פוסט קודם – גורי

עוד יום של טיול כוכב מטביליסי, הכל במסגרת המגבלות של יום כיפור. אז תיאמנו יום קודם עם גניה המהמם שלנו, ונסענו איתו לכיוון דוויד גארזה, על גבול אייזרבייזן.
גניה הגיע שעה וחצי לפני זמן שקבענו איתו, על מנת לא להיתקע בפקקים ובטעות לפספס אותנו ואת העבודה היומית שאליה הוא התחייב. אני עם הסקפטיות שלי, הייתי די בטוח שהוא לא יגיע. שוב, הכל למוד טראומות לטיניות מהעבר. אבל כנראה שבאמת הגיאורגים שונים. צריך להחליף דיסקט אצלי ומהר. הם תמימים, ושיישארו ככה ! רק שלא נהרוס אותם אנחנו.

הלונלי מגדיר את דיוויד גארז'ה כמרהיב מבין האתרים הארכיאולוגים של גיאורגיה והיעד המעניין ביותר לטיול יום מטבליסי. נו, אז טיול יום יש לנו, ועכשיו נשאר לראות אם הוא באמת האתר המרהיב ביותר.
נסענו השכם, להימנע מטיולים נוספים תוך נסיון להיות שם לבד. בתכלס זה עבד.
אבל להגיד שהוא מרהיב ? וואלה…. חביב הוא כן, אבל זה בערך כמו להגיד שתל שבע זה אתר מרהיב (למרות שהוא אפילו אתר מורשת עולמי).

אז מה יש שם ?
מדובר קומפלס לא קטן בכלל ש כ – 15 מנזרים שחפורים בתוך ההר ממש באמצע המדבר האזרי. בעידן הסובייטי המקום היה נטוש, מוזנח ומהווה אתר אימונים בנשק לצבא הסובייטי. בעת האחרונה, נערכו בו עבודות שיפוץ נרחבות וחיים פה שוב נזירים כבימי קדם.
דויד גארג'ה, על שמו קרוי המתחם, היה אחד מ – 13 האבות הסורים שייסדו את הנצרות בגיאורגיה, לאחר ששבו מהמזרח התיכון במאה השישית. הוא זה למעשה שייסדר את המנזר הראשון (לאברה) במקום הכל למען הפצת הנצרות במדינה. כאן דויד גארג'ה וחבר מאמיניו תירגמו כתבי דת עתיקים (כדוגמת התנ"ך ושאר הספרים החיצוניים לתנ"ך) והחלו לצייר פרסקאות גיאורגיים.

היות ורוב המתחם הינו מגורי נזירים, ניתן לבקר במספר מצומצם של מנזרים וחדרי תפילה/כנסיות, ולצפות במעט מידי של אלמנטים ארכיאולוגיים מהמאה ה – 6. מה שכן, יש קסם לא קטן למקום. לי באופן אישי הוא הזכיר את מערות קומארן בים המלח. מדבר, מערות, והמון המון היסטורייה דתית קסומה.

המדבר, גיאורגיה

אבל מה הופך למעשה את המקום לקדוש כל כך ?
המקום הפך עם השנים למקום עלייה לרגל, היות והגיאורגים הכל כך נוצרים, האמינו שיש במקום קדושה אמיתית מירושלים. המקומיים מספרים כי דויד הגיע לירושלים, אבל התמלא בסערת רגשות בלתי ניתנת להסבר (וכנראה זה לא היה בגלל הפקקים בשער הגיא) ולא היה מסוגל נפשית, להיכנס לעיר. הוא החל לחזור לכיוון גאורגיה, ולקח איתו 3 אבנים מירושלים.
מלך ירושלים חלם בלילה שמישהו נטל מעירו את כל שלוותה הרוחנית. הוא שלח חיילים למצוא את הגנב ולהחזיר את האבידה. החיילים מצאו את דוד כשבכיסיו 3 אבנים. הם לקחו ממנו 2 אבנים כדי להחזיר למלך והחליטו להשאיר בידיו אבן אחת. שחזור של האבן מוצב על המצבה שלו בכנסייה במקום (די ברור, אחרת האבן הייתה נגנבת מזמן… מהיכרותי העמוקה עם עצמי, יש מצב אפילו אני הייתי לוקח אותה) והאבן עצמה נמצאת באיזו כנסייה בטבילסי. בכל אופן, האבן הזאת נחשבת ממש מקודשת, סוג של כותל מערבי קטן, וכל גיאורגי שמגיע רק משתוקק להרביץ איזו בוסה לאבן, וקיימת אמונה נוספת שאומרת שמי שמגיע 3 פעמים לקבר שלו, כאילו היה בירושלים 3 פעמים. במדבר בו המקום הזה נמצא, נראה לי שפשוט הרבה יותר להגיע לירושלים ועל הדרך לראות עוד כמה דברים מאשר זיוף של אבן עגולה…

אבן ירושלמית, היחידה מבין 3, גיאורגיה

בתי הנזירים, גיאורגיה

דבר נוסף מגניב במקום, פשוט קשור לנוף. מדבר מדבר מדבר. המון המון. זה חתיכת גיוון אחרי ההרים המושלגים של קזבקי. ורואים את המדבר האזרי הענק המפורסם. סוג של מדבר יהודה אבל ענק ענק. למעשה, צופים בכל המדבר האזרי שממש מגיע עד האופק. היות ואנחנו על הגבול עם אזרבייג'ן, אז נתקלנו בסוג של אבן גבול, או יותר נכון פרמידת גבול ממתכת. כמה נוח לסמן ככה גבול. אין גדרות, אין מוקשים, אין גדר חשמלית וכמעט ללא אנשי צבא. מעניין מתי אצלנו זה יהיה ככה.
היות ואין בעיה לחצות את הגבול, יש משהו משעשע בעבודה שתוך שנייה ניתן לחצות אותו. לשחק ים יבשה, אולם עם גאורגיה-אזרבייג'ן. מאוד מזכיר את גבול השלום בין ארגנטינה לצי'לה, שגם שם ניתן היה לקפץ בין המדינות בפארקים הלאומיים.

מעבר הגבול

המדבר האזרי

וזהו. קפה אחרון, צילומי מדבר אחרונים, וטסים מהר לבית חב"ד לארוחת צום. ארוחת הצום בגיאורגיה מתרחשת בשעה מאוד מאוד מוקדמת.
אז מפגש בבית חב"ד נוסף בחו"ל, תפילה נוספת, ופוגשים מוצ'לרים שתחושת הבטן אומרת שנפגוש אותם עוד פעם, פעמיים, שלוש וארבע, ובפנים מקננת ההרגשה שאני פשוט מת על ארוחות חג בחו"ל…

בית הכנסת הראשי בטביליסי, גיאורגיה

בערב עוד מספיקים לעשות סיור לילה חביב עם קטי, בעלת הבית שלנו מטביליסי, רואים את הטיילת ה-מדהימה של טביליסי, מבצר, כמה צילומי לילה, לומדים מה הוא עץ משאלות (עץ שאיתרע מזלו ומישהו קשר עליו איזה טישיו משומש, ומאז אלפי מקומיים ותיירים ממשיכים לטנף את העץ באמצעות שקיות ניילון או ניירות טואלט קשורים, במחשבה שהמשאלה שביקשו תתגשם. בעיני, זה יותר הזוי מלתקוע פתק בקיר ולהאמין שהמשאלה אשכרה תתקיים, אבל מצד שני – גם אני תמיד אפול בפח הזה ועל כן כרכתי נייר טואלט איכותי במיוחד על איזה ענף עמוס לעייפה בג'יפה של אחרים…נו שוין. מקסימום זה לא יעבוד..) ויציאה נוראית לבר נוראי לא פחות…

מפסידים בשחמט בטיילת של טביליסי, גיאורגיה

עץ המשאלות, טביליסי, גיאורגיה

מבצר טביליסי בלילה, גיאורגיה

אין כמו טביליסי בלילותה, גיאורגיה

פוסט הבא – מצחטה

פוסט קודם – קזבק

אחרי יומיים מושלמים מאוד, וקפואים לא פחות בקזבקי, חזרנו לטביליסי. המטרה הייתה לבלות את יום כיפור בטביליסי, ולצאת למספר טיולי יום מסביב עד מוצאי הצום.
אז יצאנו השכם מקזבקי הקרה, במרשוטקה כמובן, לכיוון גורי.

מדובר בעיר די סתמית, שנמצאת בין כלום לבין שום מקום, שאין ממש סיבה מיוחדת להגיע לשם פרט לשתי אטרקציות מרכזיות – מוזיאון סטלין והפסל של סטלין (שאמור להיות הפסל האחרון של סטלין בברית המועצות לשעבר). תוך כדי ביקור, גילינו שאת הפסל של סטלין חיסלו והעיפו קיבינימט לפני 4 חודשים, מה שמשאיר לעיר אטרקציה אחת בדיוק – המוזיאון.
גורי ידועה בעולם בזכות סטאלין, שנולד וגדל בה. אנשי העיר הזאת הם אולי האחרונים בעולם המשמרים ומעריצים את זכרו, ומלאים סוג של גאווה אליו.

גורי יושבת על נקודת מפגש בין נהר המתקבארי לנהר ליאחבי (Liakhvi) הנשפך אליו, והרחוב הראשי שלה נקרא, באופן לא ממש מפתיע סטאליניס גמזירי (שדרות סטאלין(.
גם הכיכר הראשית של העיר נקראת על שם הרודן, סטאליניס מואדני (כיכר סטאלין(. בשורה התחתונה, מדובר בעיר שהיא סוג של אתר עלייה לרגל או עדות מקאברית לפופולריות הרבה שלה זוכה סטלין במולדתו עד עצם היום הזה. הזוי משהו.
אז מה רואים פה, ומה לעזאזל גרם לי לרצות להגיע לפה ?
בתכלס, קצת היסטוריה ותרבות מוזיאונית, והמון המון סקרנות חפרנית שלי…
מוזיאון סטלין הוקם בשנת 1957, באזור בו סטלין נולד. אחד המוצגים בחצר המוזיאון הוא הבית הזעיר (סוג של דירת חצי חדר מחולקת במרכז תל אביב) מעץ וטיט שאותו שכרו הוריו של סטלין, ושבו גרה המשפחה ב – 4 שנים הראשונות לחייו.
כל שכונות המגורים (שכונות עוני) שהיו מסביב לבית נהרסו.

בית קומוניסטי, גורי, גיאורגיה

ביתו של סטלין, גורי, גיאורגיה

המוזיאון, די מעפן. לא כזה מפתיע. במדינות עולם שלישי/שני מוזיאונים הם לרוב באמת שכונה מטורפת. מצד שני עדיין היה מעניין. מה מעניין ? שטיפת המוח. ג'ורג' ארוול היה נהנה פה. ממש 1984 רק שמדובר בשנת 2011.
המוזיאון מתעלם בצורה טוטאלית מהטיהורים שסטלין ביצע בעמים הסובייטים, מרצח העם שלו, מ – 15,20,25 המליונים (אלוהים יודע כמה) שנרצחו בגולאגים שהקים, לברית ההזויה שבינו לבין היטלר (הסכם ריבטרוב מולוטוב) ולשאר המרעין בישין אותם הוא היטיב ליישם ולבצע.
אבל מצד שני, זה גם הקסם שלו. שטיפת המוח. ההיסטוריה שייכת למנצחים, במיוחד – לאלו שניצחו את היטלר. השאלה היא האם הוא היה מבין המנצחים ?
מנגד, אין ספק שמדובר בשליט שאין שני לו. בזכות סטלין ובזכות ברית המועצות, היטלר הפסיד במלחמת העולם השנייה, ורוסיה הפכה תוך עשור ממדינה חקלאית למעצמה תעשייתית מטורפת שמפתחת פצצות גרעיניות ושולחת קוסמונאוטים לחלל. צ'רצ'יל אמר פעם על סטלין שהוא הוביל את ארצו מהמחרשה לפצצת האטום.

הבניין מכיל המון חפצים אישיים של סטלין. משרד משוחזר, מתנות (חנפניות להחריד עד כדי פתטיות, בכל זאת מדובר פה בצורר לא קטן) שהוא קיבל מכל שליטי העולם, העתק של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הזכור לשמצה, מסיכת המוות שלו (אחת מתוך 12 שנוצרו), ובנוסף את קרון הרכבת (הממוגן ב – 83 טון פלדה) האישי של סטלין.

הקרון הממוגן של סטלין, גורי, גיאורגיה

מוזיאון סטלין, גורי, גיאורגיה

מסיכת המוות, גורי, גיאורגיה

כמה מילים על דרך ההגעה. הגענו לטביליסי עם כל המוצ'ילות והחלטנו לשכור מונית לכמה שעות. נפלנו על נהג גיאורגי. כרגיל, נחמד הרבה יותר מהצפוי. אבל כבר התחלנו להתרגל לנחמדות שלהם. איתו נסענו. הרעיון היה לשחרר אותו בגורי ובהמשך למצוא נהג מונית אחר. כמובן, שאין לבחור עבודה כמו לרוב האוכלוסייה פה (הקטע הזה של חוסר עבודה הוא פשוט מחלה בלב גיאורגיה), אז הוא שכנע אותנו שהוא ימתין לנו. היינו עדיין צעירים, במיוחד אני, וכמובן – סקפטיים. מאוד סקפטיים. מה עם המוצ'ילות, תיקי היד, איפה נשאיר אותן וכו'… על מי סומכים. ממתי סומכים על המקומיים ? גניה, נהג המונית, הציע שנשאיר את התיקים אצלו במונית והוא ימתין לנו. מייד פעמוני האזעקה פעלו לי בראש. זכרונות מבוליביה. טראומות מגווטמאלה. אזהרות מפרו. עקיצות מקובה. סיפורי זוועה מאקוודור.
"נראה לך ??" חשבתי לעצמי. "עשו אותי אתמול ?" רציתי לענות לו. בסוף המבט התמים שלו הפיל אותי. אותנו. נתן לנו את מספר הטלפון שלו, כרטיס ביקור ותעודת נהג. אפילו אמר שאנחנו מעליבים אותו בכך שאנחנו חושדים בו. וואלה, אני סקפטי ספקטי, אבל האמנתי לו. לפעמים כדאי לתת אמון בבן אדם. ובדיעבד, זה עבד. אחרי שעתיים ביקור, גניה אכן חיכה לנו. וכך גם התיקים. מדהים. בדיעבד, שבועיים אחרי, הבנו שמדובר בנהג המונית המקסים ביותר בעולם.
עם הזמן, הבנו שמדובר באמת בעם תמים. כאלו, שהמטרה שלהם בחיים היא לחיות, ולא לעקוץ. לא לעבוד עליך. פשוט להיות טובים. פשוט טובים. הפאק הוא שלנו. התיירים. במיוחד הישראלים. הציניים. מלאי החשדנות.

לאחר מכן המשכנו עם גניה לעיר העתיקות אופלסיפחה. אופליסציחה נמצאת על גדות נהר המטקבארי (Mtkvari River). אופליסציחה עיר מערות הנחשבת לאחד ממקומות הישוב העתיקים ביותר בקווקז.
פרסומה הראשון של אופליסציחה בא לה בזכות המערות הרבות המצויות בקרבתה, בהן נחצבו מבנים מרשימים כולל תיאטרון ואתרי פולחן עתיקים, ששימשו לפולחן הדתי לפני בוא הנצרות.
בתקופת ימי הביניים שימשה אופליסציחה כעיר מושבם של שליטי האזור וכבירת המדינה, וכן להגנה מפני פורעים, תוקפים וצבאות כובשים. פירוש השם, "הכפר העליון", ושרידיו מובילים אל המאה ה- 9 לפנה"ס. העיר ידעה פריחה כלכלית בזכות שיירות הסוחר שהילכו בנתיבי דרך המשי, אולם עם התפתחותה של טביליסי פחתה חשיבותה של אופליסציחה והעיר ירדה מגדולתה.
שרידי העיר העתיקה משתרעים על כ-40 דונם, ועדיין ניתן למצוא בהם את אדריכלות המערות העתיקה לצד מנזרים וכנסיות רבות הפזורות בעיר.

אופליסציחה, גיאורגיה

אופליסציחה, גיאורגיה

כדי יין מהעתיקים בעולם, גיאורגיה

בערב גילינו במרכז העיר את מסעדת הח'צפורי שנחשבת בין הטובות בגיאורגיה – JAFA. כן כן. מסתבר שמסעדת יפו, עם צילומים של כיכר השעון, נחשבת פה בין המסעדות הטובות. סוג של שווארמה מקומית. הזוי משהו. והמסעדה צמודה כמובן לקצביה שמוכרת בשר כשר (בעברית) ובמרחק של 50 מטר משני בתי הכנסת המרכזיית של טביליסי. באמת הזוי.

פוסט הבא – דיוויד גארז'ה

פוסט קודם – טביליסי

אחרי חצי יום של התאפסות ומדידת רחובותיה של טביליסי עשינו פעמינו לקזבק. איך ? לוקחים מרשוטקה בפעם הראשונה. מרשוטקה ? מה זה ראבק ?
בתכלס, מדובר בסוג של מונית שירות מקומית, מעיין קו 5 תל אביבי אבל משודרג. העניין הוא שהשדרוג מתבטא בעיקר בכמות האנשים שדוחסים אליו ולא דווקא בגלל תנאים מפנקים מגניבים אחרים, כמו דיילת גיאורגית יפיפה או סתם ריח טוב המלווה את הנסיעה. תא מטען בדרך כלל אין, כי גם לשם דוחסים עוד כמה אנשים אז חבל לבזבז סתם מקום, מה שמביא למצב שתמיד המוצ'ילות והתיקים נמצאים עלינו. כיף.
בונוס נוסף – זה העישון. הגיאורגים מעשנים ללא סוף. מדהים עד כמה. חוק איסור העישון במקומות ציבוריים לא ממש היה עובד במדינה הזאת. סיפרו לנו שניסו, ואכן נכשל. בטח הגיאורגים העיפו ראסיה למחוקק. העניין הוא, שאם יש מקום עישון אהוב במיוחד – זאת המרשוטקה. עינוי הסיפור הזה. כמעט תמיד אחרי נסיעה יוצאים עם ריח של המנדלימוס בתל אביב של יום חמישי. סרחון מרוכז של עשן סיגריות זול.

בין לבין, הספקנו להיות במזללת פועלים מקומית ובה חנכנו לראשונה את החיניקלי. חיניקלי ?
מדובר בכיסוני בשר מבצק לבקני להחריד ועם סוג של כתר מגושם מבצק. היות והינו צעירים בטיול, ולכאורה מנומסים ותרבותיים, במיוחד אילונה עם החינוך המתנשא הרוסי שלה, אכלנו את יצירת האומנות עם סכין. ומזלג. וגמרנו הכל מהצלחת. הכל הכל. כולל את הבליטה המגעילה והבצקית שיש בראש החיניקאלי. אחרי 3 שבועות כבר ידענו איך אוכלים את השיט הזה. סכין ומזלג ממש לא קשורים לעניין, אלא אחיזה בשתי ידיים, נגיסה, ומציצת מיצי הבשר. וגם לא חתיכת הבצק הדביקה שנראית כמו כתר. אבל, בשורה התחתונה, מדובר ביצירת אומנות. כל כך בסיסי, אבל פשוט מעולה ! המאנץ' האולטימטיבי.

נסיעה של 3 ומשהו שעות. סיבובים סיבובים. פיתולים פיתולים. במה שנקרא הדרך הצבאית של גיאורגיה. מדובר בדרך, שבחלקה היא דרך עפר, אשר מתפתלת לצד מימי הטורקיז והיערות המוריקים של מאגר המים ז'ינבאלי, ליד מבצר אנונארי וסמוך לאתר הסקי גודאורי, ומשם עד לגבול (הסגור מן הסתם) עם רוסיה (אותם הגיאורגים לא ממש אוהבים). סוג של כביש ללא מוצא. בסופה של הדרך הצבאית, מגיעים לעיירה קזבקי. ממש בצמידות לגבול הרוסי. בדרך התגשם החלום הקטן והרצון הגדול שלי מהטיול הזה, והספקתי לראות פסגות מושלגות. נרגעתי. ידעתי שהנופים יחייכו אלינו…
קזבקי הוא סוג של כפר קטן בהרים, ממש על גבול רוסיה. גבוה גבוה בהרים. ומעבר לזה – קקקקררר. יצאנו מהמרושטקה המהבילה והמעושנת לקור מטורף. מה זה השטויות האלה
כפור ?? ועוד איזה כפור. ראבק.

עד לפני מספר שנים קראו למקום קזבקי, היות והוא נמצא מתחת להר הקזבק, אולם בשנים האחרונות, במסגרת המון רפורמות שסאקשווילי הנשיא (הכנראה מעולה והמאוד אהוד פה) מבצע שינו את השם ל-סטפנצמינדה. קליט ביותר. אין יותר מידי הברות. מינימום אותיות. מאוד מסביר פנים לתייר המערבי…
בעבר, גיאורגיה היוותה עבור ברית המועצות את מה ששוויץ מהווה עבור אירופה. היהלום שבכתר התיירות. אולם, מאז הרבה השתנה. היחסים התעררו לכדי מלחמה, גרמו לסגירת הגבול עם רוסיה ולירידה בכמות התיירים במקום.

מה בתכלס עושים פה ?
מסתבר שיש לא מעט מה לעשות, אבל אנחנו החלטנו להקציב יומיים למקום.
ביום הראשון – מטפסים לכנסיית צמינדה סמבה (כנסיית השילוש הקדוש). הכנסייה הראשונה שלנו בגיאורגיה. תחושת בטן שלי – יהיו עוד לא מעט כאלה.
משחר ההיסטוריה, הגיאורגים מאוד אהבו לבנות את הכנסיות שלהם במקומות מאוד לא הגיוניים. תמיד על הר. תמיד בפיק. תמיד בטיפוס. תלול. אז אין ספק, הנוף מהמם, יש אלמנטים דרמטיים כשרואים כנסייה על צלע הר. אבל למה תמיד גבוה כל כך ??
כנסיית צמינדה סמבה היא אחת הכנסיות המפורסמות ביותר בגיאורגיה, עקב העובדה שהיא גם מופיעה על הכריכה של הלונלי פלנט. מדובר בכנסייה מהמאה ה – 14, המתנוססת בגובה של 2,200 מטר מעל קאזבקי, והיא הפכה לסמלה של גיאורגיה כולה – היופי, הקדושה, והנחישות לבנות מבנה אדיר כזה בגובה כה רב מסמלים את המדינה ואת תושביה.
על פי התנ"ך של המטיילים – הלונלי פלנט, הטיפוס אל הכנסייה הוא אחד משיאי הטיול בגיאורגיה. ובזכות מזג האוויר המושלם, החלטנו לבדוק את השיא הזה כבר ביום השני של הטיול. בשנת 1988 השלטונות הסובייטים הקימו רכבל שטיפס עד לכנסיה מהעיירה, אולם תושבי המקום הרסו אותו מפאת קדושת הכנסייה. אולי חבל שהם לא חיכו עם זה כמה שנים. לפחות עד אשר אנחנו היינו משתמשים בו…

משהו לחימום

שלכת צבעונית בגיאורגיה

כרגיל אצלי, ובעיקר מלקחי העבר, אני מגיע עם ציפיות נמוכות לנופים. יותר נכון, עם חוסר ציפיות. סך הכל, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. מזג אוויר שתמיד מתחרבש, עננים שמחליטים ליפול מהשמיים בדיוק ביום של הפס ושאר מרעין בישין מחורבנים. סוג של מנחוס מזג אוויר.
אז גם מהתמונה המגניבה של הלונלי פלאנט הורדתי ציפיות.
קמנו בבוקר מוקדם, אורזים תרמוס וקצת לחם, ויאללה. מתחילים לטפס לשמיים. בתכלס, טיפוס קליל. לא ארוך מידי. לא מעיק מידי. לא תלול מידי. ובדרך, מתחילים לפגוש את הכפור. קצת אדמה קפואה. קצת שלג על העצים. ופתאום המון המון שלג. שלגים שלגים של שלג. איזה מגניב !!! הרגשה של ילד מפגר…
מגיעים לכנסייה. אכן מרשים. מרשים בטירוף ! שווה תמונת לונלי, או 40 תמונות אחרות שאנחנו צילמנו, ובדוגרי – התמונות שלנו משמעותית יותר מרשימות משל הלונלי :-).
ביקור קצר בכנסייה עצמה, מפגש עם הנזיר ששומר על המקום ודואג להתעדכן בפייסבוק כל הזמן מה קורה, ומייד אחר כך, המטרה הבאה – קרחון גרגטי.

כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה

כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה

בודק סמסים

בלונלי, הטיול לקרחון תואר כך :
"הטיפוס מצמינדה סאמבה עד לקרחון הנמצא 900 מטר מעליה, אמנם מפרך, אך לנועזים ממתין פרס בדמות נופים מרהיבים. הדרך עולה בקו ישר במעלה הרכס…"
החסרתי מאילונה את המידע הלא רלוונטי לגבי ה"מפרך", "ארוך", נועזים" ושאר מילים שהיו עלולות לגרום לה לגישה שלילית ביחס לטיפוס של ה – 900 מטר הנוספים, והתחלנו במסע. וזה באמת היה חתיכת מסע. חוסר תיאום ציפיות טוטאלי.
כל ההר מלא שלג. הכל הכל. שלג טרי. רך. ועמוק !! ומסתבר, שטיפוס בתוך שלג זה לא משהו אנחנו ממש רגילים אליו ביום יום. ברמת גן, אין לי את זה כל כך בשוטף…
בכל אופן. מטפסים. ומטפסים. ומכתתים רגלינו. בדרך פוגשים בבובת שלג חביבה. אילונה רוצה להתנקש בחיי. לדרדר אותי כלפי מטה. וממשיכים לטפס. ובסופו של דבר, מגיעים לפס. ואיזה פס !!! וואלה, מהממם!! אחד משלושת ההרים היפים שיצא לי לראות. הכל פשוט היה מושלם. הכל. מושלם. שמיים, קצת עננים, המון שלג, פסגות גרניט, ולבן לבן צחור. אמנם היה קפוא להחריד. רעדנו. ורק רצינו לעוף למטה. אבל איזה נוף נצרב בזכרון החוויות.
בשיא הגובה רואים למעשה את מלוא הדרו של הר קזבק. מדובר בהר געש כבוי, השלישי בגובהו בקווקז, הנישא לגובה של 5047 מטר. טראקרים אמיתיים יכולים להמשיך אחרי הפס במעלה ההר עד לבקתה וללון לילה שם. אנחנו החלטנו לחתוך. נהיה מאוחר, קר והמון המון ירידה כלפי מטה למרק החם והמהביל של מרינה הגאורגית שלנו.

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי בלילה, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

עולים לקזבקי, גיאורגיה

ביום השני, הלכנו על טראק רגוע יותר. שכרנו ג'יפ ונהג שהקפיץ אותנו לאורך 22 קילומטרים חביבים עד לעיירה בשם ז'וטה (אלק עיירה. כמה פרות, 3.5 צריפים ובית מלון בתהליכי בנייה מתקדמים, שוב בזכות הפיתוח המטורף של סאקשווילי), והליכה בעמק סנו מהעיירה לכיון הר צ'אוחי. בתכלס, טיול מגניב. הליכה כיפית ורגועה. מישור להחריד, גם באופן אבסולוטי וגם באופן יחסי לטיפוס המטורף של אתמול שגרם לשרירי רגלינו המזדקנים לדאוב. מכותתים רגלינו במדשאות האלפניות המצהיבות של הקווקז. עמק ארוך ארוך. נהר מימין. מורדות הרים מושלגים. ובקצה המנהרה, אה… העמק, רואים את ההר.  צ'אוחי. פסגות משוננות יפות. וכמובן – עם שלג ;-). שלגים שלגים של שלג. אין תלונות. אני לא צריך שום דבר יותר מזה.

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

עמק סנו, קזבק, גיאורגיה

בין לבין, בדרך חזרה, עוד הספקתי להוסיף כמה קילומטרים של הליכה בדד לכיוון העיירה שלנו אחרי שננטשתי לאנחות על ידי אילונה שהמשיכה במונית.
הספקתי לראות את קצה הרכבל שהרוסים בנו בקזבקי לפני כ – 30 שנה שקצהו השני הוביל לכנסיית צמינדה סמבה שעליה טיפסנו אתמול. המקומיים, שחשו שהרכבל הזה הורס את קדושת המקום (ואני יכול להזדהות עם התחושה הזאת) הרסו את הרכבל, והשאירו את התחנה התחתונה כסוג של אנדרטה לכיבוש. מה שכן, לו הרכבל היה עובד, כמה כאבים שזה היה חוסך לנו… אני בהחלט חושב שהם היו יכולים להמתין 20 שנה עם ההרס הזה!

כמה מילים על חיי הלילה של העיירה. אז זהו, שהמילים האלו יהיו מאוד קצרות. אולי זאת העונה, אולי תחילת החורף, אבל וואלה – חיי לילה ? יוק. ניסינו, ממש רצינו לחגוג לאילונה את העובדה שהיא הפכה לדודה בין ליל, אולם אחרי חיפושים רבים הגענו בסוף למקום היחיד הפתוח בלילה – קפה של בית מלון מקומי. לילה ? מדובר ב – 8 וחצי בערב !. אילונה ואני, ועוד 3 תיירים, שגם הם, מפתיע, ישראלים. שם גם ניסיתי בפעם הראשונה את ה – CHACHA. מדובר בסוג של וודקה מגעילה, שעשוייה, גם היא בענבים. מהסחלה, מהג'יפה של הג'יפה של הענבים אחרי שעושים מהם יין. מדובר בספירט דוחה אבל שתוך שנייה מסדר נפלא את הראש. גם פה, אין תלונות 🙂

פוסט הבא – גורי

פוסט קודם – פתיחה

טוב. בשעה טובה. הנה אני שוב בדרכים. עברה שנה. שוב הגיעו החגים. ויצר הנדודים לא מפסיק לקנן לו בנפשי.

הפעם – הנסיעה פשוטה וקרובה יותר. הרבה יותר. אולי יותר מידי ? כולה שעתיים וחצי טיסה, וכמעט ללא הפרש שעות. נשמע כמו משחק ילדים.

אז טיילתי במדינות עולם ראשון, בעולם שלישי, ועכשיו בשעה טובה – בעולם שני – גיאורגיה.

גיאורגיה ? סיפור הנסיעה לגיאורגיה נהיה מאוד באופנה. כולם נוסעים לפה. עוד חבר פייסבוק נסע. ועוד חבר פייסבוק. ועוד אחד. האזור חם בטירוף. זינוק בעלייה ממש. אז למה לא בעצם ? אז כנראה שכדאי לנסוע מהר מהר לפני שייגמר. לפני שהמקום ייהפוך עורו ויהיה קוסקו או פוקארה עם כמויות ישראלים ועם כמויות של גיאורגים מקומיים דוברי עברית שוטפת…

שבוע של התארגנויות, אריזות, המראה זריזה, טיסה זריזה עוד יותר, ונחיתה באמצע הלילה.

מונית, והופ לבית של מיקה, לעשות את ה – HomeStay הראשון שלנו. מיקה היא למעשה הגיאורגית המקומית הראשונה שפגשנו. ובדיעבד, גם הכי פחות מוצלחת מביניהם. ככה זה. מספיק שיש 2-3 המלצות בלמטייל על מקום מסויים, וכל ישראלי ממוצע מיד מממש את ההמלצות. תכלס, לא ברור לי על מה ולמה המליצו עליה מיקה ומהר מאוד ברחנו משם.
באופן כללי, בגיאורגיה, בדומה לקובה, לרוב לא ישנים במלונות או בגסטהאוסים. ישנים בבתים של אנשים שמשכירים חדר או שניים מהבית שבו הם גרים. זה מגניב נורא. אין דרך מהנה יותר ללמוד. להכיר. ולהבין. יש רק בעיה אחת רצינית – הם לא מדברים ומבינים אנגלית !! אפילו לא מילה אחת !! אילונה, הרוסיה האירופאית מלידה עושה מתרגמת מעולה.

אז למה בדיעבד הגיאורגית הפחות מוצלחת ? אחרי הנחיתה וההגעה הצלחנו לישון שינה קצרה. פתאום דפיקות בדלת.  ועוד דפיקות. וזה לא נפסק ראבק. כמעט כמו השכנה פודמסקי שכל שישי דופקת לי על הדלת בבית ללא הפסקה. וראבק. זה לא נפסק. ופתאום, הילדה הקטנה המעצבנת שלה פשוט החליטה שהיא נכנסת לחדר. הבית הזה התחיל איתנו לא טוב ! קמים. הולכים לשירותים. ובדרך, כמעט ונפגע. גוש ענק של ג'יפה חתולית. על השטיח. ממש מול השירותים. נו באמת ! ומעבר לזה, מדובר בבחורה שהיא די אנטיפטית ולא כיפית.

בכל אופן, מנסים להתאפס, סורקים קצת את העיר העתיקה, מנסים למצוא טוריסט אינפורמיישן, שהסתבר שהוא תקוע בתוך המוזיאון הלאומי הסגור ביום שני (והיום כמובן יום שני), אז גם הטוריסט סגור (שזה כמובן מאוד הגיוני) וסיור בשוק הפשפשים המהמם.

קוזאק שחור, טביליסי, גיאורגיה

קוזאק לבן, טביליסי, גיאורגיה

שאריות

רק בריאות

פוסט הבא – קזבק