ארכיון | בוליביה ערוץ RSS למקטע זה
12 במאי 2006

בוליביה – פתיחה


פוסט קודם – פרו סיכום מדיני


 

"שמש על פרו, בוליביה מצטעפת בודדה
ירק מברזיל נושק לצ'ילה על שפתי פלדה…"

 

 

 

 


איפה הייתי בבוליביה ?

מפת בוליביה (Bolivia Map)

מפת בוליביה (Bolivia Map)






ניווט מהיר


View בוליביה Bolivia in a larger map

|| 1. לה פז 23.12-25.12 (La Paz) || 3. סיכום מדיני
|| 2. איוני 26.12-29.12 (Uyuni)

 


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Bolivia



פוסט הבא – לה פז


 

5 בינואר 2006

בוליביה – סיכום מדיני


פוסט קודם – איוני


אז ככה.
היינו שבוע בבוליביה. תכנון מבריק של כניסה זריזה ויציאה זריזה עוד יותר מהמדינה, על מנת להספיק לצ'ילה לחגיגות השנה החדשה, שעל זה עוד יסופר בדף הבא.
לא עשינו את בוליביה. גם לא תכננו כל כך לעשות אותה. אבל, אני אישית לא הייתי מוכן לוותר על הסלאר.
לא עשינו ג'ונגלים, לא עשינו את עמק הירח, דרך המוות, סן פדרו, פמפאס ועוד הרבה. את הרוב נעשה בברזיל. כולי תקווה ואמונה. הסלאר באמת ייחודי לדרום אמריקה, ובכלל. לעולם.
אך עם זאת התרשמות מהירה.עם עני. עני מאוד. המוני שוטרים ברחובות. בעיקר בלה פז. המון. צ'ולות ללא הפסקה. תרבות ביבים משהו. נמוכה מאוד. טינופת. זוהמה. שתן ברחוב. למרות שלא ראיתי צ'ולות עושות את מספר שתיים. רק את מספר אחד.

לה פז. עיר. אגדה. תרבות בפני עצמה. עיר, שאני אישית ביומיים למדתי דווקא לחבב, אבל רק בגלל שכבר ראיתי באמת הרבה מאוד שוני וניגודיות בדרום אמריקה. עיר קשה לאהבה. עיר קשה להתחלה.

עם די טיפש. אפילו מאוד. עוד לא מצאתי בוליביאני אחד, אחד, שענה לי תשובה אחת כמו שצריך לשאלה כלשהיא ששאלתי. איך מגיעים לכאן. איך מגיעים לשם. או שהם רעים מאוד, או פשוט מטומטמים מאוד, מה שנשמע נכון יותר.

אבל בכמה ימים פיתחנו סימפטיה. למחירים הזולים. לקניות. אפילו לזוהמה. כל כך זול בבוליביה, שזה אכן משפר את האטרקטיביות האדירה שלה למטיילים. זה מוסיף להנאה ברמות על.

סה"כ שבוע קצר מאוד, קצר מידי. פעם, אולי עוד אשוב לבדוק אם פיספתי משהו. בנתיים – לא.


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


פוסט הבא – צ'ילה פתיחה


 

26 בדצמבר 2005

איוני 26.12-29.12 (Uyuni)


פוסט קודם – לה פז


לקחנו את אוטובוס הלילה לאיוני. העיירה שממנה יוצאים לתורים במדבר המלח הגדול בעולם – SALAR DE UYUNI. איוני זה עיירה של כלום.
כמה רחובות סביב כלום אחד גדול. לא. בעצם כלום אחד עצום בגודלו. באמת שיש להם מזל שיש להם את הסאלר, אחרת הם היו משעממים את עצמם למוות, ואין ספק שהיו עוברים את שוויץ בממוצע ההתאבדויות עקב שעמום נפשי כרוני.
לאחר השלמת כמה שעות שינה, עשינו סיור סוכניות טיולים, וסגרנו על דיל לתור לסלאר. 3 ימים טראק עם גי'פים, ובצהרי היום השלישי חיתוך לצי'לה. נשמע אחלה.
העניין הוא שלא סגרנו מועד מדוייק לסיור, היות והמתנו ל – 3 חברים של ניר (עמרי, ניר ודניאל). אני רק ידעתי, שממש, אבל ממש לא בא לי לבזבז עוד יום בעיירה שכוחת האל איוני.
מה שכן, אפילו בחור הזה נוכחותנו הישראלית הכובשת נראית לעין. המון שלטים בעברית, המלצות של ישראלים על סוכנויות, מסעדות ושאר מרעין בישין. אפילו מסעדה עם מוזיקה בגוון יווני איכותי מההופעה של יהודה פוליקר בקיסריה ושל שלמה ארצי הכמעט הכי ישראלי שיש.
גם אנחנו תרמנו את חלקנו, בכך שהראינו לגויים ולגרים את אופיו של חג החנוכה. אביגיל ואנוכי בנינו חנוכיה וחגגנו את נר שני של חנוכה במסעדה. ברכות, מעוז צור ושאר סביבונים. המון תשומת לב משכנו. אנחנו והמנהגים הפגאנים שלנו. טוב שלא גרמנו למהומות על רקע דתי בעיירה המנומנמת.
בכלל, מאוד משעשע איך כולם מתייהדים כאשר נמצאים בחו"ל. כל הכופרים, האפיקורסים וחבריהם מפגינים פתאום שליטה מרשימה ברזי החגים. בברכות. בשירים. פתאום בכל מוצ'ילר טיפוסי מסתתר לו חזן פנימי שרק משתוקק לפרוץ לו החוצה.

בבוקרו של יום שלישי דפיקות חזקות וצעקות על הדלת. נו, אופייני לישראלים. רעש וצלצולים. החברים באו.
מהר מהר, בחטף, התעוררנו בהתחלנו בבלאגן של הבוקר.
אריזה, מקלחת, שירותים, כביסה, חתימות במשרד ההגירה הבוליביאני וכמובן – משלוח השטויות שקנינו בלה פז, לאו דווקא בסדר חשיבות הזה.
אז לאחר 3 שעות מטורפות של ריצות, בעיות ובלאגן סיימנו והיינו מוכנים להתחיל את הטראק לסלאר. ג'יפ של 7 ישראלים ועוד ג'יפ של תיירים.

אבל כמובן, שגם החלק הזה בטיול הדרום אמריקאי מתחלק לשני חלקים. טוב ורע.
נתחיל מהטוב.
הסלאר (SAL בספרדית זה מלח) הינו מדבר המלח הגדול בעולם, 12 אלף קמ"ר, 120 מטרים עומקו, גובהו כ- 3650 מטר מעל פני הים וכולו מלח בישול. שטחים עצומים עצומים, מאופק אחד עד לאופק השני והכל – מישור מלח אחד ענקי.
מדובר בסיפור הרגיל והידוע. הסלאר היה פעם ימה רדודה של מים, אשר התאדה ונותרו משקעי מלח.
העניין הוא שמדבר המלח שלהם שמור די יופי. להם אין את מפעלי ים הסלאר אשר כורים את המלח אט אט והורסים אותו מהר מהר. מקסימום יש כמה חאפרים בוליביאנים אשר חופרים עם מעדר את המלח וגונבים קצת על מנת לעשות לביתם. שיהיה.

הסלאר – מדהים. חבל על הזמן. קחו את התמונות המצועצעות, הרגילות שכולם תמיד עושים ("וואי…איזה קטע…אני מחזיק את חבר שלי בידיים….איזה מגניב…") ותשלשו את זה. המקום מדהים. מאינוספיות אחת של מלח עד לאינסופיות שנייה. לבד, אפשר לאבד שם בקלות את הדרך ואת הדעת. הנהג שלנו ניווט באמצעות הרים שבאופק ובאמצעות אלוהים שעזר לו כנראה, כי לי באמת אין מושג איך הוא מצא את דרכנו שם.
העניין הוא שאנחנו זכינו בייחוד כלשהו. מה הכוונה ?
נסענו בתקופה בעייתית. סוף סוף העונה. כבר אחרי סוף העונה. בכלל, בבוליביה כבר אין ישראלים. בקושי 20 ישראלים כולל אותנו. נראה כאילו שגרירות ישראל הבריחה את כולם מבוליביה לפני הבחירות.
העונה כעת היא תחילת העונה הגשומה. ומה קורה בעונה הזאת ? יורד גשם, והרבה. מצד שני, חם ונעים. בדרך כלל בסלאר קור אימים, אבל אנחנו זכינו לשמש נצחית בסלאר צלול.
אז החלו לרדת גשמים. גם ביום היחיד שהיינו באיוני ירד גשם. ומה שקורה בעקבותיו זה הצפת הסלאר. מישור המלח הגדול בעולם מתחיל להיות מוצף מים, והופך פניו לראי ענק ועצום. בימים הראשונים מדובר בסנטימטרים בודדים של מים. בהמשך העונה גובה פני המים יגיע עד כדי מטר.
מזל שהסלאר לא באמת מישורי, וככה אצלנו היו חלקים יבשים ללא מים וחלקים עם מים בגובה של 40 סינטימטר. ראי ענק, מאיים ומלא עוצמה.
בסוף היום יצאנו מהסלאר והגענו למלון שלנו. מלון, שעשוי כולו ממלח. כסאות, שולחנות, מאפרות, תחתיות המיטות, הריצפה. הקירות. הכל. תאמת – מגניב מאוד. העניין הוא שבגלל זה, למרות ניקוי מצעים מסיבי, המיטה מתמלאת מלח מהקירות המתפוררים ברמות שאפשר היה לעשות סלאר קטן מהכרית שלי.
את כל זה עשינו ביום הראשון.
בשאר הימים עברנו באיזור הררי מדברי ויבש יבש, דרך לגונות צבעוניות מקסימות laguna colorada ו laguna verde, לגונות פחות צבעוניות אבל יותר מגעילות ומסריחות, שדה גייזרים, מעיינות חמים וראינו המוני פלמינגו. חביב, אבל לחלוטין לא משתווה ליום הראשון.

החלק השני. המעצבן, אבל בדיעבד – משעשע מאוד. אבל שוב – רק בדיעבד.
שילמנו לא מעט כסף בכלל עבור הטראק הזה, טראק שבחלקו היה בהחלט דראק. הובטח לנו הרים וגבעות וקיבלנו מישור.
שום פנקייקים לארוחת בוקר, יציאה באיחור רב, פספוס של מוזיאון לרכבות, אוכל מספק בחלקו הקטן, ג'יפים בתחזוקה שמזכירה את תחזוקת טילי הקסאם של הרשות, והשיא היה מדריך "דובר אנגלית" חסר האופי הגדול ביותר שראיתי בחיי.
הג'יפ(ה) שלנו נתקע לו לא מעט פעמים בסלאר. פאנצ'רים היו עניין בשגרה. נו, כמו כל נסיעה כלשהיא שאנחנו עוברים….והשיא היה, שנשבר לו הציר של הגלגל האחורי. המזל שלנו היה שהנהג שלנו היה בן דודו מדרגה שנייה של מקגיוור. אחרי שעתיים של דפיקות, תנועות, שפצורים, תוך כדי דחיפת מכוש ומפתח שבדי בין בולמי הזעזועים של הגי'פ, וקשירתם באמצעות פנימית נושנה של צמיג גזורה, יכולנו להמשיך בנסיעה.
המדריך שלנו שמו הפרטי חואן. שם משפחה – הבכיין. טמבל חסר תקנה, כשהמושג "אופי" זר לו בערך כמו המושג "כריזמה ועמוד שדרה יציב".
כל תלונה שלנו, וברוך השם כאשר ישראלים נמצאים בקבוצה יש להם ומספיק כאלו, רק התבכיין לנו והאשים את הבחורה מהסוכנות. כל שאלה ששאלנו, טענה ומענה הלך לשאול את בן דודו של מקגיוור וחזר עם תשובה. טמבל חסר תקנה. יום התרמה של אקים בהחלט היה מועיל לו.
היו רגעים שחשבנו לבטל את כל הסיור ולחזור לסלאר לשרוף את הסוכנות, כשהבעלים נמצאים בתוכו. ראבק. ניפגש בהמלצות של "המטייל".

אבל חוצמזה, היה ממש מצויין. מצחיק ופשוט יפיפה.

נר שני של חנוכה

נר שני של חנוכה

 

 תמונת מתלהבים

תמונת מתלהבים

 

תמונת מתלהבים מפרינגלס

תמונת מתלהבים מפרינגלס

 

נר חמישי של חנוכה. האמנם ?

נר חמישי של חנוכה. האמנם ?

 

ישו בג'יפ הולך על המים...

ישו בג'יפ הולך על המים…

 

 המכוש שהחזיק לנו את הג'יפ

המכוש שהחזיק לנו את הג'יפ

 


פוסט הבא – סיכום מדיני


 

25 בדצמבר 2005

לה פז 23.12-25.12 (La Paz)


פוסט קודם – פתיחה


טוב. אז לאחר חודשיים של טיול, התחלנו במסענו המהיר לעבר דרום דרום דרום אמריקה. הכי דרום אמריקה שאפשר.
למרות שחשבנו לוותר על כלל בוליביה, סוג של בוליבופוביה, החלטנו לעבור דרך הסלאר.
חשבנו לדלג על לה פז, אבל גילינו שאין זה אפשרי מבחינה תנועתית. אז נו. אנחנו זורמים. החלטנו לעבור גם בלה פז.
לקחנו אוטובוס ישיר מפונו בפרו ללה פז והתחלנו במסע לארץ הסמים הענייה ביותר בדרום אמריקה, עם הנשיא מגדל הקוקה החדש והמחודש שלהם.
עברנו את הגבול בצורה חלקה להדהים, במיוחד לאור דרך החתחתים מלאת המועקות שעברה עלינו במעבר מאקוודור לפרו, ושהשאירה חותם סיוטי תמידי בנפשי השברירית, עד לעיר הראשונה בבוליביה בשם קופקובנה (COPACOBANA), ואין קשר לחוף בעל השם הזה בברזיל, ושעליו אספר בטח בעוד 3 חודשים.
בעיר התיירים קיבלנו שוק ראשוני לגבי יוקר המחיה הנמוך להחריד בבוליביה, אשר מילא אותנו שימחה ראשונית אשר לבאות (בנושא קניות כמובן), ושעליה יסופר בפרוטרוט כמובן, החלפנו אוטובוס והמשכנו בדרכנו ללה פז.
בדרך, נאלצנו לרדת, על מנת להעביר את האוטובוס שלנו על גבי רפסודה רעועה במיצר באגם טיטיקקה, כאשר אנחנו עברנו בסירה רעועה לא פחות, ולאחר נסיעה שהייתה אמורה לקחת 6 וחצי שעות (זמן ישראל) ובדיעבד לקחה 10 שעות (לפי זמן בוליביה שכידוע עובד לאט הרבה יותר) הגענו ללה פז, הבירה בפועל של בוליביה (סוקרה זו הבירה האמיתית).

הגענו ללה פז.
OK. אין דרך אחרת לתאר את זה מאשר הלם תרבות. לא מדובר בעיר. מדובר בפסוק טיפוסי של התנ"ך – תוהו ובוהו על פני האנדים. כשאלוהים ברא את החושך, הוא ברא גם את לה פז.
לה פז זה פשוט שוק גדול מאוד, עצום בגודלו שנתנו לו שם ומעמד של עיר. אוסף עצום של רוכלים ודוכנים שנוצרו להם פה, ושכנראה יום אחד, עוד נשיא מגדל סמים החליט לאחד את כל הדוכנים ולתת להם שם ומעמד של עיר.
לקח לנו יותר משעה להיכנס למרכז העיר למלון שלנו, ואני רק חושש מכמות הזמן שייקח לנו לצאת מכאן.
איפה שלא הולכים דוכן. רוכל. מישהו מוכר משהו. מישהו מכייס מישהו. שולחן עם מרכולת כלשהי. מזנון קטן. בכל חור. קילומטרים על גבי קילומטרים של שוק.
בלאגן טוטאלי. כאוס לא נורמלי. רעש. המולה. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בצהרי יום שישי של לפני ערב פסח, זה מוזאון הלובר יחסית למה שקורה כאן.
הכל עומד. הכל תקוע פה. למה ? כי עוד מישהו פתח פה שולחן קטן. פקק אין סופי של רכבים. אנשים. שוטרים. חיילים עם גז מדמיע ואזיקים.
צריך מאגרי סבלנות בלי נדלים ואמפטיה בלי סוף, על מנת לגרום לרגש חביבות כלשהוא לנבוע ביחס לעיר הזאת. זו באמת עיר של שוק ללא הפסקה. בלאגן ללא הפסקה.
אבל משהו חשוב אחד, בעצם – הכי חשוב – ז-ו-ל פה. זול כל כך שזה פשוט לא להאמין. מחר, על הבוקר, דבר ראשון – קניות. קניות קניות וקניות.

בכלל, בוליביה זאת מדינת המיקוח. כל דבר פה – צריך להתמקח. זה פשע – לא לעשות ככה. למה ? כי אז אנחנו דופקים את המטיילים שיבואו אחרינו.
אנחנו מגגיעים פה למצב שאנחנו מתמחקים על 20 אגורות. 20 אגורות ! מבזבזים 4 דקות מחיינו על 20 אגורות !
שיא ההתמקחות היה במעבר הגבול.
שוטר ההגירה רצה לתת לי ויזת שהייה ל – 30 ימים. בתכלס, אני לא צריך יותר. תוך שבוע, התכנון שלנו הוא לא להיות כאן יותר.
אבל. בכל זאת. אני בבוליביה. צריך להתמקח. אז התמקחתי איתו על מספר ימי השהייה האפשריים. דרשתי 90 (שזה המקסימום). הוא לא הסכים. דרשתי שוב. עדיין לא הסכים.
בסוף הצעתי לו שנתפשר. שנסיים את המשא ומתן המתיש והארוך. נחתוך באמצע. התפשרנו. קיבלתי חותמת ל – 60 יום.
החיים בשוק, כשוק, וכבזיון אחד גדול.

כמה דברים על העיר עצמה.
העיר הגדולה ביותר בבוליביה, מדינה שסה"כ תושביה זה 8 מליון. עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם – 3,870 מטר מעל פני הים.
מלאת עוני. ריכוז הגנבים הגדול בעולם. כל משהו שנגנב פה, תוך דקות ניתן לקנותו בחזרה בשוק הגנבים.
עוני ללא סוף. פעם ראשונה בדר"א, שבאמת אנחנו רואים עוני בכל הסובב אותנו. בכל מקום. בכל רגע. לא רק כדרך חיים, אלא משום שאין ברירה. בתכלס, גועל נפש פה. ממש. טינופת מכל הרוכלים. זוהמה. שתן. בלי סוף מסכנים. והמון שטיפות מוח שליליות שעברנו לפני שהגענו לכאן, שבטח לא תורמים לחיוביות של המקום. הכל עומד פה. לא זז. גם תמונות כמעט ואין, כי מי בדיוק יסתובב עם שלט פה – "בואו תגנבו לי. אני כאן !"

הגענו ביום שישי, באיחור אוטובוסי קט וסטנדרטי של 4 שעות, ומלאי מרץ והחלטה החלטנו לשים פעמנו לכיוון הקידוש של יום שישי בבית חב"ד. חוצמזה, שיש גם ארוחה חינם, אז בכלל – מה רע.
מבעוד מועד הכנו את כתובת המקום, ובזמן שניר ואיתי החליטו לטחון ברגר קינג, אביגיל ואנוכי החלנו במסענו לכיוון האתר הקדוש.
לקחנו מונית, מסתבר לקצה השני של העיר ממש, לרחוב המדובר. ושם התחלנו לחפש את הבית. ואני מדבר על – לחפש. לכתת רגלנו ברחובות . לא מצאנו. אין מספרי בתים. אף אחד לא יודע איפה הוא גר. איפה החנות שלו. מה קורה איתו. שוק טוטאלי. טיפשים ללא הפסקה. נאדה. אחרי חצי שעה של חיפושים, הסתבר לנו שבית חבד עבר דירה לפני חצי שנה. כוסאמק !!
חזרנו את כל הדרך חזרה (שעה של נסיעה בקומבי עם עוד 15 בוליביאנים גנבים…סתם…), בהימורים האם ניר ואיתי הגיעו כפי שהבטיחו לבית חב"ד או לא. בדיעבד, כן. מסכנים.
ההשקעה בקידוש יום השישי המבוזבז הזה, שווה לפחות 3 צומות בימי כיפור. אני מקווה שזה נספר איפשהוא בעולם של מעלה.
בשורה התחתונה, חגגנו את יום שישי בארוחה דשנה ומסורתית ברוח השבת בברגר קינג כפול מוגדל וגלידה.

ביום הראשון – קדחת קניות.
ראשית – ארוחה אצל יוסף הלבנוני מלא ההמלצות. חומוס, פלאפל, קובה, מטוגנים. בתכלס – לא שווה את ההמלצות שלו. סתם יקר, ובכלל לא משהו. אבל לדבר העיקרי.
ישנו טוב בלילה, מתכוננים נפשית ליום שבא עלינו לטובה, והתחלנו במירוץ סביב הזנב של עצמנו, או יותר נכון – סביב הפליז של עצמנו. שגעון בקבוקי הקולה הממוחזרים.
קניות, מזכרות, וכמובן – פליזים. דווקא לא אצל ויקטור המפורסם, אלא אצל איציק. הרבה יותר יפה.
ביקור בכספומט. ועוד פעם ביקור בכספומט, היות ומי יסתובב כאן עם יותר מ – 300 בוליביאנים בבת אחת. ואחר כך עוד ביקור נימוסין, באותו כספומט.
בובות, תיקים, תיקים למצלמות, פאוצ'ים, תיק לדיסקמן, תמונות, בגדים, מזכרות, פליזים, ועוד פליזים, שמיכה, קליפיסים לשיער מבמבוק, צמידים, פסלי עץ. מה לא.
חדוות קניות. ממש הרגשתי כמו בחורה. עצוב, אבל נהניתי מזה. ממש סצינת הקניות של אישה יפה. רק ריצ'רד גיר היה חסר לי פה, עם כרטיס האשראי שלו.
אגרנו (ארבעתו) קילוגרמים שלמים של קניות. אין לנו מקום במיטות במלון הלובו. הכל – שקיות.
העניין הוא, שכריסמס פה. הכל סגור מחר. מחרתיים. אי אפשר לשלוח דואר. ולאסוננו, עלינו לנסוע עם כל הקניות לאיוני. אז כמו תיירים, קנינו שקים לסחוב את כל הקניות.
היה צריך לראות אותנו.
בין כל השקים הענקיים, מסתובבים אנשים קטנים, שמרגע לרגע נהיים יותר ויותר נמוכים. משיגנע.

ביום השני שלנו בלה פז, החלטנו לעזוב ולנסוע לאיוני.
אבל לפני הנסיעה משהו אחד דווקא כן עשינו בלה פז. מעניין מה…. בוליביה הינה יצרנית הקוקאין בין הגדולות בדרום אמריקה. נגיד, קולומביה הינה מתחרה הגונה.
ואני אוהב מוזאונים. נו…אז זה נשמע שילוב מצויין.
באמסטרדם הלכתי למוזיאון המריחואנה, אז פה הלכנו למוזיאון הקוקה. זה אפילו קרוב למלון, אז בכלל מצויין.
נכנסנו. מוזיאון, שהוא ברובו הלצה אחת גדולה. אמנם, ציפיתי למעין חדר המכיל בעיקר תמונות וכמויות של עלי קוקה מפוזרים, אבל לא ציפיתי לקיתון עם תמונות, ושיתנו לי קלסר מודפס באנגלית עם שגיאות כתיב לרוב, עמוס בדפים, ושאתחיל לקרוא את הרומן על הקוקה. קצת מפספס את מושג המוזיאון הסטנדרטי, המוכר והכי חשוב – שעובד.
לא נורא. למדנו קצת על תולדות הקוקה, שהמציאו את הקוקה קולה בשנת 1884 כתרופה של רוקח, שעד שנת 1896 (נראה לי) עדיין היה קוקאין בקולה (יענו ב"מקרה"), מהשנה הראשונה ועד היום הלוגו של קוקה קולה לא השתנה, ועוד אין ספור עובדות שכבר הספקתי לשכוח.

משהו נוסף שהיה.
היום השני שלנו היה כריסמס. ה – 25 בדצמבר. כל הרחובות והכנסיות היו עמוסים במבקרים של המיסה של חג המולד. כולם בלבוש חגיגי (אל תשכחו…בוליביה ! חגיגי…צ'ולות חגיגיות. פקדוקסלי משהו). כמרים. כנסיות. תפילות. מגניב ביותר.
מה שכן, פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה ברבריות, יענו – בובות ברבי.
אמה מה, בובות ברבי של ישו. כל מבקר שהלך או יצא מהמיסה של חג המולד, הסתובב לו ברחובות, אוחז בידיו בשכיבה, ברבי בצורה של ישו, כאילו היה משה רבנו בתיבה. כולו זהירות אחת גדולה פן יאונה רע לישו הקטן מפלסטיק. ממש בובה מקודשת מקודשת מקודשת. תשמיש קדושה מיצירת פלסטיק. משעשע מאוד.

אגב, גם בכל כנסיה שביקרנו, נבנו דגמים לרוב של הולדת ישו. מושקעים פחות (סתם ישו ומריה מפלסטיק) ומושקעים הרבה הרבה יותר (דגמים מגולפים יפה יפה בעץ).

לאחר מכן, אז בהחלטה עצבנית ורוגזת משהו, עלינו, על המלון המחורבן ועל בכלל, החלטנו לעזוב את לה פז לאיוני.
סה"כ עיר חביבה, אבל צריך הרבה מאוד עצבים בשבילה. לא עיר טובה להתחיל בה.

כפרות בכריסמס

כפרות בכריסמס

 

קונים פליזים אצל איציק

קונים פליזים אצל איציק

 


פוסט הבא – איוני


 



© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.