ארכיון | אירופה ערוץ RSS למקטע זה
17 בספטמבר 2017

ברלין & וורשה

טוב. אז הפעם מדובר בנסיעת עבודה.
בניגוד לנסיעות העבודה הקודמות שלי, המטרה הפעם היא לצמצם את זמן החו"ל למינימום האפשרי. הכי מינימום שאפשר, אך שיאפשר עבודה נאותה.
המטרה – ביקור של 3 לקוחות. היעד – ברלין וורשה. העונה – קיץ. בפועל, מדובר באחד השבועות החמים ביותר באירופה השנה. כמות הלילות – 3 (תלוי אם סופרים את טופס ההוצאות ואת ה – PER DIEM או את אישתי שתחייה שמחזיקה בדעה שמדובר ב – 5 לילות).

המראה בטיסת אל על של אחר הצהריים ביום שרבי תל אביב. מונית לטרמיל 1. 1 ? לא 3 ? אז זהו שכן. טיסת אל על UP, בטרמינל המשופץ קוסמטית. וואו.. כמה זכרונות והבזקי דה ז'ה וו מן העבר הרחוק. כל כך הרבה טיולי ילדות העברתי פה.
מדובר אבל באמת בשיפוץ קוסמטי. מדהים שככה היה נראה בעבר ה"נתב"ג" הרשמי. כל כך קטן. מתוכנן לא משהו. ומה זה לעזאזל מרצפות השומשום החומות המזעזעות האלו ??

כרגיל באל על, הטיסה מתעכבת. ניסיתי לדלות מזכורני העייף מתי זכיתי לטוס עם אל על בזמן.
נחיתה בברלין באיחור. בשעת לילה מאוחרת. רכבת. ועוד רכבת. ופתאום קו הרכבת שלי נקטע באמצע. אז צריך להחליף עוד רכבת. בקיצור – הסתבכתי מאוד עם הרכבות. באופן כללי, התחושה הייתה אירונית משהו. אם יש מקום בו אתה לא רוצה להסתבך עם רכבות זאת גרמניה…

מגיע באפליה ל – Hakeshar Market ומשוטט לי עד שמצאתי את המלון הדירות שלי. וואו ! איזה חתיכת מלון !! adina apartment hotel. שווה בטירוף. חדר ענק. לא חדר, כי אם דירה. המרכז המרכז של העיר. לובי מגניב. בקיצור – הכל סבבה.
לילה קצר והבוקר הגיע. מסיבה לא ברורה, שינה טרופה. איזה פספוס. לילה לבד במלון. בלי ילדים. בלי צרחות בלילה. בלי ליעד שכמה כל שעתיים – שלוש להניק. ובכל זאת – שינה קקמקייה וקצת טווח.

שמש חורכת את השמיים. השבוע הכי חם באירופה כבר אמרתי ?
שיחת ועידה מוקדמת עם אוסטרליה, וכמה מיילים שצריך לעשות. וזהו – ויש לי 6 שעות לחוות את ברלין. מה אפשר להספיק ב – 6 שעות ? מסתבר שלא מעט.
מיקום המלון – מיקום מדהים מדהים מדהים. 50 מטר מכל לקוח אותו עלי לבקר, ומרחק של כ – 2 קילומטר משער ברנלדמט. אז יאללה. יוצא לדרך. בשעה 10, סיור הליכה חינם במרכז העיר.

כרגיל, מאז שלמדתי את הטריק, אין עיר בה אני מפספס את סיורי ההליכה החינמיים. מדובר תמיד בסיורים מעולה. מדריכים צעירים, אקטיביים. סקרניים, ומלאי ידע. סיורים שמאמל"קים את העיר (בהתאם לנושא). פשוט נפלא.

כמה מילים על שדות התעופה של ברלין. תכלס, מה הקטע שלכם ? עברתי בשני שדות התעופה של ברלין (אמור להיות שדה חדש בעיכוב של כבר כמה שנים. סוג של נתב"ג 2000), ויחסית לעובדה שמדובר בפאקינג גרמניה, המדינה שמחזיקה את כל היבשת על הכתפיים שלה, אז אתם מחזיקים שני שדות תעופה, שיחסית אליהם, אפילו שדה דוב נראה כמו פאר יצירה של מיכאלאנג'לו.
מדובר באוסף של האנגרים מעפנים, חסרי מיזוג, חסרי עיצוב, חסרי תכנון, שנותנים תחושה שאמנם נחתתי באירופה, אבל כנראה הגעתי לטיראנה שבאלבניה במקום לברלין. הזוי לחלוטין.
ממתין לטיסת הפנים שלי לוורשה, וכמובן שאין בכלל מקומות ישיבה. מקומיים בני 80 פשוט מתיישבים על הרצפה בסוג של צריך רותח מחום. הזייה שדה התעופה הזה. פשוט הזייה.

עיכוב של אלוהים יודע כמה שעות, עם חברת התעופה air berlin (ששבוע אחרי הטיול בדיוק הגישה בקשה לפשיטת רגל), הגעתי לוורשה. בדיעבד, יכולתי פשוט לקחת רכבת מברלין עד וורשה והייתי מרוויח שעה. ראבק.
שדה התעופה של וורשה היה נראה מוכר במעט. זכרון עמום מהנסיעה הקודמת.
הפעם, במקום מונית, לקחתי רכבת למרכז העיר. חוויה שונה. 7 תחנות ויוצאים החוצה לרחוב.

וואו !!! איזה דה ז'וו !! איזו חוויה כיפית ! אמנם עברו כולה 3-4 שנים אבל נראה כאילו שום דבר לא השתנה במרכז העיר.
יוצאים מתחנת הרכבת והמראה הראשון שכמובן רואים – את השמוק של סטלין (מוזיאון המדע). וכמובן, הקניון שליד המלון, H&M, וכמובן – המלון המהמם שלי בוורשה. איזו תחושה כפית לחזור ! אמנם לבד, אומנם מבוגר יותר, אמנם לזמן קצר יותר, אבל עדיין – תחושה נפלאה.
תחושה של היכרות. בכל טיול אותו עשיתי, התחושה היא אותה תחושה. תחושת המוכר. תחושת ה"מעניין מה יהיה שונה הפעם". תחושה שלא צריך עכשיו להתחיל הכל מאפס. פשוט תחושה טובה.
לצערי, הגעתי כבר בשעת ערב מאוחרת, אז החושך כבר די שלט באוויר. אז הליכה קצרה למלון המוכר (והמטורף), התאפסות זרירה, ויוצא להסתובב.
לילה. חשוך. לבד.

הנסיעה הנוכחית לוורשה הינה בקיץ. חום אימים במהלך היום. נעים בערב.
הנסיעה הקודמת – פברואר. שלג ברחובות. קור נוראי. איזה שוני.

הספקתי להגיע שוב לכיכר העיר העתיקה. הליכה ארוכה ארוכה ברגל. לפני 4 שנים, הגענו בלילה. כפור. שלג. מסלול גדול של סקי על קרח במרכז הכיכר. כמה משוגעים לדבר (AKA – פולנים שרגילים למזג אוויר) גולשים על הקרח. ואנחנו ? רועדים מקור, ובעיקר רוצים הביתה.
הפעם, חמים. המון מסעדות ובתי קפה פושטים על הכיכר. כל כך הרבה חיות. מדהים.

באופן כללי, כל הביקור הזה הוא דה ז'וו על דה ז'וו. ממש ריבית דה ריבית.
גם הפעם, בדומה לאז, השכמתי ב – 6 בבוקר ורצתי לבקר את שארית חומת הגטו שנמצאת במרחק קצר מהמלון.

למחרת בבוקר, הפגישה עם הלקוח. היינו אמורים להיפגש במשרד מחוץ לוורשה. בלילה, הלקוח כותב – קבל ביטול. יש לי סידור בעיר. בוא נפגש באיזה בית קפה ממש במרכז. 1.5 קילומטר מהמלון. ההםם. מרחק היוני לעשות ברגל, אבל עם חולצת ומכנסיי דוואין ובחום המטורף הזה ? לא נעים להגיע מזיע כמו אחרי סובב תל אביב. אז לקחתי מונית, וכמובן שהקדמתי בחצי שעה.
הבחור הגיע, והציע שנלך לאכול בראנץ פולני. נו מילא. "אתה תלמד אותי אוכל פולני מהו ?" תהיתי לעצמי.
העניין הוא, שבוורשה, כל מסעדות נפתחות רק בשעה 11. ועכשיו ? 10 ! רמחא לצלן. אז עברנו מסעדה, ועוד מסעדה. ועוד מסעדה. ואני עם תיק על הגב. לפטופ. מטען. מחברת. חולצת דוואין. וחם !!
בסופו של דבר, אחרי שהבחור עשה לי ס"ד על רוב המסעדות במרכז העיר, מצאנו את עצמו מכתתים רגלינו (בעיקר אני כיתתי) להארד רוק קפה. איזה רטרו… ומה מיקום הסניף ? 125 מטרים מהמלון שלי. איזה בזבוז…

4 שעות של פגישה איכותית הסתיימו, ואצתי רצתי להתפשט מבגדי הבר מצווה ועולה על ב'.
6 שעות חופשיות בעיר לפני.
גם פה, הזמנתי מראש סיור הליכה בעיר. אולם, הייחתה לי שעה פנוייה והחלטתי להשלים חוסרים מהביקור הקודם. החוסר העיקר – המוזיאון היהודי בוורשה.
המוזיאון – הוא לחלוטין לא מוזיאון שואה. הוא מוזיאון המציג את ההיסטוריה היהודית של יהדות פולין מראשיתה (באזור המאה ב – 12) ועד היום. המוזיאון נמצא ממש מול האנדרטה לזכר גיבורי גטו וורשה של רפפורט.

בביקור הקודם,

מלחמת העולם השנייה באופן כללי, והשואה בפורט, עוטפים את וורשה ועוברים בה בחוט השני. פשוט אי אפשר להימנע מזה או לברוח מזה. גם סיור הליכה ביער, תמים לכאורה, תמיד יובל אותך בסופו של דבר לאנדרטאות, אתרי זכרון, וציוני מיקום ודרך הקשורים למלחמה/שואה/יהודים/כל התשובות נכונות.

כל החוויה של וורשה הייתה כל כך שונה בגלל מזג האוויר. וורשה בקיץ היא כל כך שונה. כל כך מלאת חיים. וורשה בקיץ היא כל כך לא… היא לא פולין !
השמש קופחת במרומים. בלי סוף תיירים. בלי סוף ישראלים (!). הרחובות מלאים בפולנים. מסעדות. בתי קפה. הכל כל כך מלא חיים ושוקק. יש סאבווי חדש מהמם.
היא נראית כל כך הרבה פחות מאיימית. פחות קודרת. פחות.. פחות שואתית.
מתישהו אני חייב לחזור לביקור אמיתי. בלי עבודה. ביקור נטו. עם ליעד.

26 בפברואר 2017

לונדון – אנגליה

אז נוצרה סיטואציה, או יותר נכון, זוגתי היקרה שתחיה יצרה סיטואציה, בה הצלחנו לייצר גיחה בודדת ללונדון. טיול ללא טליה. הרבה נקודות של אל על. 3 לילות בבתי מלון. 5 לילות של בייביסיטר. מיקסום הזמן האפשרי שנייה לפני שנוצרת חרדת נטישה. וכיף אחד גדול.

אז בגדול, לא תכננו טיול "טיולי". בעיקר טיול של Being. להסתובב המון. המון. הליכות על גבי הליכות. ועוד בשבוע 21…. שווקים. קניות. ועוד קצת להסתובב. ועוד קצת קניות. קצת פחות אטרקציות תיירותיות גרידא. הגלגל הענק של לונדון ? ומה לגבי טיפוס על הביג בן, לונדון דאנדנג', ביקור בארמון ? אז הפעם קצת פחות. פעילויות אלו ימתינו כנראה לטיול המשפחה בעתיד הלא נראה לעין.
ליעד ואני היינו כבר בלונדון – פחות או יותר באותה תקופה, רק בקווים מקבילים. במאה שעברה. לפני יותר מ – 20 שנה… לפני ממש המון זמן. אז, לא ממש חשבנו שניפגש פה…

לונדון ? בחורף ? כן… כך יצא. שבוע 21, שנייה לפני שיש צו איסור יציאה מהארץ. ממש פיללנו למזג אוויר טוב. מזג אוויר טוב ? בלונדון ? אז כזה שלא יהיה בו שלג, והכי חשוב – שלא יירד בו גשם.
להפתענו, בעיקר להפתעתי, היה פשוט מזג אוויר מושלם !
אני, בטראקים למשל, הרי ידוע כמנחס מזג אוויר. הבאתי מבול בהרי הגעש של קוסטה ריקה. בזכותי ירד גשם באינקה טרייל בפרו. קידמתי את המסת שלגים בקוטב הצפוני. ורק בגללי, נתקענו בסופת שלגים בקירגיסטן ובאלבניה. אבל לונדון ? נראה כאילו זכינו בשבוע עם מזג האוויר הטוב ביותר בחורף עד כה. לא קר מידי. אפשר לנשום ולא לרעוד עד לשד העצמות ברחובות. והכי חשוב – טיפת גשם אחת לא טיפטפה במשך 5 ימים. מדהים.

אחד הדברים שגיליתי בטיול הזה – אמאזון פריים ! הסיפור הזה פשוט עובד !
מזמינים באינטרט. מקשקשים כתובת למשלוח. כרטיס אשראי. ותוך 9 שעות, 9 שעות (!!) מרגע ההזמנה, מישהו מספיק להגיע למרלו"ג, לקחת את הפריט, לארוז אותו, לנהיח אותו באוטו, לעמוד בפקקים, להגיע לבית המלון, למסור אותו בקבלה, לעלות לחדר, ולהניח לי אותו בצורה מסודרת על המיטה. מדהים !
כשהגענו למלון, ציינתי בקבלה שעשיתי הזמנה מאמאזון, ושהייתה אמורה להגיע חבילה אחת או שתיים למלון. האיש בקבלה הרים גבה אחת. הרים גבה שנייה. ובציניות אנגלית מנומסת סינן מתחת לשפם שאין שו "כן בטח.. חבילה אחת או שתיים". הבחור נכנס למחסן והוציא אסופה של ארגזים. לתומי חשבתי שבזה הסיפור נגמר, אך הבחור סימן באצבעו "המתן", ולאחר שנייה, חזר שוב למחסן והוציא אסופה נוספת של ארגזים. מדהים… אני בגדול סיימתי את הקניות שלי בלונדון דקה אחרי שהגענו…
אז מה קניתי ? בגדול כל מיני כלי עבודה. קליבות, מקצוע, תופי השחזה ושאר מרעין בישין. והמחירים ? פשוט לא להאמין. בין 50% פחות מבארץ ועד כדי 80%. פחות.

קניות מאמאזון

קניות מאמאזון

 

קניות מאמאזון

קניות מאמאזון

התקופה שעוברת על הפאונד היא תקופה חסרת תקדים. השער היציג (כשנסענו) – 4.7 ש"ח. מאז – הפאונד המשיך לרדת… גרף השער היציג של הפאונד הוא נראה דומה להפליא למחירי הדיור בארץ. רק בקורלציה הפוכה..
בשנת 2007, שער הפאונד הגיע בשיאו ל – 8.8. ומאז ? צניחה חופשית כלפי מטה. לעיתים, צלילה מתונה. לעיתים – צלילה ישירה. מדהים.
השילוב בין שער הפאונד הנמוך לקונספציה מוטעית מהיסוד לגבי ציפיות רמת המחירים (הרי תמיד חונכתי על כך ש"לונדון ? יקרה בטירוף !") – יצרה פער אדיר בין מחירי המחייה כפי שאחנו חווינו אותה לגבי מה שחשבנו שיקרה.
אז נכון – האטרקציות מאוד יקרות בלונדון. הגלגל הענק – 20 פאונד. מוזיאון צ'רצ'יל – 20 פאונד. במקרה של ביקור משפחה – כל אטרקציה (במכפלות) יכולה להיות באמת מטורפת.
אבל…. לילה בבית מלון 4 כוכבים – 130 דולר (איזה בית מלון במרכז תל אביב עולה 500 שח ?). קפה – 10 ש"ח. ארוחות מפוצצות ושוות בשווקי אוכל – בין 3 ל – 7 פאונד. מסעדת יוקרה – ארוחה לזוג, לא כולל אלכוהול, 300 ש"ח. ערב זוגי במחנהיודה עולה יותר… חצי ליה בירה בפאב – 24 ש"ח. בארץ, אולי רק בירוחם אפשר להשיג מחיר כזה לבירה.
Tesco Express – סופר שהוא מקביל ל AM PM שלנו. בקבוק קולה – 1.25 פאונד. ומה לגבי מדד הסניקרס? 0.25 פאונד ליחידה.
והכי חשוב – פריימרק…. זאת באמת ה"חוויה" #2 אותה למדתי בטיול. לו רק יכולנו לקנות עוד….
בגדים בגדים בגדים. והכל בזול. נעליים ב – 7 פאונד. חולצות לטליה ב 1.5 פאונד. 7 זוגות תחתונים לטליה – 2 פאונד. לו רק היינו יכולים לחזור עם 3 מזוודות לארץ.
כשלקחנו מונית לנתב"ג, הנהג העיר לנו "שמתי לב שהמזוודות ריקות…". וואו.. כמה שהוא צדק. הוא כנראה לא היה מציין את זה אם הוא היה לוקח אותנו בחזרה הביתה…

אז מה המטרה בלונדון ? לצאת לצאת לצאת. ביום. בערב. רק לצאת. להסתובב. לנצל כל דקה. כל זה כמובן, במידת האפשר והיכולת של ציקה.
ביום הראשון – סתם ס"ד בעיר. מעבר בגרין פארק, סבוואי, ארמון באקיהנגם. ביג בן. העין של לונדון. כיכר טרפלגר. התמזה.

ביג בן, לונדון

ביג בן, לונדון

 

העין של לונדון

העין של לונדון

ערב ראשון – מסעדה. איזו ? פאלומר. אז נכון, מדובר במסעדה ישראלית. האוכל מוכר. מזרחי. ישראלי. וזה כמעט נשמע כמו מאלה שטסים לחצי שנה לדרום אמריקה, ובסוף תמיד אוכלים איזה חומוס ופלאפל מעפן בלימה. אבל בכל זאת, מדובר במסעדת יוקרה שזכתה בפרס המסעדה הטובה באנגליה לשנת 2015 (או משהו בסגנון…). אז חייבים לראות את הפלא, ולתת כבוד…
אין ספק שזה משעשע לראות תפריטים באנגלית, ומלצרים מסבירים מה זה SHIKSHUKIT, ומציינים שכדאי לקחת SHEF NISHNUSH. וכמובן, מומלץ לקחת כמנת פתיחה CUBANNAHA. כנראה שזה חלק מהחוויה.

פאלומר, לונדון

פאלומר, לונדון

בוקר חדש הגיע.
קמים מוקדם. ג'ט לג או סתם הרגל מגונה בעקבות טליה ?
הולכים לשוק ברמונדסי (Bermondsey Antique Market)- שוק העתיקות הגדול ביותר בלונדון. אז אכן מדובר בכמה עשרות דוכנים עם עתיקות לא רעות בכלל, אבל הציפיות שלי היו משמעותית גבוהות יותר. שווקי הפשפשים של וורשה, תל אביב, ובודפשט מרשימים בעשרות מונים מהשוק הקטנטן אליו נחשפנו…

שוק ברמונדסי, לונדון

שוק ברמונדסי, לונדון

ממשכים לקמדן מרקט. מסתבר שהגענו מוקדם. חצי ריק. חצי סגור. 10 בבוקר. מתי הם קמים פה ראבק ? לפני 11 חצי מהשוק ריק. נפש חיה. אין דוכנים. אין אנשים. אפילו דוכני האוכל לא מוכנים למכור אוכל. אבל משעה 11 ? הכל מתעורר פה לחיים. בעבר היה מדובר בשוק אחד. אולם בשנים האחרונות, מדובר למעשה בשוק, ועוד שוק, ועוד שוק. אני ספרתי 6 כאלו.
יש את שוק קמדן עצמו. בצמוד אליו – נמצאת תעלת קמדן. כמו תעלת פנמה רק בסגנון של מיני ישראל. תעלה קטנה קטנה הכוללת מעלית למעבר סירות בשל הפרשי גבהים.
בהמשך, שוק האורוות. בעבר, המבנה שימש כאסם אורוות ענק. היום ? מדובר במבנה פשוט מרהיב ביופיו וברמת השימור והגימור שלו. כל אורווה – היא למעשה דוכן מעוצב ומפוצץ בתיירים.
מה עוד ?
שוק אוכל מעולה, עם המון אוכל רחוב טעים וזול. מה אני אוכל ? כמובן אוכל תאילנדי… עוף בקארי ירוק. ליעד – פיש אנד צ'יפס.
בהמשך, שוק רחוב עם חלונות ראווה תלת מימדיים יפים.
בקיצור – מדובר באטרקציה תיירותית שווה. מתויירית להחריד, אולם שווה.

קמדן מרקט, לונדון

קמדן מרקט, לונדון

 

קמדן מרקט, לונדון

קמדן מרקט, לונדון

ממשיכים לרחוב אוקספורד ובו נופלים למלכודת פריימרק #1. יום למחרת, ניפול למלכודת פריימרק דומה. #2.

טונות של קניות. נעליים. חולצות. גרביים. בגדים. ועוד בגדים. אצים רצים עם משקל עודף למלון לקראת תוכנית הערב השני.
מיוזקל !
ליעד ראתה את מלך האריות לפני 4 שנים בטיול. ואני ראיתי את מלך האריות לפני שנתיים בנסיעת עבודה. אז החלטנו ללכת The Next Best Thing – אלאדין. ואין ספק, שפשוט, כרגיל, כמו תמיד, אין, פשוט אין על דיסני !
המוזיקה. הבימוי. הצבע. הדינאמיקה. הילדות. המגניבות. לראות את השטיח המעופף. פשוט מדהים.
קלישאתי ככל שזה יישמע (וככה בדיוק זה נשמע), עוד חלום שהתגשם. אני רק מחכה לטיול הבא עם טליה, שבו מישהו "ייאלץ" ללוות אותה למיוזקל הזה… או למלך האריות…

אלאדין, לונדון

אלאדין, לונדון

 

אלאדין, לונדון

אלאדין, לונדון

יום נוסף. סגרירי יותר מהיום הקודם.
פותחים את היום באולפני אבי. בשנת 1969 יצא האלבום של להקת הביטלס, "Abbey Road", שהוקלט באולפנים אלו ונקרא על שם הרחוב בו הם שוכנים. גם עטיפתו המפורסמת של האלבום צולמה במעבר החצייה באותו הרחוב, בסמוך לאולפנים. בעקבות ההצלחה הגדולה של האלבום, שונה ב-1970 שם האולפנים ל"אולפני אבי רוד".
כמובן שאנחנו, בדומה לכל מאות מליוני התיירים שביקרנו פה לפנינו, ובדומה לכל אותם מאות מליוני התיירים שיבקרו פה אחרינו, עשינו את הצילום החקייני המגוחך משהו על מעבר החצייה המפורסם בעולם. אין מה לעשות. אני מת על זה.

אבי רוד, לונדון

אבי רוד, לונדון

 

אבי רוד, לונדון

אבי רוד, לונדון

מה הלאה ? כרגיל בטיול הנוכחי בלונדון – ממשיכים לעוד שוק. הפעם, שוק פורטובלו (Portobello Road Market) בשכונת נוטינג היל.
שוק פורטבלו נחשב כמייצג הגדול ביותר של תרבות חפצי היד שניה של העיר לונדון. השוק ממוקם בשכונת נוטינג היל הידועה, ובמקור היה שוק מזון לתושבי האזור אשר החל לפעול במאה ה- 19.
באמצע המאה העשרים החלו לפעול ברחבי שוק פורטבלו סוחרי עתיקות וחפצי יד שניה, ובתוך מספר שנים הפך השוק למוקד עליה לרגל לחובבי עתיקות וחפצים ישנים.

החיוניות הגדולה של השוק ומראהו המיוחד הביאו לכך כי שוק פורטבלו הפך לרקע לצילום סרטי קולנוע רבים וידועים, בניהם המיטה המעופפת ונוטינג היל.
מליון דוכנים. מליון תיירים. כמה מתחמים של שווקי אוכל טעמים.
באופן הזוי – לא קנינו דבר… שום עתיקות. שום וינטג'. שום כלום.

שוק פורטבלו, לונדון

שוק פורטבלו, לונדון

ממשיכים לטיול בהייד פארק.
בפינת הנואמים, עוד סניף של פריימרק. השלמת קניות. מלכודת #2.
במלכודת הזאת למדנו כי אפשר לקבל פטור מהמע"מ כשחוזרים לארץ. למדנו גם שלא מקבלים החזרים על המע"מ של בגדי ילדים, פשוט בשל העובדה המדהימה (!) – אין מעמ בבריטניה על בגדי ילדים! כצעד מעודד ילודה, הוחלט להוזיל את בגדי הילדים, וזאת אחת הסיבות שהבגדים פה זולים יותר. 20% פחות !. מדהים.

ערב שלישי, הזמנו מקום למסעדה אסייתית שנחשבת מעולה. אבל, אחרי עוד יום גדוש בקילומטרים על גבי קילומטרים, האישה צנחה למיטה. מסעדה כבר לא הייתה, אבל ביקור קצר בפאב לונדוני דווקא היה. ופה, הופתעתי.
מסתבר (וזה בהחלט Common Knowledge) – שיש איסור למכירת אלכוהול אחרי 23 בלילה. וב 22:55, כל הבארים, מתמלאים בצעקות על המבלים – להתחיל ולרוקן את הבאר. כל בקבוק בירה שמכיל משקה, מנוקז במהירה לכוס פלסטיק, ואט אט, או יותר נכון, מהר מהר, מגרשים את כולם לרחוב. פאקינג 11 בלילה ! פשוט לא להאמין.
היות ויצאנו חומוסים, הגענו כמו צעירים פעורים ב – 22:30. בהחלט לא ממש Money Well Spend….

זהו.. יום אחרון הגיע. אורזים.. וברוך השם, יש המון המון המון מה לארוז. לפצל משקל בין המזוודות. תיקי היד. שהכל יהיה מאוזן ביחס למגבלות המשקל של אל על. מזל באמת שנסענו עם מזוודות ריקות… ו – יוצאים לקילומטרים אחרונים של הליכות.
דבר ראשון – קפה בוקר. דבר שני, ביקור במוזיאון "חדר המלחמה של צ'רצ'יל".
מוזיאון חדרי המלחמה של צ'רצ'יל הפך לכזה רק ב- 1984. ייחודו בכך שהיה מצודה צבאית במלחמת העולם השנייה. הוא מורכב מ-21 חדרים שונים בהם חדרי מגוריו של צ'רצ'יל, חדר המלחמה, חדר מפות ובית חולים. לכאורה מדובר במצודה, אבל בפועל מדובר בהך הכל בקומה -1 מתחת לבניין משרד האוצר הבריטי. בפרספקטיבה לאחור, די מדהים לחשוב שהעלאק מצודה הזאת, אשכרה שרדה את הבליץ על לונדון. נראה כאילו המרתף שלי בבניין בתל אביב מוגן יותר מאשר המצודה ממנה נוהלה המערכת של בריטניה נגד היטלר.
אפשר לסייר במוזיאון עם אוזניות בכל מיני שפות (כולל בעברית !), הכוללות הסברים בצורה באמת מעניינת מה הלך שם בימי מלחמת העולם השנייה. כולל נאומים של צ'רצ'יל, מחשבות, וקוריוזים קטנים ומשעשעים. מומלץ בחום רב.

חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, לונדון

חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, לונדון

 

חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, לונדון

חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, לונדון

דבר שלישי – האירוע (התיירותי , והדי מגוחך) של חילופי המשמרות בארמון בקגינגהם. אלפי תיירים סביב הכניסה לבקינגהם ממתינים להצגה הקצרה והדי מיושנת של חילופי המשמר. כנראה שעדיין יש משהו חביב במסורת הזאת.

חילופי המשמר, לונדון

חילופי המשמר, לונדון

כרגיל אצלי בטיולים, בין אם מדובר בסופשבוע, ובין אם מדובר בטיול ארוך, תמיד ב"סוף", מגיעה תחושת "הסוף". תחושה שיש עוד דברים להספיק. עוד דברים למצות שנייה לפני שחוזרים.

בצהריים, ממשיכים לקובנט גארדן. אחד השווקים המפורסמים של לונדון. הגענו ביום ראשון. אמור להיות היום העמוס ביותר במבקרים. בדוכנים. בנגני רחוב. והופעות רחוב.
תכלס, אכן היה עמוס. המוני דוכנים. אמנים. תיירים.
אבל הכל כל כך אסטתי. אסטתי מידי. הכל נראה כמו שוק האמנים של נתנאלה. נחלת בנימין כזה בענק. מתחם התחנה בימי שבת. יפה. אסתטי. קר ומנוכר. פייר, ממש לא התחברתי. ובאמת שניסיתי. בעסה. לא הצלחתי להבין את ההייפ המטורף שיש סביב האתר.
אז אחרי נסיון התחברות של שעתיים, וארוחת עוף בקארי תאילנדי משובחת המשכנו הלאה.

אחרי הצהריים הספקנו עוד להגיע לאזור של ה Tower. הליכה קצרה על ה Tower Bridge היפה. תצפית זריזה על המגדל עצמו, וחיש מהר – לסיור מודרך.
אוייש.. כמה שאני אוהב את ה Free Walking Tours האלה. ובלונדון – יש כל כך הרבה אופציות !
אז בחרנו את סיור ה Street Art. סיור שמתחיל בסוף רוב ה Finance של לונדון, ומתרכז בסוג של גטו מהגרים. מהגרים בפקיסטן, אפגניסטן, טורקיה ובערך כל מדינה איסלמית אפשרית. בין לבין, חיים כל מיני אמני פלורנטין שכאלו, שבמקום לטפס על הקירות, אז הם מציירים עליהם / מדביקים עליהם / וכו וכו'.
להסתובב לבד באזור הזה בלילה – כנראה סיטואציה פחות נוחה. אבל אין ספק שמדובר באזור פשוט מרהיב, מעניין ומרתק, והצטערתי מאוד שגילינו אותו רק 3 שעות לפני החזרה הביתה.
בסיור עצמו, עוברים בין עשרות ציורי רחוב עם מסרים שונים ומשונים מתוך מאות, אם לא אלפי ציורים הקיימים שם.
חלק מהציורים אותם ראינו הינם של אמן בשם בנקסי. Banksy‏ הוא שם העט של צייר, אמן רחוב ואקטיביסט חברתי אשר זהותו לא ידועה.בנקסי נחשב לאחד מאמני הגרפיטי הפוליטי הבולטים בעולם, והוא נשמר מלחשוף את זהותו ואינו מופיע בציבור. האומנות הסאטירית שלו ומכתמיו המחתרתיים המשלבים הומור שחור לעגני, נעשים בטכניקת שבלונות ייחודית ואופיינית.
כמות ריחות האוכל האותנטי. האתני המזרחי, האסייתי. האפריקאי. ריחות שסובבים ועוטפים את הרחוב מכל פינה. הרעשים. המוזיקה. האומנות שזרוקה ומונצחת בכל פינה. פשוט חוויה מלאת אנדרלנין.
שורה תחתונה – מדהים. כזה עוד לא יצא לי לעשות, ואין ספק שזאת הייתה בחירה למופת.

Street Art, לונדון

Street Art, לונדון

 

Street Art, לונדון

Street Art, לונדון

 

מסגד, Street Art, לונדון

מסגד, Street Art, לונדון

וזהו.. 3.5 ימים קסומים הגיעו לסופם. פייר, הופתעתי מאוד מלונדון…לטובה.
מודה שלא התלהבתי להגיע לשם. לונדון הייתה זכורה לי כעיר קרה. אפרופית. יקרה.
אבל בפועל, היא אכן עיר קרה. אפרורית. יקרה בתחומים מסויימים.
עם זאת, יש בה משהו מאוד מגניב. היא לא עיר בירה אירופאית טיפוסית.
יש בה את החיים ביום. את החיים בלילה. את המגניבות הניו יורקרית. התל אביבית. והלחלוטין לא האירופאית המנוכרת הטיפוסית. ממש ניו יורק. חנויות. קניות. אנשים בלי סוף ברחובות. כיכר פיקדילי המוארת. רכבת תחתית מטורפת. ואפילו, חנות M&M (אם כי קצת פחות מרשימה). עם זאת, היא לא עוצמתית ומקטינה כמו יו יורק. הבניינים נמוכים. הרחובות קטנים וצפופים. היא מקרינה הרבה יותר משפחתיות. פחות הקטנה של הפרט. אין ספק שמדובר בשילוב מעניין.
עיר ממש קלה לטיול. גם ברגל. קלה לניוד. עיר שיש בה מה לעשות בחורף. שיש בה מה לעשות בקיץ.
והמיוזקלס… אוי המיוזיקלס…

אלאדין, לונדון

אלאדין, לונדון

 

M&M, לונדון

M&M, לונדון

 


קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 4 ימים בלונדון, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול – לונדון


קצת תמונות

London 2016




14 במאי 2016

מלטה


"האניות עגנו במלטה
פנים זרים עולם רחוק,
אני מיהרתי אז הביתה
ואז ליבי החל לדפוק."

"מלטה ?" חשבתי לעצמי. אולי אפילו עיקמתי במעט את האף. "מה יש לעשות שם חוץ מלראות את האירווזיון ?" הוספתי.
אז מלטה תמיד הייתה יעד כזה שנמצא שם ברקע. ידעתי שמתישהו נבקר שם. נגדיל את ה – COUNTER של כמות המדינות. מדינה שלא נשמעת מעניינת מידי. ולא ממותגת כמרתקת מידי. לא מפורסמת כמלאת יופי. אבל עם זאת מדובר בעוד מדינה שנמצאת על הגלובוס, ושקל להגיע אליה (במיוחד עם עגלה) – אז ברור שמתישהו גם נגיע אליה.
לפני מספר שנים תיכננו לבקר במלטה בימי הקרנבל המלטזי שמתקיים בחודש פברואר. אולם בסופו של דבר התכנון זה לא ממש יצא לפועל. השנה – זה קרה, אבל עם שינוי קטן. עם ילדה בת שנה…

קנינו קופון ליום העצמאות. הקופון בוטל. קנינו קופן מחדש. ונסענו. נסיעה שנייה עם הילדה. הראשונה הייתה תאילנד. אורזים. כרגיל – מזוודה אחת ענקית לטליה. ומזוודה קטנה יותר בשבילנו. אמנם מדובר כבר בנסיעה שנייה עם טליה, ואנחנו מתורגלים מעט ברשימת הציוד הנדרש הארוכה להחריד, אולם אני עדיין מוצא את עצמי מופתע מכמות הציוד אותו אנחנו אורזים. בנסיעה הזאת מדובר במושב ישיבה לאמבטיה, 40 חיתולים, 5 חבילות מגבונים לחים. למה 5 חבילות ? תמיד עדיף שתהיה רזרבה. 10 משטחי החתלה. ושוב, עם הילדה שלנו, כדאי שיהיו משטחי החתלה רזרביים…10 חיתולי בגד ים. בגדים. אבקת כביסה. צעצועים. סימילק. 6 בקבוקי האכלה. טיולון כמובן. מנשא בייבי ביורן. מפריד מנות. ברזל. ויטמין D. תרופות – שלא נדע. בקיצור – דחסנו חצי חדר שלה לתוך מזוודה. אולי אפילו מזוודה וחצי. למעשה, השארנו בבית רק את שידת ההחתלה שלה. ומה לגבי הציוד שלנו ? כמה בגדים, בגד ים, סנדלים ו – זהו… ולחשוב שלתאילנד נסענו גם עם בוסטר… לא פשוט כל הסיפור הזה.

באופן כללי, הטיולים האלו הפכו להיות טיולי אנחנו. שהפעם "אנחנו" – זה משפחה. פעם זה היה טיול שלי. אינדבדואלי. הכי אנוכי. בכל רגע נתון עשיתי את שרציתי. את שהיה לי נכון. היה נוח. היה. אחר כך, זה היה טיול שלנו. שני אינדבדואליים שנפגשים באמצע איפשהו. אמצע, אבל עם הטיה לצד שלי. כל אחד עושה קצת למען האחר. ועכשיו ? פתאום הטיולים הפכו להיות טיולי משפחה. הכל כל כך שונה. אחראי יותר. איטי יותר. בשורה התחתונה, התבגרות. גם שלי. גם של זוגתי היקרה ליעד.

אז מה בעצם בתוכנית ? טיול ? נופש ? גם וגם ?
במלטה אפשר לטייל ימים אחדים. יש המון היסטוריה. הרבה ארכיטקטורה. ארכיאולוגיה בכל פינה. 365 כנסיות (כניסה לכל יום בשנה). תכלס, כמו כל עיר אירופית טיפוסית. יש גם קצת חופים, והמון ים. בכל זאת מדובר באי (או יותר נכון – 3 אייים). וכל זה היה כמובן בתכנון שלי.
אבל מה לגבי זוגתי שתחיה ? בתכנון שלה – בעיקר לשרוץ בחוף ובבריכה. אז כרגיל בחיי הנישואין, נפגשים איפשהו באמצע.
ממריאים ב – 5 בבוקר. 5 ימים. 4 לילות. ילדה מהממת עם פרצוף מלא בהלם תהומי, שלא ממש מבינה למה מוציאים אותה מהמיטה באמצע העלטה. ו – טיסה של 3 שעות שהפכה להיות טיסה ארוכה ארוכה בזכותה… ארוכה גם לנו, וגם לכל היושבים סביבנו. מזל שהיא חמודה…



כשהתכוננתי לטיול/נופש, קראתי על התחבורה הציבורית של מלטה. המרחקים לא גדולים (המרחק בין המלון שלנו למרכז וולטה [עיר הבירה] הוא 8 קילומטר) והמרחק בין כל אטרקציה/יעד הוא כ – 20 דקות נסיעה. קראתי על על כך שהתחבורה הציבורית זולה מאוד (יורו וחצי לכרטיס פתוח של שעתיים). שאין צורך לנסוע במוניות (שהן יקרות להחריד). שאין צורך לשכור רכב (וממילא אין חניה). אין ספק שטופחו בי ציפיות בנושא. שהאוטובוסים במלטה הם כמו מטרו עילי. אבל כרגיל בחיים, ציפיות גדולות מיועדות לכריות גדולות. התחבורה הציבורית המלטזית היא בין המזעזעות שיצא לי לחוות כתייר (ואלי גם כתושב). בין אם מדובר במדינות עולם שלישי, ובין אם מדובר באירופה. אמנם, ישנם עשרות קווי אוטובוסים, והמוני אוטובוסים רועשים שוטפים את הרחובות, אולם ההיצע והביקוש לא ממש תואמים, אפילו בחודש מאי, כאשר עונת התיירות לא ממש החלה.
בוחרים יעד לטיול. מגיעים לתחנת האוטובוס (ויש המון כאלו). ממתינים לאוטובוס. רבע שעה. האוטובוס מגיע. חולף על פני התחנה. הנהב מסמן שהוא לא עוצר כי הוא מלא. ממשיכים להמתין. עוד רבע שעה חולפת. אוטובוס נוסף מגיע. שוב, חולף על פני התחנה. שוב הנהב מסמן בחוסר אונים – "אני מלא". ושוב, ממשיכים להמתין וחוזר חלילה.. ניתן ככה להמתין לאוטובוס למעלה משעה. הזיה. חווית ההמתנה השלילית הזאת מתעצמת בזכות העובדה שמטיילים עם עגלה ותינוקת בת שנה. קשה עד כדי בלתי אפשרי לתזמן את זמני הטיול לזמני הארוחה/שינה ושאר צרכים תינוקיים כאשר אין לדעת מתי עולים על האוטובוס. אנחנו מילא – תיירים. איך לעזאזאל המקומיים מתנהלים בצורה כזאת ? איך מגיעים לעבודה בזמן ? איך חוזרים הביתה לקלח את הילדים ?
מה שכן, חוויה חיובית אחת מדהימה כן ניתן לזקוף לזכותה של התחבורה הציבורית – זכות הקדימה לעגלות והעובדה שנהגי האוטובוס מנהלים את סדרי העדיפות הזה. בכל אוטובוס, ברגע שאישה (או אפילו גבר, כלומר אני) עולים עם עגלה, יש מושבים מסומנים ומוגדרים עבור העגלה. ובמידה והמושבים האלו תפוסים, אפילו במקרה בו האוטובוס עמוס לעייפה (ולמעשה, בכל המקרים שחווינו, ברור שהאוטובוס היה מלא לעייפה) הנהג יצעק לפנות את המושבים. ואם לא, הוא יעצור את האוטובוס, ירים הנדברייקס (אני מקווה), יקום ויפנה תרתי משמע את היושבים כמו התנחלות בלתי חוקית. פשוט מדהים. למזלי לא ניסית לעלות עגלה לאוטובוס עירוני ציבורי בארץ, אבל אני בהחלט יכול לתאר לעצמי את הסיטואציה.

אז ביום הראשון – התכנון היה להספיק להיות בשוק הפשפשים. אפילו 2. תכנון לחוד וביצוע לחוד.
הכל זז לאט. קבלת החדר. התנועה שלנו. העייפות. אוטובוס ציבורי ראשון. 20 דקות ומגיעים לשוק הראשון. וואלה, כנראה שפיספסנו. מדובר ב – 15-20 דוכנים שמפוזרים כנקודות שחורות על הכביש, ללא שום חווית מגניבות. דוכני פשפשים – גורנישט. כל ה"עלק" שוק הזה מכיל מספר בודד דוכני שוק הכרמל. מאכזב.
נסיון להגע לשוק הדייגים של יום ראשון בעיירה מרסלשלוק. עומדים בתחנה. עובר אוטובוס. ועובר אוטובוס. עוברת שעה. ותחבורה – יוק. הערכת מצב מהירה והחלטנו לוותר על העיירה, ולתפוס אוטובוס לשוק אחר בעיירה בירגו. אמנם הגענו, אבל מסתדר שהשוק פה נסגר ב – 11:00 בבוקר. בבוקר ? מה זה השטויות האלה ? המלטזיים כל היום בסיאסטה. מאכזב מאוד.

ביום שני הפקנו לקחים. ויתרנו על כל עניין התחבורה הציבורית, וקנינו כרטיס לאוטובוס תיירים. כן כן… מהאוטובוסים הדו קומתיים, עם קומה עליונה פתוחה, שעובר בין תחנות שונות קבועות מראש וניתן לרדת ולעלות כאוות נפשנו. קנינו את הכרטיס במלון שלנו. אין נובורישי ובורגני יותר מזה. החיים עם ילדה בת שנה משנים אותנו מהקצה לקצה.
אז אמנם כרטיס הנסיעה עולה פי 20 (!!), אולם יש מקום ישיבה מובטח, וזמני הגעה קבועים וברורים. אפשר לתכנן את היום…
בסופו של יום, אין ספק שמדובר היה ב Money well spend. אז מה הספקנו לראות ?
ביקור במוסטה MOSTA. מדובר בעיר הקטנה במרכז מלטה מלאה בכנסיות קטנות (בסך הכל יש במלטה 365 כנסיות), בניינים מקסימים וחנויות. תכלס, היא נראית בדיוק כמו כל עיר אחרת במלטה. האתר היחיד ששווה ביקור בעיר הינו כנסיית Dom שנבנתה ב- 1860 והיא הרביעית בגודלה בכל אירופה ומאוד דומה לכנסיית הפנתאון ברומא. בזמן מלחמת העולם השנייה נפלה 3 פצצות על הכנסייה. 2 פצצות החליקו על הכיפה הענקית ונחתו מחוץ לכנסייה. פצצה אחת חדרה את הכיפה ונחתה במרכזה של הכנסייה (בזמן מיסה של 300 איש), אך למרבה מזלם היא לא התפוצצה. קיימת קונספציה הטוענת שבמהלך פירוק הפצצות התגלה שהן מולאו בחול ולא בחומרי נפץ (ועל כן לא התפוצצו) ונמצא פתק ועליו כתוב "ברכות מפילזן" מצוות העובדים בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה שחיבלו בייצור הפצצות עבור הגרמנים.
כיום, ניתן לבקר בכנסייה המרשימה והעוצמתית ולחזות בהעתק של הפצצה. היות, ורוב היום המלטזיים מצויים בסיאטסה, אז לא המתנו שעה וחצי לסיום הסיאסטה והמשכנו הלאה.

כנסיית DOM, מוסטה

כנסיית DOM, מוסטה

ממשיכים לכפר Ta’ Quali.
בעבר, היה מדובר בכפר ממש חביב של המון סדנאות ואמנים. אמני זכוכית, אבן, קרמיקה ועץ. כנראה שבעבר המקום היה באמת מקסים. היום, מדובר במלכודת תיירים ענקית שמורכבת מעשרות צריפים המזכירים במקצת מחנה צבאי בסגנון מחנה 80, שברוב הצריפים נותרו בעיקר חנויות יקרות לתיירים, ומעט מאוד סדנאות לתצוגה. מה שכן, הסדאנות שכן ראינו – ממש מקסימות.

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

 

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

 

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

ממשיכים לעיר נוספת בשם מדינה (Mdina). מדינה הייתה בעברה עיר הבירה של מלטה. עיר קטנה, משומרת ומתחוזקת בצורה מדהימה. עם הכניסה אליה יש תחושה של כניסה לעיר מימי הביניים. אין רכבים, שלטי רחוב עתיקים, והמון המון בתי אבן מרשימים. נראית כמו עכו, רק מחודשת ומשופצת. בצורה מרהיבה.
העיר ממש פצפונת, וגודלה 200 מטר על 200 מטר לערך. קתדרלת פאולוס הקדוש היא המבנה החשוב בעיר. הקתדרלה נבנתה במקום בו עמדה הוילה של פובליוס הקדוש, מושל מלטה בתקופת הרומאים, אשר הקביל את פניו של פאולוס הקדוש בשנת 60 לספירה, ולאחר מכן התנצר והיה לבישוף הראשון של האי. הכנסייה הנורמנית המקורית חרבה כאמור ברעידת אדמה ב-1693, ונבנתה שוב בסגנון הבארוק בין השנים 1697 ו-1702.

מדינה, מלטה

מדינה, מלטה

 

מלטה

מלטה

יום נוסף הגיע, קצת נופש. החוף הפרטי של המלון, בריכה ואוכל.

מלטה

מלטה

יום רביעי, שוב חוזרים לטייל. המטרה היום – להגיע לאי גוזו. גוזו הוא האי השני בשטחו ובמספר תושביו בארכיפלג האיים של מלטה (שמורכב מ – 3 איים), השוכן במרכזו של הים התיכון. האי מיושב בדלילות ביחס לאי מלטה, ונראה כאילו מדובר ממש בטיים זון אחר.
האי משמעותית רגוע יותר, כפרי יותר. שקט יותר. נראה הכל איטי פה יותר. התחושה היא שבגוזו הסיאטה שנמשכת על רוב היום…
אז שוב, ממשיכים ליישם את הלקח של יום ראשון – ובורחים מהתחבורה הציבורית של מלטה, וקונים כרטיס לסיור באוטובוס התיירים.
מסתבר, שלהגיע לגוזו, זה חתיכת מסע. אוטובוס מהמלון עד לקצה האי, לעיר בשם צ'ירוואקה. עולים על מעבורת. שיט של חצי שעה ומגיעים לגוזו. עולים על אוטובוס התיריים ומתחילים לשוטט עד שמגיעים ליעד המרכזי של האי – החלון הכחול.
נשמע קצר, אבל בפועל מדובר בסיבוב של למעלה משעתיים וחצי ! וכל זה בשביל לראוש חור בסלע גיר, ספק מדובר במקטע של ראש הנקרה.

החלון הכחול, גוזו, מלטה

החלון הכחול, גוזו, מלטה

 

החלון הכחול, גוזו, מלטה

החלון הכחול, גוזו, מלטה

זהו. יום אחרון הגיע. מקפלים הכל, ונוסעים לסלימה.

שיט במלטה

שיט במלטה

לטייל עם טליה הייתה חוויה מאוד ראשונית. למעשה, החוויה של מלטה היא טובה – בזכותה. תכלס, מלטה לא מדינה מלהיבה מידי. לא חזרנו עם וואו. האמת, גם לא ציפיתי לחזור עם וואו. המון ארכיאולוגיה, בניינים עתיקים, סגנונות בנייה בעיקר מתקופת הבארוק וכדומה. בשבילי, לא מדובר בשיא העניין זה לא. מה שכן, רוב העניין היה השילוב של טליה ומלטה. לראות איך היא חווה את האוטובוסים, את הנסיעות, את החיבור עם האנשים, הפלירטוט האינסופי שלה עם כל מי שמסביב והריצה אחרי תשומת לב. המאכלים החדשים. הים. החול בים. הבריכה. בנוסף, לחוות גם את הקשיים איתה. הצורך לשעשע אותה. אי הרצון שלה להירדם במיטה שהיא לא שלה ושהיא לא מכירה אותה. שעות הקימה שלה שנשארו תואמות לשעות של ישראל ולא מלטה. אי הרצון שלה להירדם באופן כללי, וכמובן – במיוחד כשאנחנו הכי רוצים שהיא תירדם.
הטיול היה מאוד שונה מהטיול בתאילנד, כשטליה הייתה בת 4 חודשים. אמנם חששתי הרבה יותר. מדובר היה בנסיעה ראשונה לחו"ל, צעירות שלי כאבא, פחד ממחלות, מדינת עולם שלישי לכאורה. אולם במידה מסויימת, היה הרבה הרבה יותר קל. רוב הזמן טליה ינקה וישנה. ישנה וינקה. מידי פעם היא חווה את תאילנד. בחיבוקים מהמקומיות, מהבריכה.
הפעם – היא ממש חוותה את האי. התקשקשה בחול, שחתה בבריכה, ג'ימבורי. פלירטטה עם המוני תיירים ומקומיים. נהנתה מהרוח. מהשמש. מאנשים במושב לפנינו. מאנשים במושב שמאחרינו. והחוויה הזאת הייתה חוויה ראשונית ומגניבה עבורינו.


תכלס, לא ממש היה לנו מה לקנות באי. עלות המחייה במלטה נמוכה יותר מבארץ (לא שזה כזה מפתיע או מאתגר במיוחד). אולם הקניונים יקרים פחות או יותר באותה מידה. שני השווקים בהם היינו (או יותר נכון – היינו אמורים להיות) לא תרמו את חלקם לנושא הקניות. הסיטואציה הזאת גמרה לנו לחזור לארץ עם מזוודות בעלות משקל קטן יותר מאשר המשקל איתו יצאנו מהארץ. עשרות טיולים עשיתי, עשרות טיסות, ומעולם לא חזרתי לארץ עם פחות משקל. 3.5 קילו פחות ! הזוי ! אם מקבלים קנס על Over Weight, חבל שלא מקבלים פרס על Under Weight.

נפרדים ממלטה

נפרדים ממלטה


קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 5 ימים במלטה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול במלטה



קצת תמונות

פליקר
Malta 2016




25 באוגוסט 2015

אתונה – יוון

אתונה אתלונה אתוהנ אתונה

 


קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 4 ימים באתונה והסביבה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול באתונה


קצת תמונות

Athens



2 בנובמבר 2014

זגרב


פוסט קודם – שמורת אונה (בוסניה)


האמת שזגרב מראש נראתה כעיר לא מרתקת במיוחד, בעלת עניין ייחודי או עיר ששווה להקצות לה זמן רב מידי. זגרב אצלי בראש היא בעיקר ציבונה, כדורסל, ומסיבה לא ברורה, בעיקר הפסדים של מכבי….
אז ההמלצות עשו את שלהן, והקצנו בדיוק 24 שעות לעיר הבירה של קרואטיה.
הגענו בשעות הערב המוקדמות, טפטפי גשם שהולכים ומתחזקים, ומחפשים את הדירה ששכרנו ממש במרכז העיר. מיקום מושלם.

התארגנות בדירה המהממת הענקית והמושלמת שלנו, ויציאה לארוחת סוף הטיול.

בלילה החל גשם זלעפות. ברקים. רעמים. ברקים. רעמים. וחוזר חלילה. היה נראה, ונשמע, כאילו מזג האוויר שליווה אותנו בטיול בתוספת לא מעט מזה החליט לנטוש ופינה מקומו לשבר ענן שלא נגמר.

בגדול, התכנון ליום האחרון הורכב משני יעדים – סיור חינם בעיר (Free Walking Tour) עם ארגון הסיורים המקומי ושוק הפשפשים הפתוח והענק של העיר.

לשמחתי, הסיור החינמי בעיר אכן התקיים, ופגשנו בין מליון הטיפות את המדריכה המקומית. כנראה שהמבול לא ממש עשה טוב לשאר התיירים, ועל כן זכינו לטיול פרטי משלנו. כיף.
אבל המבול היה קצת פחות כיף.
סיור פרטי של של שעתיים וקצת, מבנים, הכנסייה, אזור בית הכנסת העתיק (לשעבר), מבנה הפרלמנט, מבנה הנשיא המופצץ והרבה מאוד היסטוריה, במיוחד היסטוריה אישית של המדריכה שלנו.
מדובר בילדה, שהתגוררה בסלבאניה, באזור הגבול עם סרביה. בזמן המלחמה, הסרבים הפציצו לה את הכפר ועל כן היא ברחה יחד עם הוריה כפליטים לעיירה באזור החוף למספר שנים. לאחר שהמלחמה הסתיימה, היא המשיכה ללימודים בזגרב, בזמן שהוריה החליטו לחזור לעיירת הולדתם שנבנתה מחדש ממש מאפס על ידי המדינה.

אז מה הספקנו לראות ?
למדנו על העיר העליונה ועל העיר התחתונה, על הגונדולה שמחברת את הערים (שהיא למעשה פוניקולר – כמו הכרמלית שלנו בחיפה), ביקרנו בשוק המקומי (שתמיד השווקים באירופה כל כך יפים ומסודרים שזה משהו).
הסתובבנו בכיכר הפרלמנט ובבית הנשיא. הגג של בית הנשיא הוא עם רעפים שרופות בשל אחת ההפצצות של צבא סרביה שניסה להתנקש בחיי הנשיא. באופן יחסי, המלחמה ביוגוסלביה הייתה ממוקדת במחוז הצפוני מזרחי סלאבניה ובעיירות הגבול, ועל כן לא ניכרים סימני הרס בעיר עצמה. טביעת האצבע העיקרית של המלחמה הינה בגג של בית הנשיא שהופצץ, וכאות זכרון נשאר שרוף ומושחר.

שארית בית הכנסת, זגרב, קרואטיה

שארית בית הכנסת, זגרב, קרואטיה

 

תצפית עלה העיר התחתונה, זגרב, קרואטיה

תצפית על העיר התחתונה, זגרב, קרואטיה

 

בית העירייה, זגרב

בית העירייה, זגרב

עמודי רחוב לתאורה מהממים מפלדה יצוקה מפארים את הרחובות.
בנוסף, למדנו (למרות שהייתי ממש ממש סקפטי) שהקרואטים (וליתר דיוק – חיילים קרואטיים) הם אלו שהמציאו את העניבה (ולא כפי שרבים נוטים לחשוב – לא הצרפתים הגו את הראיון).
שכירי החרב הקרואטים בצבא צרפת לבשו צעיפים לצווארם. יש הטוענים, שמטרת הצעיף היה לקינוח הפה בעת האכילה, או להגנה על החולצה מפני כתמים.
תושבי פריז התלהבו מהמראה החדש ובמהרה פשטה אופנת צעיפי הצוואר, לנשים ולגברים, בכל רחבי אירופה. המילה עניבה בצרפתית (קְרַווָאט) ובשפות אירופאיות נוספות התפתחה מהמילה "קרואטים".

בנוסף, עברנו במגרש חניה ציבורי במרכז העיר (מראה די נדיר) ולפני 70 שנה עמד שם בית הכנסת המרכזי של זגרב שנהרס עד היסוד.
במקומו, מוצב שלט צנוע המעגן את העבר הנוראי.

אחרי הסיור, המדריכה, בצורה האמהית והאיכפתית שלה (ומדובר בילדה בת 26) דאגה לנו למונית – כל זה בשביל שנוכל להגיע בזמן לשוק הפשפשים של זגרב שחיכתי לו בציפיה ובסבלנות במשך שבועיים.
נסיעה ארוכה במונית, ארוכה מידי, 10 יורו מחירה, ובסופה הגענו למגרש ענק של בוץ. מימין ושמאל רק בוץ ובוץ.
נהג המונית שלנו, שלא ידע מילה אנגלית, התקשר למדריכה שלנו שתסביר לנו שכנראה המבול החליט לחרב לי את תכנון הקניות בשוק, ושכדאי לחזור לעיר. בעסה לא נורמלית.

בכל אופן, נשארו לנו מספר שעות להעביר בעיר שאת חלקן העברנו במויזיאון ליחסים שבורים.

מדובר במוזיאון המוקדש לבעלי הלבבות השבורים נפתח בזאגרב שבקרואטיה. יזמי המוזיאון החליטו לפתוח את המוזיאון לאחר שחוו רומן כושל.
במוזיאון מוצגים מכתבים ומזכרות ששמרו אלו שנשבר ליבם אחרי הפרידה מבן/בת הזוג.
מוזיאון מוצגים לצד המכתבים גם מתנות שקיבלו שבורי הלב בזמן מערכת היחסים שניהלו, כגון דובונים, ותמונות. כל פריט בתצוגה מלווה בפירוט מלא של ההיסטורית היחסים של הזוג וכיצד החלים שבור הלב. המוזיאון זכה בפרס המוזיאון החדשני לשנת 2011. האמת שבאופן כללי לא מדובר במוזיאון מדהים ביופיו, אולם אין ספק שהרעיון מקורי מאוד בעולם המוזיאונים הכל כך לא חדשני. בנוסף, חנות המתנות מגניבה בצורה לא נורמלית.

בשעות שסרקנו את הרחובות למדנו על ה – FriesFactory.
אני אתחיל מהסוף. מדובר בסך הכל בצ'יפס. כולה צ'יפס. אבל בצ'יפס הכי מגניב בעולם !
לא ממש ברור לי איך, אולם צורת העשייה שלו שונה במעט בטיגון רגיל.
בנוסף, השוס האמיתי, הינו צורת החיתוך. הצ'יפסים חתוכים בצורה של של V, מה שאומר, שכאשר טובלים את חתיכות תפוחי האדמה בקטשופ או בכל רוטב טעים אחר, הרוטב נשאר פשוט על הצ'יפס. גאוני כבר אמרתי ??

צ'יפס גאוני, זגרב, קרואטיה

צ'יפס גאוני, זגרב, קרואטיה

וזהו… מכאן לשם, הסתיימו להם 24 השעות שהקצנו לזארגב, ואיתן גם הגיע לקיצו הטיול 🙁

חוגגים סוף טיול, זגרב, קרואטיה

חוגגים סוף טיול, זגרב, קרואטיה





פוסט הבא – סיכום טיול


2 בנובמבר 2014

שמורת אונה (בוסניה)


פוסט קודם – שמורת פליטביצה


האמת שהטיול הזה הינו טיול די ספונטי. פתאום הגענו לאירופה במקום אפריקה. פתאום הגענו לונציה. ופתאום ראינו שאנחנו קרובים ממש לגבול עם בוסניה והרצגובינה וישנה שמורת טבע קרובה, אז אמרנו לעצמנו – "יאללה. למה לא בעצם ?".
אז קמנו בבוקר, חצינו את הגבול (שלי אישית, חציית גבול עם רכב זאת עדיין חוויה מרגשת), והופ הגענו לעיר ביהץ'.

אחרי שבועיים במדינות מערביות כל כך, עולם ראשון מובהק כל כך, לפתע הגענו לעיר עם קמצוץ של עולם שלישי.
בעוד שבשבועיים האחרונים חווינו כבישים מסודרים להפליא, מדרכות מסותתות, תחנות אוטובוס מהממות ופרחוניות, שילוט רחוב מעוצב וכדומה, לפתע הגענו לעיירה שנראית כמו אזור התעשייה של באר שבע ביום טוב.
הכל מבולגן, מוזנח, בתים הרוסים ולא משוקמים עוד מימי המלחמה, והשיא – שירותי חור במסעדה ! זאת הייתה הסטמפה הסופית לתחושה.

בכל אופן, עשינו פעמינו לכיוון פארק UNA.
מדובר בפארק לאומי חדש שהוכרז ככה בשנת 2008 שבמרכזו זורם נהר ה – UNA עד שהוא נשפך לנהר הדנובה.
בפארק הרבה מאוד מפלים, מ סלולי הליכה (שחלקם מסודרים עם דק) וגם ראפטינג שנחשב די איכותי (בעונה).
היות וכמובן שלא ממש הגענו בעונה, היינו התיירים הבודדים שם. תכלס, מומלץ להגיע.
המים ירוקים מהממים (יפים הרבה יותר מפליטוויצה בעיני), והכל, יחסית, ראשוני הרבה יותר. השמורה יחסית מבודדת ולא עמוסת תיירים להחריד כמו פליטוויצה ונותנת תחושה טובה הרבה יותר. בקיצור, שווה ביקור.

שמורת UNA, בוסניה

שמורת UNA, בוסניה

 

שמורת UNA, בוסניה

שמורת UNA, בוסניה

 

שמורת אונה, בוסניה

שמורת אונה, בוסניה

בעיירות מסביב רואים את השוני בין המדינות. קרואטיה, כמדינה אורתודוקסית עמוסה בכנסיות ללא סוף. לעומת זאת, בבוסניה, כמות המסגדים אותם עברנו היא פנומנלית. צריחים צצים להם מאחורי כל גבעה כמו פטריות אחרי הגשם. המון בתים כפריים מסביב, כולל בשמורת הטבע עצמה שאוספים חציר לקראת החורף. דוכני רחוב עם מרקחות ביתיות. מדהים. באופן כללי, נראה כאילו בוסניה, למרות שהיא לא ממש נמצאת על מפת התייר הישראלי, בהחלט שווה ביקור עתידי.

בדרך חזרה לקרואטיה הספקנו לאכול במסעדה מקומית צ'בבצ'יצ'ה. מדובר ב – Local Food. אוסף של קבבים בתוך מעין שילוב של פיתה וסופגניה מלאת שמן. כמו גם המסגדים, מרגישים את האיסלאם בכל פינה…

שבצ'יצ'ה, בוסניה

שבצ'יצ'ה, בוסניה

וזהו. נסיעה של עשרים דקות, והום חזרנו במכונת הזמן 200 שנה קדימה למערב, לקרואטיה.



פוסט הבא – זגרב


2 בנובמבר 2014

שמורת פליטביצה


פוסט קודם – פיראן והחוף הסלובני


האמת שהיעד העיקרי שלנו בקרואטיה הינו שמורת הטבע פליטביצה.
פארק אגמי פליטביצה הוא פארק לאומי בשטח של 296.85 קמ"ר בקרואטיה ואטרקציה תיירותית ידועה במדינה. נראה לי שהיא הכי ידועה….
בפארק יש שישה-עשר אגמים (עיקריים), והם מחולקים לשתי קבוצות, עילית ותחתית, לאורך נתיב זרימה בן 8 ק"מ המשתרע בגבהים שבין 636 מטר ל-480 מטר.

אגמי פליטביצה שוכנים באזור סלעי בעלי אופי קרסטי, בעיקר אבן גיר ודולומיט. הם נפרדים זה מזה על ידי סכרים של סלעי משקע שנוצרו כתוצאה מפעולת אצות, חיידקים וטחב והנערמים זה על גבי זה בקצב של כסנטימטר בשנה. האגמים ידועים בצבעיהם האופייניים הנעים בין טורקיז, ירוק, כחול ואפור בהתאם להרכב המים בכל אגם ושבירת אור השמש.

התמונות באינטרנט נראות מרהיבות. אגמים ירוקים. אגמי טורקיז. אגמים כחולים. התמונות מאוד מזכירות את שמורת ג'וייז'גו שבסין. מים נקיים, צלולים מאוד. שקופים מאוד. צבעים מרהיבים. ציפיות בשמיים.

הגענו ערב קודם בלילה. אמצע היער. חושך מצרים. או יותר נכון חושך קרואטיה. מוצאים את הצימר שלנו (כרגיל – מהמם). ובבוקר השכם מתייצבים בכניסה לשמורה.

נראה כאילו בעונה, המקום ערוך לאלפי תיירים ביום. יש בשמורה בתי מלון, חניה למאות רכבים. כמה כניסות. כנראה שבעונה, השמורה הזאת עמוסה גם היא בדיוק כמו שמורת ג'וייזגו שבסין. רק שפה היא עמוסה בתיירים ולא במליון סינים.

מסתבר, שאפילו לא בעונה, פליטוויצה עמוסת תיירים כמו הסחנה ביום גשם קריר. מאות אנשים, שאטלים, שמתרוצצים. וכמובן גם הרבה ישראלים.

השמורה מאוד מסודרת. יערות. שלכת (כבר התרגלנו לצבעים…). שבילי הליכה על דקים מעץ. גשרי עץ. ספסלי עץ. חצים. הכל מסודר כל כך. מנוהל כל כך. אגמים יפים. מפלים יפים. כמויות אדירות של מים. אדירות. אבל אולי היה יום עם שמש בעייתית (מה זה שמש בעייתית ??). אולי הצבעים של המים החליטו לא להתעורר היום. אבל המרחק בין הגוונים בתמונות, בין הצבעים בציפיות, לבין המציאות – היה מרחק גדול. גדול מידי.
תכלס, לא נפלתי. לא התרגשתי. לא מהצבעים. לא מהשמורה. לא מהעובדה שהיא מתויירת כל כך. מסודרת כל כך. והנופים, לא שווים כל כך. סף הרגש שלנו כבר התקהה כנראה 🙁

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

 

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

 

 

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

 

שמורת פליטביצה, קרואטיה

שמורת פליטביצה, קרואטיה

האגמים הינם אחת מהאטרקציות הפופולריות ביותר במדינה, אך ב-1991 ארעה במקום תקרית אגמי פליטביצה שהייתה המאבק החמוש הראשון במלחמת העצמאות של קרואטיה. האזור הוחזק על ידי הרפובליקה הסרבית של קראינה עד אוגוסט 1995, מועד שבו שוחרר על ידי צבא קרואטיה במבצע סערה. המלחמה גרמה לנזק בפארק ובמספר מבנים סביבו אשר שימשו מחנות צבאיים, ובעקבותיה הכריז אונסק"ו על האגמים כאתר בסיכון. ממשלת קרואטיה השקיעה מאמצים רבים בפינוי המוקשים מהפארק וב-1998 הסיר אונסק"ו את הפארק מקטגוריית האתרים בסיכון.
עד היום, בכפרים שמסביב לשמורה ניתן להבחין בבתים רבים הרוסים, מוזנחים, מטים ליפול. רובם ככולם, עדות אילמת למלחמה עם סרביה. ספק ממתינים לתושבים המקוריים, ספק ימשיכו לעמוד כאבן זכרון לתקופה החשוכה ההיא.

שאריות מלחמה, קרואטיה

שאריות מלחמה, קרואטיה

בעלי הצימר שלנו (ולא רק הצימר) נערכים לחורף. מסדרים את המרתף. אוגרים אוכל. תפוחי אדמה. בצלים. שום. קלחי תירס.
עשרות צנצנות עם כמעט כל ירק/פרי שאפשר לכבוש. צנצנות רבות של עגבניות כבושות. בצלים כבושים. מלפפונים כבושים. שורות שורות של צנצנות.
זאת תמונה שתמיד מרגשת אותי. בכל מדינה בה ביקרתי. מעגל החיים שמחייב הערכות אוטונומית לחורף. מערבית ככל שתהיה, דפוסי ההתנהגות זהים בסלובניה, קרואטיה, גיאורגיה וקירגיסטן. חוויה מאוד שונה. בילדותי שלי, לא ממש אגרנו תפוחי אדמה לפני הגשם….

בכל אופן, יום אחד הספיק לנו בשמורת פליטביצה ובכלל באזור. ולמעשה היה לנו יום פנוי. חיפשנו, הסתכלנו במפה ופתאום ראינו את בוסניה והרצגובינה שנמצאת ממש בסמוך. הרפתקאה יומית חדשה ממתינה לנו.



פוסט הבא – שמורת אונה (בוסניה)



© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.