ארכיון | פרו ערוץ RSS למקטע זה
12 במאי 2006

פרו – פתיחה


פוסט קודם – המעבר לפרו


 

"צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף…" 

 

 

 


איפה הייתי בפרו ?

מפת פרו (Peru Map)

מפת פרו (Peru Map)






ניווט מהיר


View פרו Peru in a larger map

|| 1. מנקורה 12.11-15.11 (Mancora) || 6. אריקיפה 7.12-3.12 (Arequipa)
|| 2. ווארז 25.11-15.11 (Hauaraz) || 7. קוסקו 19.12-8.12 (Cusco)
|| 3. לימה 29.11-26.11 (Lima) || 8. פונו 22.12-20.12 (Puno)
|| 4. איקה 1.12-29.11 (Ica) || 9. סיכום מדיני
|| 5. נאסקה 2.12-2.12 (Nasca)

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Peru



פוסט הבא – מנקורה


 

25 בדצמבר 2005

פרו – סיכום מדיני


פוסט קודם – פונו


אז ככה.
היינו 5 שבועות בפרו.
נהנתי ? מאוד. חבל על הזמן. מיציתי ? אני לא בטוח בכלל. בעצם – אני בטוח שלא. יש עוד הרבה מה לעשות כאן. מצד שני, אני כמעט אף פעם לא נמצא בהרגשת מיצוי. עוד תכונה מחורבנת.
מדינה מדהימה. נופים בלי סוף. אטרקציות. ניגודיות. שוני. הפכים. קיצוניות. ניגודיות בנופים, בטבע, ולא פחות חשוב באנשים. עשירים ועניים. יפים ומכוערים. נחמדים ומלאי רוע. דרכי חיים מנוגדות כל כך. פשוט כיווני תרבות שונים, שלעיתים נראה כאילו הם עם רק במקרה, מכורח המציאות והגבולות, ולא בגלל לאומיות כלשהיא מוגדרת.
בפרו השכלתי להבין, שחלק גדול מהטיול זה בכלל לא המדינה. לא האטרקציות. לא הנופים. עוד טראק. פחות טראק. עוד טיול אופניים פחות אחד. חלק ארי מהחוויה זה פשוט האנשים. האנשים שנמצאים סביבי. המקומיים. התיירים הפנימיים. התיירים הזרים. הישראלים. הקשרים שנוצרים. החוויות המשותפות. כתובות הדואר האלקטורני שמוחלפות.
חלק משמעותי הם תופסים מהחוויה. מהוויה. מההנאה. מהסבל. מהעצבים. בשורה התחתונה – מהזכרון .

האמת היא, שאחרי כל כך הרבה זמן וחוויות, אני מתחיל להתרגל אפילו למוזיקה המקומית הנוראית כל כך. לאו דווקא בגלל שהיא כל כך טובה – כי אין ספק שהיא לא !, אלא בגלל שהיא מזכירה לי דברים טובים. שירים ספציפיים מזכירים אנשים ספציפיים, חוויות ספציפיות, זכרונות ספציפיים. וזה טוב.

והספרדית ? ככה. אמנם קצת משתפרת, אבל קצת מאכזב. קשה מאוד להשתפר כאן. מבחינת אוצר מילים, מבחינת דקדוק. לעיתים נראה כי כל שבט פרואני מדבר שפה אחרת. בעגה שונה. במהירות שונה. בדיקציה שונה, שזה משהו שבהחלט לא מקל על הלמידה. מילא.

סה"כ – אם אקוודור הייתה התחלה טובה, אז פרו הייתה המשך מצויין.
הזמן רץ פה. רץ ונעלם. לא להאמין עד כמה מהר זה קורה.
" והזמן עובר לו. כך הוא עובר פה.
הוא לא ממהר פה אבל הוא גם לא מתעכב…."

Adios


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


פוסט הבא – בוליביה פתיחה


 

23 בדצמבר 2005

פונו 22.12-20.12 (Puno)


פוסט קודם – קוסקו


אז בצער רב החלטנו לעזוב את קוסקו. תוגה קלה עטפה את ליבי.

לקחנו אוטובוס לילה והתחלנו במסע לקראת המעבר הזריז לבוליביה. הגענו לפונו שעל אגם טיטיקקה, על מת לחוות את האטרקציה המרכזית (ודי היחידה) שהיא האיים הצפים שבאגם.
קודם כל הנסיעה. גם כאן, כרגיל אצלנו, סיפור נסיעה קטן.
הנסיעה לפונו אמורה לארוך 6 שעות. כרגיל, כולם נרדמו, ואני לעומת זאת – לא משהו, נמנום פה ושם.
בשעה 4 וחצי בבוקר אני מתעורר כאשר האוטובוס לא נוסע, ויש המון רעש ואנשים באוטובוס. "נו", אני חושב לעצמי, "בטח נתקענו. כרגיל אצלנו. מה חדש". וממשיך לנמנם לי.
לאחר עוד 40 דקות אני אומר לעצמי "לא יכול להיות. משהו מוזר קורה כאן". שאלתי את המקומיות באוטובוס איפה אנחנו לעזאזל ???. השאלה הכי שוקיסטית בעולם. טוב שלא שאלתי "סליחה. איזו שנה זאת ?". מסתבר שהיינו כבר שעה באוטובוס, פשוט המקומיות חיכו לחזור איתו לקוסקו, ואנחנו כמו טמבלים, ובמיוחד איתי שהיה ער והניח שאנחנו צריכים לחכות באוטובוס מאיזושהיא סיבה וחסרת כל הגיון בסיסי, בילינו שעה מיותרת באוטובוס.

אז מה יש לעשות בפונו ?
בתכלס – באמת שלא הרבה.
יום אחד סתם בילינו בשיטוט סתמי ברחובות. שווקים כרגיל, חנויות כרגיל, מסעדות כרגיל, ואחרי שעלינו וירדנו אלפי מדרגות במאצ'ו פיצ'ו, אז פינקנו את עצמנו בעוד עלייה של 618 מדרגות לנקודת תצפית גבוהה מעל העיר, שבה יש קונדור (שכידוע – האינקה מאוד אהבו אותו…)
וכמובן, בנוהל – כמו בכל עיר בפרו, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.

את היומיים הבאים בילינו באטרקציה המרכזית שזה האיים של אגם טיטיקקה.
האגם, הינו האגם הגבוה בעולם (3,800 מטר מעל פני הים) שאפשר לשוט בו. האגם עצום בגודלו ובעומקו.
האגם, כמו ים המלח שלנו, מתחלק בין בוליביה ובין פרו, וביום טוב אפשר לראות את בוליביה מרחוק. וראינו. כמו משה בהר סיני…
מה מיוחד באגם ?
בצד הבוליביאני ישנם ממוקמים שני האיים החשובים ביותר לאינקה – אי השמש ואי הירח. הם גם שני האיים הגדולים ביותר. האינקה מאמינים ששם נולד בן האינקה הראשון, מהשמש.
באיים האלה לא ביקרנו וגם לא נבקר.
בצד הפרואני ישנם כמה אייים רגילים ובו כמה שבטים מסוגים שונים, שנשארו בצד בציליוויזציה בגלל הפירוד הפיזי. בנוסף, קיימת אטרקציה נוספת שהיא האיים הצפים.
מה הכוונה ?
אלו איים שצפים על המים באגם מעשה ידי אדם, תושבי המקום בני האורו, אשר גורשו מאדמותיהם על האיים הרגילים (העשויים אדמה מוצקה) באגם הטיטיקאקה לפני מעל ל-500 שנה החליטו ליצור איים מלאכותיים שבנויים מצמח הטוטורה totora שגדל באגם עצמו בכמויות מטורפות.
כך, השבטים בעצם אוספים את הצמחים, קושרים אותם אחד לשני ויוצרים אדמה וירטואלית.
האיים נרקבים להם אט אט, ועל כן יש לבחורים שם עבודה תמידית – ל"גדל" עוד אדמה.
אם מתחשק להם לעבוד דירה, הם פשוט מזיזים את האי לאן שבא להם. מאוד נוח להתנתקות. גם זול מאוד.
הביטוי "קרקע מוצקה" מקבל משמעות חדשה באיים הללו.
בגדול, גם השבטים הללו נשארו בצד הציליוויזציה, אבל את מושג התיירות הם כבר למדו, ובגדול.
כל האיים האלה מתויירים עד רמת המחליא.
יש אי אחד שמבקרים בו, שיום אחד התושבים שבו החליטו שכנראה זה יעשה להם רק טוב, אז הם פשוט החליטו ל"קרב" את האי ליבשה ולזכות בתיירים לרוב. איזו מורשת, איזו מסורת ואיזה נעליים.

אז מה עשינו ?
לקחנו תור של יומיים לאיים. שטים בסירה שכרגיל לבטן שלי לא הועילה לי במיוחד, מבקרים בשני איים צפים, מרגישים את ה"אדמה" הרכה (ממש כיף), קונים הרבה סובינירים (מתוייר להחריד כבר אמרתי…), וממשיכים לאיים הבאים.
הגענו לאי שנקרא מונטניה, שעשוי דווקא מקרקע רגילה. שם לומדים טיפה על השבט המקומי, שלי אישית הזכיר לחלוטין בדואים. נראים כמוהם, הבחורות לובשות רעלות מפאת הבושה, כהים מאוד. דומים מאוד.
לנו בבית של משפחה אחת, ובערב מארגנים מסיבת ריקודים לכל התיירים, אשר מולבשים בבגדים המסורתיים. שמלות, כובעים, פונצ'ואים וכו'. כן כן. מתוייר להחליא.
משעשע, אבל גם די מטופש. פיאסטה בתחת שלי. קצת ריקודים מגוחכים הבנויים מתנועה אחת מונוטונית ללא סוף, שאפילו אני, בהיותי מאותגר תנועתית ברגליים הצלחתי להצטיין בנושא, וכאשר פונצ'ו חם וכבד עד כדי שקיעת הכתפיים שלי מונח על גבי.
יום למחרת המשכנו בשיט לאי נוסף בשם טקילה, ראינו כמה בתים, וכמעט והוכרחנו לאכול במסעדה של בן הדוד מדרגה שלישית של המדריך שלנו. שונא סיורים מאורגנים כאלה. שונא. אבל אני ישראלי, "אותי לא ידפקו !". סתם. אז לא אכלנו שם.
היום הראשון היה מצויין, אם כי היום השני היה בהחלט ותיר עד כדי מיותר בעליל. שטויות.

זהו. סיימנו את פרו, בפרק זה של חיי….

תצפית הקונדור מעל פונו

תצפית הקונדור מעל פונו

 

מאוד נעים על אדמת הקש ...

מאוד נעים על אדמת הקש …

 

חברתי בריקוד הטיפוסי של השבט באי מנתניה. תנועה קדימה. תנועה אחורה. תנועה קדימה...

חברתי בריקוד הטיפוסי של השבט באי מנתניה. תנועה קדימה. תנועה אחורה. תנועה קדימה…

 


פוסט הבא – סיכום מדיני 


 

19 בדצמבר 2005

קוסקו 19.12-8.12 (Cusco)


פוסט קודם – אריקיפה


ברוכים הבאים לבירת ישראל בדרום אמריקה. יש המכנים אותה קטמנדו של דרום אמריקה.
אני ?
אני מכנה אותה מותק של מקום להיות בו.

אז מיד אחרי הטראק באריקיפה, ברחנו כל עוד נפשותינו בנו מהמלון, על מנת לא להיתקל בטעות בעוד מנת כאב ראש, ככה בקטנה, כמתנת פרידה לפני הנסיעה מההולנדיות שלנו. תוך שעתיים חזרנו למלון, ארזנו ועלינו על אוטובוס הלילה האהוב עלי בדרכו לקוסקו.
הגענו, השלמנו שעות שינה, ופגשנו את איתי שקבענו איתו מראש, רק שהטמבל טעה בעיר שבה קבענו איתו. סוג של עתודאי.

קצת על המקום, מבחינה היסטורית.
קוסקו הינה עיר בגובה של 3,200 מטר, ונחשבת לבירת האינקה. בעברה, לפני שהספרדים השמידו גם את העם הזה, העיר הייתה עיר אינקה גדולה, עם ארכיטקוטורת אינקה טיפוסית ועוד. מסביב לקוסקו, המון המון אתרים ארכיאולוגיים של האינקה שהם דווקא, יחסית, נשמרו.
הספרדים באו, וכמו כל כובש טיפוסי, רק שאז לאף אחד לא היה אכפת, הרסו את הכל, ובנו הכל מחדש, רק אחרת.
הם אפילו השתמשו באבני האינקה, ככה שאפשר לראות המון בניינים בעיר, אשר חלקם מאבני אינקה וחלקן אבנים ספרדיות, כאשר ההבדל ביניהם הינו הסיתות האופייני לכל תרבות ותרבות.
אגב, הדגל הלאומי של קוסקו, או ליתר דיוק – של האינקה, הינו דגל צבעי הקשת, ככה שלקהילת הגאים יש מתחרה רציני פה בסימבול שלהם. בהתחלה, בתמימות, חשבתי שהגעתי לעיר שכולה חיה במצעד הגאווה אחד וארוך מאוד מאוד עד שהתבדיתי..

עכשיו קצת על המקום, אבל מבחינה עכשווית.
שום עתיקות, שום אינקה, שום כלום. קוסקו זה משרד השידוכים הגדול בעולם. לא צריך שום אתר אינטרנט, שום משדך דוס, שום כלום. רק צריך להגיע לקוסקו, ואפשר להיות בטוחים שמשהו טוב כבר יקרה. קוסקו, זה בהחלט סוג של בית זונות ענק ענק…
יש כמובן את הכיכר המרכזית (כיכר הנשק) שהיא בהחלט יפה. כמה כנסיות, וכמה פאבים בכמויות, בתי קפה, מסעדות יפות, וכמה דאנס בארים. זה הזכיר לי קצת את איביזה.
הולכים בערב, הכניסה חינם לכל המועדונים כולל שתייה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ו – עוברים למועדון הבא. שותים שתיה ראשונה חינם, מבלים קצת, ממצים, ובצורה מפתיעה, עוברים למועדון הבא. ככה כל הלילה. ומשהו טוב, כנראה, כבר יקרה בסוף.
בקוסקו, כולם מתחננים רק שתיכנס למסעדה, תיכנס לבאר, תיכנס למועדון. משלמים לך כמעט.
רק בארץ שלנו, אנחנו צריכים להתחנן לילדה חצי ערומה בת 17, שתכניס אותי ל – DOME.

בלי קשר, קוסקו זו עיר שבהחלט אפשר להרגיש בה בבית. ממש כאילו במרכז קהילה יהודית רחבה.
כל הישראלים פה עשו עבודת שטח איכותית. המון מסעדות של ישראלים. מסעדות של לא ישראלים, אשר התאימו את עצמם לקהל היעד.
תפריטים בעברית. פלאפל. שוואמה. חומוס. שניצל (!!). אינטרנט בעיברית. מקלדות. WINDOWS. שלטי רחוב בעברית. סוכניות טיולים. בית קולנוע ישראלי. הנחות בטיולים רק לישראלים, ברמות של 30-40% הנחה. פרואנים שדוברים עיברית תיקנית, יותר טוב מכמה ישראלים שאני מכיר. מדריכי טיולים פרואנים שמסבירים לנו בעברית. שלום שלום. יש הנחה. סמים קלים. סמים קשים. שלום חבר. שלום שלום תבוא לי בחלום. הכל ! בשורה התחתונה – בית.
בגלל כל הדברים הללו, קוסקו היא בהחלט חממה למתנחלים. אפשר למצוא פה כאלה ובכמויות.

אז איך אנחנו השקענו פה 11 ימים ? בקלות.

יום ראשון מנוחה. ואז מסיבה. כמובן.
יום שני קפיצה. כן כן. הגבוהה. זאת של ה – 122 מטר. באנג'י. מזלנו עד עכשיו בטיול משחק לטובתנו. גם תאריכים. גם מזג אוויר. מה הכוונה ?
כבר אחרי סוף סוף העונה פה בפרו. והכל נסגר בקצב גדול כמו הקצב שבו נאכל הכסף שלנו.
הגענו בדיוק ליום האחרון של קפיצת הבאנג'י המפורסמת של קוסקו. קפיצה ממעלית בגובה של 122 מטר.
ואז, גילינו, שיש המצאה חדשה מבית היוצר של האינקוויזיציה המקומית, או מהמפיקים של "אפקט הפחד". המצאה מטופשת לא פחות מזאת של הבאנג'י רק בהפוך.
אז מה הכוונה ?
קושרים לגוף הרגיש שלי כמה רתמות באברים רגישים כאלה ואחרים. במקרה של קפיצת באנג'י – כל איבר הוא רגיש.
קושרים את הריתמה מאחורי הגב לקרקע. עד עכשיו נשמע מצויין. סביל בהחלט.
ואז, מקדימה קושים חבל נוסף, הפעם אלסטי, שמצד אחד הוא מהודק לבטן, ומצד שני למעלית. כאשר היא על הקרקע, הכל רגוע ונחמד.
ואז, מסיבה כלשהיא, שעלתה לי 50 דולר, היא החליטה לטפס למעלה למעלה לגובה של 122 מטר. ואז החבל נמתח נמתח. ולפתע פתאום, ללא כל הכנה נפשית מספקת מוקדמת, המדריך, השם ייקום דמו, ניתק את הכבל שאיבטח את גופי השביר לקרקע, וגרם לתעופה מהירה כברק כלפי מעלה לגובה של 100. לא הספקתי למצמץ, ומצאתי את עצמי מרחף בגובה של 100 מטר, כשמעלי גשם ומתחתי קרקע, שמנקודת המבט הלא אובייטקיבית שלי נראתה רחוקה מידי מידי.
הנסיקה כלפי מעלה הייתה כיפית. קצרה אבל כיפית.
ואז, הגיעה השנייה שלעולם לא אשכח אותה.
השנייה, אפילו חצי שבה הגוף מפסיק לעוף למעלה, ומרחף לשנייה באוויר.
התחושה נוראית ומדהימה כאחת. הניגודיות בין הסבל לאושר הוא מטורף. מצד אחד הגוף מרחף. מצד שני, כל איבר פנימי כלשהו בגוף שלי החליט שדווקא נחמד לו והוא רוצה לצאת החוצה ולהמשיך לעוף למעלה. אי אפשר לנשום. אי אפשר לחשוב. הרגשת חוסר אונים מדהימה.
פתאום יש צורך להחזיק במשהו. כאילו שזה יעזור במשהו. הייתי חייב משהו יציב (אגב זה קורה כמעט לכולם). אז אחזתי בחולצה. כן. בסדר. נכון. זה מה שיעזור.
השנייה מלאת הניגודים היא כמו תאוריית הלחזור לישון של אילן הייטנר, בחוכמת הבייגלה. סבל וכיף צרופים להם יחדיו.
ואחרי אותה שנייה נוראית, מתחילים לשחק יויו, רק שהפעם אני הוא כלי המשחק. למעלה, למטה למעלה למטה. ובכל פעם, אותה שניית חוסר נשימה אבל שמתחילים להנות ממנה יותר ויותר.
בשורה התחתונה – חוויה מדהימה. פרט לעובדה שלקח לי 3 שעות להתגבר על הבחילה, אחרי שהקיבה שלי החליטה להתנגש בסרעפת.

נקשר לרתמות

נקשר לרתמות

 

אני סופרמן

אני סופרמן

 

אי שם מעבר לשמיים...

אי שם מעבר לשמיים…

 

בלילה, באופן מפתיע לחלוטין, עוד מסיבה.

יום נוסף – הסתובבות.
דבר ראשון, סיור מיידי בקתדרלות. קתדרלה LA FAMILIA. קטקומבה אחת, וכמה צלבים נוספים. הסבר מגוחך מפרואני שמדקלם הדרכה.
סיור בקתדרלה הראשית. תאמת – די יפה. עוד קתדרלה יפה, העשוייה מכספים שנגזלו במשת אלפי שנים מהנוצרים המסכנים.
שם ראינו ציור נוסף של הסעודה האחרונה, אבל במקום יין הם שותים צי'צה. במקום לחם הם אוכלים גיני פיג (CUY).
ציורים של ישו עם שמלה אינדינית, וגילוף של ישו, הראשון שנעשה ע"י אינדיאנים, אבל ישו שחור. כי אינדיאנים עשו אותו.
בכלל, מאוד משעשע לראות כיצד האמת נוצרת בידי האומן. כל אומן, יוצר דת, דימוי של דת, המחשה של הדת בהתאם לאמת שהוא מכיר. ישו עם שמלה, בלי שמלה. שחור. לבן. נשי. גברי. כפי שנאמר כי "אמת היא דבר סטיטיסטי".
כמובן, קריאת ספר ב – PLAZA DE ARMAS.
ושוב, סיור שווקים. שוק מלאכת יד. שוק הגנבים. השוק המרכזי. ובתכלס, בכל שוק שהכרתי פה. בנוהל.

בערב, שוב, באופן מפתיע ושובר שגרה – מסיבה.

ויום למחרת, האטרקציה הנוספת – ראפטינג.
כמובן שהחלטנו לקחת את הראפטינג הארוך – 3 ימים. מדובר בנהר בשם אפורימאק (APURIMAC). לאורך של כמה עשרות קילומטרים, מים, הרבה מים, בוץ, מפלים ועניינים. דרך מצוייינת להתמודדות עם פחד המים שלי.
השכמנו, וחברנו לקבוצה שלנו שהורכבה מ – 7 ישראלים ועוד 2 אנגליים. אני לא כל כך אוהב ישראלים, כבר ציינתי את זה….
בכל אופן, ביום הראשון נסענו רחוק רחוק מקוסקו עד לאתר ההתחלתי, ניפחנו סירות, שלי אישית נראו שברירות מידי, אבל אף אחד כמובן לא שאל לדעתי.
קיבלנו חגורות הצלה וקסדות, והתחלנו בשיעור לטובע הראפטינג המתחיל.
כמה פקודות חתירה, מה קורה כשטובעים (כאילו שאפשר לעשות משהו…), כמה טיפים מקוריים כגון – "כדאי שלא תיפלו מהסירה, במיוחד לא במפל ברפיד 5" וכדומה.
גם עשינו תרגולת התהפכות סירה, שאין ספק שלתחושת המסוגלת העצמית שלי, היא לא הוסיפה הרבה, ושגרמה לי למחשבות חרטה לגבי האטרקציה הזאת, אבל אני ישראלי – כבר שילמתי, אני לא יכול לוותר…..

אז התחלנו בשיט.
בגדול סדר היום היה כזה. קמים, אוכלים ארוחת בוקר מצויינת, שטים קצת, שותים המון, אבל לא מהבקבוקים אלא מי נהר מלאי בוץ, אוכלים ארוחת צהריים מצויינת, שטים, שותים עוד מי נהר עכורים, אוכלים ארוחת ערב מצויינת ושוב למחרת.
סה"כ מגניב בטירוף. אקסטרים לא נורמלי, אבל מסוכן בלי סוף. ביום הראשון ירד לנו מבול, אבל בשאר הימים היו שמשמיים עם שמיים כחולים כחולים מעוטרים בעננים יפים. היה מצויין.
התהפכנו פעם אחת, נפלה לנו רק פעם אחת בחורה מהסירה (אביגיל), אני כמעט עפתי פעם אחת באמצע רפיד אבל החבל של הסירה וניר היו בהחלט במקום ועשו עבודה מצויינת, עשינו 3 רפידים ברמה 2 בתור BODY RAFTING ועוד שטויות.

פעם אחת, ניר ואנוכי היינו בסירת המטען. באמצע הנהר, בשיאו של הרפיד נתקענו לנו לפתע על סלע. הסירה מתחילה להתמלא מים בכמויות, ואנחנו ? כמובן חסרי אונים בצורה טוטאלית.
המדריך שלנו, שור לא נורמלי, נעמד לו באמצע הנהר, ופשוט הרים את הסירה ושחרר אותה. שוס לא נורמלי.

היו גם כמה רפידים, שנאלצנו ללכת ברגל, היות והם מסוכנים מידי לתיריים. באחד מהם, ברמה 5 פלוס, נהרגה ישראלית לפני 3 שנים, ומאז לא שטים שם.

אגב, רפיד זה בעצם סוג של מפל באמצע הנהר. הוא נגרם בעיקר מסלעים שתקועים להם בלי סיבה במים. רמת הרפיד נעה מ – 1 עד למוות, כאשר מה שקובע את הרמה זה לאו דווקא הגלים שרואים בעין, אלא את רמת הסיכון של המפל אם קורה משהו. המספר מציין את כמות המערבולות, הזרמים התת מימיים, ובעצם – את הסיכוי לא לצאת בחיים מהמפל. מרגיע מאוד. בסוף הראפטינג, ככה כמתנת פרידה, הייתה אפשרות לקפוץ מסלע בגובה של 14 מטר למי הנהר העכורים. דווקא ניסיתי, אבל השתפנתי. מפחיד מידי….

סה"כ חוויה מצויינת, שגם עליה אני לא בטוח שאחזור שוב…
אנחנו אגב, היינו הראפטינג האחד לפני אחרון (שוב – דיברתי כבר על המזל שלנו), היות ומי הנהר עלו מידי ומסוכן מידי כבר לשוט בו.

הוגה במחשבות חרטה

הוגה במחשבות חרטה

 

באמצע רפיד

באמצע רפיד

מה עוד עשינו ?

וכמובן, ביצענו את האטרקציה המרכזית והמתויירת להחריד של האזור – טראק המאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu).
האזור, כמו שכתבתי, מוצף באתרים ארכיאולוגיים של האינקה. עיירות כאלה ואחרות, מבנים אופייניים להם כגון טרסות, מקדשים לאלים שלהם (שמש, ירח, אדמה, קונדור) ועוד מאפיינים טיפוסיים.
גולת הכותרת של האתרים הארכיאולוגיים הינו המאצ'ו פיצ'ו, שהוא בערך הירושלים של האינקה.
האינקה הייתה קהילה שלא תיעדה את עצמה. הכל עבר בתורה שבעל פה. ועל כן, בעצם הידע הקיים כיום על התרבות הינו מינימלי ביותר, ונגזר מהמידע שהספרדים אספו עליהם לפני שהרגו את כולם, ככה שההיסטוריה מן הסתם די משוכתבת, כי המנצחים במלחמה תמיד כותבים גם את ההיסטוריה. על כן, שם המאצ'ו פיצ'ו הוא שם חדש. פירוש השם בקצו'אה הינו – העיר העתיקה. לאף אחד אין מושג למה היא נבנתה, למה היא שימשה, ומי היה צריך אותה בכלל על פסגת הר גבוה.
הסיבה העיקרית שהאתר מתוייר כל כך הינו שיווק מוצלח של הפרואנים. סיבה נוספת הינה, שהספרדים בעצם לא מצאו כלל את העיר, ולכן לא הושמדה, והמצב שלה בהחלט מרשים.
מה הפלא שהם לא מצאו אותה ? הם פשוט לא רצו להגיע אליה. אני אסביר בהמשך…

יש כמה אפשרויות לעלות לעיר. טראקים בקטנה של יום, יומיים והטראק המפורסם – האינקה טרייל שנמשך 4 ימים, שזה כמובן, מה שאנחנו עשינו. מתחילים בנסיעה מקוסקו, ומגיעים לתחנת רכבת ומתחילים בתנועה.
למרות שהטראק עולה גם ככה הון תועפות (ולישראלים כמובן חצי מחיר מלאירופאים) את הציוד האישי אנחנו סוחבים. אין חמורים בטראק, היות ואסור להכניס לשבילי האינקה. שביזות.
את הציוד המשותף, כגון אוהלים, אוכל, מטבח וכו' סוחבים פורטרים, שזו מילה נרדפת לסבלים גרוזינים באינקאית.
האינקה טרייל עובר בעצם בכמה אתרי אינקה לאורך מסלול של כ – 50 קילומטר ברחבי האנדים, כאשר ביום הרביעי מגיעים למאצו' פיצ'ו עצמו.
בטראק, בגדול עושים שני דברים מרכזיים – אוכלים הרבה וטוב, וכמובן מטפסים ויורדים בלי סוף. אבל ממש בלי סוף.

קצת הסבר על האינקה.
האינקים היו עם כובש. בגדול, כאימפריה הם שרדו מעט מאוד זמן. הספרדים, ובאופן מפתיע – הרבה מאוד סכסוכים פנימיים גמרו להם את כל האמפריה המדוברת.
הייחוד של המאצ'ו פיצ'ו הינו עקב העובדה שהעיר נחשפה רק בשנת 1911. עד אז מעולם לא שמעו עליה בציליוויזציה (פרט לאיזה כמה כפריים באזור).
הספרדים, בכיבושם, פיספסו את העיר. על כן העיר במצב יחסית מאוד מרשים.
אחת הסיבות ש"העולם החדש" לא גילה את העיר הינו הייעור. המאצ'ו פיצ'ו נמצאת באמצע ג'ונגל קטן עם עצים רבים, אשר עם השנים, 30 שנים ליתר דיוק, הספיקו לכסות את כל העיר בצמחייה עבותה, שרק בתחילת המאה הקודמת נחשפה.
לאן האינקה נעלמו מהמאצ'ו פיצ'ו ?
הסברות טוענות שהמלריה הרגה אותם, שהם גורשו ע"י שבטים מקומיים, אבל אלו רק סברות.
גם לאף אחד אין מושג למה העיר באמת שימשה. הכל עוסקים בניחושים ניחושים.

עוד כמה פרטים לגבי האינקה.
האינקה היו עם מלא אלים. שמש, ירח, אדמה, קשת ועוד כמה. ממש קפטן פלאנט. בתור שכאלה, היו להם בלי סוף מקדשים.
בנוסף, היתה להם אמונה בקיומן של 3 רמות חיים.
הרמה התחתונה של לפני החיים האמיתיים, החיים בהווה, והחיים שלאחר המוות – בשמיים.
על כן, המספר 3 היה טופולוגי עבורם, וניתן לראות זאת הרבה במקדשים השונים שלהם (וגם בחלק מהתמונות שבאתר).
עבור כל שלב הייתה חיה שייצגה אותו.
הרמה התחתונה – נחש. רמת הקרקע, הרמה של לפני החיים ממש.
החיים בהווה – פומה, החיה המהירה והחזקה בטבע.
החיים בעולם הבא – קונדור. החיה שטסה הכי גבוה בשמיים, עד לעולם הבא בעצם.
אפשר לראות את הסממנים של החוית הללו גם במקדשים שלהם.

ולגבי הטראק.
במשך היומיים הראשונים, השביל שעליו הולכים הוא אינו שביל האינקה המקורי שהיה שביל הגיוני בזיג זג במעלה ההרים, אלא פשוט שביל ישר לשמיים.
ביום אחד טיפסנו למעלה מ – 1,000 מטר במדרגות, ירדנו 600, והמדריך שלנו, שהחליט לאתגר לי את הברכיים ולאחד חלק מהיום השלישי עם השני יחד עם גיבושון לקורס טיס, החליט שנעלה עוד 400 מטר במדרגות ונרד עוד כמה מאות מטרים במדרגות והכל ביום אחד. הפיקות בברכיים שלי זעקו הצילו ביום הזה.
בדרך עוברים בכמה עמדות שמירה, ערים אינקאיות קטנות, מתרשמים מהארכיטקטורה, מקדשים, טרסות, מבנים עגולים, בצורת לב וכדומה. מזג האוור היה די מעפן. תמיד יורד גשם בתקופה הזאת, עננים בלי סוף שמכסים כל הר רענן. העננים יורדים נמוך נמוך ומסתירים את כל הנוף שזה מצער מאוד. מצד שני, העננים נעים כל כך מהר, שזה פשוט מדהים לראות איך בשנייה אחת עמק מתמלא ענן, ותוך כמה שניות העמק מתנקה כאילו מדובר אמצע אוגוסט.
היומיים האחרונים היו דווקא מוצלחים הרבה יותר. מזג האוויר היה סביר יותר והאתרים הארכאולוגיים, והנוף השתפרו מאוד.
מתחילים ללכת בשביל האינקה המקורי שבנוי הרבה יותר טוב (אין מה לעשות…פעם ידעו לעשות עבודה טובה יותר), והערים שפגשנו מרשימות הרבה יותר. מבחינת איכות השימור, שחזור, גודל, סיתות אבנים, וכדומה.
בגדול, מה שאפיין את האינקה זה לא ערי הזהב הנסתרות, לא סבסטיאן ולא נעליים. זה פשוט בנייה אינסופית של מדרגות ומדרגות. במהלך הטראק עלינו וירדנו פשוט אלפי מדרגות. רק ביום הרביעי ירדנו למעלה מ – 2000 מדרגות. אם למישהו, בטעות לא היו בעיות בברכיים, אז מזל טוב. עכשיו יש.
ואז הגיע היום הרביעי.
השכמנו קום מאוד על מנת להתחיל במרוץ למאצ'ו פיצ'ו על מנת להיות ראשונים.
למרות תפילותנו שלא יירד גשם, פתחנו את היום בגשם שוטף. התחלנו במרוץ לעבר שער השמש. שער זה, הינו בעצם אתר קטן של שומרים אינקיים, אשר משקיף על כל האזור של המאצ'ו פיצ'ו. בעונה היבשה, ניתן לראות את הזריחה דרך השער, שאמור להיות מחזה מרהיב. אנחנו כמובן, ראינו רק גוש עצום לבן של ענן דרך השער. המשכנו בדרכנו לעיר אשר לאט לאט נגלתה לנגד עיננו. תאמת – מרשים מאוד. על הר, חצובה לה העיר. במספר סגנונות בניה, בהדר, עם טרסות חקלאיות, מקדשים, נגרייה, בתי מגורים ועוד ועוד. סיירנו, קיבלנו הסבר ואיתי ואני המשכנו הלאה. מה הכוונה הלאה ? מעל המאצ'ו פיצ'ו קיים הר נוסף בשם המאיו פיצ'ו. עוד 800 מדרגות מעל המאצ'ו פיצ'ו. אמור להיות משם נוף מטורף לעיר העתיקה. אז טיפסנו. עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
לצערי, כמובן שלא ראינו כלום. אמנם טיפסנו למעלה, אבל המקום היחיד שהגענו אליו היה עוד ענן עצום עם נוף לבן לכל עבר. לא מאצ'ו פיצ'ו ולא נעליים. חבל. בתמונות שראינו זה נראה מדהים.

בתכלס, היומיים האחרונים מהנים ביותר. אותם ממש אהבתי. הראשונים, קצת מיותרים. אבל סה"כ מוצלח מאוד.

כאן כאן, המאצ'ו פיצ'ו מעבר לענן

כאן כאן, המאצ'ו פיצ'ו מעבר לענן

 

המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו

המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו

 

המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו ואני

המאצ'ו פיצ'ו במלוא הדרו ואני

 


פוסט הבא – פונו


 

8 בדצמבר 2005

אריקיפה 7.12-3.12 (Arequipa)


פוסט קודם – נאסקה


טוב. אז יש לנו עוד סיפור נסיעה.
כשחושבים על זה, אנחנו לעיתים צוברים יותר חויות נסיעה מאשר חוויות לא נסיעה.
אז לאחר שסיימנו את מה שהיה לעשות בנאסקה, התייבשנו (ניר, אני ועוד שתי הולנדיות שפגשנו בנאסקה וצירפנו אלינו לכמה ימים שעוד נדבר על זה בהמשך) 7 שעות בעודנו ממתינים לאוטובוס שלנו שייקח אותנו לאריקיפה. משהו שאמור להיות 10 שעות.
אוטובוס הלילה, כמובן איחר בשעה, ורק אז התחלנו בנסיעה.
לאחר שעה וחצי, התחלנו לשמוע חרחורים קלים. ולא. לא היה מדובר בנחירות הטיפוסיות של הפרואנים, אלא בחרחורי הגסיסה של המנוע היקר מפז של האוטובוס המקרטע שלנו.
אני אישית ניסיתי להמשיך בשינה, בתקווה שמדובר בסתם חלום רע ותו לא, אבל אחרי חצי של של אופטימיות ללא כל בסיס מוצק לקיומה, הבנו שנתקענו באמצע הלילה במרכז המדבר האפל של פרו.
הורדנו את התיקים מהאוטובוס והתחלנו לחכות לאוטובוס חלופי של החברה שיבוא לאסוף אותנו.
אוטובוס חלופי ? כנראה שעל המושג הזה רק בארץ שלנו שמעו. בכל אופן, שום אוטובוס לא הגיע, האוטובוסים שכן עצרו מהחברה שלנו היו מלאים ולא יכלו לקחת אותנו.
ואוטובוסים של חברות אחרות בכלל לא עצרו לנו. איזו חוצפה !!!! מה לעזאזל הם חשבו לעצמם ? "הםםם…..הם לא משלנו ולא שילמו קצת סולים אז ניתן להם להירקב במדבר ולהאכל ע"י זאבים משוטטים……".
אבל הפרואנים עם רגוע הם. יש מה ללמוד מהם, והרבה.
הם הוציאו את פק"ל ההתקעות בדרכים שלהם שכלל גיטרה, כמה תופים באמת, כמה תופים מאותלרים והרבה הרבה מצב רוח טוב והתחילו לשיר להם באמצע המדבר. כך, הקימו להם להקה מקומית. מתופפי המדבר….
בארץ, על התקעות ללא החלצות, הנהג כבר היה נמצא במצב מתקדם של קיפוח חייו בשלהי לינץ' סוער שהנוסעים היו עורכים בו.
אבל פה ? רק צוחקים ומעבירים את הזמן…
ככה העברנו 5 וחצי שעות, גודאמט. עד שבשעה טובה עצר לנו אוטובוס של החברה שלנו עם חצי מהמקומות הנדרשים, ובמנאובר מתוחכם של הכנסת תיקים וכיבוש מקומות ישיבה הצלחנו לתפוס 4 מקומות, כששאר הפרואנים נאלצו לעמוד שעות על גבי שעות.
כך, באיחור של 7 שעות הגענו לעיר המיוחלת אריקיפה.

כאן, היינו אמורים לפגוש את עמרי – חבר של ניר מהצבא.
בארץ, יכולנו לעבוד עם הבנאדם שנה באותו הבניין ולא להתקל בו בכלל. אבל כאן ? תוך 5 דקות מהרגע שהגענו נתקלו בו בתחנה המרכזית של העיר. לא להאמין ממש.

אז בשורה התחתונה, מה עושים פה ?
דבר ראשון – אוכלים. היינו 36 שעות על הרגליים ו – 26 שעות לא אכלנו. יום כיפור אבל משודרג. אז ראשית – ארוחה מפסקת.
מצאנו את המסעדה הטורקית המקומית, ובה ירדנו על כמה פלאפלים. פלאפל בלי חומוס ובלי טחינה. מסעדה טורקית הכי אשכנזית בעולם. בזיון. גם לימדנו את ההולנדיות את מהות מערכת היחסים בין הישראלים והפלאפלים.

דבר שני – PLAZA DE ARMAS.
אחת היפות שראינו עד עכשיו בפרו. קתדרלה ענקית משופצת לאחר כמה רעידות אדמה, בניינים קולניונליים לבנים מאבן געשית לבנה מקומית שנקראת SILLAR, והמון המון המון מסעדות ופאבים. ממש יפיפה פה.
אז ביום השני, ניר כרגיל ישן ואני משכים לי להסתובבות בעיר.
במלון, פגשתי עוד הולנדית. הפעם – חצי יהודייה עם חצי משפחה שנספתה בשואה. ארוחת בוקר ארוכה מהנה, שבהמשך עוד אצטער עליה רבות רבות, ושכנעתי אותה ללטייל איתנו כמה ימים.
אז צירפנו אותה לקבוצתו שהפכה להיות ברובה הולנדית….עם די נחמד. אני ממש מבסוט ממנו. גם מההולנדים/יות שהכרתי בעבר (במיוחד בשנה האחרונה…) וגם מההווה. מטיילים בלי סוף. יש על מה לדבר איתם. יודעים אנגלית. רק הדוייטשית שלהם זוועתית עד מוות ומלאת קונוטציות שליליות וזכרונות רעים. זה משפט שכתבתי לפני מספר ימים, לפני טראק שעוד יסופר עליו, ושגישתי אליו השתנתה במתי מעט.

ביקור במנזר SANTA CATALINA.
אמור להיות מקום מאוד מפורסם עם מנזר פשוט עצום בגודלו. אלפי קילומטר ריבועיים של מנזר. אמור להיות משהו BEST.
נכנסנו לביקור שעלה 35 שקל. אין ספק, שהביקור הזה זוכה בפרס בזבוז הכסף הגדול בדרום אמריקה עד עכשיו.
הייתי מוכן לשלם עוד כמה שקלים, בשביל למצוא דרך קצרה יותר לעוף מהמבוך המנזרי כמה דקות קודם לכן, וככל המוקדם הרי זה משובח. עוד כמה כנסיות והרבה הרבה קריאת ספר בכיכר. אין ספק שקריאת ספרים בככרות הנשק של פרו הן תחביב מועדפ ואיכותי עד מאוד.

ביום השלישי יצאנו לטראק של 3 ימים בקניון דה קולקה (CANYON DEL COLCA)
מדובר בקניון הרחוק כ – 6 שעות נסיעה מאריקיפה. קניון, שאמור להוית השני בעומקו בעולם, כמעט פי שנתיים מהגרנד קניון, למרות שיש על זה ויכוח. לא שלי, של אנשים שמבינים בעומק של קניונים.
הקניון העמוק ביותר אמור להיות גם בסביבה של אריקיפה, אבל הוא מסוכן לטיול.
עומקו של הקניון הינו כ – 1100 מטר, מגובה של 3300 עד לגובה של 2200.
בקניון, שורצת גם להקה של קונדורים, שאמורה להוות אטרקציה נוספת לביקור שם.
אז שכרנו תור מחברה (אנחנו קצת מפונקים בעניין הזה), ויצאנו השכם בבוקר עם ה – 3 הולנדיות שלנו. וכאן, ממש כאן, הסיוט התחיל.
מבול. מבול בלתי פוסק דיבורים בהולנדית. מבול ? מבול זה הסהרה באמצע חודש אוגוסט, לאחר שנים של התחממות כדור הארץ בעקבות אפקט החממה לעומת הרצף הבלתי פוסק של הדיבורים בהולנדית, אשר לא הפסיקו ללוות אותנו למשך 3 ימים.
רגע, נחזור לטראק עצמו. לבנות המדוברות, נשוב אחר כך.
מגיעים לכפר שאני לא זוכר את שמו, ארוחת צהרים ומתחילים ללכת.
יורדים כ – 1100 מטר עד לנהר הקולקה. ירידה לא פשוטה. גמרה לי את הברכיים. שונא ירידות. מה שכן, זכיתי לראות לשנייה קונדור דואה לו בקניון.
מגיעים לכפר קטן ובו בתי אירוח. חמוד נורא.
משעשע מאוד לראות אסלה, לבנה, נקייה ומצוחצחת בתוך ביתן העשוי מלבני בוץ. יום למחרת משכימים, עוד 3 שעות הליכה והגיעים לאזור אירוח שנקרא OASIS או PARADISE. כשם כן הם.
מדשאות, פרחים, ביקתות, בריכות מהממות עם עצי דקל מסביב בתוך תוכו של הקניון שהוא די יפה, אם כי לא מדהים. אם משווים אותו לגנד קניון, אז הגרנד קניון שם אותו בכיס הקטן. אבל זה עדיין מקסים מאוד. בריכות בין סלעי ענק. משהו יפיפה. רובצים בבריכות ופשוט נהנים.
רק חבל שהמקום פשוט עמוס, שורץ יתושים. במליונים. אכלנו אותו חיים.
ביום השלישי, משכימים ב – 2 וחצי בבוקר ומתחילים לטפס את כל הקניון בחזרה. מדובר בעליה של 1,100 מטר חזרה למעלה, בחושך מצרים, עם המדריכה, התיקים. אה – וגם איתן, עם ההולנדיות.
ההולנדיות שפכו קנה מהר מאוד, ונאלצתי לעשות חלק גדול מהעליה עם שני תיקים, עד שבמחצית הדרך פגשנו שני סוסים שלקחו אותן למעלה. תאמת, עלייה לא פשוטה בכלל בכלל. 1,100 מטר תוך 3 וחצי שעות.
למעלה, לקחנו אוטובוס למקום התצפית האולטמטיבי לצפייה בקונדורים. אנחנו ועוד אלף איש בערך עומדים ומחכים. לראות פאקינג ציפור.
לאחר שעה וחצי של המתנה, ראינו נקודה קטנה בשמיים שאמרנו בהתרגשות מתפרצת וגועשת לנו שהיא קונדור. וואי. איזו התרגשות. ואז, אחרי עוד כמה דקות דאה לו קונדור בסמוך אלינו שזה היה באמת יפה. ענק ענק. מלכותי מלכותי. עשה לו סיבוב דאווין של כמה שניות סביבנו, ושב למקום המסתור שלו. אנחנו יצאנו מסופקים.
חזרנו מהטראק, ומיהרנו לתפוס את אוטובוס הלילה שלנו לקוסקו.

ועכשיו נחזור לקבוצה שלנו, שזה הדבר העניין באמת.
אקיצר, ציונה, ההולנדית השלישית שצירפנו, באשמתי, היא פשוט הבחורה שיכולה לזכות בהליכה בתואר 'הקדחנית הבלתי נלאית'. זה פשוט מדהים. כשרון מהמם. היא יכולה לדבר שעות, ימים, שמים – פשוט על כלום. בלי סוף ועל כלום. ובעיקר – הולנדית. יום ולילה. בעליות ובירידות. באוכל ובבריכה. איתה באמת אין מה לדאוג. תמיד, אבל תמיד, יהיה על מה לדבר.
שתיקות ? זה מושג שלא מוכר לה. הפסקות ? זה מושג זה לה. הבחורה פשוט צדה אנשים, בעצם לא – היא צדה אזניים, ומתחילה לקדוח להם.
היא בהחלט שינתה לי את סטנדרט הקדיחה שהכרתי עד היום (שירי – את יודעת בדיוק למה אני מתכוון !).
ובעיקר – בהולנדית.
בוקר אחד, זה הגיע למצב, שאני, בשלהי צחצוח השיניים שלי, פי מפוצץ בקצף של אלמקס, ובדיוק כרגע, ממש ממש עכשיו מעניין את הבחורה מה ההבדל בעברית בין ס' ל – ש'. בדיוק עכשיו. ולא משנה לה שאני מסמן לה – פי כושיליראבק. אולי תחכי כמה דקות !!!!. מ-ע-צ-ב-נ-ת !!!!
בכל הטראק הזה היה לנו כאב ראש עצום. אבל לא מהגובה. מהבלאי הנורא שהיא עשתה לנו לעור התוף !
מותק, כדאי לך לקרוא את 'תהילה' של שי עגנון !
זה הגיע למצב אבסורד ממש, ש – 3 הולנדיות, 2 בלונדיניות עם עיניים כחולות, אחת חצי בלונדינית עם עיניים ירוקות, שוכבות להן לצד בריכה, ביקיני, ואנחנו, רחוקים ככל האפשר, מהעבר השני של הבריכה, עם נגן MP3, וכל זה – רק להימנע מלשמוע אותה קודחת.

הולנדית נוספת פגשנו בדרך.
אנחנו באמצע ארוחת ערב. ניר ואני קיבלנו איזה וופל מאמריקאי שפגשנו, לאחר שניר ביקש אותו.
חילקנו אותו שווה בשווה. חצי לי וחצי לו.
פתאום, משום מקום, כך זינקה לה ההולנדית לפתע פתאום, וביקשה מהאמריקאי את הוופל. אחרי שהוא כבר היה ביידים שלנו.
זינקה ותפסה את החתיכה של ניר, כמו לביאה מורעבת. רצתה לטעום. נו מילא, שתטעם קצת.
אמה מה, במקום לטעום רק, היא השאירה לניר לטעום קצת ופשוט טחנה הכל. הכל ! שוק טוטאלי !

בשורה התחתונה – התאכזבנו קצת מהעם הזה לאחר הטראק. קשה קצת להעביר את התחושה (ומעוד חויות שהיו לנו איתן ובכמויות. גדולות.), אבל הם לא כל כך יודעים להתנהג. מושג החברות, לא כל כך מוכר להם.

אבל שטויות. הן סיפקו לניר ולי, כר עצום גדול ובלתי נדלה, לצחוקים ובדיחות ללא הפסקה.

 קונדור בסיבוב דאווין שלו

קונדור בסיבוב דאווין שלו

 

בתצפית ה - Cruz Del Condors

בתצפית ה – Cruz Del Condors

 


פוסט הבא – קוסקו


 

3 בדצמבר 2005

נאסקה 2.12-2.12 (Nasca)


פוסט קודם – איקה


נאסקה זו עיר לכמה שעות.
שוב, עיר פרואנית מכוערת סטנדרטית. אבל התחלנו להתרגל, נראה לי כך לפחות. בכל אופן, נאסקה מפורסמת בקווי נאסקה שלה.
מה אלו הקווים הללו ?
קווים, שחלקם מרכיבים צורות גאומטריות (סתם קווים ישרים ישרים ארוכים ארוכים, משולשים, טפרזים וכו'), וציורים שונים (עכביש, קוף, איגואנה).
מדובר בכ – 800 קווים שונים ובכ – 300 צורות גאומטריות וציורים.
בתכלס, לאף אחד אין מושג איך קהילת נאסקה ציירה את הציורים הללו, באלף השנים שהיא הייתה קיימת (400 לפני הספירה עד 600 לספירה).
מה הכוונה ?
הקווים מצויירים במישור ענק ענק, שטוח שטוח במדבר הפרואני, כאשר כלי הציור היה בעצם הזזה של אבנים כהות שמכסות את המדבר, וחשיפת אבנים בהירות יותר שמתחתיהן.
כשחושבים על זה, קהילת נאסקה הפכה את מישור המדבר שהתגוררה בו לקנבס ציור ענק.
הציורים, עצומים בגודלם, ומדובר בדיוק ציורי של סנטימטרים, עוד משהו שנראה היה כבלתי אפשרי לעשותו בתקופה ההיא (מצד שני, כנראה שלא היה להם הרבה יותר טוב מזה לעשות), וכאשר הדרך היחידה להבחין באמת בציורים הינה מהאוויר.
גם לאף אין ממש מושג למה עשו את זה. מה הייתה המטרה בכל העבודה הקשה. מתנה לאלים ? לוח שנה ? לוח מזלות ? ריפוי בעיסוק ? אולי בכלל חייזרים עשו את זה ?

אז לקחנו תור, יקר להחריד, כאשר אני מתוגבר בכדור נגד בחילות (שכמובן עזר כמו כוסות רוח למת), ועלינו על מטוס סננה זעיר.
תוך שניות עלינו לאוויר, לטיסה של 35 דקות העוברת מעל 12 ציורים מרכזיים והקרובים מתוך ה – 300 הקיימים.
נחמד, רואים כל ציור למספר שניות קצר, מנסים לצלם בזריזות ועוברים לצורה הבאה.
מהמם ? ככה. חבל שאין זמן מספק להתעמק יותר בציורים.

לאחר מכן המשכנו לקברים המפורסמים שלהם.
כ – 12 חדרי קבורה תת קרקעיים פתוחים, ובהם שלדי ומומיות התרבויות שחיו באזור (נאסקה, פיצ'ו ועוד איזה 2), יחד עם הציוד (כלי אוכל, אוכל, הנשים שלהם ובגדים) שאמור לעזור להם לתפקד יותר טוב בעולם שכולו טוב. חביב ביותר.
באזור יש כ – 500 קברים נוספים כאלו שאינם פתוחים לרווחה לקהל הרחב.
בדרך, אגב, למדנו כי ישנם 3016 סוגי תפוחי אדמה בעולם, שהמקור של כולם הינו בפרו.
ראינו בנוסף, שוב, עוד דיונת חול ענקים, שנחשבת הגבוהה ביותר בעולם – למעלה מ – 2 קילומטר גובהה, ואורכה למעלה מ – 9.
המשכנו לעוד טור תירותיי להחריד במפעל שמייצר כלי חרס כדוגמת ובסגנון שתרבות הנאסקה עשתה (כלי חרס שהצבעים שלהם שורדים לנצח, תוך כדי ציפוי הגלים בשומן אדם מהאף…כן כן…משם בדיוק…), ובעוד מפעל מגוחך לייצור מתכות. חביב ותו לא.
בלילה – נסענו לאריקיפה.

ציור האסטרונאוט

ציור האסטרונאוט

 

 ציור יונק הדבש

ציור יונק הדבש

 

דוגמנית הצמרת לשעבר של נאסקה

דוגמנית הצמרת לשעבר של נאסקה

 


פוסט הבא – אריקיפה


 

1 בדצמבר 2005

איקה 1.12-29.11 (Ica)


פוסט קודם – לימה


טוב, אז מה לגבי איקה.
איקה מסתבר היא פשוט עיר די מכוערת, כמו רוב הערים פה, שתקועה לה בלב ליבו של המדבר הפרואני, שזה אגב עוד דבר מדהים שקורה פה.
פרו היא מדינה עם כל כך הרבה אזורים גיאוגרפיים שונים באקלים, בטמפרטורות, בנופים, בצמחייה, באנשים – בהכל.
אז בכל אופן, איקה נמצאת בלב לבו של המדבר הפרואני, שבו פשוט אין כלום. שום עץ. שום שיח רענן. נאדה. אבל המדבר הוא לא רגיל. לא סתם אדמות לס מגעילות. זה מדבר של דיונות חול ענקיות.
בלי סוף דיונות על גבי דיונות, מסביב עוד קצת דיונות, ומסביבן עוד קצת חול וחולרע. דיונות בהירות בהירות, חלקות חלקות, יפיפיות. באמת. נוף פשוט מדהים.
ואני לא מדבר על איזו דיונה מסכנה כמו בניצנים, שנחשבת ה-דיונה. אני מדבר פה על אלפי דיונות בגבהים של פי עשרות מונים מהדיונה ה"גדולה" שלנו.

ליד איקה, מסתבר, ישנה עיירת תיירים קטנה בשם אק'וצינה
(HUACACHINA). למה מסתבר ? כי זה לא כתוב בשום מקום ובשום מדריך טיולים ! אוף.
העיירה, אלק עיירה, היא פשוט אוסף של כמה בתי מלון עם אגם באמצע. כמה בתי מלון כאלה בסגנון של חול, חוף וים, אבל בהבדל דק אך עם זאת משמעותי – בלי הים.
ויש פאב, עם שף מסומם, חומד של בנאדם, שמתחיל להכין אמפנדות ב – 22:00 ומסיים ב – 02:00, ואנחנו מחכים, מלאי רוק עד שהוא יסיים סוף סוף !

מה עושים פה ?
סקי ! אבל בלי השלג….אז מה כן ? על החול, וזה מגניב שחבל על הזמן. נוסעים עם באגי, שזה רכב חולות מטורף למעמקי המדבר, ומגיעים לדיונה בקטנה ככה.
מהדקים קרש גלישה לרגליים, לפני כן משמנים אותו קצת במן שמן דוחה (שאחר כך חשבנו לעצמנו בצער גדול – למה לעזאזל שימנו את זה !!!!), ויאללה. משלחים אותנו לדרכנו. לדרכנו ? הכוונה היא בעיקר להתגלגלות למטה, אבל לא על הקרש…
סתם. לאחר כמה נסיונות דווקא מצליחים לעמוד קצת יותר, ולאכול חול קצת פחות.
מסיימים עם דיונת המתחילים, וממשיכים לדיונה למתקדמים. קצת יותר גבוהה. קצת יותר משופעת.
ו – שוב. מתגלגלים למטה.
כמובן שיש את הארופאיים המגניבים הללו, שנולדו בשלג, ומרפסת הבית שלהם בנוייה על האלפים הצרפתיים או השוייצרים, ככה שהחול בשבילם היה משחק ילדים.
אבל לכו תסבירו להם, שלנו, בארץ, יש, בחורף טוב, אולי 3 שבועות שלג בשנה על הר אחד ויחיד.
ככה ממשיכים לעוד דיונה, ועוד דיונה עד שמגיעים למבחן הגמר. גמר ? אז זהו שכן.
דיונה בגובה כזה עצום, שנותנים לשוייצרי המקצועי לרדת קודם, וכשרואים אותו לאחר דקות שנראות כארוכות מדי, רק כנקודה קטנה וזעירה על גבי החול הזהוב בסוף, מבינים כמה הדיונה הזאת גבוהה, גודאמט. לעשות או לא לעשות ? פחד אלוהים.
עשינו, נו מה..בשביל מה באנו…אפילו די בהצלחה. אדרנלין מטורף.

חלק לא פחות טוב, ואולי אפילו יותר זה הבאגי עצמו.
רכב עם אחיזת כביש, אה, בעצם – חול, פשוט מטורפת. נוסעים במהירות עצומה (אין מד מהירות אז אי אפשר לדעת כמה…), קופצים על הדיונות, סיבובים מטורפים, זויות במסרים כל כך נמוכים שקשה לי לספור, מדרדרים, שוקעים בחול. כיף לא נורמלי.
בתכלס, הדבר הכי מסוכן שעשינו עד היום. חבל על הזמן.
אבל החיוך שמציף את הלחיים, אינו יכול לרדת שעה אחר כך מהפנים. חוצמזה, פוגשים את הישראלים המוכרים בגל היורד, המון אוכל, תריים חדשים, מסיבות חוף (שוב, רק בלי הים), וכיף גדול.
יום אחד גם קפצנו לאיקה – לעיר האמיתית.
די מכוערת, אבל יש בנקים, כמובן – PLAZA DE ARMAS, וסתם עוד מקום לראות בדרום אמריקה.

אה ועוד משהו. אחרי 5 שבועות בדר"א אנחנו כבר לא צ'ונגים. ואתמול ראינו את שיא הצ'ונג שבעולם. שני ישראלים שהגיעו מלימה, והגיעו מהארץ לפני 4 ימים, הגיעו למלון שלנו. שניהם מפוחדים מוות (כמו שמן הסתם אנחנו היינו….) , עם שתי מוצ'ילות ענקיות על הגב והגב שלהם בפני סכנת התמוטטות. לאחד מהם כרית ביד. לא קטנה ככה חמודה כזאת של מטוסים – כרית פוך ענקית. שאלתי אותו, מה העניינים איתך עם הכרית ? אז הבחור עונה, "אה. זאת הכרית שלי מגיל 6 ואני לא יכול להיפרד ממנה. לעולם…." מממממממהההה ?? אני רוצה לראות אותך מטראק איתה….דפוק !

בפוזת גלישה לא אופיינית מידי....

בפוזת גלישה לא אופיינית מידי….

 

הבאגי במדבר

הבאגי במדבר

 


פוסט הבא – נאסקה


 


© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.