה. גם ככה היינו ספוגים מים. אי אפשר היה להיות רטוב יותר.
יצרנו מערכת יחסים. לא התחשק לי לאכול טונה בגשם. שאלתי אותו אם אפשר לאכול אצלנו. אמר שכן. אפילו נתן לנו שולחן והביא כסא. נשמע כמו התחלה של סיפור אימה. "שני אנשים נתקעים בגשם שוטפ בלילה בדרך. רואים אורות מנצנצים בחשכה. דופקים על הדלת. פותח גיבן. מבקשים מחסה ללילה. נכנסים. לא יוצאים יותר לעולם…."
בכל אופן, אכלנו אצלנו, דיברנו קצת. היה חביב ביותר. אלו חוויות שאני מחפש. להכיר אנשים. להכיר מוזרויות. אנשים טובים באמצע הדרך. כיף גדול.
המשכנו בדרכנו לחפש את הלגונה, אבל מהר מאוד התייאשתי. קר לי, רטוב לי, עייף אנוכי, ויש עוד 22 קילומטר חזרה לפוקון.
התחלנו לדווש בחזרה לעיר. ירידה עצומה של כביש. 7 קילומטר ירידה בגשם שוטף, הכביש ספוג מים, ואני איבדתי את הבלמים האחוריים שלי. מסוכן וכיף גדול. בנוסף, פינקה אותנו רוח פנימית (יענו ההפך מרוח גבית…כזאת שבאה לפנים).
המים מתיזים מכל עבר, בעיקר מהכביש וזה כואב. המים כל כל חזקים עם הרוח שזה פשוט כואב. אי אפשר לפקוח את העיניים.
אם היה חלק קטן, מזערי וממוקד בגוף או בתיק שלי שהיו יבשים ממים – אז זהו שלא. כבר לא.
ככה, ספוגי מים, הלומי גשם ורוח דוקרת רכבנו עד לפוקון. מפנטזים על התנור שיש לנו במלון, על דוד הגז שיגרום למקלחת רותחת לכשנגיע. הגענו רועדים, עכשיו כבר במצנ מתקדם של היפותרמיה, אך שמחים. נו. עוד חוויה לאוסף.
אגב, כמובן שברגע שנכנסו למוטל שלנו הגשם פסק. איפה מרפי שאכנס בו. קיבינימט.

אה, עוד אנקדוטה קלה.
יש פה פארק גדול ושם טראק שאמור להיות מדהים בשם villarica traverse ליד העיירה שכרגע הוא סגור ואסור לטייל שם. לפני 3 שבועות טיילו כאן חבורה של כמה ישראלים, וכמובן שהם שאקלים והכל קטן עליהם, אז הם טיילו בפארק בכל זאת. איבדו את הדרך והחלו אחריהם חיפושים. היה בחדשות. הם יצאו כמובן דרך הסוכנות של הישראלי. אחרי 3 ימים מצאו אותם.
בכל אופן, מסתבר שאנחנו ישנים במלון שהם ישנו, ובעלת המקום סיפרה שלנו שהיא דאגה להם מאוד כשהם לא חזרו אז היא החלה להרים טלפון כל כמה ימים לסוכנות טיולים עד שהחלו בחיפושים. זהו. נגמרה האנקדוטה. אמא – את יכולה להרגע.

בכל אופן, אחרי עוד יום של חוסר מעש, בשעה טובה החלטנו על נסיעה לברילוצ'ה בארגנטינה, בתקווה לשכור רכב מהר ולהתחיל להדרים לנופי צי'לה וארגנטינה הדרומיים. ככה, שעכשיו יש לעבור דף, למרות שאנחנו עוד נחזור לצ'ילה כמובן.

היינו בפוקון 4 לילות, וכל מה שעשינו היה טיול אופניים לח עד מאוד. בישלנו המון לעצמנו בצימר היפה שלנו, סיירתי רבות בעיירה, סיימתי עוד ספר, למדתי קצת ספרדית (הספרדית של הצי'לאנים בכלל נוראית. ממש נוראית) ונסגרנו קצת על מסלול להמשך הטיול. סיירתי בעיירה כל כך הרבה שאפילו ביקרתי בבית הקברות שלה. 4 לילות זה בהחלט זמן שיא באורכו לכמעט אין עשייה מבחינתי. פעם ראשונה בטיול שלי שבאמת לא עשיתי כלום כמעט. מיציתי.

עוד משהו, הסבר קצר.
אנחנו עומדים להתחיל את הקרטרה אוסטרל שהיא דרך ארוכה של עד כ – 1000 קילומטר, כאשר רובה בצי'לה. ההתחלה תהיה בארגנטינה (בברילוצ'ה) וכך גם הסוף. ככה, שבעצם מידי פעם אנחנו נעבור בין צי'לה וארגנטינה, ואז כל סיפור יהיה בהתאם לתאריך בדף של המדינה הרלוונטית. סוף ההסבר הקצר.

ספוגים על האופניים...

ספוגים על האופניים…

 


פוסט הבא – ברילוצ'ה (ארגנטינה)


 

2 בינואר 2006

סנטיאגו 31.12-02.01 (Santiago De Chile)


פוסט קודם – קלאמה


בערב התחלנו במסע לסנטיאגו. אוטובוס של 20 שעות. חצינו יותר משליש צי'לה בלילה אחד. אוטובוס מפנק ברמות. נוח וכיפי, רק בלי אויר. אין חלונות. אין מזגן. אין פתחי אוורור אפשריים. אבל עם שירותים ו – 40 איש שמשתמשים בו במשך 20 שעות. שילוב מנצח. חשבתי שאני מת. חנק נוראי.
הצלחנו להגיע לסנטיאגו 9 שעות לפני סילבסטר. תכנון למופת. ביצוע למופת. ממש מסביב לדרום אמריקה ב – 80 שעות בגרסה המחודשת. התמקמנו לנו במלון של אוסטרלים (כיפי מאוד העם הזה), ישנו קצת, נר שביעי של חנוכה, קצת שתייה זולה לרימום מצב הרוח, ו – למסיבה. העניין הוא שאין אף מסיבה לפני 1 בלילה. מה ??? מה הקטע ??? לא נשיקה ולא נעליים, לא צ'ליאנית ולא סנדלים. בעסה !
בדרך נאספנו לאיזו מסיבת ברביקיו של תיירים מדנמרק, הולנד ואנגליה. התנחלנו שם ושבענו היטב מהמנגל הפתאומי שנפל עלינו לטובה, והמשכנו לאיזה דיסקוטק אחר שנזכר להיפתח. תאמת – מעפן. האנשים, המוזיקה. הכל. בתכלס ? לא מפתיע בכלל. סילבסטר. זה תמיד תמיד ככה. מבאס. חוץ מרוב המסיבות של החברים של שחר. מזל שיש אותם.
בכל אופן, שנה טובה !!!

אז בכל אופן, לגבי סנטיאגו. עיר הבירה של צ'ילה. בטח כל מטייל במדינה עובר בה בצורה כזאת או אחרת. בול במרכז צ'ילה. 4.5 מליון תושבים. מישורית להחריד, עם נהר מזוהם במרכזה ובתולה מכונפת מעליה. עד עכשיו, העיר הכי יפה בדרום אמריקה. פשוט יפה. כרכות, בניינים עתיקים, מדשאות, מזרקות, חנויות. מערבי כל כך. מתקדם כל כך. פשוט אירופה. לעיתים, קשה להבין בהבדל. ממש.

אחרי המסיבה, עברנו מלון. יותר זול. אין מה לעשות. צריך להתחיל להתכלב.
פוגשים עוד ישראלים. לא מעט בכלל. שיא העונה פה בדרום דרום אמריקה. שיא הקיץ. ח-ם ! חם פה ! תחילת ינואר וחם !!
בילינו בהכנת ארוחת צהריים של ספגטי לעצמנו.

בערב – נר שמיני של חנוכה. הפעם, הפקנו לקחים מלה פז. לא סומכים יותר על האינטרנט. כנראה שאלוהים, והפרטים הקטנים של כתובת, לא נמצא שם.
תיאמנו עם הרב הראשי לסנטיאגו והגענו (אביגיל, איתי ואני) אליו בערב לביתו להדלקת נרות. עם החנוכיה שלנו, כמובן. אלא מה ?? גאים ! מסתבר שחיים בסנטיאגו 10,000 יהודים. הרבה הרבה יורדים מהארץ.
מתעניינים פתאום. "איך בארץ", "איפה אתה גר", "עדיין יש שם את המאפייה ההיא". אפילו פגשתי אחד מבאר שבע. מרוקאי כמובן. 14 אחים. ירד לפני 26 שנה לצי'לה וחי כאן מצויין. הביא איתו עוד 2 אחים.
בכלל, כל היהודים שפגשנו כאן חיים טוב. בפרברים העשירים של סנטיאגו. בברלי הילס 90210. וילות. רכבים מפוארים. עם חנוכיות חב"ד על הגג.
לרב הראשי יש בריכה בבית. בריכה ! מלאה במים וכיפות. לא מנקים אותה. חבל.
הוא אפילו לקח אותנו לתפילת ערבית (כשאביגיל הכינה לנו סלט). טוב שאיתי ואני הגענו, היות ולא היה להם מניין. מאז הבר מצווה לא הייתי בבית כנסת. משעשע מאוד. היינו צריכים להסתכל אצל אחרים לראות באיזו עמוד אנחנו. פדיחות.
בשורה התחתונה – הייתה אצלו פיצה טעימה, אבל לא היו סופגניות !!! איזו אכזבה !

ביום השני – יום סיור. מסלול של הלונלי פלנט. סה"כ אין הרבה מה לעשות בעיר. רק לשוטט ברחובות ולא לקנות כלום.
קריאת ספר (בנוהל) בכיכר הנשק, שוק מרכזי, בנייני תרבות, טיול במטרו, שתי כנסיות, בית הנשיא, עוד כמה כיכרות יפות וקניית כרטיסים לנסיעה לפוקון. עוד 12 שעות דרומה.
סה"כ עיר מערבית מאוד, יפה מאוד, מטופחת כהלכה. קצר ולעניין.

כיכר PLAZA DE ARMAS

כיכר PLAZA DE ARMAS

 

 נר שביעי והכנות למסיבה

נר שביעי והכנות למסיבה

 


פוסט הבא – פוקון


 

30 בדצמבר 2005

קלאמה 30.12-31.12 (Calame)


פוסט קודם – המעבר לצ'ילה


חצינו את הגבול עם בוליביה והגענו לאחר שעה וחצי לעיירה בשם סן פדרו דה אטקמה. עיירה קטנה שבה נציגות של משרד ההגירה הצי'לאני. נפרדנו שם מדניאל, עמרי וניר שעלו על אוטובוס מיידי לארגנטינה, ואנחנו המשכנו לביקורת הדרכונים.
לצ'ילה אסור להכניס שום דבר אורגני (כאילו מה ? אתם בגלאפוס??), ונאצלנו להוכיח, כולל פתיחה של המוצ'ילות שלנו, שאנחנו נקיים.
היינו עדים לכך שפקיד הגירה חתך פרחים לבחור שהביא פרחים מבוליבה, על מנת לבדוק שאין שם קצת קוקה קולה מוצקה, מהימים שהיא עוד הכילה קורטוב של קוקאין.

הגענו לחברות אוטובוסים בתקווה שנצליח לקנות כרטיסים לסנטיאגו, בירת צ'ילה כבר במיידי.
התכנון המדוקדק שלי עוד בקוסקו היה כזה – מגיעים לבוליביה, תוך 3 ימים מתחילים את הסלאר, מסיימים בצי'לה, וטסים מהר מהר לסנטיגו על מנת לחגוג שם את סילבסטר ולזכות בנשיקה מצי'לאנית חמודה. עד עכשיו, הכל הצליח. לא בזבזנו ימים מיותרים, שלא היו לנו,לא בלה פז ולא באיוני.
מה הסיכוי שהמזל ימשיך לשחק לנו ?
אז הוא לא. לא השגנו כרטיסים, היות וכנראה כל התיירים בצפון שועטים לבירה לחגיגות, על כן לקחנו אוטובוס לעיר גדולה יותר בשם קלאמה (CALAME), בתקווה ששם יפול הפור לטובתו.
הגענו, ואביגיל ואנוכי, נטשנו את ניר ואיתי, ששמרו על התיקים, והתחלנו בריצה לעבר סוכנויות האוטובוסים בתקווה שנצליח להקדים את שאר התיירים שלא השיגו כרטיסים אף הם.
לדאבוננו הסתבר שאין מקום באף חברה עד עוד 4 ימים !! 4 !! ואנחנו בהחלט בעיר חור בצי'לה. לא רוצה להיות כאן. ממש לא. המשכנו להתחנן לפקידים השונים – אבל נאדה.
בסוף, רגע לפני שהייאוש השתלט, והדמעות של אביגיל לנשור, שוב שיחק לנו מזלנו, ומצאנו 4 כרטיסים מבוטלים בחברה מצויינת. בדיוק – 4, ובדיוק בשבילנו. מהודקים יפה יפה מתחת לדלפק. כאילו רק המתינו ככה בצד שנבוא ונקטוף כפרי בשל. איזה מזל יש לנו פה. אמה מה, הכרטיסים ליום למחרת.

בילינו לילה ויום בעיר (שאגב נחשבת לעיר הצחיחה ביותר בעולם. מעולם לא ירד בה גשם. מעניין איך הם בדיוק בדקו את זה). שום דבר מיוחד אין שם וגם לא עשינו שם.
מדרחוב יפה, נסיונות נפל כושלים רבים למשוך כסף באמצעות כרטיסי אשראי עד שהבנו שאנחנו בשוק טוטאלי ואנחנו לא יודעים לקרוא אנגלית, כמה כרכות, קריאת ספר בכיכר המרכזית, וסה"כ התלהבות ראשונית מעיר מערבית.


פוסט הבא – סנטיאגו


 

30 בדצמבר 2005

המעבר לצ'ילה או בעצם – הלם תרבות


פוסט קודם – פתיחה


טוב. אז בהמשך ישיר לדף על בוליביה, היום השלישי של הטארק בסלאר התחלק לשני חלקים.
בצהריים עברנו את הגבול לצ'ילה. גם מעבר הגבול הזה היה פשוט וחלק כחיתוך חמאה בשלהי יום קיצי. הלוואי וכולם יהיו כאלה.
לפתע פתאום הרגשנו בחוץ לארץ. חוץ לארץ תרבותי. מה הכוונה ?
בבוליביה אין כבישים. כלומר, בערים ובעיירות יש. אבל- זהו. כאן זה נגמר. בטח לא בסלאר או במדבריות העצומים בגודלם ובמרחבם הנטושים שסביבו. עברנו את הגבול לצי'לה ופתאום – הפתעה. אבל לא רק אחת – הרבה ובכמויות.
מראות שלא רואים. מראות שכבר הספקנו לשכוח. מראות שצריך להתרגל אליהם שוב.
תמרורים. מה זה ? גדרות בטחון בצידי הכביש ?? מה זאת ההמצאה המוזרה הזאת ?

בטיולנו עד כה התחלנו מאקוודור, יחסית מתקדמת, יחסית (!) ומרגע לרגע הדרדרנו למדינה נחשלת יותר יותר. מסוכנת יותר ויותר. ענייה יותר ויותר. איכות חיים נמוכה יותר. רמת חיים נמוכה יותר. ולפתע – קיבלנו הלם. הלם תרבותי, אבל הפוך. צי'לה ? האמנם ? היא בדרום אמריקה ? נראה כאילו היא הייתה אמורה להיות יותר בכיוון של צפון אמריקה….
מחלפים רב נתיביים, תמרורים, רמזורים. רמזורים להולכי רגל !! צריך פתאום לעמוד בכביש ולא להתפרץ אליו. איך אפשר עכשיו לאחר 10 שבועות ??
לעמוד על המקח ? עושים את זה פה ? לא ברור…
נהגי אוטובוס שלא נראים כאילו ברחו ממעצר מינהלי יומי באבו כביר. לבושים עם חולצות מכופתרות, עניבות.
אוטבוסים איכותיים. נוחים, רחבים. הלוואי ואצלנו בארץ זה היה ברמה כזאת. אפילו לא ברמה הזאת. שמינית רמה.
רכבים פרטיים בלי סוף. ואיכותיים. מזנן. חלונות חשמל. גג נפתח. אמריקיים. יפניים. ארופאיים. יש חניות פתאם שצריך לבנות. בנייני חניונים. בטח יש גם בעיות חנייה ! כמו בארץ.
אין שווקים כמעט. אין קבצנים המתגוררים ברחוב. אין צ'ולות. אין כמעט זוהמה.
יש מזגנים בחנויות. מזגן !!! קניונים. סופרים ענקיים. סוג של קו-אופ ענקיים. אמריקה !
אנטנות סלולריות !! שיא קידמה הטכנולוגיה.
בעצם. לא. דאורדורנטים !!! המקומיים מריחים פה טוב !! זה שיא הקידמה. שוב, כמו באמריקה !!! החלום האמריקאי !
גם ניראים שונה. המון אשכנזים. לבנים כאלה. חליפות. נעליי עור. אין יותר סנדלים מכוערים שבכל דר"א הולכים איתם. מטופחים פה. אפילו הזקנים. בסנטיאגו יש מטרו !!!
אולי פחות גנבים ? האמנם ?

מה שכן ביחס ישיר, אנחנו נפגעים פה.
דבר ראשון – והכי חשוב כמובן – אין אינטרנט. יש, אבל הרבה הרבה פחות. כולם כל כך עשירים פה – לכולם יש מחשבים ואינטרנט בבית. אז לא צריך כל כך הרבה אינטרנט קפה. חבל מאוד !!! חבל מאוד !!! במיוחד בשבילי. עוד אאלץ בטעות לרשום יומן בכתב יד. חס וחלילה.
יש המון רכבים פרטיים. מצד שני, כמו בארץ – זה דופק את כל עניין המוניות. יקרות יותר. נדירות יותר. בעייתיות יותר. בעסה.
דבר שני, צריך לממן את הכל. ויקר פה. יקר פה מאוד. אם מצדו האחד של המתרס, בבוליביה שעת אינטרנט יכלה לעלות לנו קצת יותר משקל, אז מצידו השני – בצי'לה יש הרבה מאוד מקומות (לפחות בצפון) ששעה מגיע לכ- 10 שקלים.
לילה אחד בצ'ילה עולה כמו 3 לילות בבוליביה או בפרו. וככה גם שאר הדברים. רע מאוד למטייל המוצ'ילר הממוצע.
האוהל שלי הולך להתבלות מהר מאוד. או הארנק שלי. בעדיפות לראשון.

בכל אופן, לאחר ההקדמה הארוכה מנשוא שלעיל לסיפור המעשה.


פוסט הבא – קלאמה


 


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.