ארכיון | אוסטריה ערוץ RSS למקטע זה
13 ביוני 2012

אוסטריה – פתיחה


"לאוסטרים בוינה שניצל טעים,
והצרפתים אוכלים צפרדעים"


אז מה, בעצם ?

פעם, מדובר בטיול אחר. לא טרקים. ללא הליכות. עם ליעד. בת זוג. אחריות משותפת. מערכת יחסים. לא מדינת עולם שלישי. וגם לא שני. מערביות מוחלטת. ממש מוחלטת. שוכרים רכב. פתאום בורגני כזה. התבגרתי ? נעלי ההליכה נותרו נעלבות נטושות בארץ. אבל המוצ'ילה הצטרפה. לא כי צריך, פשוט ככה זה כשאין מזוודה… מוזר, או שמא לא?


איפה היינו באוסטריה ?

מפת אוסטריה (Austria Map)

מפת אוסטריה (Austria Map)

 


ניווט מהיר


View אוסטריה Austria in a larger map

|| 1. האלשטט 25.05.12 – 24.05.12 (Hallstatt) || 3. וינה 28.05.12 – 27.05.12 (Viene)
|| 2. זלצבורג 26.05.12 (Saltzburg) || סיכום מדיני

 


קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 5 ימים באוסטריה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול באוסטריה


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר
Austria



פוסט הבא – האלשטאט


 

30 במאי 2012

אוסטריה – סיכום מדיני


פוסט קודם – וינה (Viene)


דוגרי, הופתעתי לטובה. ממה ? אם אמקד את זה, אבל ממש אמקד, אז ממש מהכל הכל הכל. באמת שלא ציפיתי. ככה זה, באים עם ציפיות נמוכות אז אפשרות רק להיות מופתעים לטובה. כלל טוב לחיים מוצלחים. אבל ממה בעצם ?

1. אנשים.
וולאה, אני הייתי בטוח שאנחנו מגיעים למעוז נאצי טיפוסי. ככה אומרות הסטטיסטיקות – אוסטריה היא מדינה עם אחוז הנאצים הגדול בעולם. אז סביר להניח שהסטטיסטיקות נכונות, אבל בתכלס – אנחנו לא ראינו כאלה. בדרום אמריקה למשל, פגשתי הרבה הרבה יותר. בכל פינה. ופה ? גורנישט… האוסטרים אשכרה מהממים. נחמדים, הכל טוב להם, מחייכים. צוחקים. חיים טוב. מאושרים ! אין תלונות !

2. נופים.
תמיד ידעתי שאוסטריה היא מדינת גלוייה. אבל וולאה, עדיין הופתעתי לטובה. כבר הייתי בלא מעט מדינות, ובלא מעט נופים, אבל תמיד כיף להיות מופתע מחדש לטובה. השילוב של המערביות המטורפות והקידמה, עם ההרים המושלגים וההרים – אין ספק שמדובר בשילוב מהמם, שלחוות אותו – עדיין לא יצא לי.

3. נורמליות.
המון שנים לא הייתי באירופה. 10 שנים. ובתור ילד כנראה לא שמתי לב לנושאים האלה. אבל יש משהו באוסטריה שייצג בעיני נורמליות. הגיוניות. כאילו – ככה הכל צריך להיות. הכל נראה נורמלי בוינה. באוסטריה. חיים פה כמו שצריך לחיות. אין מלחמה יום יומית. אין מאבקים. מנסים לעזור. מתכננים. תחבורה. כאילו, משהו עובד פה. משהו נכון פה. זה קסם לי. מאוד.

Danke Austria !


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


 

29 במאי 2012

וינה 28.05.12 – 27.05.12 (Viene)


פוסט קודם – זלצבורג (Saltzburg)


נו… גם הבוקר משכימים מוקדם. נסיעה ארוכה ארוכה לוינה לפנינו והמון המון להספיק. כרגיל אצלי…

כמה שעות נהיגה, עצירה, שתיים, הכרחיות בדרך, שדה התעופה, צילום אחרון ופרידה מהרכב שכבר נהיה בית. רכבת מהירה וטוחנת כסף להוסטל ויאללה לעיר.

דבר ראשון – אוכל. שניצל !
האוסטרים מתהדרים בשניצל המסורתי שלהם. נו.. ומי לא מכיר את המושג "שניצל וינאי" ??
אז כמה מילים לפני שאוכלים. שניצל (ששמו בעברית אגב כתיתה) הינו מילה בגרמנית שמשמעותה "פרוסה קטנה". לפי המסורת, המנה הובאה לאוסטריה מאיטליה על ידי הפילדמרשל רדצקי בשנת 1857. בשנת 1900 נטבע המונח שניצל וינאי. שניצל וינאי אמיתי עשוי מבשר עגל מטוגן בחמאה, ומוגש בדרך כלל עם צ'יפס או מחית תפוחי אדמה ולעתים עם רסק תפוחים חמוצים. עם השנים, כל מדינה המציאה את הגרסה שלה לשניצל (ישראל, ארגנטינה ואפילו טבעול….).

הלכנו למסעדת Figlm?ller המתהדרת בתואר "השניצל הגדול ביותר בעולם", ובעיני גם בתואר "מלכודת תיירים טיפוסית". מדובר במסעדה הקיימת מאז שנת 1905. באמת כבוד. עומדים בתור, מקבלים שולחן, ומקבלים כמובן שניצל. והוא אכן גדול. גדול יותר מהצלחת. אין תלונות. תכלס, באמת טעים. קפה נואר, Figlmgller נושפים בעורפכם !

שניצל, לפני

שניצל, לפני

שניצל, אחרי

שניצל, אחרי

על בטן מלאה, ממשיכים להסתובב ומגיעים לבית פרויד. אמא של ליעד דחקה ודחקה, ולחצה ולחצה, ובסוף הגענו.

כמה מילים על פרויד. זיגמונד פרויד. גם כאן, תודות לויקיפדיה. מה הייתי עושה בלעדיך מה ? זיגיסמונד שלמה פרויד נולד בעיירה פרייברג שבמורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום המקום נקרא פְּזִ'יבּוֹר (P??bor) בצ'כיה) לאמליה (לבית נתנזון) וליעקב, סוחר צמר, יהודים גליציאנים. הוא היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן, היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו, מהתקופה שבה התגורר אביו בבוצ'אץ'. לפני נישואיו לאמליה היה יעקב נשוי זמן קצר לאשה בשם רבקה, שעליה לא ידוע דבר. בתחילת המאה ה-19, לחלק ניכר מהמשפחות היהודיות לא היה עדיין שם משפחה. על פי אחת הגרסאות, בשנת 1812 אימצה המשפחה את שם המשפחה "פרויד" בעקבות שמהּ של אם המשפחה, פריידה‏‏,כשם שמשפחות יהודיות אחרות אימצו שמות כמו "נחמקין" (בן נחמה) או "ריבקין" (בן רבקה).
בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד אביו מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שמשפחתו הייתה דלת אמצעים וחיה בדירה צפופה, הוריו השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעתים אף על חשבון אחיו, שכן הוא בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה הוא דורג ראשון בכיתתו.‏ בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה.

עם השנים, פרויד החל לחקור את עניין הנפש, שימוש בקוקאין, מחלות עצבים והחל לעסוק בעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטים. בשנת 1886 פתח פרויד מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו. ומשם – הכל כבר היסטוריה….
פרויד, כיהודי באמת חכם, היגר מאוסטריה ללונדון בשנת 1938 בעקבות האנושלס.
לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

אז מה יש בבית פרויד?
תכלס, לא הרבה. היות ופרויד היגר בצורה די מסודרת ללונדון, הוא העביר איתו את כל רכושו. עם השנים, ביתו (אנה) תרמה מעט ריהוט בחזרה לאוסטריה, וזה למעשה הריהוט המקורי היחיד הנמצא בבית. הספה המפורסמת – נשארה בלונדון.
מעבר לזה, רואים המון תמונות, איגרות, מכתבים וכתבות מעיתון. לא הכי מעניין, אבל מקרין המון המון תחושת הדרת כבוד.

מיטת טיפולים, אלק...

מיטת טיפולים, אלק…

 

מועמד למיטת הטיפולים

מועמד למיטת הטיפולים

השעה 17:40. אחרי 4 ימים באוסטריה, כבר למדנו שהכל נסגר ב – 18:00. מה זה נסגר ? נאטם. כאילו מלחמה. והאוסטרים כאלו ייקים, שאצלם שש זה שש. המפה אומרת שבית בטהובן נמצא ממש קרוב. 5-6 דקות הליכה. הליכה זריזה, תשאול אנשים, כולל כאלו שאינם חכמים במיוחד, והגענו לבניין. השעה 17:48.
כמובן, שהבחור, AKA בטהובן, החליט שהוא מתגורר בקומה העליונה של הבניין. AKA קומה 5. ועם מדרגות לולייניות. אז ריצה זריזה למעלה, השעה 17:50. והדלת סגורה. דפיקה חזקה, והשומר, שאין לי ספק שיש לו שורשים הקשורים חזק לפתרון הסופי, צועק עלי שהם סגורים. ואני, כיאה לשמעון עצבני, מחזיר לו שבתור ייקה הוא צריך להבין שיש עוד 10 דקות עד לשעת הסגירה ואני רוצה להיכנס בתשלום כמובן. המטרה – כולה לצלם את הפסנתר של בטהובן. ליעד, כיאה לבחורה שחזקה בניהול משא ומתן, מעסיקה את השומר, ואת התגבורת שהוא הביא עימו, ובנתיים הצלחתי להשחיל כמה תמונות. בנתיים, היות והזמן קצר, סוכם 50% בתעריף הכניסה למוזיאון. רק להיכנס ולראות. 8 דקות. מעולה. אין תלונות.

אפעס, מסתבר שלמוזיאון הזה, גם 8 דקות זה 6 דקות יותר מידי. מביך בכלל לקרוא למקום הזה מוזיאון. האטרקציה המרכזית אכן הייתה הפסנתר המהמם של בטהובן, וזהו. כמה תמונות בודדות לא ברורות שמפוזרות באקראיות בחדרים השונים – וזהו. בלי הסברים, בלי סיפור בלי כלום.
ברור שאם לא הייתי נכנס, תחושת האכזבה הייתה מכרסמת בי, אולם הזרקנות במקום הביכה אותי.

לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון בגרמניה בשנת 1770, אך כמו רבים מעמיתיו, הגיע לוינה, שהיתה בתקופתו מרכז מוסיקלי חשוב ביותר. בשנת 1787 הגיע לווינה כדי ללמוד מוסיקה ממוצרט.
כמה שבועות אחר-כך, כששמע שאמו גוססת, חזר הביתה. אחרי חמש שנים, ב-1792, הגיע שוב לבירה האוסטרית, כדי להישאר בה עד יום מותו – 26 במרץ 1827. סך הכל 35 שנים, בהן החליף לפחות 60 כתובות, ולפי חוקרים שונים יותר מ-80. בטהובן היה קטן יחסית (164 ס"מ בסך הכל), אבל לפי גודל תרומתו לתרבות האנושית היה ענק שבענקים.
מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצא לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר שראוי להתבייש בו. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו והדבר תסכל אותו. הם מצידם לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם מדבריהם – הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות והוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה שלהסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצח את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שיווכח במו עיניו במה שחירשותו העלימה מידיעתו.

באופן כללי, ההתנכרות לבטהובן קצת מוזרה לי באוסטריה. בסך הכל גדולי המלחינים גדלו ויצרו באוסטריה, גם לא לא נולדו בה (בטהובן, מוצרט, שופן, שטראוס, היידן). אז אמנם בטהובן היה ידוע בגסות הרוח שלו, בתקשורתיות המזעזעת שלו כלפי הסביבה, ביכולות קוגנטיביות מביכות, אולם בכל זאת – מגיע לו כבוד. ויש כבוד.
אולם, בטהובן, כפי שהוקע במעט בחייו, נראה כאילו הוא כזה גם לאחר מותו. מוזיאון מעפן. תחזוקה מעפנה. והכל במיוחד ובהשוואה להאדרת האישים המטורפת שלה זכה מוצרט. כאילו מה, בטהובן לא שווה איזה שוקולד קטן ? סוכריה על מקל ? טופי ???

הפסנתר, שווה ויכוח ו - 3 יורו

הפסנתר, שווה ויכוח ו – 3 יורו

 

שוב, מוצרט

שוב, מוצרט

כיאה לוינה, וכיאה לי, הזמנו מראש מקום לקונצרט של מוצרט ושטראוס. הרכב קמארי, זמרת והכי חשוב – פסנתרן. נשאר לנו מעט זמן לשרוף. מדובר ביום ראשון וכל החנויות סגורות.

אז בדרך לקונצרט עברנו בבית האופרה של וינה, ופה יש משהו מגניב. בבית האופרה כל יום יש אופרה, כאשר לרוב – כל הכרטיסים נמכרים כבר מראש. בשל כך, ברחבה בחוץ, מפזרים כסאות ושטיחים למאות אנשים שפשוט יושבים מחוץ לאופרה, וקצת כמו קבצנים, צופים באופרה במסך ענק שנמצא על הבניין. עוד סוג של טריבונה רחוקה. תכלס, מגניב נורא. ייחצון התרבות וחיבור לרחוב האורבני. מעניין למה אצלנו לא כל אופרה/קונצרט/הצגה בבימה מוקרנים על הבניין. איזו השפעה הייתה לזה עלינו.

ההקרנה על בית האופרה

ההקרנה על בית האופרה

 

מון לייט אופרה

מון לייט אופרה

וינה היא כמו תל אביב – רק תרבותית. בתל אביב יש כמויות בארים אינוסופית, ובוינה – אולמות קונצרטים. פשוט הזוי ! איפה שלא הולכים רואים אנשים, לרוב תיירים, לבושים בהידור ממהרים אצים לעוד קונצרט. פשוט לא להאמין. כאילו אנחנו חיים לפני 200 שנה, כאשר מוצרט, בטהובן והיידן היו הנינט טייב וקובי פרץ של אז.

 

מוצרט...

מוצרט…

 

זה כבר לא מוצרט

זה כבר לא מוצרט

ביום השני, היה יום חג בוינה. השבועות של הנוצרים. 50 יום לאחר הפסחא. וואלה. גם להם יש חופש ולא רק לנו…תכלס, קצת מבאס, היות וכל החנויות סגורות (וגם אתמול הן היו סגורות – יום א'). בעצם, תלוי את מי זה מבאס…

אז פתחנו את היום בארמון שנברון. אחד מאתרי החובה בוינה, למרות שבעיני הוא לא מהמעניינים שיש. אבל כתוב חובה – אז נוסעים לראות. אולי כשאהיה פנסיור יותר….

מדובר בארמון (שפירוש שמו אגב – "טירת המעיין היפה") שהיה ארמונם של קיסרי אוסטריה למעשה עד מלחמת העולם הראשונה. בתכלס, הארמון הינו בקומפלקס ענקי של בניינים (1,400 חדרים !! ולא מדובר בתאים קטנים…), גנים יפים, גן חיות, מבוך צימחייה, אגמים ומזרקות וכל מה שחומרי בטירוף ועשוי מחומרים של מלכים, ומייצג נהנתנות ושחיתות מטורפת. הארמון משמש עד היום כמקום מפגש (בשפה שלי – חדר דיונים) לועדות פיסגה לאח"מי העולם.
המתחם נבנה בהדרגה על ידי מספר דורות של בני משפחת המלוכה ההבסבורגית, בין סוף המאה ה-17 למצע המאה ה-18. הקיסר פרנץ יוזף נולד כאן ב- 1830 ולאחר מותו ב- 1916 הפך הארמון לרכוש הרפובליקה החדשה של אוסטריה. בעבר, האתר של ארמון שנברון במקור שימש כמקום ציד עבור משפחת המלוכה האוסטרי.
מתוך 1,400 ניתן לבקר ב – 40 חדרים הבנויים בסגנונות שונים, מרוהטים על פי אופנת הברוק, אופנה סינית וכל שגעון אחר שאשת הקיסר הנוכחית חפצה בו.

ארמון שנבורן

ארמון שנבורן

 

ארמון שנבורן

ארמון שנבורן

בסוף הסיור, הספקנו להיכנס לקונדיטוריה המקומית של הארמון, לתצוגת תכלית של אפיית שטרודלים. מלכודת תיירים טיפוסית, אבל כרגיל אצלי – אני תמיד אפול אליהן ובמודע. אז בויקיפדיה טוענים ששְׁטְרוּדְל (AKA – כְּרוּכִית) הוא סוג של מאפה מרכז-אירופי, שמקורו במטבח האוסטרי, ומכאן כינויו המקובל "שטרודל וינאי". מקור המילה הוא כנראה מגרמנית עתיקה, שבה פירוש המילה "שטרודל" הוא "מערבולת".
בפועל, כנראה שההונגרים המציאו אותו, אבל האוסטרים ניכסו את הרעיון לעצמם והעלו אותו לרמת אומנות. מדובר בהמון שכבות של בצק דק (תכלס, סוג של מלוואח…), מוברשות בחמאה, המון חמאה, עוטפות מלית מתוקה של תפוחים קינמון ועוד קצת תפוחים.

אז מקבלים טעימה קטנה, קטנה מידי (ביס אחד שלי !), של שטרודל (אלוהי כמובן), וממתינים לזוג אוסטריות שירביצו בתיירים הפתטיים קצת תצוגת תכלית. כמובן שהתמקנו בשולחן הראשון. אם כבר ליפול למלכודת תיירים אז עד הסוף…

אז מה למדנו מזוג הטבחיות, שכנראה בילו את כל ימהיין בתצוגת תכלית להכנת שטרודלים, מה שמסביר את שמחת החיים שגורמת לדכאון קליני לצופים ?
בצק השטרודל הווינאי גמיש מאוד. מכינים אותו מקמח בעל ריכוז גבוה של גלוטן, עם מעט מאוד שומן ובלי סוכר. לשם קבלת בצק דק מאוד, מניחים אותו על גבי סדין (אשכרה סדין רגיל. בתקווה – מכובס היטב…) ומותחים אותו לעלה דקיק בעזרת גבות כפות הידיים בלבד בכיוון מן המרכז והחוצה, בתהליך הדורש זמן רב אצל אנשים רגילים, ואצלן – זה לקח כמובן 3 שניות. הבצק צריך להיות ממש ממש ממש דק שאפשר אפילו לקרוא עיתון מבעדו. לנו אישית הציגו את יכולת הדקיקות עם ברוז'ור פרסומי….
לאחר מכן ממולא הבצק במלית תפוחים שמניחים עליו רק לאחר סחיטה והידוק קפדניים. השטרודל מגולגל בזהירות תוך משיכתו של הסדין, הידוק והימנעות מקריעתו של הבצק, ולאחר מכן קצוותיו נתחבים אל בין השטרודל לתבנית. השטרודל מועבר בזהירות אל התבנית, מהודק שוב ונמרח בקפידה בחמאה או במרגרינה מומסת. המון חמאה מומסת. הוא נאפה בתנור בחום של 200–240 מעלות צלזיוס.
על מנת להפוך את השטרודל לבריא קצת יותר ופחות משמין, לאחר האפייה ניתן לפזר על השטרודל אבקת סוכר, רוטב וניל וגם קצת קצפת. הרבה בריאות…
תכלס, שטרודל זה מסוג המאכלים שבארץ לעולם לא אכלתי, ותמיד היה נראה כמו קינוח של פנסיונרים אירופאיים, אבל איך שנכנסים למוד של תייר – פאתום הכל נהיה טעים וקוסם. ומסתבר, שמדובר בקינוח לא רע בכלל בכלל. תכלס, אין ספק שהצגת התכלית בקונדיטוריה מאפילה על כל עושר הארמון.

ושוב, אפלשטרודל !

ושוב, אפלשטרודל !

 

פיצה או אפלשטרודל ?

פיצה או אפלשטרודל ?

חזרה למרכז עיר, ולשני אתרי החובה האחרונים שנותרו לנו – ביקור בבית האופרה וגולאש.

בית האופרה של וינה הינו עוד אחד מאתרי החובה של העיר. המקום אפילו זכה לערך משלו בויקיפדיה. כבוד 🙂
בית האופרה המקורי, בניין נאו- רומנטי, נחנך ב-25 במאי 1869, בביצוע האופרה דון ג'ובאני של מוצרט. מפתיע שדווקא מוצרט הוא זה שחנך את בית האופרה…
בתקופת מלחמת העולם השנייה, נהרסה הבימה בהפצצות בעלות הברית והבניין נשרף ב – 12 במרץ 1945. חלק מצומצם מהבניין שרד, וכמעט כל התפאורות ואביזרי הבימה ליותר מ – 120 אופרות, יחד עם כ – 150,000 תלבושות, אבדו באש. האופרה שוכנה באופן זמני בתיאטרון הוינאי ובפולקסאופר.
האולם החדש, הקיים היום למעשה, נפתח שוב ב – 5 בנובמבר 1955 בהצגת האופרה פידליו של בטהובן, בניצוח קרל בהם. באולם 2,276 מקומות באולם בית האופרה, מהם 1,709 מקומות ישיבה ו-567 מקומות עמידה. הבמה היא אחת הבמות הגדולות בעולם. מכירת הכרטיסים למופעים מתחילה חודש ימים לפני ההצגה, פרט לכרטיסי העמידה, אותם מוכרים רק בערב ההופעה, עד לשני כרטיסים לכל אדם.
לאחר שאתמול ראינו חצי שעה של אופרה כמו קבצנים מבחוץ לבניין, היום הצטרפנו לתור מאורגן בפנים. יש באולם סוג של הדרה מגניבה. סוג של כבוד. קשה להסביר את התחושה, אולם היא קיימת. משהו מכובד. משהו מגניב. בין לבין, ביקרנו גם מאחורי הקלעים. זה שוס !

מספסרים בכרטיסים

מספסרים בכרטיסים

בית האופרה, מבפנים

בית האופרה, מבפנים

מילה אחת, בעצם אפילו שתיים, צריך להגיד על השירותים במעבר התת קרקעי שמתחת לבניין האופרה. מדובר בשירותים המתהדרים בשם המחייב Opera Toilet. תכלס, שירותים ציבוריים שעולים כסף. 1 יורו. עד עכשיו זה נשמע כמו השירותים בתחנה המרכזית בתל אביב. אולם, משהו קרץ לי בשם, ואני בחו"ל תמיד עובד על פי התפיסה – אין שום חוויה שלא שווה דולר. או במקרה של אירופה – יורו.
מדובר בשירותים מגניבים בטירוף. כל תא שירותים ממוספר כמו תא צפייה באופרה, פוסטרים ותמונות של פאבארוטי על הקירות והכי חשוב – יש פסנתר במשתנות של הבנים !! קטע !

 

תאי השירותים

תאי השירותים

 

פיפי ופסנתר

פיפי ופסנתר

משהו נוסף לגבי מרכז וינה בנוי בצורה מאוד מעניינת. אין רכבים !! הכל סגור לרכבים פרטיים ! ויש המון תחבורה. אופניים להשכרה (כמו תל אופן, רק המקורי), רכב תחתית מעולה, טראם, מוניות, וכמובן – רגליים. מסתבר שאפשר לחיות בלי רכב…

לאחר מכן, החלטנו לסכם את הטיול בארוחה אחרונה. בעוד אוכל מסורתי – גולאש… תכלס, לא מסורתי ולא נעליים. הגולאש הינו מאכל הונגרי בכלל שהאוסטרים ניכסו לעצמם. מצד שני, צריך לזכור שבעבר הונגריה היתה במשך מאות שנים חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזה כבר נותן לאוסטריה את הזכות לראות בגולאש מאכל מקומי. שנית, ההונגרים אולי המציאו את הגולאש, אבל האוסטרים המציאו כמה גירסאות-משנה של התבשיל: גולאש בקר, גולאש חזיר, גולאש טלה, גולאש עגל, גולאש הודו, גולאש כבד תרנגולת וגולאש דגים. אז שמנו פעמינו למסעדה שנקראת "מוזיאון הגולש" המציעה תפריט המורכב מ – 40 ווריאציות שונות של גולש. אז אכן היה טעים, אבל כנראה שאנחנו גרגרני שניצל מאשר גולאש.

גולש אחרון

גולש אחרון

 

חברת התעופה המהממת שלנו

חברת התעופה המהממת שלנו

וזהו… שעתיים עד לטיסה. בחברת ניקי הזבובית האננונימית כיתות רגליים אחרון במרכזה של וינה. עוברים שוב ליד כנסיית סטפן. וליד עוד להקה. ועוד אמני רחוב. השמים התקדרו. אחרי 5 ימים של מזג אוויר נפלא. תזמון נפלא. טיפה. ועוד טיפה. ועוד. בי בי אוסטריה…


פוסט הבא – סיכום מדיני


 

27 במאי 2012

זלצבורג 26.05.12 (Saltzburg)


פוסט קודם – האלשטט


הבוקר קמנו מוקדם. בעצם, גם הבוקר קמנו מוקדם….
נסיעה של 70 קילומטר, שעל פניו זה באמת נשמע לא הרבה, אולם יום עמוס עמוס, ומסתבר ש – 70 קילומטר בהרים לוקחים זמן לא מבוטל. יום – שהכותרת שלו – מוזיקה. שליש ראשון – מוצרט. שליש שני – צלילי המוזיקה. שליש שלישי – הופעת שירים מקומיים. אין תלונות.

אז ראשית, מחפשים את ההוסטל שאמור להיות ממוקם 10 דקות ממרכז העיר. מסיבה לא ברור, תוך דקות ספורות אכן מצאנו אותו. מדובר בבית עץ אופייני, מהמם כרגיל, שנראה כמו בית מטורף בכפר, ואכן 10 דקות ממרכז העיר. פשוט לא להאמין. מה בתל אביב יש בדיוק 10 דקות ממרכז העיר ? את מתחם התחנה המרכזית… איזה כפר, איזה ירוק ואיזה נעליים. שוב אני חושב לעצמי, מה לעזאזל יש לחפש בגוש הבטון הגדול של תל אביב ??

זלצבורג, העיר השנייה בגודלה באוסטריה (מתגוררים בה כ- 150,000 אלף תושבים, למרות שבעיני העיר נטושה לחלוטין ויש בה בקושי כמה אלפי מקומיים, ועשרות אלפי תיירים), היא עיר ציורית עם סימטאות צרות, כיכרות רחבות ידיים, בתים צבעוניים, טירות, ארמונות, כנסיות, גנים ומזרקות. היא שוכנת בין שתי שלוחות הרים גבוהים ולכל אורכה זורם נהר ה"זאלצאך" Salzach מה שמהווה תפאורה מרשימה לעיר בה מבנים יפים בסגנון הבארוק ושפע מגדלים וצריחים. בזכות אוצרותיו הארכיטקטוניים נבחר המרכז העתיק של העיר לאתר מורשת עולמי מטעם ארגון יונסק"ו. במאות ה- 16 וה- 17 שכרו הארכיבישופים של העיר את טובי בעלי המלאכה ואומני האזור על מנת שיעצבו את העיר בדומה לרומא, כך שניתן לראות היטב את ההשפעה האיטלקית על העיר. לא בכדי מכונה זלצבורג "רומא של הצפון".

כמה דברים על השפה של האוסטרים. אז זהו, שאין כזאת. מה זה השטויות האלה גרמנית ?? כאילו מה נסגר איתכם ? החלטתם שיש לכם מדינה, פעם אפילו הייתם אימפריה שהיוותה את התירוץ למלחמת העולם הראשונה, ובכל זאת לא יצרתם לעצמם שפה קצת שונה מהגרמנית הנוראית ? לא ברור. מזל שכולם יודעים אנגלית פה ברמת כזאת או אחרת.

להיות בזלצבורג משמע להכיר אישית את מוצרט ובני ביתו. החל מהבית בו גדל, הבית בו התגורר לאחר נישואיו, הבית של אימא שלו ואחותו ועוד. כל אוסטריה בכלל וזלצבורגלנד בפרט אפופה בהיסטוריית מוצרט. איזה כיף !

אז דבר ראשון – בית מוצרט.
מדובר בבית בו גדל מוצרט למעשה. בית ישן, עתיק, רצפת פרקט אמיתי חורקת, והמון הדרת כבוד. וולאה, לא ברור למה, אבל אותי הבית ממש מלהיב !. סוג של קתרזיס מהילדות. הבית עצמו די מאכזב. מעט מאוד פריטים מקוריים, פסנתר ש"היה נפוץ באותה תקופה" ולמעשה לא היה כלל של מוצרט ושלל חיקויים זולים. מה שכן, רואים את הכינור הראשון שלו, קצת ביגוד וקצוות שיער אמיתיות. ספוקי…

קצת שיער

קצת שיער

 

הכינור הראשון

הכינור הראשון

תכלס, למוצרט יש סיפור חיים מאוד מעניין. למרות שהחיים שלו היו נורא קצרים, הוא פשוט יצר בהם ללא ללא סוף. הספק פשוט לא נורמלי.

אז קצת היסטוריה.
מוצרט נולד בזלצבורג שבאוסטריה בשנת 1756. אמו, אנה מריה פרטל, היתה בת למשפחת פקידים מהמעמד הבינוני. אביו ליאופולד היה כנר ומלחין (מחברה של "סימפוניית הצעצועים"), מוסיקאי מוכשר בפני עצמו, אשר שימש כסגן מנצח התזמורת בחצר הארכיבישוף זיגמונד פון שרטנבך (Sigismund von Schrattenbach) בזלצבורג, וכן נודע בזכות ספר חשוב שכתב אודות נגינה בכינור.
כשרונו המוזיקלי של מוצרט הצעיר בלט כבר כשמלאו לו שלוש שנים. אביו, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מגיל מוקדם מאד, ומלבד לימודי תאוריה לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בהיותו בן חמש החל מוצרט, שניחן בשמיעה מוזיקלית בלתי רגילה, לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב בסיועו של אביו. כבר בגיל שש ידע מוצרט לנגן על פסנתר עם כיסוי עיניים תוך הנחת ידיים אחת מעל השנייה.
ליאופולד מוצרט, שראה את ההתקדמות המטאורית של בנו בתחום המוזיקה, הבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול יותר מאשר בהוראת מוזיקה לבני אצולה מפונקים. כשהיה מוצרט בן שש ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון (מתוך כ – 30 !) במהלכו ביקרו במינכן ובווינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכשרון מוזיקלי, הייתה מלווה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. במהלך חייו הקצרים, מוצרט בילה שליש (למעלה מ – 12 שנים) במסעות הופעות ברחבי העולם, וכתב כ – 600 (!!!) יצירות הכוללות אופרות, סונטות, סימפוניות ושאר מרעין בישין. מדהים.

מוצרט נפטר בגיל צעיר – 35. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"שפעת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שלא מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל המלחין לפי הרפואה המודרנית של ימינו. במהלך השנים חוברו תאוריות רבות אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן ניתן למנות את מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלה כתוצאה ממגע ממושך עם כספית וקדחת השיגרון. כיום מקובלת ההנחה לפיה מת מוצרט מדלקת פרקים חמורה אשר התפתחה לכדי זיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.

לפי המיתוס הרווח, בעת מותו היה מוצרט חסר כל, דבר שבעטיו הוא הובא לקבורה בקבר אחים המוני ולא בהלוויה מכובדת כפי שהיה מתבקש לאדם במעמדו. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת, מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף, דבר נפוץ ביותר בסוף המאה ה-18 גם בקרב ידוענים במעמד זהה ואף גבוה משלו. על אף שמיקומו המדויק של הקבר בבית הקברות סנט מרקס נשכח עם השנים, כיום מוצבת במקום אנדרטה לזכרו של המלחין, כמו גם אנדרטה נוספת שהוצבה ב"צנטרלפרידהוף", בית העלמין המרכזי בווינה.

Wishful thinking...

Wishful thinking…

 

 סונטת שקר כלשהו בכתב היד המקורי

סונטת שקר כלשהו בכתב היד המקורי

דבר שני – מוזיאון מוצרט.
זה כבר הבית המכובד יותר של מוצרט, והוא מהווה למעשה מוזיאון רשמי. מדובר בבית גדול יותר (8 חדרים עם סלון ריקודים ונשפים !!) והמון המון מזכרות מקוריות שלו. בדירה זו, בה התגורר בין השנים 1784-1787, כתב מוצרט את היצירה "נישואי פיגארו". הדבר הכי טוב שיש שם – פסנתר !. לא אחד, לא שניים וגם לא שלושה. 4 פסנתרים עליהם ניגן מוצרט. ופסנתרים מ-ה-מ-מ-י-ם !

ה-פ-ס-נ-ת-ר-י-ם

ה-פ-ס-נ-ת-ר-י-ם

 

סנפוניית שקר כלשהו

סנפוניית שקר כלשהו

תכלס, קצת התאכזבתי מהמוזיאון. אחד ממקצועות החלום שלי (מעבר ללהיות נגר, חשמלאי, רתך שיפוצניק ושאר מרעין בישין) – היה להיות מתכנן מוזיאונים. מוזיאון כמו של מוצרט יכול היה להיות כל כך הרבה יותר מגניב ! צילומים ותחפושות בדמויותיו של מוצרט, פאות למכירה, פסנתרים לניגון, הקלטות, השתתפות לכאורה באופרה וכל כך הרבה רעיונות מגניבים שהיה אפשר לעשות. אוף. צריך להישאר ילד….

פולחן האישיות שמוצרט מקבל באוסטריה בכלל, ובזצלצבורג בפרט הוא פשוט לא נורמלי. הכל הכל הכל, ממותג סביב השם – מוצרט. אפילו הן קלר הייתה שמה לב שהכל בעיר סובב סביב מוצרט. מדהים. שוקולדים ללא סוף. חנויות. פסלים. בית מוצרט. בית אחותו של מוצרט. בית סבתא מצד דודה של השכנה של מוצרט. כיכר מוצרט.שבוע מוצרט. הכל הכל הכל פולחן אישיות. כמעט כמו בכל מדינה טוטאליטרית טיפוסית.

בין לבין, מסתובבים קצת בעיר, וברחוב הקניות המרכזי שלה.

 

שוקולד מוצרט ואני

שוקולד מוצרט ואני

הקתדלה המרכזית בה זכינו לצפות במיסה, כיכר מוצרט (כמובן…), ובית FRUST – שהינו המקום בו המציאו את שוקלד המוצרט (מוצרט קוגל). מוצרט קוגל ?

מוצרט-קוגל (כלומר Mozartkugel – כדור מוצרט) הוא ממתק שיוצר לראשונה בשנת 1890 על ידי הקונדיטור הזלצבורגי פאול פירסט (F?rst), אשר קרא לו על שמו של המלחין האוסטרי הנודע וולפגנג אמדאוס מוצרט. במרכזו של המוצרט-קוגל כדור מרציפן-פיסטוק, המצופה בשכבת נוגט ומעליה שכבת שוקולד כהה. נשמע לא הכי טעים אבל בתכלס, מדובר בטעם גן עדן.

קונדיטוריית פירסט עודנה מייצרת את המצרטים המקוריים בעבודת יד לפי המתכון המקורי, ומוכרת אותם רק בחנויותיה ובאתר האינטרנט שלה. מאחר שהחברה אינה מחזיקה בסימן מסחר על ה"מוצרט-קוגל" (איזה בעסה מטורפת להם), קיימים בשוק כמה וכמה חיקויים, אשר רובם מיוצרים בייצור תעשייתי. היצרנית התעשייתית הגדולה ביותר של מוצרט-קוגל באוסטריה היא חברת מיראבל). לפי פרסומיה מייצרת מיראבל יותר מ-90 מיליון מוצרט-קוגל לשנה, ומייצאת אותם ליותר מ-30 מדינות (בסך הכל ייצרה על פי אותם הפרסומים יותר מ-1.5 מיליארד כדורי מוצרט-קוגל מאז 1945). היצרנית הגדולה ביותר של מוצרט-קוגל בעולם היא החברה הגרמנית רבר, שלפי פרסומיה מייצרת עד חצי מיליון כדורי מוצרט-קוגל ביום ומייצאת ליותר מ-40 מדינות.
הצלחתו של המוצר גררה מספר סכסוכים משפטיים. פאול פירסט ויורשיו דרשו מבית המשפט בלעדיות על השם (אם כי לא על המתכון). תחילה התנהל ההליך רק כנגד יצרנים אוסטריים, אולם מאוחר יותר היו מעורבים בו גם יצרנים גרמניים. בתום ההליך הושג הסכם שחייב את החקיינים להשתמש בשמות אחרים. חברת מיראבל בחרה בשם "מוצרט-קוגל זלצבורגי אמיתי". חברת רבר בחרה בשם "מוצרט-קוגל אמיתי של רבר". בשנת 1996 התעורר סכסוך נוסף בין יורשי פירסט לבין חברת בת של תאגיד המזון השווייצרי נסטלה שביקשה לשווק את "המוצרט-קוגל האוסטרי המקורי". בית המשפט קבע כי רק מוצרי פירסט יכולים להיקרא "מוצרט-קוגל מקורי".
בסוף שנות השבעים התנהל סכסוך נוסף בין מיראבל ורבר. בשנת 1981 הושג הסכם בין ממשלות אוסטריה וגרמניה, שלפיו רק יצרנים אוסטריים יוכלו להשתמש בשם "מוצרט-קוגל". אולם רבר מחתה כנגד ההסכם, ונציבות השוק האירופי בבריסל קבעה כי ההסכם בין אוסטריה לגרמניה משולל תוקף. מה שזכויות יוצרים, או יותר נכון – חוסר זכויות יוצרים עלולים לגרום…

המון מוצרטים.. המון ...

המון מוצרטים.. המון …

 

ושוב, פולחן האישיות

ושוב, פולחן האישיות

ובין לבין, התפנתה לה חצי שעה אז היא נוצלה כהלכה לקצת קניות ב – H&M. קניות שלי אגב… ליעד נאלצה להסתפק במראה הנפלא של לראות אותי משלם בקופה….

לאחר מכן, ממשיכים לסיור המאורגן אותו הזמנו מראש – סיור בעקבות צלילי המוזיקה. "צלילי המוזיקה" הוא שמם של מחזמר וסרט מצליחים, המבוססים על ספרה האוטוביוגרפי של מריה פון טראפ, "The Von Trapp Family Singers". הסרט, אשר צולם בזלצבורג ובאתרים נוספים מסביב, הפך לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בקולנוע, ואחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. במיוחד על ליעד. בעיקר על ליעד. מדובר בבחורה שיודעת לדקלם את הסרט כאילו מדובר בבחורה עיראקית המדקלמת של חגיגה בסנוקר בכל יום עצמאות אחר הצהריים… לא להאמין.
אז בתכלס, כמו כל סיורי "בעקבות סרט" מדובר ב – 4 שעות של סיורים בעקבות כל אתרי הצילום של צלילה המוזיקה. ארמונות, גנים, גאזיבו. הרים, כנסיית החתונה ושאר סצינות מפורסמות. תכלס, מגניב.

גלויייה

גלויייה

בערב, הופעה. גם היא תחת נושא צלילי המוזיקה. עוד שירים. עוד יצירות. עוד מוזיקה !


פוסט הבא – וינה (Viene)


 

25 במאי 2012

האלשטט 25.05.12 – 24.05.12 (Hallstatt)


פוסט קודם – פתיחה


הפעם, מדובר בטיול אחר. לא טרקים. ללא הליכות. עם ליעד. בת זוג. אחריות משותפת. מערכת יחסים. לא מדינת עולם שלישי. וגם לא שני. מערביות מוחלטת. ממש מוחלטת. שוכרים רכב. פתאום בורגני כזה. התבגרתי ? נעלי ההליכה נותרו נעלבות נטושות בארץ. אבל המוצ'ילה הצטרפה. לא כי צריך, פשוט ככה זה כשאין מזוודה… מוזר, או שמא לא?
טוב. אז אחרי לילה ארוך, ונטול שינה, אוכל ושאר דברים שעושים טוב לגוף ולנשמה, נחתנו בוינה.

קבלה מהירה של התיק, מזוודה, ונחיתה בסוכנות הרכב שהגרלנו באינטרנט כהצעה הזולה ביותר. מרגיע משהו. BuchBinder שמה. לי זה עשה אסוסיאצות מוזרות, אבל אולי זה רק אני… גרמנית זאת שפה מוזרה. מאוד.
מקבלים רכב, דנדש משודרג מההצעה הזולה ביותר, ותוך שתי דקות נשטפים ל High Way המטורף של אוסטריה. סוג של כביש 6 שלנו. הרכב, ידני. יענו, גיר ידני. מה הקטע הזה של רכבים ידניים באירופה ? זה כל כך סטאטוס שנות ה – 90…..
נסיעה ארוכה. שלטים בגרמנית. מעט מאוד אנגלית. ארוחה זריזה במקדולנדס. השם ירחם. הכל ירוק ירוק. ופתאום מגיעים לעמק. ירוק ירוק. עצים. אגמים והרים. ירוק ירוק. גלויה או מציאות ?
הגענו לכפר האלשטט (Hallstatt), באזור דאכשטיין שבחבל זאלצבורג (כמה קללות במשפט אחד..) . 70 קילומטר דרומה לזלצבורג. בתכלס, מדובר בפנינה ירוקה לא נורמלית. פשוט לא נורמלית. גלויה כבר אמרתי ? אגב, כל האזור כולל כ – 76 (!!!) אגמים. מדהים. ולנו יש כנרת.


אז מה זה הכפר ?
הכפר כלוא בין חופי אגם האלשטאט (Hallst?tter See) שרוחבו 2 ק"מ בלבד לבין מורדותיו התלולים של רכס דאכשטיין, הממשיכים לעומק של 135 מטר במעמקי האגם הצר. הכפר מונה בערך 1000 תושבים מקומיים.
מעבר ליופיו הבאמת מהמם, הכפר מפורסם משתי סיבות: תרבות האלשטאט אשר הייתה תרבות קלטית מתקופת הברזל המוקדמת, ואשר העניק לה את שמו; ומכרה המלח הראשון בעולם הנמצא בהר המלח (Salzberg)‏. כל אלה הביאו את ארגון אונסק"ו להכריז על הכפר כעל אתר מורשת עולמית בשנת 2001. בשנת 2011 פורסם כי לאחר שאספו במשך שנים מידע על הכפר, החלו הסינים להקים העתק שלו במחוז גואנגדונג. קטע. הם באמת פשוט מעתיקים הכל. בשל עושרו של האזור במלח היו האלשטאט וסביבתה מיושבים כבר לפני אלפי שנים, על ידי אוכלוסייה אשר כרתה את המלח, ארזה אותו בצורת לבבות וסחרה בו. הממצאים המוקדמים ביותר שנמצאו במקום מתוארכים לשנת 5000 לפה"ס לערך.

גלוייה בהלאשטט

גלוייה בהלאשטט

 

עוד גלוייה בהאלשטט

עוד גלוייה בהאלשטט

 

חשבתי להשקות את הפטוניות

חשבתי להשקות את הפטוניות

 

ועוד גלוייה

ועוד גלוייה

דבר ראשון מחפשים את מקום הלינה שלנו. צימר מול האגם. נשמע מבטיח. כמה מילים על מושג הצימר. מקור המילה הינו בגרמנית – "חדר". ובהחלט, המושג צימר מקבל משמעות חדשה לחלוטין ביחס למקום אליו הגענו. למעשה, מדובר ב – B&B. מלון קטנטן מעץ, עץ ברוך השם לא חסר במדינה הזאת, והכל פשוט מ-ה-מ-ם. הכל נעים. יפה. עץ . מריח טוב. אגם. ברבורים ואווזים. פשוט מהמם. אין ספק שה – VALUE FOR MONEY הוא מטורף בצימרים הללו באוסטריה, גם באופן אבסולוטי ובעיקר באופן יחסי לצימרים, העלאק צימרים, שלנו יש בארץ.

מתמקמים בצימר המדהים שלנלו ומתחילים לטייל. הלוז צפוף ויש להספיק להגיע למכרות המלח של האזור (המכרות הראשונים בעולם). אז טיפוס ראשון. שעה וקצת. במעלה ההר. הכל ירוק ירוק. שוב גלויה. שוב יפה. ומגיעים למכרות מלח.

מעבר ליופיו המרשים של האשלטאט, הכפר מפורסם משתי סיבות: תרבות האלשטאט אשר הייתה תרבות קלטית מתקופת הברזל המוקדמת, ואשר העניק לה את שמו; ומכרה המלח הראשון בעולם הנמצא בהר המלח (Salzberg). בשל עושרו של האזור במלח היו האלשטאט וסביבתה מיושבים כבר לפני אלפי שנים, על ידי אוכלוסייה אשר כרתה את המלח, ארזה אותו בצורת לבבות וסחרה בו. הממצאים המוקדמים ביותר שנמצאו במקום מתוארכים לשנת 5000 לפה"ס לערך. כריית המלח נמשכת עד היום.

מגיעים למכרה, ומקבלים בגדים מיוחדים עם ריפוד קטן להחלקה. בהמשך הסיור נבין למה… השאלה הראשונה שעלתה לי בראש, זה "האם כיבסו את הסכבות האלה ומתי בדיוק ??". כמעט כמו המחשבות שעוברות לי בראש שאני נאלץ לנעול נעלי באולינג המלוות בפטריות של אנשים זרים. מילא… מתחילים להיכנס להר. עמוק יותק. ועמוק יותר. הטמפרטורות יורדות. נהיה קר. לפתע, תדירות הכביסה של הבגדים שקיבלנו הופכת להיות פחות מטרידה. למעשה, מדובר באטרקציה די מגניבה. נכנסים ממש לבטן ההר, מחילות מחילות, ומקבלים שלל הסברים. אופן חציבת המלח, יצירת המלח (שוב… נדידת יבשות. אוקיינוס תטיס שהיה קיים בעבר וכו' וכו'), והאטרקציה המרכזית – מעבר בין המפלסים השונים של החציבה. בכל מפלס קיימות מחילות, והמעבר בין המפלסים מבוצע באמצעות מגלשות מגניבות. בשיא, הצלחנו לגלוש במהירות של 19.7 קמ"ש ? מקום ראשון !
 

חליפת אשפוז

חליפת אשפוז

 

ושוב, גלוייה בהאלשטט

ושוב, גלוייה בהאלשטט

 

מגלשות על תקן מעליות

מגלשות על תקן מעליות

 

רכבת פנים הרית

רכבת פנים הרית

ביום השני, עשינו פעמינו לכיוון אטרקציה נוספת – מערות קרח. נסיעה קצרה, כרגיל יפה, כרגיל ירוקה ומלאת עצים. המון המון עצים. מסתבר, שכמעט 50% משטחה של אוסטריה מכוסים יערות. מדהים. היא המדינה הכי מיוערת באירופה. ולא סתם חורשות עץ פה ועץ שם, יערות צפופים צפופים. למה לנו אין קצת כאלו ? בכל אופן, אז אחרי עוד יער, מגיעים לרכבל. באופן כללי, ביום השני כבר הספקתי להבין את משמעות המושג רכבל באוסטריה. אם אצלנו בארץ מדובר באטרקציה שזכורה לי בעיקר מהלונה פארק בתל אביב ופעם בכמה שנים מהעינוי המתמשך של עמידה בתור אינסופי בחרמון, אז באוסטריה מדובר בכל רכב לגיטימי ויומיומי כמעט כמו אופניים בהולנד. איפה שלא זורקים אבן באוסטריה, פוגעים ברכבל. עוד הר, ועוד רכבל, ועוד הר ועוד רכבל. מדהים הקטע הזה. אם בתל אביב יש אופניים ללא סוף, אז באוסטריה – רכבלים.

כלי הרכב הכי נפוץ פה

כלי הרכב הכי נפוץ פה

אז דבר ראשון מטפסים לראש ההר. יותר נכון – מרכבלים לראש ההר. אז לוקחים רכבל אחד. ואז עוד רכבל. ופתאום – מטפסים לאזור סקי (בחורף..) ועולים כ – 1500 מטרים. בעשר דקות כמובן. זה יפה, כי ברגל זה היה לוקח יום שלם. באמת ובתמים, אני לא יודע מה עדיף. תחושת הכיבוש הנפלאה המלווה טיפוס מתיש ומייאש, או מונית ישירה לראש ההר.


דוגרי – לא ציפיתי ליופי כזה. פתאום הגענו לשלג !! אהבת חיי !! הולכים בשלג, זורקים שלג. איזה כיף !! דוגרי, הופתעתי. ככה זה, לא באים עם ציפיות ורק מופתעים לטובה. אז מה יש פה ? המון נקודות תצפית, ספסלי שנ"ץ, נקודות תצפית מעל מצוק שנקראת 5 אצבעות (שבכל אצבע יש משהו ייחודי משל עצמה – רצפת זכוכית, משקפת, מסגרת של תמונה ועוד כמה דברים שאני לא ממש זוכר). בקיצור, פשוט אוסף מרהיב של נקודות יפות.

תצפית 5 אצבעות

תצפית 5 אצבעות

 

ששששלללגגגגג

ששששלללגגגגג

NGC

NGC

 

ועוד ששששלללללגגגגג

ועוד ששששלללללגגגגג

לפני הירידה מההר הספקנו לשבת במרפסת מסעדת ההר, שמשמשת בעיקר בחורף גולשי סקי, ולטרוף את האפלשטרודל הראשון שלנו. תכלס, זה תמיד היה לי נשמע קינוח של זקנים. מעפן כזה. בפועל, זה עדיין נשמע לי ככה. עם זאת, מדובר עדיין באחלה קינוח.

אפלשטרודל

אפלשטרודל

 

ושוב, גלויה..

ושוב, גלויה..

היעד הבא – מערת הקרח. נשמע מבטיח, וזה משהו שעדיין מעולם לא ראיתי. לפני, שוב, רכבל. מפתיע… אני כמעט ויכול להתרגל לזה…

מערת הקרח Rieseneish?hle נחשבת כמערת הקרח הגדולה ביותר בעולם. הקרח בתוך המערה נוצר כתוצאה מהסתננות מי הגשמים הזורמים בהר דרך חריצים בסלע (סוג של מערת נטיפים). האוויר הקר הזורם במערה מקפיא את המים בשלל צורות מעניינות. עמודים אנכיים, ועמוקים מהתקרה (ממש מערת נטיפים, רק שבמקום עמודי גיר מדובר בעמודי קרח, צורות שנראות כמו מדוזות, נהרות שקפאו ושאר מרעין בישין). בקיץ, זרם המים החמים הזורם במערה ממיס חלק מגושי הקרח, אך מכיוון שכל הזמן נוצרים עוד ועוד קרחונים (מדברים שם על כ – 3 סנטימטר בשנה) אז אין חשש. תמיד יהיה קרח (מה עם ההתחממות הגלובלית ??).

לקחנו סיור מודרך, עם עלם חמודות אוסטרי (רק שאותי הטריד בעיקר מה סבא שלו עשה לפני 60 שנה, וכנראה זה לא היה לשחק דוקים) ועברנו בין האולמות השונים במערה : קתדרלת המלך ארתור, היכל הקרח, קתדרלת פריספל ועוד. מסתבר שמצאו במערה שלדים של דובים שחיו במערה עוד מתקופת הקרח האחרונה. מגניב לחלוטין. חוויה ומראה שעוד לא יצא לי לחוות ולראות.

קרח, או...

קרח, או…

 

נטיפים נטיפים של קרח

נטיפים נטיפים של קרח

באופן כללי, מסתבר שאוסטריה משופעת במערות. מערות ומכרות. מערות ללא סוף שרובן כלל לא התגלו. מערות קרח, מלח, מערות רגילות, נחושת, מערות קרסטיות, מערה עם נהר תת קרקעי וגם המערה הגדולה ביתר בעולם ממוקמת בצפון אוסטריה, ומי שהולך בה עובר למעשה את הגבול (מתחת לאדמה) לגרמניה. שווה סטמפה בדרכון או לא ? בגדול, הסיבה העיקרית לכך היא גיאולוגית. פעם, מזמן מזמן, יבשת גדולה בשם פאנגאה -> נדידת יבשות -> אוקיינוס תטיס שגווע והפך להיות הים התיכון -> אדמה קרסטית -> מערות מרהיבות.

בין לבין, הספקנו לעצור בבית הגולגולות.
האלשטט צפוף בצורה חסר תקנה ובנוי ממש על מורדות ההרים עד לאגם. יחסית אליו, תל אביב נראית פתאום נורא מרווחת. פה, חניה, באמת לא קיימת. מה שמראה שהכל באמת יחסי בחיים….
כל הבתים בנויים אחד על השני בסוג של טרסות, ותכלס, המקום המישורי היחיד הקיים בכפר הוא פני המים למעשה. הזוי…. למעשה, הכפר כל כך תלול שעד לסוף המאה ה- 19 ניתן היה להגיע אליו רק באמצעות שיט על האגם או באמצעות שבילים צרים. האדמה המעטה בין ההרים וגדות האגם נוצלה לבנייה, ואפילו התנועה בין בתי הכפר נעשתה בסירות או בשביל שעבר על המורדות התלולים שמעליו. מצוקת השטח בכפר הביאה לכך שעצמות המתים הוצאו מקבריהם אחת לעשר עד 15 שנים שנים והועברו לאחסון בגלוסקמא, והעצמות הגדולות (רגליים וידיים) והגולגלות אוחסנו בבית העצמות המקומי, שהוקם במאה ה-12. בית הגולגלות מחזיק אוסף של יותר מ-1,200 גולגלות, חלקן צבוע ומעוטר בדוגמאות פרחים ושם הנפטר, בצורה שמזכירה פחות או יותר את נראות הקבר עצמו.


בעבר, לא הייתה ברירה לנפטרים והם הוצאו מבחית הקברות בצורה שוטפת. בין אם הם רצו ובין אם לאו. בעשרים שנים האחרונות, במידה ונפטר מעוניין שגולגלתו תוצג בבית הגולגלות, עליו לבקש זאת מראש. במידה ולא, הוא לא נקבר בכפר. על כן, למעשה, הגולגולת הצעירה ביותר היא משנת 1984. מאז, לא נוספו גולגלות למוזיאון. הזוי משהו, מצד שני זה באמת פתרון מעולה לבעיית נדלן לא קטנה. השאלה היא מתי יתחילו ליישם את זה גם אצלנו בבית קברות ירקון, סגולה וחולון ?? מי צריך את כל הקברים האלה מי ?

בית הגולגלות

בית הגולגלות

 

גם הקברים, גלויה

גם הקברים, גלויה

כמה שהכפר הזה יפה, וכך גם בית הקברות נראה. הכל ירוק, פורח ומהממם. פשוט לא להאמין.


פוסט הבא – זלצבורג (Saltzburg)


 



© 2021 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.